מקום 15. התמונה להמחשה בלבד

מליידי בירד ועד ליידי גאגא, משלושה שלטים ועד שלושה זרים זהים

סיכום השנה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה כאן

טבלת המבקרים לסיכום 2018

סרטי השנה של פורום מבקרי הקולנוע של ישראל

הדבר הכי טוב שקרה בקולנוע ב–2018 הוא 2017. ככה זה בישראל, הסרטים הכי טובים של השנה מגיעים שנה אחרי. בסיכומי שנת 2017 של המבקרים האמריקאים כיכבו "צורת המים", "העיתון", "ליידי בירד", "חוטים נסתרים", "קרא לי בשמך" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי". כל אלה היו סרטים שיצא בישראל ברבעון הראשון של 2018. ומזל שכך, כי בלעדיהם היה קשה מאוד למצוא עשרה סרטי מופת שהוקרנו מסחרית בארץ ב–2018. מבדרים? בהחלט, היו כמה כאלה. אבל סרטים שייחרטו בזכרוננו לדורי דורות? בודדים. וגם כאן זה קשור לישראל יותר מאשר לעולם הקולנוע: באופן עקבי, מפיצי הקולנוע בישראל מתחמקים מלהביא את הסרטים שיש בהם משהו חדש, מקורי ורענן. סרטים של יוצרים בתחילת דרכם, סרטים שעוסקים בתרבויות של מיעוטים (זה לא מפסיק להפתיע עד כמה המפיצים הישראליים מסרבים להביא ארצה סרטים העוסקים בשחורים, אם הם לא עומר סיי). לכן, כדי לדעת מה באמת קורה בעולם הקולנוע הרחב, כדי לדעת על מה מדברים המבקרים הזרים כשהם מסכמים את השנה, חייבים ללכת לפסטיבלי הקולנוע, לערוץ יס 3, לנטפליקס – כל אלה הגופים שעדיין מתפקדים ומחויבים במציאת סרטים שהם באמת טובים – ולפני שפונים לאתרי הורדות סרטים, לקוות שאולי בכל זאת חלק מהם יגיעו לישראל בפורמט כזה או אחר במהלך 2019. כי אם ראיתם רק את מה שהגיע אל סינמה סיטי, יס פלאנט וגלובוס מקס השנה, אז פספסתם את העובדה שזו היתה שנה אגדית לסרטי תעודה אמריקאיים, ששברו קופות במולדתם וסיפקו כמה מהרגעים המקוריים, המרגשים, ומעוררי ההשראה של השנה. ופספסתם את העובדה שזו היתה שנה פנומנלית לסרטי ביכורים, בייחוד ליוצרים שחורים אמריקאיים שביימו כמה מהסרטים המקוריים והמבריקים של השנה, אבל עדיין לא חתמו חוזה לבימוי סרט גיבורי–על של מארוול, ולכן שמם עדיין עלום לצופה הישראלי.

זו היתה שנה מעולה למארוול. "פנתר שחור" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוכיחו שהוליווד עדיין יודעת לייצר להיטי ענק שגם יהפכו לשיחת היום. סרטים שפונים לקהל הכי רחב, ובעיקר לילדים, אבל גם שאפשר להבין מהם משהו על רוח התקופה. קריאת הקרב המיליטנטית השחורה של "פנתר שחור" והפסימיות האובדנית של "מלחמת האינסוף", תחושת ה"הלך עלינו" יישארו כקריאות הברומטר שהציגו משהו מרוח התקופה של אמריקה בשנת 2018.

וזו היתה השנה של נטפליקס. שירות הסטרימינג שכבר כבר את מבקרי הטלוויזיה בחמש השנים האחרונות, התנחל סופית השנה גם בעולם הקולנוע עם כמה סרטים מעולים, שהוקרנו בישראל ובעוד 130 מדינות בעולם בעת ובעונה אחת. זה אמנם מעלה את השאלה איפה נגמרת הטלוויזיה ומתחיל הקולנוע, אבל זה גם מחייב אותנו לקורטוב של כנות: הרי במילא את רוב הסרטים שראינו השנה, נטפליקס או לא נטפליקס, ראינו במסכים הביתיים, לא?

ובכל זאת, זו היתה שנה שהתחילה עם "צורת המים" ונגמרה עם "אקוומן", עם שני סרטים של לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך" ו"סוספיריה"), שני סרטים של סטיבן ספילברג ("העיתון" ו"שחקן מספר אחת"), שני סרטים עם אמילי בלאנט ("מקום שקט" ו"מרי פופינס חוזרת"), שלושה סרטים שהלחין אלכסנדר דספלה ("צורת המים", עליו זכה באוסקר, "אי הכלבים" ו"האחים סיסטרז"), וארבעה סרטים עם ג'ון סי. ריילי ("ראלף הורס את האינטרנט", "האחים סיסטרז", "שרלוק ו–ווטסון", "סטן ואולי").

