04 נובמבר 2019 | 23:06 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“קוראים לי דולמייט”, ביקורת

“קוראים לי דולמייט”. it’s hard out here for a pimp

נטפליקס, שנכנסת החודש למצב מגננה לרגל השקת התחרות הגדוה שלה שירותי הסטרימינג החדשים של אפל ודיסני הולכת לשלוף את הנשקים הכבדים שלה ולהפציץ בחודשיים הקרובים עם מטחי סרטים שינסו גם להפוך ללהיטים עבור השירות וגם ליצור באז אוסקרים עם פתיחתה של עונת הפרסים. אחרי “המכבסה”, הסרט הבא ברשימה הוא קוראים לי דולמייטשעלה בשבוע שעבר, סרט שחור שיצרו לבנים קרייג ברואר (“מלחמות הראפ” או “Hustle and Flow” במקור) ביים, וכתבו סקוט אלכסנדר לארי קרזווסקי, שמתמחים בביוגרפיות קולנועיות (“אד וודשל טים ברטון, “איש על הירחוהמדינה נגד לארי פלינטשל מילוש פורמן). כהרגלו, ברואר עושה סרט על סרסורים מזמרים עם חלומות גדולים, ומציף את סרטו במוזיקה משובחת. כהרגלם, אלכסנדר וקרזווסקי כתבו תסריט פשטני שאינו יותר מכרוניקה של אירועים ואנקדוטות, על אמן הסטנדאפ המחתרתי רודי ריי מור, שאחרי שזכה להצלחה במועדוני לילה החליט להפוך את עצמו לכוכב קולנוע וליצור במימון עצמי סרט בשם דולמייט“, שהפך ב1975 לתופעת פולחן עצומה בקרב קהל שחור. הסיבה שקוראים לי דולמייטמצליח לעבוד בעיקר בחצי השני והמצוין שלו היא כי אדי מרפי, בהופעה נהדרת שמצליחה להיות גם גרנדיוזית וגם אינטימית, גורם לנו להאמין שבעוד הוא מגלם את רודי ריי מור אלוף הקאמבקים, שמצליח להתרומם בכל פעם שהוא נופל הוא בעצם מדבר כאן על עצמו.

בתחילת הסרט רודי ריי מור הוא כבר מישהו שזמנו עבר. בלילה הוא מנחה ערבי הופעות עם בדיחות דלוחות וחולם לראות את שמו בתור המופע הראשי, וביום הוא זבן בחנות תקליטים. נראה שכל מי שהתקבץ סביבו הם אנשים שהיו להם פעם חלומות גדולים והם כבר השלימו עם העובדה שהם לעולם לא יגשימו אותם, אבל רודי לא מסוגל לכבות את האמביציה. בהשראת אחד משיכורי השכונה הוא בורא לעצמו דמות בשם דולמייט, סרסור שחור שמדבר בחרוזים ומזעזע את שומעיו עם השפה הבוטה והגסה שבה הוא משתמש. הצלחת האנדרגראונד הבימתית, מיתרגמת לתקליט קומדיה בשילוב עם מוזיקה (ולכן יש המכנים את מור אבי הראפ“), שהופך ללהיט בזכות העובדה שמור הוא, כאמור, זבן בחנות תקליטים. ואז התיאבון שלו להצלחה גדל ומור רוצה לכבוש גם את הוליווד. כאן מתחיל החלק המעניין של הסרט שאכן מזכיר קצת את אד וודאו את חי בסרט” (“The Disaster Artist“), שהיו סרטים על סרטים כושלים ומביכים, שהופכים לסרטי פולחן כי הקהל מגיב להומור ולנאיביות שבעשייתם ולא לתכניהם המקוריים.

מרפי הפך לכוכב סטנדאפ וקולנוע בסמוך לדעיכתו של מור בתחילת שנות השמונים. כשאנחנו רואים את מור מדבר עם ילד מעריץ בסוף הסרט, אפשר לדמיין שזהו מרפי הצעיר שחולם על קריירה כקומיקאי וכוכב קולנוע. וגם מרפי, אחרי הצלחות הענק שלו הלך, דעך ונעלם. ראו אותו בתוכניות אירוח, או בפרק בסדרה של גרי סיינפלד שמראה את הארמון הענק והריק שבו הוא גר, ונדמה שמרפי כיום הוא איש עצוב וכבוי. אבל בקוראים לי דולמייטהוא בוער מרוב אנרגיות, ומצליח להראות היטב איך שחקן משתנה כשיש מולו קהל, וכשאין. “קוראים לי דולמייטעוסק ברודי ריי מור, שאיש כבר לא זוכר כיום ומעטים הכירו בזמן אמת, אמן מחתרת שתמיד נפל וקם. אבל הסרט מרגש, כי לכל אורכו אדי מרפי מסמן לנו שעכשיו הקאמבק הזה הוא שלו.

(פורסם ב”כלכליסט”, 3.11.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה