02 מאי 2018 | 00:13 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“משפחה”, ביקורת

“משפחה”. shoot your family

כבר שבע שנים שאני עוקב אחרי רוני קידר, מאז שראיתי לראשונה את סרטה הראשון “ג’ו ובל” והוקסמתי מהכשרון שלה – כשרון קולנועי שיש בו גם משהו מאוד מוזיקלי. היא מחזיקה מצלמה באופן שבו רוקריות מחזיקות גיטרה (הכרתי את סרטיה הקצרים לפני כן, את אלה שביימה בבית ברל ואת “פיתיון” של מיכל ויניק בו היא שיחקה, אבל רק ב”ג’ו ובל” ממש התחלתי לסמן אותה כהבטחה). הייתי אחד הלקטורים שבחרו ב”ג’ו ובל” להקרנה בפסטיבל קולנוע דרום וראיתי איך היא ממנפת באנרגיה עצומה את ההקרנה הזאת להפצה עצמאית בסינמטק – כולל טריילרים שונים מעשי ידיה שמקדמים כמעט כל הקרנה, ואז קמפיין מרשים מול חברי האקדמיה, שבחרו בסרט שלה כסרט הטוב ביותר מבין סרטי הקולנוע העצמאי של אותה שנה (וכך “ג’ו ובל” הפך למועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר). קידר עשתה בית ספר לוותיקי הקולנוע, באופן שבו היא לא רק ביימה את הסרט אלא הפכה את ההפצה עצמה לפרויקט אישי ועצמאי, כמעט יצירת אמנות בפני עצמה. ואז קליפים וסדרות רשת וסרטים קצרים ועוד פיצ’ר אקספרימנטלי וזכייה בפיצ’ינג בחיפה עם סרט אחד וזכייה בפרס חממת התסריטים של ירושלים עם סרט אחר, וככה עברו השנים. חמש שנים שאנחנו עוקבים כאן אחרי הפקת “משפחה”, שלב אחרי שלב, נצחונות לצד מלחמות. ועכשיו הוא סוף סוף גם יצא לבתי הקולנוע.

את הביקורת שלי תקראו עוד רגע, אבל הנה הפאנץ’ מבחינתי: אני מוכן להמר שבסיכומו של דבר יתברר ש”ג’ו ובל” הביא יותר צופים מאשר “משפחה”. “ג’ו ובל” שהופץ בעותק אחד בסינמטק תל אביב על ידי הבמאית, שהצליחה ללא ניסיון מוקדם ליצור קמפיינים ויראליים בפייסבוק סביב סרטה ולגייס צופים  – מול “משפחה”, שיש לו מפיץ אמיתי, עם תקציב הפצה, שמופץ בכתריסר בתי קולנוע בכל הארץ, אבל נדמה לי שזו הפצה שמצליחה בכשרון עצום לפספס לחלוטין את כל קהל היעד הפוטנציאלי של הסרט. כן, זו עבודה קשה ומפרכת להפיץ לבד סרט, עם עותק אחד, ומי שעושה את זה בוודאי חולם שבעתיד יהיה מי שיביע אמון בסרט ויפיץ אותו בעצמו. אבל זה לא באמת עובד.

דיברתי על “משפחה” וניגנתי שני שירים מתוך הפסקול שלו (של דפנה קינן ואריה הספרי) בפודקאסט שלי, החל מדקה 34:00, כאן

הנה הביקורת שפורסמה השבוע ב”כלכליסט”:

