"חוטים נסתרים". חייט טרף

“חוטים נסתרים", סרטו השמיני של פול תומס אנדרסון, הוא יצירה שעובדת על מנגנון השהיה. להבדיל מהסרטים שפרסמו את אנדרסון בן ה-47 והפכו אותו לאחד הבמאים הכבירים בעולם כיום (למשל, “מגנוליה" ו"זה יגמר בדם"), סרטים שנפתחו עם סחרור ותנופה, “חוטים נסתרים" מתבשל לאט. 130 דקותיו דורשות מאיתנו, אם נענה להן, להתמקד בפרטים, בסביבה ובאווירה, להיספג בתוך עולמן של הדמויות ורק ככל שהסרט נמשך, באופן שקול ודרוך, נתחיל להיקשר לעלילה שהולכת ונהיית מפותלת וסמיכה ככל שהיא מתקרבת לסופה. ההשהיה ממשיכה הלאה אל הימים שאחרי הצפייה בסרט, שמגלים שעולמן הכפייתי והעקשני של הדמויות ממשיך ללוות אותנו. הקתרזיס הרגשי של "חוטים נסתרים", עם המוזיקה המסחררת של ג'וני גרינווד, איש רדיוהד, יגיע רק ימים אחרי הצפייה בו.

דיברתי על "חוטים נסתרים" (כולל הפסקול של ג'וני גרינווד) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

זו, ככל הנראה, הסיבה לכך שגם בהוליווד הסרט הזה סבל מהצתה מאוחרת. אחרי שהתעלמו ממנו בגלובוס הזהב ובטקס בחירת המבקרים, הוא הפתיע רבים כשזכה בשבוע שעבר לשש מועמדויות לאוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר ולבימוי. בבת אחת "חוטים נסתרים" ניתר משום מקום והפך לאחד הסרטים שעשויים להפוך להפתעה קשה לחיזוי כשיגיע יום הפרסים. בסרט הזה מתאהבים לאט, אבל באופן אינטנסיבי. יקח לכם יום או יומיים להגיד לסרט הזה "אני אוהב/ת אותך", אבל זה יגיע. וזה יתלווה עם תחושת רעב לא מוסברת. החוטים הנסתרים אינם רק בין הגבר והאשה בסיפור אלא גם בין היצירה ובין צופיה, חוטים נסתרים שיתהדקו ברגע לא צפוי.

בשיתוף הפעולה השני שלו עם אנדרסון (אחרי "זה יגמר בדם") מגלם דניאל דיי לואיס מעצב אופנה לונדוני משנות החמישים. “הוא מאוד תובעני", הוא הדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו בפתיחת הסרט. זה נאמר עליו פעמיים בתוך דקות ספורות. דיי-לואיס מגלם את דמותו של ריינולדס וודקוק, דמות בדיונית שהמציא אנדרסון על בסיס ביוגרפיות שקרא על מעצבי אופנה. “הם כנראה האמנים הכי אובססיביים", הוא אמר, ואולי דיבר על עצמו (או על דיי-לואיס, שבזמנו החופשי אוהב לעצב ולייצר נעליים). הדקות הראשונות של הסרט מניחות את התשתית להיכרות עם חייו של וודקוק: כדי ליצור הוא זקוק לשקט, לסדר ולשגרה. הדבר הקדוש בסדר היום שלו זו ארוחת הבוקר. הוא חייב להיות הפוסק האחרון בכל והוא לא סובל כשחולקים על דעתו. לכן, בכל פעם שהוא מרגיש שבת הזוג הזמנית שלו מתחילה להפריע לשקט ולהרגלים שלו, הוא מבקש מאחותו (לסלי מנוויל), שמנהלת איתו את בית האופנה שלו, שתארגן במקומו את אקט הפרידה. לרוב זה מגיע עם פיצוי נכבד: אחת השמלות מהקולקציה היוקרתית שלו.

כניסתה לחייו של המוזה החדשה שלו, בחורה צעירה בשם אלמה (ויקי קריפס) שעובדת כמלצרית, נראית כמו התחלה של סיפור זוגי שאת סופו הידוע מראש כבר ראינו. אבל אלמה לא מוכנה להיות כמו כולן, והיא נחושה למצוא דרך להישאר בת זוג לטווח ארוך. אלמה (נשמה בלטינית) תהיה הקונטרפונקט לנוכחות הכה גשמית של וודקוק, שחייו נעים סביב אוכל ובגדים. וכך, מה שהתחיל כמו הסיפור שלו, הופך בהדרגה לסיפור שלה: הבחורה הצעירה מהכפר הקטן, נטולת הייחוס והמעמד, שבקולה השקט ותחושת חוסר הבטחון שהיא משדרת בתחילה מתגלה כדמות לא פחות קפדנית ודקדקנית מאשר הגבר הדומיננטי שלצידה. “חוטים נסתרים" הוא סרט אלגנטי ומתון ביחס לסרטיו הקודמים של אנדרסון גם בכך שלהבדיל מהגיבור של "לילות בוגי" מלפני 20 שנה, שרק רצה להפשיט את הנשים סביבו, הדמות הגברית הראשית כאן (בסרט שעלילתו מתרחשת 20 שנה לפני עלילת "לילות בוגי") רק רוצה להלביש אותן.

"חוטים נסתרים". דניאל דיי לואיס הסנדלר מגלם מעצב אופנה

אנדרסון, שסרטיו המוקדמים נראו כמו מיזוג בין מרטין סקורסזי לרוברט אלטמן, בוחר לסרט הזה מושאי השראה בריטיים יותר, ביצירה שלא ממהרת להחצין את רגשותיה. הסיפור הכמעט-גותי הזה, על גבר שרוצה לשלוט ולעצב את הנשים בחייו, מכיל רגעים שמאותתים לנו ל"רבקה" ול"ורטיגו" של היצ'קוק (אלמה היה שמה של אשתו של סר היצ'קוק, רמז רמז), וגם ל"בארי לינדון" של סטנלי קובריק, במאי אמריקאי שחי ופעל באנגליה (כולל מחווה אחת לא צפויה ולא לחלוטין מנומקת ל"התפוז המכאני"). דווקא השימוש ביוצרים האלה מדגיש את המקוריות שמכניס אנדרסון לסיפור הזה, שבו האשה קוראת את בן הזוג וצומחת לצידו כיישות עצמאית שלוקחת את הנראטיב שלו אליה. שמדברת כשמצפים ממנה לשתוק. האשה שלומדת את השפה של הגבר שלה (אוכל, שליטה) ומציגה בפניו נראטיב שונה שמלמד אותו פרק במסירות וכניעה, באופן הכי לא צפוי. 

אי אפשר להתעלם מהאלמנט האישי של אנדרסון בסיפור, כשהוא כותב על מעצב אופנה, אבל בעצם מדבר על דמות האמן, ודרכו אולי בהשאלה גם על דמות הבמאי. המקום שבו אמנות ואומנות נפגשים, היוצר שבורא חזון אישי ונעזר בצוות אנשים כדי לממש אותו, ואז המפגש עם הלקוחות, הקהל והביקורת, והשאלה התמידית: מי צריך לשרת את מי – האמן את הקהל, או הקהל את האמן?

אחד הנושאים שחוזרים בסרטיו של אנדרסון הוא הטיפול במערכת יחסים בין מנטור ובין המתלמד שהוא לוקח תחת חסותו, ולרוב מנצל וזורק. “המאסטר" היה הסרט המפורש ביותר שנגע בכך, אבל גם "זה יגמר בדם", “לילות בוגי" ו“הארד 8”. “חוטים נסתרים" ממשיך את הטיפול בנושא הזה ומעמיק אותו. לראשונה מערכת היחסים אינה בין שני גברים, אלא בין גבר ואשה, והפעם התוצאה הסופית שונה ומפתיעה באופן שבו היא עוסקת בהתמסרות. אל מול סרטיו הקודמים, שכמעט תמיד היה בהם משהו גברי מאוד, כמעט מצ'ואיסטי, “חוטים נסתרים" הוא באופן פרוורטי וערמומי למדי סרטו הרומנטי ביותר של אנדרסון.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 1.2.2018

נ.ב: הסיום המפלצתי של "זה יגמר בדם" הפך את המילים "I drink your milkshake" לצירוף שנכנס ללקסיקון המופת הקולנועי. "חוטים נסתרים" כולו עידון ואיפוק ולכן ייקח עוד זמן עד ששורת הסיום שלו, "For the hungry boy" תיכנס לפנתיאון, אבל שם מקומה. והיא מלמדת אותנו שכמו גיבוריו, גם אנדרסון כותב מתוך הבטן, מתוך תחושות של צמא ורעב. 

ציוץ