מבין הסרטים שהופצו מסחרית השנה בבתי הקולנוע – האלה עם המסך הגדול, הכרטיסים בכניסה והאנשים שמדברים ומסמסים באמצע – יש כמה שראויים לתשואות. הנה סרטי השנה שלנו:

1. "חוטים נסתרים", פול תומס אנדרסון

סרטו האינטימי והסוחף של פול תומס אנדרסון ("מגנוליה", "זה יגמר בדם"), במאי שמככב לא מעט ברשימות סיכומי השנה שלנו, הוא פורטרט של אמן טוטאלי – מעצב אופנה שמנסה בכל כוחו לעצב את האנשים וגם את המציאות סביבו, בכוחנות גדולה. עד שלחייו נכנסת אשה שהופכת את היוצרות ושוברת לו את הכללים. אולי זהו וידויו של הבמאי על החיים כיוצר כפייתי ורדוף, ואולי זהו פורטרט על תהליך העבודה של השחקן (דניאל דיי לואיס). כך או כך, בדרמה הרומנטית הזאת, שהיא גם קצת מותחן פסיכולוגי, הגיבור הוא בוודאי משל על דמויות יוצרות ואובססיביות, ועל גבריות, בעידן שמשתנה מתחת לרגלינו, שמנסה להכניע נשים, ואז להיכנע להן.

אגב, שניים מהבמאים הכי טובים כרגע בעולם – פול תומס אנדרסון ואלפונסו קוארון – החליטו השנה לצלם את סרטם בעצמם, אחרי שהצלמים הקבועים שלהם לא היו פנויים. דווקא העידן שבו הקולנוע כה ממוסחר ותאגידי, יש עדיין במאים מצליחים ומפורסמים שעושים קולנוע בעבודת יד.

2. "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", כריסטופר מקווארי

מה עושה שובר קופות אולטרה–מסחרי של טום קרוז בצמרת סרטי השנה? ובכן, ראיתם את הסרט? בין "חוטים נסתרים" ו"משימה בלתי אפשרית 6" תמצאו את המנעד של כל מה שמעולה בקולנוע. יצירת מופת יכולה להיות אישית, איטית, אינטימית ומהורהרת, והיא יכולה להיות פעלול קרקסי עצום מימדים ועוצר נשימה. מה שמשותף לשניהם וירטואוזיות קולנועית שיוצרת התפעמות. גם מי שראה מאות ואלפי סרטים במהלך חייב לא יכול היה לצפות ב"משימה בלתי אפשרית 6" ולא לשאול את עצמו "וואו, איך הם עשו את זה?". בעידן שבו כל שוברי הקופות נראים דיגיטליים ומלאכותיים הסרט הזה הוא כמו זריקת אדרנלין של שעתיים וחצי. סרט שיוצאים ממנו מתנשפים מרוב מאמץ והתרגשות.

3. "ליידי בירד", גרטה גרוויג

סרט ביכורים. גרטה גרוויג כבר היתה שחקנית מקסימה ותסריטאית מוצלחת (בעיקר בשיתופי הפעולה שלה עם נואה באומבך, בן זוגה). אבל בסרט הביכורים שלה כבמאית היא מגלה כשרון נוסף של רגש והומור בסרט שמספר את חווייתה הפרטית, אבל יש בסיפור ההתבגרות הזה גם משהו מעורר הזדהות ואוניברסלי, גם אם אתם לא נערה קתולית מסקרמנטו, אלא גבר יהודי מתל אביב.

4. "הבלדה על באסטר סקראגס", האחים כהן

סרט נהדר, מצחיק, חכם, אלים, ובהמשך גם אפל, אלים ומעורר טראומות. בזכות נטפליקס אפשר לצפות בו שוב ושוב ולהתענג לא רק על השוטים הפהפיים, אלא בעיקר על אוצר המילים יוצא הדופן של האחים כהן.

5. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי", מרטין מקדונה

פרנסס מקדורמנד מקימה מיליציה של אשה אחת ויוצאת למלחמה במשטרה המקומית שלא מצליחה לפענח מי אנס ורצח את בתה. נושא קודר, אבל שזוכה לטיפול לא צפוי בתסריט מבריק שהופך את כל הדמויות לבני אדם, בקומדיה שחורה אלימה ומבריקה.