אם נשווה את הקולנוע הישראלי למוזיקה השראלית הרי שרוב יוצרי הקולנוע בארץ חולמים להיות שלמה ארצי לגעת בכולם, למלא את קיסריה, לתקשר בעיקר עם הקהל של היכל התרבות. הקולנוע הישראלי בהכללה מייצר ואריאציות שונות של מיינסטרים, אבל בדרגות משתנות של אפקטיביות והצלחה. בשעה שהמוזיקה הישראלית מצמיחה גם יוצרים ויוצרות אלטרנטיביים, הפונים לקהל מצומצם יותר, שלוקחים סיכונים מוזיקליים ומכוונים גם לנישות של לבונטין 7 ולא רק לפלייליסט של גלגלצ, הקולנוע הישראלי כמעט לחלוטין נטול שוליים. ואז הגיעה רוני קידר. “גו ובל“, סרט הביכורים שלה מ2011, היה זריקת רוקנרול עצמאית וחצופה ומשעשעת מאוד, שהופקה עם אפס תמיכה חיצונית, בדלות גדולה ובכשרון עצום. שש שנים חלפו ואיתם לא מעט פרויקטים באורכים שונים עד שהגיע משפחה” (שעל פי הספירה הרשמית הוא סרטה העלילתי הארוך השלישי, אם סופרים את האקספירמנט של סופעולםבאמצע), שהוא לכאורה ההפך הגמור מגו ובל“: לא עוד דל תקציב, אלא סרט מושקע מאוד; לא עוד עצמאי, אלא סרט שפונק על ידי לא מעט קרנות מרחבי העולם; לא עוד סרט מקומי מאוד המתרחש על הציר שבין תל אביב לשדרות, אלא יצירה קוסמופוליטית, שאמנם דוברת עברית אבל יכולה פחות או יותר להתרחש בכל מקום בעולם. אבל האווירה האלטרנטיבית נשארה: “משפחההוא סרט קודר כמו אלבומי בלדות הרצח של ניק קייב, ועדיין מצליח להיות משעשע בפרוורטיות שלו כמו קסטת בוטלג של נושאי המגבעת.

כמו בגו ובלגם הפעם קידר עצמה בתפקיד הראשי בתור צלמת המצויה בקשיים כלכליים שמגיעה אל הפסיכולוגית שלה כדי לספר לה על מה שקרה לה, ומכאן בפלאשבקים נחשף הסיפור המקאברי על הבחורה הצעירה שהיתה אחראית בדרך כזו או אחרת לחיסולה של כל משפחתה אבא (אלי דנקר), אמא (יבגניה דודינה), אחות (חן יאני) ואח (אריה הספרי). מקרי המוות האלה, שכל אחד מהם מוצג בפרק נפרד בסרט, הופכים גם ליצירת האמנות הגדולה שלה, ואולי הסופית, וגם שלב בתהליך פסיכואנליטי מוחצן מאוד. “משפחה” הוא דרמה משפחתית שמבוימת כמו סרט אימה. גותיקה ישראלית.

משפחהמתחיל עם אחד השוטים היפים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי, שוט ארוך ומפותל שיש בו הכרזה מצד קידר: תנו לי את המשאבים, ואני אדע מה לעשות איתם. הצילום והעיצוב בסרט, האווירה הגותית האפלה יוצרת הבטחה גדולה להמשך הסרט, שבתוך כל האומללות והאלימות, יש בו לכל אורכו גם ברק ממזרי מודע לעצמו. את הבדיחות המילוליות שכה עינגו אותי בגו ובלהמירה קידר כאן ברצף של שנינויות ויזואליות. “משפחהמצטרף אל פוקסטרוט“, “מעבר להרים ולגבעות“, “הפורצתומסתור” – חמישה סרטים מהשנתיים האחרונות שהופקו בקופרודוקציה עם מפיקים גרמניים שאפשרו ליוצרים גישה לאולפני צילום גרמניים, שהעניקו לסרטים האלה איזו רווחה אסתטית רחבת ידיים ומלוטשת. זהו הגל המהודר של הקולנוע הישראלי, וכל הסרטים האלה עושים בלוקיישנים האלה שימוש מלאנכולי מאוד. “משפחהמרמז בשמו הבלתי מיודע שזהו לא פורטרט פרטיקולרי, אלא תמונת מצב קולקטיבית, שהחיים בתוך משפחה הם חיים של ניצול ורצח, אם לא ליטלרי אז אולי מושאל. הסטים המסוגננים והחשוכים והשוטים המפותלים הם המסע בתוך מסדרונות התודעה והנפש של הגיבורה, שמבינה שהיא צריכה להרוג את כל מה שהיא אוהבת כדי לפרוח, אבל מבינה כנראה מאוחר מדי שהיא זקוקה לכל מי שאיננו עוד, ולטראומות שהוא מביא איתו, כדי להתקיים וליצור.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““משפחה”, ביקורת”

  1. איש 2 מאי 2018 ב - 9:25 קישור ישיר

    מתי כבר תספר לנו מה הקטע שלך עם רוני קידר?


השאירו תגובה