05 ספטמבר 2019 | 14:48 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“לחלום בגדול”, ביקורת

“לחלום בגדול”. נולד לרוץ

דיברתי על “לחלום בגדול” (“Blinded By The Light”) כולל השיר הכי יפה מהפסקול, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. מתחיל בדקה 31:22. האזינו בנגן משמאל (למטה אם אתה במובייל) או כאן 

קודם הביטלס, אחר כך אמי-לו האריס ועכשיו ברוס ספרינגסטין. הקולנוע הבריטי התחיל השנה לחלום את החלום האמריקאי באמצעות רוקנרול ושירי קאנטרי. “לחלום בגדול” (תרגום בנאלי לBlinded By The Light“, על פי שיר של ספרינגסטין), שעלה בסוף השבוע, הוא סרט דומה להפליא להשיר של רוזשיצא לפני כמה שבועות. שם היתה זו אשה צעירה מגלזגו שרוצה להגיע לנאשוויל כדי להיות זמרת קאנטרי, למורת רוחה של אמה; כאן זהו גבר צעיר מלוטון שמוצא השראה לחייו האפרוריים בסוף שנות השמונים על ידי האזנה להמנוני הצווארון הכחול של ברוס ספרינגסטין, למורת רוחו של אביו. שני הסרטים מזכירים את בילי אליוטבמבנה שלהם, ובשאיפה של הגיבורים לברוח מהמעמד החברתי שבו הם מרגישים כלואים, תוך שהם נלחמים על עצמאותם ועל חלומותיהם מול הוריהם.

ביסטרדיימנגן הגיבור, צעיר ממוצא הודי, את Let It Beלהוריו והם לא מבינים מה מיוחד בשיר; ובלחלום בגדולמשמיע הגיבור, צעיר ממוצא פקיסטני, את שירי ברוס ספרינגסטין להוריו והם לא מבינים מה מיוחד במוזיקה של האמריקאי עם השם היהודי. בעוד סרטים כמו רפסודיה בוהמיתורוקטמןהראו שחלומות רוקנרול אכן יכולים להתגשם ושילדים אנגלים עניים יכולים להפוך לכוכבי רוק ענקיים (אבל שעם ההצלחה יגיע גם מחיר אישי כבד), “יסטרדיי“, “השיר של רוזולחלום בגדולמציגים את הצד השני איך המוזיקאים הגדולים מהווים השראה על מעריציהם, ואיך למוזיקה יש את היכולת לשנות את חייהם של אלה שמאזינים לה.

לחלום בגדולהוא דווקא סרט קטן שנוצר בהשראת סיפור אמיתי ודי זניח, אבל נקודת המוצא שלו יפה ומעניינת. השנה היא 1987, ימי מרגרט תאצר, משבר כלכלי ומתיחות גזעית. גאבד (ויויק קלרה) נהנה ממוזיקת פופ קלילה ואסקפיסטית, עד לרגע המכונן שבו חבר מבית הספר נותן לו קלטת של ברוס ספרינגסטין. הרגע שבו גיבור הסרט שומע לראשונה את ספרינגסטין של ימי הנהרונולד בארהב” – ונותן למילים הלוחמניות של הבוס לטפטף לתוך מחזור הדם שלו הוא הסצינה היפה והעוצמתית בסרט. כל מי שאי פעם שמע שיר שהיכה בראשו מכת קורנס וגרם לתודעה שלו לטעון תוכנת הכרה חדשה יזדהה עם הסצינה הזאת (ובתור מי, שכמו רבים אחרים שגדלו באייטיז, חווה רגע כזה עם ספרינגסטין בהנהר“, לסצינה הזאת היתה עוצמה אישית כפולה ומכופלת עבורי). החלק הראשון והמצוין של הסרט, למעשה בוחן את האוניברסליות של המוזיקה הפופולרית. ספרינגסטין כותב על משפחתו האמריקאית הלבנה בניו גרזי, אבל עבור שני נערים אנגלים, בניהם של מהגרים מפקיסטן האחד מוסלמי והשני סיקי שיריו של ספרינגסטין מדברים בדיוק עליהם. הם גרים בלוטון, ומבחינתם היא הניו גרזי של אנגליה: לא רחוק מעיר הבירה שבה הכל קורה, אבל כל כך רחוק ממנה מבחינה מנטאלית. וכמו ניוארק בניו גרזי גם לוטון היא עיר עם שדה תעופה בינלאומי, אבל שלתושביה נדמה שאין בה שום דבר קוסמופוליטי. תחנת מעבר, הנקודה שעליה כולם מדלגים בדרך למקום טוב יותר.

אהבת המוזיקה שמבעבעת בחציו הראשון של הסרט נהדרת, כמו גם האופן שבו הסרט מציג את המוזיקה של ספרינגסטין לרגעים כמו מניפסט מהפכני לשינוי חברתי, לרגעים כמו מיוזיקל רומנטי, לרגעים כמו קינה לבני מעמד הפועלים, ולרגעים כמו קריאת מרד לצעירים, לנטוש את דרכי דור ההורים ולברוח. המתח הזה, בין דור הילדים שרוצים להיטמע בתרבות הבריטית המערבית, ובין דור ההורים, שרוצים לשמר אצל ילדיהם זיקה מהתרבות, המסורת והדת שממנה הם (ההורים) הגיעו, וגם מתוך חשש שהבריטים לא במהרה יקבלו מישהו זר כשווה, הוא אחד מנקודות המפתח העלילתיות של הסרט הזה, ונקודת ההשקה שלו לסרט קודם של במאית הסרט, גורינדהר צאדה, “שחקי אותה כמו בקהאם“. בשני המקרים הערצה לכוכב בינלאומי גורמת לגיבורי הסרט לשאוף למשהו גדול מהחיים הקטנים והפרובינציאליים שלהם.

הבעיה היא שעם כל המוזיקה הטובה והאנרגיה הראשונית המצוינת, “לחלום בגדולמתחיל לדעוך ככל שהוא נמשך. הסרט לא מצליח להכריע מה הוא מאחל לגיבור שלו להימלט ממסורת הוריו או להיכנע לה, ולכן הסרט מזגזג ומדשדש בין שתי האופציות. זה סרט מאוד מבוגר ואחראי על מרד נעורים. ובמקום להראות עד כמה המוזיקה של ספרינגסטין שינתה את חייו ואת תפיסת עולמו, הקתרזיס של הסרט מתמקד בביקור של הגיבור עושה בעיר הולדתו של הבוס סצינה דומה לזו בנאשוויל בהשיר של רוז” – ובשני המקרים מדובר באנטיקליימקס. גם הבחירות המוזיקליות מהרפרטואר של ספרינגסטין לא מתרוממות מעל הבנאלי. יש כאן רעיון מוצלח, על גאולה באמצעות מוזיקה, ולרגעים זה נראה כמו המיוזיקל הגדול שספרינגסטין ראוי לו, אבל בסופו של דבר אנחנו נותרים עם סיפור נטול שיא שהוא מקסימום ספרינגסטין למתחילים.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 2.9.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה