30 אוקטובר 2006 | 18:27 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

הילדים של מתי?

איזה יופי זה האינטרנט, אה? סוף סוף מדיום המאפשר לעולם שלם זמן תגובה מיידי. אנחנו יכולים לדעת בכל רגע מה קורה באותו רגע בצד השני של העולם. למשל, בעולם הקולנוע. הסתיימה הקרנת מבחן לסרט חדש בסן דייגו? תמצאו על זה פוסט בבלוג. הוקרן סרט בבכורה עולמית בפסטיבל בתאילנד? תמצאו על זה פוסט בבלוג. או אולי ביקורת באתר האינטרנט של העיתון המקומי. או, למשל, אם נגיד יוצאים בישראל שניים מהסרטים המדוברים (ובעיניי גם הטובים) של השנה, “מיס סאנשיין הקטנה” ו”מדעי החלום”, תוכלו לקרוא עליהם ביקורת כבר ביום היציאה ב… ב… בשום מקום.
יום חמישי. וואלה, נרג’, וויינט, עין הדג. אין זכר לביקורת על אחד מהסרטים האלה. (תיקון: בוואלה פורסמה ביקורת של רותם דנון, ועוד עם כותרת די משעשעת). יום שישי המצב קצת משתפר: מתפרסמות ביקורות על “מדעי החלום” באתר של “עיתון תל אביב”, “עין הדג” וב”סרט”. בוויינט הולכים על “אמת מטרידה” התיעודי. מילא, גם טוב. וביקורת על “מיס סאנשיין הקטנה”? רק היום. איזה יופי זה האינטרנט, אה? מאפשר לכם לקרוא בזמן אמת כל מה שקרה לפני יומיים-שלושה. כמעט כמו עיתון.

ומציקה לי הביקורת של קשלס על “מיס סאנשיין הקטנה”. “תסריט מושלם” זו מגרעת? משונה ביותר. ואני מסכים עם קשלס לחלוטין. מדובר בתסריט (כמעט) מושלם. בית ספר לכתיבה, או פרודוקט מצטיין של בוגר בית ספר לתסריטאות. והוא מצליח לאזן באופן מושלם בין ה”נוסחה” ובין יציאות מקוריות וחריגות. ולא, הצירוף “סרט אינדי” לא מחייב תסריט צורם ומקטרע. הוא רק אומר שהמימון להפקת הסרט לא הגיע מאחד משבעת האולפנים ההוליוודיים. סרט מצוין, אגב. אני מקווה שמצב רוחו העכור רגעית של קשלס, מבקר פיקח לרוב, לא ירתיע צופים מלראות את הסרט החינני הזה.

תרגיע בוראט

הרבה זמן לא הזכרתי את “בוראט”. הנה, ויה ג’פרי וולס:

For the two-month shoot of Borat, Sacha Baron Cohen “was in character from early in the morning until night,” reports Time’s Joel Stein. “The crew shot so much footage that director Larry Charles is trying to sell the unused parts to HBO as a series. Even when the cops came, Baron Cohen never dropped character.

דונר על האש

ועוד תמונה משמחת לבב אנוש ויה ג’ף וולס:

HERE I COME TO SAVE THE DAYYYYYYYY!!!!!

28 בנובמבר בחנויות באמריקה. אני מניח שכבר כמה ימים לפני כן תמצאו את הדי.וי.די הזה באוזן השלישית ולייזר סנטר. הראשון שצופה מדווח.

שם חם, יפת

הנה הפניה לביקורת של סרט קוריאני חדש מתוך “סקרין דיילי”. אחריה שאלה.
הילדים של מחר? של מחרתיים?

ולשאלה: אם, באורח נס, יגיע הסרט הקוריאני הזה להקרנות מסחריות בארץ, איך יתורגם שמו? “הילדים של מחר”?

29 תגובות ל - “הילדים של מתי?”

  1. מבוקרת לבקרים 30 אוקטובר 2006 ב - 18:59 קישור ישיר

    בוואלה פורסמה ביום חמישי ביקורת על מדעי החלום.

    http://movies.walla.co.il/?w=/227/996906

    תוקן. תודה.

  2. Islay 30 אוקטובר 2006 ב - 19:04 קישור ישיר

    הקישור האחרון זה premium content, אי אפשר לראות אותו בלי מנוי.

    תוקן. תודה.

