"משימה בלתי אפשרית 6". טום קרוז ודה רוק

לפני שלוש שנים פתחתי את הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית 5" עם המשפט הבא: "אני רוצה שתשימו טוב-טוב לב לדבריי, כי אני הולך לפתוח עם הכרזה בומבסטית שעשויה להישמע תמוהה כרגע אבל אני מרגיש בתוכי שבעוד שנתיים-שלוש אוכל להגיד ״אמרתי לכם״ (או שאתפדח): כריסטופר מקווארי הוא כריסטופר נולן החדש. הוא הדבר הכי מלהיב שקרה לסרטי האקשן כבר הרבה מאוד שנים.".

עכשיו עם צאת "משימה בלתי אפשרית 6", האם אני כבר יכול להגיד "אמרתי לכם?".

הנה הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (או בשמו הנפוץ יותר "משימה בלתי אפשרית החדש"), מתוך "כלכליסט", 30.7.2018. בסוף יש נ.ב עם תוספת:

סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית" כאילו קמה לתחייה לפני שלוש שנים עם הסרט החמישי בסדרה. במקום שבו רוב סרטי ההמשך נכנסים לשגרה ומתחילים לדעוך, הסדרה שמפיק טום קרוז ב-22 השנים האחרונות (ושמבוססת על סדרת טלוויזיה ידועה משנות הששים) התעוררה מתרדמתה עם הבאתו של כריסטופר מקווארי לכסא הבמאי. מקווארי, שכתסריטאי עבד עם קרוז בכמה וכמה סרטים קודמים (כולל "קצה המחר" המופתי ו"ג'ק ריצ'ר" המפתיע), התגלה בסרט ההוא לא רק כתסריטאי ממזרי (צריך לזכור שיש לו כבר אוסקר על כתיבת "החשוד המיידי") אלא גם כבמאי אקשן עם יכולות גבוהות מאוד. לכן, אחרי שלקח לעצמו לא מעט הפסקות בין סרטי הסדרה לפני כן, קרוז כנראה הבין שיש לו אס ביד עם מקווארי והם יצאו מיד לדרך לייצר סרט נוסף. ואיזה סרט.

ההפתעה הגדולה ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" היא לא העובדה שזה כרגע סרט הפעולה הכי מהנה של השנה (ואולי אף של השנתיים האחרונות) – כי סרטי הסדרה בדרך כלל היו בידור משובח, מי יותר ומי פחות – אלא שנכון לעכשיו הוא גם הסרט שמקבל את הביקורות הכי טובות בתולדות הסדרה. לא רק המבקרים האמריקאים נשפכים ממנו: בטבלת המבקרים של "סינמסקופ", הוא נמצא במקום הראשון. מה גורם לסרט הזה להפוך גם לשובר קופות מצד הקהל וגם לתשואות מצד המבקרים?