6. "האדם הראשון", דמיאן שאזל

לקח לי זמן להתאהב בסרט הזה. אחרי ש"וויפלאש" היה כמעט סרט השנה שלי ב-2014 ו"לה לה לנד" היה כמעט סרט השנה שלי ב–2016, הציפיות שלי מסרט חדש של דמיאן שאזל הגיעו עד הירח ובחזרה. צפיה ראשונה הותירה אותי מבולבל ולא לגמרי מרוצה ורק בצפייה השניה התאהבתי בסרט הזה, שיש בו משהו פלאי. סרט עתיר טכנולוגיה ואפקטים, עוד אחד מסרטי ה"איך הם צילמו את זה?", ועדיין הוא נראה כמו סרט תיעודי ביתי. שאזל עדיין משייף את כוחות הבימוי שלו, אבל הוא ממש קרוב לדרגת המאסטר שלו. זה כמעט פול תומס אנדרסון בווירטואזיות והשאפתנות שלו.

7. "מקום שקט", ג'ון קרסינסקי

זה סרט אימה או דרמה משפחתית? האם ג'ון קרסינסקי ואמילי בלאנט מציגים כאן צדדים מהזוגיות האמיתית שלהם? דוגמה ומופת למקום שבו סרט אולפנים ז'אנרי פוגש עשייה אישית מאוד ועם רגעים של וירטואוזיות קולנועית. וכן, גם סרט מאוד מפחיד. וגם זה היה טרנד השנה: שחקנים מביימים: גרטה גרוויג ב"ליידי בירד", ג'ון קרסינסקי ב"מקום שקט" וברדלי קופר ב"כוכב נולד".

"חיים פרטיים".

8. "חיים פרטיים", תמרה ג'נקינס

הקריירה של וודי אלן פחות או יותר הסתיימה השנה (אמזון גנזו את סרטו האחרון), אז מזל שיש את תמרה ג'נקינס שהביאה את הסרט הכי וודי אלני של השנה.

9. "המשפחה שלי", הירוקאזו קורה–אדה

מעניין, חמישה משבעת הסרטים הראשונים ברשימה צולמו בפילם – 16, 35 או 70 מ"מ. זה סתם צירוף מקרים, אבל אולי גם אומר משהו על החיבה שיש לי לצילום האנלוגי שמעניק לסרטים (לפעמים) איזשהו ניחוח קלאסי. מה משותף לסרטים ברשימה? לא רק העובדה שאהבנו אותם בזמן הצפייה, אלא שגם המשכנו לאהוב אותם מאז. סרטי השנה היא רשימה של אהבה + זמן. ועם הדמויות של "המשפחה שלי" אני ממשיך לשוטט ברחובות ובמחשבתי מאז שראיתי את הסרט. "אחרי הסערה" של קורה–אדה היה מסרטי השנה של השנה שעברה, ועכשיו גם סרטו החדש של הבמאי היפני המשובח הזה, שגם הוא מטפל בז'אנר הדרמה המשפחתית באופן מקורי ומפתיע: דינמיקה משפחתית, אבל בלי המשפחה.

10. "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", גאס ואן סאנט

מבחינתי, גילוי מחודש של גאס ואן סאנט הוותיק, בסרט שיש בו גם הומור וגם דרמה כואבת, ועם הברקות קולנועיות בשפע. ג'ונה היל מגלם כאן את הדמות שהכי אהבתי השנה בקולנוע.

11. "חיפוש", אניש צ'גנטי

סרט ביכורים. הסרט הזה הפתיע אותי בעת הצפייה, ובבואי לסכם את השנה שהבנתי שהוא אכן היה מעט מבריק מכל השאר. סרט אולפנים אמריקאי, מקורי בצורניות שלו ושמתעד לא רק את פחדי ההווה, אלא גם את החיים של הנוער בתוך עולם וירטןאלי ואת התחושה של המבוגרים שאיבדנו אותם. היה עוד סרט שעשה את זה יפה השנה – "כיתה ח'" של בו ברנהם – אבל הוא לא הוקרן מסחרית.

12. "הכחדה", אלכס גרלנד

נטפליקס כאתר ניסיונות קולנועיים: לא הכל עובד בסרט הזה בכיכובה של נטלי פורטמן, אבל הוא מכיל כמה מהרגעים העיצוביים והרעיונאיים והמלחיצים של השנה.

13. "רומא", אלפונסו קוארון; "עץ האגס הפראי", נורי בילגה ג'יילון

שני סרטי מבקרים שקשה לכתוב עליהם מבלי להשתמש במילה "טרקובסקי". נטפליקס שילמו הרבה כסף כדי ש"רומא" הזה יהיה שלהם, והם ידעו מה הם עושים. סרט שצריך לראות על מסך גדול, אבל גם להתכרבל איתו במיטה. על "עץ האגס הפראי" לא יצא לי לכתוב ביקורת וגם לקח לי זמן להחליט שאני אוהב אותו, למרות שנורי בילגה ג'יילון הוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע. ולבסוף הבנתי שגם סרט בינוני של ג'יילון – ו"עץ האגס הפראי", שמלא להג מילולי אינסופי, רחוק מאוד מ"היו זמנים באנטוליה", "מרחק", "שלושה קופים", "אקלימים" ואפילו שנת חורף" – הוא עדיין טוב בעשרות מונים מסרטים טובים של במאים סתמיים. יש בסרט הזה שוטים שרודפים אותי.

14. "משמורת", קסבייה לגראן

סרט ביכורים. במאי נולד. קסבייה דולן האלמוני ביים סרט שכל הזמן מתגלגל למקומות לא ברורים – דרמת בית משפט, דרמת גירושים ואז מותחן אימה. ובכל מערכה הוא יונק את החמצן מהסרט לכדי ואקום ויוצר רגעים בעלי עוצמה מפתיעה.

15. "ראלף שובר את האינטרנט", ג'ון ריץ'; "שחקן מספר אחת", סטיבן ספילברג

לסטיבן ספילברג היו השנה שני סרטים: "העיתון" ו"שחקן מספר אחת". "העיתון" יצא ב-11.1 אבל ראיתי אותו כבר בדצמבר שעבר אז הכנסתי אותו לסיכום השנה של 2017. לא יכולתי להתאפק. "שחקן מספר אחת" הוא סרט פחות טוב, ואחד החלשים של ספילברג ובכל זאת, קשה לי לעמוד בקסמו ובלתי אפשרי לי להתעלם ממנו. I get him. גם בסרט חלש שלו, אני מבין מה הוא רוצה להגיד לי. ו"שחקן מספר אחת", בדיוק כמו "ראלף שובר את האינטרנט" הוא ביצת-פסחא שהפכה לסרטץ זה משעשע, זה מרהיב, והם גם קצת סרטי הפרעת קשב.

נ.ב: נהניתי מ"משפחת סופר–על 2", "כוכב נולד", "המשחק הגדול" של ארון סורקין, "לחיות בקטן", "הפנתר השחור", "הנוקמים: מלחמת האינסוף", "אהבה חסרה", "אי הכלבים", "אלמנות" ו"תופסת". לעומת זאת, לוקה גואדנינו השאיר אותי אדיש פעמיים השנה, עם סרטים עם פסקולים מופלאים.

סרטי התעודה הטובים של השנה:

1. "שלושה זרים זהים"

במשאל המבקרים של "אינדי-ווייר" לבחירת הסרטים הכי טובים שהופצו בארה"ב במהלך 2018, דירגתי את הסרט הזה במקום הראשון. "שלושה זרים זהים" הזה הוא הסיבה לכך שיש סרטי תעודה: אם הייתם שומעים על הסיפור הזה בכל קונטקסט אחר לא הייתם מאמינים לו. הוא פנומנלי, הוא ניסי, הוא משמח, ואז תוך רבע שעה הוא הופך להיות עצוב, מדכא ושובר לב. לא רק סרט התעודה הטוב של השנה אלא גם אח הסרטים הטובים של השנה בכל קטגוריה (ובשבוע שעבר התבשרנו שאחרי שלל הקרנות סינמטקיות, הוא יעלה להפצה מסחרית מלאה בכל הארץ ב-17.1).

2. "RBG"

הביוגרפיה התיעודית ומעוררת ההשראה על שופטת בית המשפט העליון האמריקאית רות ביידר גינסבורג לא רק היתה אלומת אור בוהקת בשנה אפילה של מערכת המשפט האמריקאית, היא גם הפכה כמה מפקסי הדין שלה למיני–סרטי תעודה קצרים בתוך הסרט הארוך שסיפרו את סיפור המאבק הפמיניסטי האמריקאי ב–50 השנים האחרונות.

3. "מקווין", "וויטני", "פרלמן"

שלושה פרופילים תיעודיים של אמנים – מעצב אופנה, זמרת, כנר – שניים מהם סבלו ומתו מוקדם מדי, השלישי הוא שיר הלל לחיים.

4. "יונתן אגסי הציל את חיי"

הסרט הישראלי על כוכב הפורנו הבינלאומי שחי בגרמניה ונולד בחולון הוא אחת החוויות הכי לא צפויות שעברתי השנה בקולנוע. סיפור עלייתו ונפילתו של כוכב, שהנפילה שלו מתרחשת מול עינינו ומבהילה לנו את הצורה. זו הגרסה האמיתית והחיה לדמות שמגלם בראדלי קופר ב"כוכב נולד" – אדם שבוער מאש ולא מצליח להכיל את עצמו.

הסרטים הישראליים של השנה:

1. "סיפור אחר"

2. "הבלתי רשמיים"

3. "דרייבר"

4. "הבן דוד"

5. "Voice Over"

מחר: מה היו הסרטים הזרים והישראליים הכי קופתיים בישראל?

ציוץ