  3. דואל 30 אוקטובר 2006 ב - 20:00 קישור ישיר

    אם אני לא טועה, ב”עינהדג” לא נוהגים לפרסם ביקורת לפני שהסרט יוצא לאקרנים, אלא רק בערב אותו יום במקרה המהיר (אם היה להם נציג בהקרנות המוקדמות, לרוב). לכן הביקורת על מדעי החלום עלתה בחמישי בלילה (והפתיעה אותי במהירות העליה שלה). רד פיש מין הסתם יידע לתקן אותי אם צריך.
    אם כבר תסריטים, כנראה שהשאלה שלי אליך נבלעה בים התגובות כאן בימים האחרונים, אז אני מעתיק אותה לכאן: בקשר לחנות התסריטים – אמנם “שמש נצחית” נחשב (ובצדק) לסרט יותר טוב, אבל אתה לא מסכים איתי שהתסריט של “אדפטיישן” טוב בהרבה? למה אתה לא מוכר גם אותו?
    “בני המחר” נשמע כמו אופציה סבירה. אבל בטח יקראו לו “7 ילדים” או משהו חסר קשר כזה.

  4. דניאל פאיקוב 30 אוקטובר 2006 ב - 20:03 קישור ישיר

    ראיתי את “מיס סאנשיין” אתמול והעליתי ביקורת היום. אני מסכים עם רוב הטענות של קשלס, אבל… תסריט מושלם? התסריט נראה כאילו נכתב על ידי מחשב שהזינו לתוכו את “משפחת טננבאום”, “מגנוליה” ושלוש-ארבע דאחקות. אני מצפה לעוד תרחיש בסגנון “תודה שעישנתם”, סרט מקצועי ומלוטש שגורם למבקרים לגמור במכנסיים למרות שהוא מסתכם בעצם בפחות מכלום.

    הביקורת שלי:
    http://www.shallowfocus.org/2006/10/30/little-miss-sunshine-2006/

  5. ליאור 30 אוקטובר 2006 ב - 20:16 קישור ישיר

    היה לי העונג לצפות בגרסת דונר ל”סופרמן 2″.
    אני לא בטוח לאיזה רמת פירוט להיכנס כאן – אבל כעיקרון, פחות דגש על קומדיה וסלפסטיק, יותר דגש על לויס וקלרק (גם במקור הסרט הציג סיפור אהבה נפלא ביניהם, רובו עבודה של דונר). ההבדל הבולט הוא הסוף השונה, כמו גם סצנות עם מרלון ברנדו שלא הופיע במקור (הוא דרש המון כסף בשביל זה בזמנו. הזלקינדים סירבו).
    סך הכל זו חוויה מרתקת: לראות סרט שאתה מכיר היטב, אבל דרך עיניים חדשות, עם דגשים חדשים, פתאום דברים מתחברים בצורה שונה.
    דונר לא מחק לגמרי את הקטעים של לסטר, חלקם היו חייבים להישאר כדי שלסיפור יהיה היגיון כלשהו, אבל הוא עשה כמה שינויים מרכזיים ומעניינים מאוד בעלילה.
    במקור זה נחלק בערך 60 אחוז לסטר, 40 אחוז דונר. עכשיו זה 70 אחוז דונר, 30 אחוז לסטר.

    מרתק לראות איך סופרמן 2 היה אמור להיראות במקור, אבל דבר אחד ברור: הוא לא מתחבר לסרט הראשון בצורה לגמרי חלקה, היות וסופרמן 1 עבר כמה שינויי עריכה לאחר שדונר פוטר, כדי שיתאים לסיקוול החדש. צריך גם לזכור שסופרמן 1 ו-2 צולמו למעשה במקור כסרט אחד ארוך ולא כשני סרטי המשך מנותקים.

    לי אף פעם לא היתה בעיה מיוחדת עם “סופרמן 2”. תמיד חשבתי שהוא הטוב בסדרה, וריצ’רד לסטר עשה עבודה טובה. למרות זאת, חלק נכבד בסרט הזה שייך לריצ’רד דונר ויש צדק היסטורי בכך שהוא זכה להציג את הגרסה שלו ואת החזון שלו.
    למרות זאת, בשבילי “סופרמן 2″ ה”רשמי” תמיד יישאר הגרסה עליה חתום לסטר, ולו מפני שהיא מתחברת לסרט הראשון.

    וכל שנותר לי לומר לזלקינדים הוא: פויה לכם. הייתם צריכים לתת לאיש לגמור את העבודה. וכן, גם לעשות את סופרמן 3.

  6. הפינגווין 30 אוקטובר 2006 ב - 20:31 קישור ישיר

    כאמור, הביקורות בעין הדג לא עולות לפני הבכורה. כלומר, גם אם יש ביקורת מוכנה בחמישי בבוקר (ועל פי עדויות העורכים, זה יותר כמו חמישי באחת עשרה וחצי בלילה, אם מצליחים לא לאבד את ההכרה), היא לא תעלה לפני ההקרנה הראשונה באותו ערב. אני חושב שזה קשור לרצון לעורר דיונים על הסרט עם עליית הביקורת, במקום שתשב גלמודה בעמוד הראשי ותחכה בסבלנות שמישהו שלא נכח בהקרנה מוקדמת יכתוב משהו.

  7. רונה 30 אוקטובר 2006 ב - 21:39 קישור ישיר

    איזה כיף שחזרת לווליום הרגיל. אני תמיד קוראת אבל כמעט לעולם לא מגיבה (מה אני אגיד? שבביקורת שפרסמתי על “מיס סאנשיין” נאמר דווקא כך וכך?). אז הנה. ודערעך אגב: מיה דרייפוס זכתה בפרס cilcet, נראה לי שנשבר פה שיא הזכיות של הז’אנר, יכול להיות? כמו עם נבחרת הנוער, בעתודה מפציצים בבוגרת מחמיצים (לא כולל רוח גבית מפלסטין)

  8. שלו 30 אוקטובר 2006 ב - 23:15 קישור ישיר

    יאיר, מעניין למה ביקורת שלך כנגד מבקר אחר יורדת תמיד (סליחה, לעיתים)לגופו של אדם ולא לגופו של עניין (“מצב רוחו העכור”?), וההגדרה שלך לאינדי היא הגדרה צרה, צרה מאוד. לבסיס כלכלי מסוים אין השלכות אסתטיות? אין נקודת מבט ייחודית הרלבנטית לו (שוב, אסתטית אך במובנים רבים – בעיקר אתית)?
    והאם אתה, באמת ובתמים, לא רואה את הבעייתיות במיס סאנשיין? את חוסר הקוהרנטיות המובנה בו? ברשותך, אהפוך את השאלה – מה רע בסרט, לדעתך? (אגב, קשלס מנמק את ההכרעות שלו, למה אתה לא מנסה להפריך את נימוקיו, בהנחה שהם ניתנים להפרכה, כמובן).

    רוה לשלו: התשובה שלי כה ארוכה שיהיה לי קשה להכניס אותה לכאן. אבל אתמקד רק באספקט שהציק לי: השימוש בטיעון “מושלם מדי” על התסריט כגנאי. אין לי בעיה עם עמדה ביקורתית הפוכה לשלי או הבדלי טעמים. להפך אפילו, מי שעוקב כאן יודע שאני מתמוגג בחוסר הסכמה הרבה יותר מקונצנזוס רבתי. מהבחינה הזאת קשלס עשה את המעשה האמיץ יותר, יצא נגד גל התלהבות עולמי כמעט מהסרט. אבל אני גם מכיר את ביקורותיו של קשלס ומכיר (פחות או יותר) את טעמו, ומזהה את חיבתו להוליווד. ומכאן תהייתי למה השימוש ב”מושלם מדי” כגינוי. זה פסע מלהקניט את הסרט על היותו “אמריקאי מדי”, עוד סייג שאני לא מבין, ושהיה בשימוש נפוץ בקרב הדור הקודם של מבקרי הקולנוע בארץ. מגרעות? יש בשפע. גם בתסריט. מי שלא מתחבר למתקתקות המרירה של הסרט יכול בהחלט לטעון שהתסריט מלאכותי, מעושה, מזויף, שמרני. כל מה שמיד הופך אותו לההפך ממושלם. במילים אחרות: הייתי שמח אם הצירוף “תסריט מושלם מדי” ייחשב ערך חיובי ולא גנאי. מצד שני, אולי קשלס עבר איזו הארה והוא עכשיו מעין יגאל בורשטיין (מרצה נערץ על ידי ומבקר שאני מתגעגע אליו, אבל מישהו שטעמו בקולנוע כמעט קוטבי לשלי), שרואה פסול ופגם ב”מושלמות” האמריקאית ומהלל את הכאוס, את הניתוץ ואת האנרכיסטי. אם זה המצב, הביקורת היתה דורשת הנמקה אחרת. בכל אופן, הייתי שמח מאוד לפתח עם קשלס – אולי כאן, ואולי עם מבקרים נוספים – דיון מעמיק על הסרט, ולאו דווקא על הביקורת הספציפית או ניסוחה, פשוט כי נראה לי שזה סרט שבהחלט יכול לעורר דיונים מהותיים על מצב הקולנוע האמריקאי והמקום בו תכנים, ערכים וצורה נפגשים. נראה אם אצליח להפיק את זה.

  9. סטיבי 30 אוקטובר 2006 ב - 23:45 קישור ישיר

    כמדומני הביטוי “מושלם” בנוגע לתסריט לא נקרא בטון הנכון… זו לא מחמאה. הוא מופיע כמקדים ל”מושלם מדי”. פרפקט, כמו אוטומט מעוצב, מדוגם, לפי כל, אבל ממש כל הכללים – חסר נשמה יצירתית.
    בעצם, מה שדניאל אמר.

  10. דואל 31 אוקטובר 2006 ב - 0:50 קישור ישיר

    גם אני במשבחים

  11. אהרון קשלס 31 אוקטובר 2006 ב - 9:30 קישור ישיר

    שלום יאיר,

    עד כה נמנעתי מלהגיב לשרשרת ההשתלחויות וההתייחסויות שלך אליי כמבקר או כבלוגר (לצידו של אורי שחורי). לצערי אתה גם מסרב לענות לשיחה ממני ובכך מנעת ממני את האפשרות לדבר על הכאב שאתה גורם לכותב שורות אלה במילים חסרות האחראיות שאתה לעיתים תכופות מעלה כאן. אז אני אנצל את הבמה שבה אתה נוהג לטגן את כולם ורק אומר- אין לי בעיה עם ביקורת על הביקורת שלי. זכותך המלאה לחשוב ש”מיס סאנשיין הקטנה” הוא מופת תסריטאי, זכותך גם להזמין אותי לדו שיח מושכל על הסיבה מדוע אני לא רואה בסרט הזה יותר מיצירה שנוצרה בביח”ר לסרטי קולנוע עצמאיים (ע”ע תגובתו וביקורתו של דניאל), אבל אין לך זכות לחטט בחיי האישיים(מה גם שאין לך ולו חצי מושג לגבי המקום שבו אני נמצא כעת). אם ביקורת שלילית גורמת לך לחשוד בכוונותיי הכנות(האם אתה באמת סבור שאתן לחיי האישיים להשפיע ואם כן מדוע כ”כ אהבתי את “הילדים של מחר”?)אז מה זה בעצם אומר?
    אלו שלא יישרו קו עם דיעותיך הם א.טיפשים. ב.סובלים ממשבר בחייהם הפרטיים.

    העולם גדול ממך וממני, יאיר. גדול מאד.

    רוה לקשלס: עולם קטן, בדיוק הגבתי למגיב מס’ 8. אבל באופן נקודתי: אם המילים שלי גרמו כאב או נתפסו כפלישה לחיים האישיים, קבל את התנצלותי הכנה והפומבית. ההערה על מצב הרוח לא נכתבה כהקנטה חלילה, אלא כניסיון פרטי (ואולי פזיז בדיעבד) להבין איך סרט “פיל-גוד” גרם לך להרגיש כה רע. היא באה ממקום בו נדמה היה לי (שוב, אולי מתוך מחשבה פזיזה שאני מצליח לפענח את האדם מבעד לכתיבה) שאני מזהה (ומזדהה) עם טעמך ואז להיתקל בביקורת שסותרת את ציפיותיי. ואשיק באופן פומבי נתיב מחשבה שאמשיך בקרוב גם באופן פרטי במייל, אבל שאני עקבי לגביו מראשית ימיי כמבקר: אני חושב שמבקרים צריכים להתדיין, בכתב ובפומבי, זה עם זה. אני לא רואה בזה השתלחות, ואני מקווה שיקראו לתוך זה מידה מסוימת של הומור עם מידה רבה של תשוקה (ופולסים מיותרים של חמימות מוח). אני רואה בך קולגה, בר שיח, והייתי מקווה שזה יהיה אפשרי לנהל דיון סוער ורב יצר סביב סרט, או סביב ביקורת על סרט, בבלוג שלי או שלך, או באופן הדדי, ולפרסום, בלי שזה ייחשב השתלחות.