כאמור, מקווארי הוא תסריטאי מבריק שיודע ברוב סרטיו לטוות עלילה מפותלת מלאת תככים והפתעות. אין לזה שום זכר בסרט הזה. למעשה, ממש מפתיע עד כמה התסריט של "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" בסיסי וכמעט מרושל. ברגעיו הטובים – וממש מסצינת הפתיחה שלו – הוא פשוט מעין פרודיה על הקלישאות והמוסכמות של הסדרה. מקווארי וקרוז הבינו דבר חשוב: התסריט לא באמת חשוב, אלא רק סצינות המרדף בעקבות אותו הדבר שהתסריט גורם לגיבורים לרצות להשיג. אם תנסו לחשוב בסרט תגלו המון חורים ורגעים שבהם התסריט פשוט מדלג על מידע מיותר, רק כדי להוביל אותנו אל סצינת הפעולה הבאה. ושם, אנחנו בידיים של שני שפים עילאיים (מקווארי וקרוז) שהכינו כמה ממנות האקשן המרהיבות שנראו על המסך, שמוליכות הגיבור אל פסגות העולם – השפיץ של הגרנד פאלה בפריז, הגג של המגדל שמעל טייט מודרן בלונדון, וגג העולם בקשמיר, הודו. סצינות שהם גם מתגאים בעובדה שצולמו עם מינימום אפקטים דיגיטליים, כשקרוז – כפי שהוא עושה תמיד – מבצע לא מעט מהפעלולים שלו (באחת הקפיצות שלו בסצינת מרדף בלונדון הוא שבר את הקרסול ושיתק את ההפקה למשך שבועות). התוצאה מסחררת. עוצרת נשימה. ולמעשה, זהו קולנוע כמעט אבסטרקטי של קינטיקה בעוצמה גבוהה. הוא מוותר לחלוטין על תפקוד שכלי לטובת היפראקטיביות גופנית. אתם יושבים באולם הקולנוע וכל הגוף שלכם משתתף בצפייה, נע ימינה ושמאלה, מגיב למהירות המסחררת של הסרט, שמציבה סטנדרטים חדשים לסרטי אקשן מהסוגה הזאת – סרטי ג'יימס בונד, סרטי "מהיר ועצבני", וסרטי ג'ייסון בורן – כל הסדרות שמבוססות על כך שכל סצינת אקשן מתרחשת בעיר אחרת. והפעם, הסרט השישי בסדרה הולך על הפריים-לוקיישן, על אירופה הקלאסית: פריז ולונדון. סצינת מרדף המכוניות/אופנועים/משאיות ברחובות פריז היא מהמושלמות שראיתי בחיי (כולל ההומאז'ים המשעשעים והמוצדקים ל"הקשר הצרפתי"). ומרדף המסוקים מעל שמי קשמיר הפך בין לילה לקלאסיקה. החודש חגגנו יום הולדת 30 ל"מת לחיות" – "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" עשוי להיות מהסרטים שנזכור ונחגוג גם להם יום הולדת בעוד 30 שנה. הוא עד כדי טוב. וכל זאת רק בזכות העובדה שלבמאי היתה רק הוראת בימוי אחת לכל הצוות שלו: יותר מהר!

=============================

נ.ב: יש עוד משהו שראוי לתשומת לב בסרט. אחד הדברים שמאפיינים את סרטי הריגול והביון של השנים האחרונות הוא העובדה שהנבל האמיתי בעלילות היה הממשל האמריקאי. פעם הסוכנים היו נלחמים ברוסים או בנבלים מטורפים אחרים, אבל באחרונה הם בעצם נלחמים נגד הממשלה ששלחה אותם ואז מנסה לחסל אותם. תחשבו על כל סרטי ג'ייסון בורן, על שני סרטי "סיקאריו", על רוב סרטי "משימה בלתי אפשרית" ואפילו על "סקייפול" בסדרת ג'יימס בונד. בכולם הסוכן מתישהו נמלט מהמפקדים שלו, מהמפעילים שלו, כשהוא מבין שסוכנויות הביון האמריקאיות הן למעשה ארגוני טרור או סוג של ארגון פשע מאורגן (היזכרו בטום קרוז עצמו ב"תוצרת אמריקה" מהשנה שעברה). אלה היו סרטים שמבטאים חוסר אמון מוחלט במערכות החוק, הצבא והביון של אמריקה. אבל דווקא הסרט הזה מסתיים בטון מפויס כלפי הסי.איי.איי , שבסופו של דבר מתגלה בתור המושיע, הגוף הטוב, שמציל את המצב ולא מקריב את סוכניו. זה שינוי כיוון כה דרמטי ביחס לסרטים הקודמים בסדרה (ואפילו של הז'אנר כולו, ב-20 השנים האחרונות) שחייבים לתהות למה. התשובה אולי בנאלית אבל מתבקשת: בעידן שבו נשיא ארצות מדבר באופן פומבי כמו קונספירטור רדוף, וכמי שלא מתייצב לצד ארגוני הביון האמריקאים (אולי כי הוא ראה יותר מדי סרטי ביון מהשנים האחרונות), סרט שנוקט באותה גישה למעשה יצדד בטראמפ. וכך הגענו למצב שבו הפטריוטיות היא החתרנות החדשה.

ציוץ