באוקטובר דיווח אבנר שביט ב"וואלה", ששנת 2018 צפויה להיות שנה שבה, לראשונה מזה עשור, תהיה ירידה בכמות הכרטיסים שנמכרה. הצפי היה בערך 17 מיליון כרטיסים. זאת אחרי שבמשך עשור כמות הכרטיסים בישראל רק הלכה וגדלה ועוד ועוד אולמות קולנוע נפתחו – מגמה הפוכה לזו שברוב העולם. הסיבה לירידה? ימי המונדיאל היו דלילים בקהל בבתי הקולנוע, לא היו להיטי ענק בקיץ, והקולנוע הישראלי העלים בשנה אחת כחצי מיליון צופים. אז כן, הקולנוע הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מהמאזנים של המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בארץ – גם אלה שלא משקיעים אגורה בקולנוע הישראלי. ואכן זו היתה שנה חלשה למדי לקולנוע הישראלי. הרגשתי את זה כצופה – כמי שבדרך כלל מאוד מתלהב מסרטים הישראליים, ואילו השנה – למעט שלושה – התאכזבתי מרוב הסרטים שראיתי. וכנראה לא רק אני: הקהל בארץ גלגל עיניים ונותר אדיש. וגם פסטיבלים בחו"ל נותרו אדישים לקולנוע הישראלי השנה. לפני שלושה חודשים כתבתי שכל 20 שנה – 1978, 1998 – הקולנוע הישראלי עובר טלטלה דרמטית, ושצריך לוודא שההיסטוריה לא תחזור על עצמה השנה, ובכן נראה לי שהיא חוזרת ובגדול.

עוד רגע נגיע למצב הכרטיסים של הסרטים הישראליים, אבל נתחיל עם כמה כרטיסים מכרו הלהיטים הזרים הכי גדולים של השנה בארץ. וכן, כולם אמריקאים חוץ מאחד.

אלה הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בישראל השנה:

שוברי הקופות של ישראל 2018:

1. משפחת סופר–על 2: 500,000 כרטיסים

2. מפלצת של מלון 3: 430,000

3. הנוקמים: מלחמת האינסוף: 410,000

4. סיפור אחר: 320,000

5. רפסודיה בוהמית: 320,000

6. פנתר שחור: 300,000

7. משימה בלתי אפשרית: התרסקות: 290,000

8. דדפול 2: 280,000

9. פדינגטון 2: 275,000 

10. 50 גוונים של שחרור: 230,000

11. ראלף שובר את האינטרנט: 220,000

12. ג'וני אינגליש 3: 210,000

13. ונום: 210,000

14. מת או חובה: 175,000

15. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי: 174,000

16. המרגל שזרק אותי: 171,000

שימו לב ששלושה מארבעת הסרטים במקומות הראשונים הם בעצם סרטים דוברי עברית. "רפסודיה בוהמית" הפתיע והפך ללהיט ענק, אבל דווקא "כוכב נולד" – שמכר כ-150,000 כרטיסים – לא היה הלהיט והתופעה בארץ כמו שהוא היה בשאר העולם.

=====================

לפני שנמשיך הלאה תנו לי להגיד לכם משהו על אופן השגת הנתונים האלה. ובכן, זה סיוט. אני כבר עושה את זה לא מעט שנים ומעולם אף אחד לא נתן לי תשובה מספקת למה מפיצי הקולנוע בארץ לא מפרסמים מספרי צופים באופן שוטף. הם מסתירים את המספרים אך ורק מפנינו – הקהל שלהם, לקוחותיהם. המספרים מדווחים באופן שוטף לאולפנים (בסרטים האמריקאיים) ולקרנות הקולנוע (בסרטים הישראליים). במקרה של סרטים ישראליים ההסתרה הזאת לדעת גם מנוגדת לחוק: משרד התרבות, מועצת הקולנוע וקרנות הקולנוע מחויבים לשקיפות – מי מקבל מה, כמה, ומה הכסף עשה. השקיפות הזו אכן מגיעה בסופו של דבר כשמועצת הקולנוע מפרסמת דו"ח שנתי, תשעה חודשים אחרי שהשנה הסתיימה. באמת, תודה רבה.