  12. עדן 31 אוקטובר 2006 ב - 9:54 קישור ישיר

    לאחר שבשנים האחרונות יאיר רווה היה המבקר הטוב ביותר בארץ לטעמי הגיע כעת דור חדש של מבקרים שאהרון קשלס הוא הטוב שבהם. ההשתלחות של רווה בחלקם גורמת לו להיראות מבוגר מגילו, נרגן למדי ואפילו קצת לא מעודכן. חבל לי שהאדם שאת ביקורתו כל כך הערכתי תמיד למול כל השניצרים למיניהם מתחיל להיתפס אצלי לפתע כחלק מהם. אז כן, רווה עדיין הכי טוב אבל אחרים, ובעיקר קשלס, כבר נושפים חזק בעורפו.

    רוה לעדן: מצעד הלהיטים של מבקרי הקולנוע? שוברי הקופות בין הכותבים? דווקא דירוג ששווה לנהל, מי עולה ומי יורד. יכול להיות משעשע. אגב, לא הספקתי לעדכן מחופשתי אבל ביקורתו המאוד נבונה של ניב סטנדל מנרג’ על “בלי פחד” של ג’ט לי מזכה אותו בכניסה חדשה למצעד הישר למקום השמיני. החיים, כפי שנאמר ב”מיס סאנשיין הקטנה”, הם תחרות יופי. קשלס הוא מבקר מצוין, ואני חושב שהוא שמע את זה ממני באופן אישי כבר לפני לא מעט שנים כשרק התחיל לכתוב בוויינט. והוא גם בלוגר ובן דור האינטרנט, ומישהו שאני רואה בו עמית ללא מעט מלחמות שאני מנהל בכתב מול ממסדי הקולנוע בארץ. ודווקא בגלל זה הוא מישהו שחשבתי שנוח לי לערוך מולו עימות פומבי סביב סוגיות טעם וניסוח מבלי שזה יהפוך לעוינות אישית. ייתכן וטעיתי. הרחבה על כך, בתגובתי לתגובתו מעליך.

  13. אהרון קשלס 31 אוקטובר 2006 ב - 10:26 קישור ישיר

    אני אתייחס לשתי התגובות האחרונות.

    אני מודע להערכתך הרבה אליי ולכן הלשון בה אתה נוקט קצת פוצעת. אני שותף לדעתך שאין דבר מופלא יותר משיח מושכל של קולגות בדבר סרט, אך אני מרגיש, וזו לא הפעם הראשונה, שאינך מזמין אותי לדיאלוג. אתה מתקיף. כלום לא היית יכול ליצור עימי קשר תחילה (אם בטלפון או במייל) ולהזמין אותי להתארח בבלוג שלך ורק אז לפצוח בויכוח סוער. כזה שרק שני סינפילים מסוגלים לייצר? אוהבי קולנוע הם יצורים פנאטיים ולכן אני מסוגל להבין מעט את הפולסים שגרמו לך להרגיש כפי שהרגשת. אבל הכתיבה בין אם נרצה או לאו מערבת כבר מערכת נוספת, המחשבה, ואני חושב שהפעם היית קצת פזיז עם המקלדת. לחשוד בפיקחותו של קולגה שאתה מעריך, לנסות להבין האם יש משהו בחייו הפרטיים שעשוי היה לגרום לו לא לאהוב סרט שאתה אהבת, זה קצת יותר מדי. עבורי לפחות.

    ובקיצור כדי למנוע רגעים מעין אלה אולי עדיף שתשאל מדי פעם לשלומי או סתם תזמין אותי לשיחה על קולנוע. אני מבטיח לתת אישור פרסום.

    אחתום, אם יורשה לי, בברכת- יגאל בורשטיין לשלטון!

  14. עידן 31 אוקטובר 2006 ב - 10:30 קישור ישיר

    רעיון מצויין לעשות מצעד של מבקרי קולנוע. אני יודע את מי הייתי ממקם במקום האחרון, ואם את קוראת את זה אני בטוח שאת יודעת שאני מתכוון אלייך.

  15. אח של אבא שלי בבון 31 אוקטובר 2006 ב - 11:33 קישור ישיר

    תמיהה.

    אם הצירוף “סרט אינדי” לא מחייב תסריט צורם ומקטרע. הוא רק אומר שהמימון להפקת הסרט לא הגיע מאחד משבעת האולפנים ההוליוודיים, אז הסרט הזה http://www.imdb.com/title/tt0114224/ למשל עונה להגדרה? או אולי זה http://www.imdb.com/title/tt0100460/ ?

    למרות שבשביל אנשים מסויימים האל הארטלי ואלברט פיון (או ג’ון קאסוואטס ופרנק זגרינו) עומדים על אותה מדרגה , אצל רוב הצופים התווית “אינדי” מביאה אתה ציפיות מסויימות שעלמת הזריחה הקטנה מכוונת אליהן אבל לא ממש פוגעת.