בשנים קודמות, אחת לכמה זמן הייתי מתעדכן אצל לירון אדרי, מנהלת ההפצה של יונייטד קינג, לגבי מצב מכירות הכרטיסים. לפני שנה סרבתי לתת ליונייטד קינג להשתמש בשם שלי ובציטוט שלי במודעת פרסומת ל"העיתון" (יונייטד קינג לא מזמינים אותי להקרנות עיתונאים אז אני לא מסכים שהם ימכרו כרטיסים תוך שימוש בשם שלי). תשובתה היתה מהירה ונחרצת: "אז לא תקבל ממני יותר נתוני כרטיסים". ללמדנו שעבור יונייטד קינג, נתוני מכירות הכרטיסים – לסרטים שהם מפיקים ומפיצים בתקציבי ציבור – אינם בגדר זכות הציבור לדעת אלא צ'ופר לעיתונאי הצייתן. האמת, לא היה לי אכפת בכלל אם הם היו מעבירים את הנתונים האלה באופן שוטף לעיתונאי אחר, או מפרסמים אותו באופן קבוע בהודעות לעיתונות או באתר אינטרנט. הנתונים האלה לא אמורים להיות סקופ. הם אמורים להיות זמינים לכולם, כל הזמן.

כאמור, פרסמתי חלק מהרשימה הזאת לפני כמה ימים ב"כלכליסט". מאז אני שומע שתי תגובות שחוזרות על עצמן: המספרים האלה נמוכים מדי והמספרים האלה גבוהים מדי. מקולנוע לב – שאף פעם לפני כן לא הסכימו לשחרר נתוני מכירות לכרטיסים – התלוננו שהמספרים לשניים מהסרטים שלהם נמוכים מדי. "הבלתי רשמיים", הם עדכנו, היה להיט גדול הרבה יותר ממה שדיווחו לי, ומכר 130 אלף כרטיסים (בדקתי עם מישהו מההפקה שעדכן אותי שהוא יודע על 115-120 אלף כרטיסים, ובכל מקרה זה גבוה יותר מהמספר שהיה בידיי). ו"פדינגטון 2", הם עדכנו, מכר 275 אלף כרטיסים (על פי "בוקס אופיס מוג'ו" המספר הוא 250 אלף כרטיסים). ללמדנו שהכל תלוי איך סופרים את הכרטיסים ושהכל בר מיקוח. אבל אלה סדרי הגודל, גם אם המספרים – שלי או שלהם – לא מדויקים על המילימטר. תמונת המצב נשמרת.

מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים ב-2018:

1. סיפור אחר: 320,000 כרטיסים

2. האופה מברלין: 132,000

3. הבלתי רשמיים: 130,000

4. שרוכים: 112,000

5. עד הקצה – ג'סטה 2: 109,000

6. מוטלים בספק: 82,000

7. הנשף: 38,000

8. בית בגליל: 36,000

10. גיבור בעננים: 36,000

11. אגדת המלך שלמה: 33,000

12. יונתן אגסי הציל את חיי: 31,000

13. מסתור: 28,000

14. דרייבר: 11,200

15. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה: 10,300

16. העדות: 9,945

17. אין בתולות בקריות: 8,361

18. הבן דוד: 6,919

19. מקוללים: 6,790

20. הורדוס איילנד: 4,000

21. אווה: 3,623

22. משפחה: 3,000

23. אנתרקס: 3,000

24. מונטנה: 2,116

25. הלומים: 1,857

26. אויר קדוש: 1,700

27. אזימוט: 1,641

28. האיש שבקיר: 148

כתבתי באריכות ניתוח על הרשימה ועל מצב הקולנוע הישראלי ב-2018 לגיליון 1.1.2019 של "כלכליסט". השורה התחתונה: המצב עגום. לאף אחד בתעשיית הקולנוע לא באמת אכפת מהקולנוע הישראלי במאקרו, במבט עליון. הייתם מצפים שראשי הקרנות יעשו את זה, אולי יו"ר מועצת הקולנוע, או אולי מפיצי הקולנוע. אנשים שיידאגו לכך שקודם כל, לפני הכל, הקולנוע הישראלי ימכור כרטיסים. אחר כך נדאג לתכנים ולייצוג ולהדמנויות שוות, אבל מה הטעם להילחם על סרטים של יוצרים ימניים, דתיים, נשים, ערבים, אם אין קהל לקולנוע הישראלי. היוצרים נלחמים על הזכות ליצור ואין אף אחד שעסוק בשאלה: אבל איפה הקהל? אז הקולנוע הישראלי איבד מיליון צופים בשנה. שנת 2018 נראית איכשהו סבירה בזכות סרט אחד, "סיפור אחר", ועדיין תעשיית הקולנוע הישראלי מעקמת את האף כלפי אבי נשר במקום להודות לו ולחזר אחריו. התעשייה צריכה ללמוד מנשר איך לעשות סרטים שגם יהיו מעניינים מבחיננה אמנותית, רלוונטיים מבחינה אקטואלית למדינה שבה הם נעשים, ועדיין מצליחים להיות קומוניקטיביים. וגם אם תשכחו מ"הלהקה" ו"דיזנגוף 99", הוא עושה את זה באופן עקבי כבר כבר 14 שנה מאז "סוף העולם שמאלה".

לפני כמה שנים כתבתי שהקולנוע הישראלי חייב להגיע למצב שבו הוא מוכר לפחות מיליון כרטיסים בשנה. כבר שלוש שנים שהמטרה הזאת הושגה, אלא שהשנה זה קרה בקושי. במקום להביא יותר קהל, המפיצים פשוט מוציאים יותר סרטים, את רובם הם מפיצים בלי חשק ועניין (אל תטעו, המפיצים יודעים טוב מאוד כמה סרט שווה מבחינת קהל. הרבה פעמים הם מפיצים סרטים סתם כי קרנות הקולנוע מחייבות אותם, אחרת ירדו לקרנות נקודות בדיווחי סוף השנה של מועצת הקולנוע. הם מופצים כדי להיכשל). ב-2018 הופצו בישראל מסחרית כ-35 סרטים שמכרו בממוצע 35,000 כרטיסים כל אחד. והסרט במקום הראשון מכר 320,000 כרטיסים, אז תבינו את הפער בין הסרט במקום הראשון ובין כל השאר.

לכן, עכשיו הקולנוע הישראלי צריך להגדיר לעצמו יעד חדש: שלפחות עשרה אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע הנמכרים בארץ בשנה יהיו לסרטים ישראליים. שלא יהיו ספקות, זה יעד מאוד נמוך. במקרה הזה, תעשיית הקולנוע הישראלי צריכה ללמוד (שוב) מדנמרק. למה דנמרק?

כבר 20 שנה שהקולנוע הישראלי חולם להיות דנמרק. לפני 20 שנה, כשנחקק חוק הקולנוע וכשנכנס כתרי שחורי לניהול קרן הקולנוע הישראלי, תעשיית הקולנוע בדנמרק היתה המודל לחיקוי עבור ראשי תעשיית הקולנוע הישראלית. מבחינת אוכלוסיה שתי המדינות דומות בגודלן (ב-20 השנה האלה ישראל עקפה את דנמרק מבחינת כמות תושבים), ולשתיהן יש שפה שרק הן מדברות אותה, כלומר שאין הרבה סיכוי להצלחה בינלאומית לסרטים האלה בקרב קהל שלא מוכן לראות סרטים בשפה זרה. ובכל זאת, הקולנוע הדני שגשג, זכה בפסטיבלים ובאוסקרים, הנפיק במאים–כוכבים (לארס פון–טרייר, תומס וינטרברג, סוזן בייר) ומכר כרטיסים רבים במולדתו. זה הצימוד הקדוש שקולנוע לאומי מייחל לו: הצלחה בקרב הקהל המקומי אבל גם הערכה בינלאומית, ודנמרק – אחת המדינות הקטנות באירופה – עשתה את זה אפילו טוב יותר מגרמניה וצרפת הגדולות ממנה. ואכן, חוק הקולנוע שנכנס לתוקפו בשנת 2000 וימיו הראשונים של כתרי בראשות הקרן עשו מהפך גדול בקולנוע הישראלי, שלמשך עשור – בזכות סרטים כמו "אור", "ביקור התזמורת", "ואלס עם בשיר", "לבנון", "מי מפחד מהזאב הרע", "הגננת" ו"הערת שוליים" – הפך להיות בעצמו מותג בינלאומי נחשק.

עיון בטבלאות סיכומי השנה של ישראל ודנמרק מהשנים האחרונות מראה שאכן, התעשיות האלה הצליחו להפוך די דומות – עם גודל אוכלוסיה דומה, אותה כמות של כרטיסים שנמכרת בשנה בבתי הקולנוע (ישראל אפילו עוקפת את דנמרק בנתון הזה בשנים האחרונות) ואותה כמות של סרטים מקומיים מופצת בשנה.

אבל יש נתון אחד שהקולנוע הדני מצטיין בו באופן עקבי והקולנוע הישראלי לא מצליח להדביק: הרבה יותר דנים הולכים לראות סרטים דניים מאשר שישראלים הולכים לראות סרטים ישראליים. בשנה האחרונה, 20 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע בדנמרק נמכרו לסרטים דניים, וזה מספר בעייתי שם, כי הנתון ירד מ-30 אחוז לפני חמש שנים. בישראל נדירות הן השנים שבהן המספר הזה עובר את העשרה אחוזים. ב-2018 רק 7.8 אחוזים מכלל כרטיסי הקולנוע בישראל נמכרו לסרטים ישראליים, בהשוואה ל-13 אחוז לפני שנתיים, שהיתה שנת שיא. מאז 2016 הקולנוע הישראלי נמצא בדעיכה בכל פרמטר: מכירת הכרטיסים המקומית וגם ההצלחה הבינלאומית. לא רק כמות הכרטיסים ירדה, אלא סרטים ישראליים נעדרו בשנתיים האחרונות מהתחרויות הרשמיות של הפסטיבלים המשמעותיים. אז אם הסרטים המקומיים לא זוכים לאהדה בקרב הקהל הישראלי ולא זוכים לאהבה בקרב קהל בינלאומי, בשביל מי הם נעשים?

והשאלה השנייה היא: מי ידאג לאכוף את היעד הזה? כשרק התחיל היישום של חוק הקולנוע בתחילת שנות האלפיים נתתי קרדיט גדול לכתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי, עך כך שהוא מנווט את הספינה הזאת גם בזירה המקומית וגם בזירה הבינלאומית, גם בחיפוש אחרי להיטים, וגם בחיפוש אחרי אתגרים אמנותיים, ובעיקר ביכולת לזהות או להמר על סרטים שיהיו גם וגם. כיום, רגע לפני שהוא פורש מתפקידו, אני כבר לצערי לא חושב שהוא האיש. תש כוחו, הוא נחלש, הוא נותן למועצת קולנוע ולקבוצות לחץ לנהל אותו, ובעיקר הוא חלש מול הלקטורים שלו והאג'נדות ההזויות שלהם.

אז מי? אדרי לא עושה את זה, שרת התרבות לא עושה את זה – היא עסוקה במלחמות עם תעשיית הקולנוע ולא בעידודה – ולמועצת הקולנוע יש יו"ר חדש שלא הוציא עדיין מילה מפיו לתקשורת בסימון מטרות ויעדים, והכי עצוב: איגודי היוצרים לא עושים את זה. אין מי שמנהל את התעשייה הזאת. אין קברניט לסירה ששטה מעצמה – יש שנים שהיא מגיעה ליעדים נפלאים (לפני שנתיים, למשל) ויש שנים שהיא פוגעת בקרחונים (השנה). ספינת רפאים. מי שיכול, הולך לביים סרט בחו"ל או לביים סדרת טלוויזיה, שם לפחות יש סיכוי שאולי רשת אמריקאית תעשה לה רימייק.

ההישגים, לפיכך, רנדומליים. התעשייה אמורה להיות במתח לקראת 2019. ערן קולירין וטליה לביא צילמו באחרונה סרטים חדשים. האם הם יגמרו את העבודה עליהם במהלך 2019? אם כן, יש סיכוי שיהיו לנו להיטים וסרטים בפסטיבלים. בקאן, מן הסתם, מחכים לראות את הסרטים החדשים של קרן ידעיה ונדב לפיד. ואדרי כוסס ציפורניים לדעת האם "המוסד" של אלון גור-אריה ו"לחוץ חתונה" של גורי אלפי ימכרו מאות אלפי כרטיסים. ואולי תהיה שרת תרבות חדשה.

ציוץ