  16. רתם 31 אוקטובר 2006 ב - 13:58 קישור ישיר

    מבקרי קולנוע הם, מסתבר, עם רגיש במיוחד…

  17. זאת שעידן אוהב במיוחד 31 אוקטובר 2006 ב - 16:22 קישור ישיר

    עידן, אתה תרגיש די רע אם אפרסם בכל פורום אפשרי מכתב מסוים, כך שכדאי לך לחזור למאורה.

  18. טיילר 31 אוקטובר 2006 ב - 18:31 קישור ישיר

    לדואל. אני מסכים איתך אדפטיישן הוא תסריט הרבה יותר מורכב וחכם משמש נצחית. אך לשמש נצחית יש מה שאין מספיק באדפטיישן, וזה נשמה. וגונדרי.

    אלה שניים מהסרטים האהובים עליי ואני רואה את זה ככה: אדפטיישן הוא סרט טוב יותר, אך אני יותר אוהב את שמש נצחית.

  19. טיפטיפ המיתולוגית 31 אוקטובר 2006 ב - 23:51 קישור ישיר

    נראה לי ש”ילדי המחר” יקח.
    האמת היא שהייתי נגד “הילדים של מחר”, אבל עד שסיימתי לקרוא את התגובות, התרגלתי…

  20. עדן 1 נובמבר 2006 ב - 0:28 קישור ישיר

    מה הסיפור עם עידן ועם זאתי שהוא “אוהב במיוחד” ? נראה לי שאני מפספס שם משהו עסיסי. עושה לי נוסטלגיה לרכילויות והשנאות של הקיבוץ בו גדלתי.

  21. זאת שעידן אוהב במיוחד 1 נובמבר 2006 ב - 7:12 קישור ישיר

    לעדן: זה לא שאתה מפספס, אלא שלעת עתה זה חסוי, אבל חכה בסבלנות. בינתיים אני שומרת על כבודו המועט.

  22. פלאפי 1 נובמבר 2006 ב - 20:13 קישור ישיר

    אכן, אושר גדול לראות ש”גרסת דונר” תצא לאור בשבועות הקרובים, אבל דווקא התמונה עצמה לא גורמת לי לפרפורי שמחה בלב.
    נראה כאילו מעצבי העטיפה לקחו השראה מעטיפות Bootleg למיניהן, והוציאו מוצר מכוער, שלגמרי לא מתאים לקו העיצובי של שאר ההוצאות המחודשות של סרטי הסדרה. לא משהו שהייתי שמח להציג על המדף. ואם העיצוב הקלוקל לא מספיק, זה אפילו לא כריסטופר ריב בתמונה.

    אה, ולפי הגדרתך, כל סרטי “מלחמת הכוכבים” הם סרטי אינדי. גם לוקאס, אם אני זוכר נכון, טען את זה פעם. אז אמנם, השלושה האחרונים בהחלט סובלים מתסריטים צולעים ומקרטעים, אבל עדיין – לא זו התמונה שעולה בראש לשמע הצירוף “סרט אינדי.”

  23. התער 1 נובמבר 2006 ב - 23:25 קישור ישיר

    אחרי כל היצרים שעפים כאן בתגובות קצת לא נעים להתייחס לשאלה שבסוף הפוסט, אבל התשובה היא כמובן “הנערים של מחר”, או “נערי המחר”.

  24. היפנית 2 נובמבר 2006 ב - 7:47 קישור ישיר

    לתער, לא הבנת: הבעיה היא שזה מבלבל נורא, בגלל “הילדים של מחר”, התרגום ל-מChildren of me

  25. היפנית 2 נובמבר 2006 ב - 7:48 קישור ישיר

    חסרה n

  26. התער 2 נובמבר 2006 ב - 23:49 קישור ישיר

    דווקא הבנתי, תתפלאי 🙂

  27. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:08 קישור ישיר

    Thanks pal. This was cool knowing

  28. Online Discounts 28 ינואר 2011 ב - 4:13 קישור ישיר

    I must get across my passion for your kindness supporting those people that absolutely need help on this particular subject. Your personal dedication to passing the message all-around has been unbelievably valuable and have constantly enabled guys and women like me to get to their goals. Your own informative guideline can mean a great deal to me and a whole lot more to my colleagues. Thanks a ton; from all of us.


השאירו תגובה