13 דצמבר 2019 | 07:36 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“קצין ומרגל”, ביקורת

“קצין ומרגל” של רומן פולנסקי. איפשהו בקהל בסצינה הזאת אמור לעמוד עיתונאי בשם תיאודור הרצל

אני מדבר על “קצין ומרגל”, וגם על הבעייתיות שבביקורת קולנוע על סרט תוך התייחסות למצבו המשפטי והציבורי של הבמאי שלו, והאם אפשר או צריך לנתק ביניהם, בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בנגן משמאל או כאן

//////////////

לפני יותר מעשור ניסה הסופר הבריטי רוברט האריס לשכנע את רומן פולנסקי לביים גרסה קולנועית לספרו פומפיי“, בטענה שממילא הוא הושפע מעלילת ציינטאוןבעת הכתיבה. התסריט נכתב, ההפקה התחילה להתגבש, התקציב האמיר, והסרט הזה, בינתיים, לא קרה. השניים כן הצליחו להפיק עיבוד קולנועי לספר אחר של האריס, “סופר הצללים” (2010), שלא רק היה הסרט הטוב האחרון שפולנסקי ביים אלא גם זיכה את השניים בפרס הסזאר לתסריט. ועכשיו מתברר שבמהלך העבודה המשותפת של השניים, הצליח פולנסקי להלהיב את האריס על אחד הנושאים שהכי מעניינים אותו: פרשת דרייפוס. ב-2013 הוציא האריס לאור את קצין ומרגלועכשיו מגיע העיבוד הקולנועי של פולנסקי לספר שהוא עצמו השפיע על עצם כתיבתו.

באופן משונה, זהו ככל הנראה הסרט הצרפתי העלילתי הראשון שעוסק בפרשת דרייפוס, אחרי שני סרטים הוליוודיים, שהאחרון והזניח שבהם היה לפני 60 שנה. “חייו של אמיל זולה” (1937) אמנם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל הוא התמקד בחייו של הסופר הצרפתי שכתב את המאמר המפורסם אני מאשיםשעורר עניין מחודש בפרשה, והותיר את דרייפוס כעלילת משנה. וממילא לא היה זכר בסרט ההוא לכך שדרייפוס היה יהודי והרדיפה שלו היתה על רקע אנטישמי.

רק למראה סרטם גדוש הפרטים והתאריכים של פולנסקי והאריס נפרשת לראשונה במלואה בקולנוע הפרשה הזאת, שנמשכה 12 שנים. שנים של משפטים, חקירות, טיוחים, משפטים חוזרים ואף התנקשויות. בישראל, פרשת דרייפוס מוצגת במערכת החינוך כמאורע המחולל שהוביל להקמת התנועה הציונית (עיתונאי בשם תיאודור הרצל סיקר את משפט דרייפוס והבין דרכה את עוצמת הרגשות האנטישמיים של החברה הצרפתית שמחייבות את יהודי אירופה לחשוב על הקמתה של מדינת לאום; אולם הרצל נפטר לפני שהפרשה הזאת הגיעה לסיומה), ולכן עבורי כבוגר אותה מערכת חינוך וכמי שהכיר את הפרשה רק מראשי פרקיה לא מעט מהפרטים בה, ובעיקר משך הזמן שהיא ארכה, היו חידוש. זו, לפיכך, נקודת המוצא של חוויית הצפייה בסרט: גם אם האריס לקח על עצמו חירויות אמנותיות בכתיבת ספרו, זהו עדיין שיעור מצוין בהיסטוריה. ועבור פולנסקי, זה הסרט השני שלו, אחרי הפסנתרן“, שבו הוא נוגע באופן ישיר ביהדותו ובאנטישמיות של העולם סביבו.

עלילת קצין ומרגלמתחילה ב-1895, בטקס ההשפלה וההורדה בדרגה של סרן אלפרד דרייפוס שנמצא אשם בריגול ונשלח למאסר ובידוד באי השדים. גיבור הסרט הוא פיקאר (זאן דוזארדן), הממונה לעמוד בראש מחלקה במודיעין הצרפתי. הוא חי חיים נעימים ונוחים, עם קריירה טובה ומאהבת (עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי). וגם הוא, כמו בני תקופתו, לא חף מסנטימנטים אנטישמיים. אבל כשהוא מגלה את התיקייה שמוכיחה את הזיוף והטיוח של משפט דרייפוס, חוש הצדק והמוסר שלו כמו גם איזו פנאטיות פטריוטית שרואה בשקרים עוול לצבא הצרפתי לא מניחים לו להניח את הסיפור בצד, והוא פותח מחדש את התיק, שיעלה לו במחיר אישי כבד.

זו לא הפעם הראשונה שבה במאי פולני עושה סרט על ההיסטוריה הצרפתית. ב-1983 ביים אנדזי ויידה את דנטון“, שעסק בימי המהפכה הצרפתית, ונדמה שפולנסקי שאב השראה מסוימת מהאופן שבו מורו ורבו מבית הספר לקולנוע בלודזסיפר את הסיפור הצרפתי ההיסטורי ההוא. כמו דנטוןגם קצין ומרגלהוא סרט כבד, רציני ומיושן למדי, שמתרגם את הסיפור ההיסטורי למסע ויזואלי בין יצירות האמנות של התקופה. נדמה שמשימתו העיקרית של פאוול אדלמן, צלמו הקבוע של פולנסקי, היתה לתרגם למסך את הציורים של ראשוני האימפרסיוניסטים – קלוד מונה בראשם, עם כל הפיקניקים שלו בגינות פריז, אבל גם אדואר מאנה ופול סזאן (שהיה חבר קרוב של אמיל זולה). המבקרים הצרפתים קוראים לסגנון הזה Tableaux vivants. ציורים חיים.

זה משונה שבמאי עם עבר קולנועי כה סוער עושה בזקנתו סרט כה סטטי, שמנסה לדמות את האימפרסיוניזם. הוא מביים את סרטו כמסמך היסטורי ובראווה קולנועית עתיקה שנדמה שכבר יצאה מהאופנה המון דמויות ומאות סטטיסטים. זה מיושן הגיוני בסך הכל כשהבמאי הוא בן 86 – אבל זה אפקטיבי. פרשת דרייפוס התרחשה בפריז בדיוק בשנים שבהן נולד הקולנוע באותה עיר ממש (המשפט החוזר של דרייפוס היה הראשון שתועד במצלמות קולנוע), אבל בסרטו של פולנקי אין לכך זכר.

ויש עניין נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו. “קצין ומרגל” אמנם אינו סרטו הטוב ביותר של פולנסקי, אבל הוא הפך ללהיט קופתי בצרפת ויפה עשו מפיציו הישראליים שהביאו אותו ארצה. אבל האם תצפו בו? בשנתיים שחלפו מאז שהתפוצצה פרשת הארווי וווינסטיין ותחילת תנועת me_too# נדמה שמבקרי הקולנוע לא רק נדרשים להעיד לגבי איכויותיו הסובייקטיבים של הסרט שהם כותבים עליו, אלא האם המוסריות של יוצריו הופכת אותו לכשר לצפייה. נגד פולנסקי, שמבוקש בארהב על אונס סטטוטורי עליו הודה ב-1978, הופנתה באחרונה האשמה נוספת באונס מ-1975. מה עושים עם סרטיהם של פושעים וחוטאים? יותר מזה, אחרי בכורת הסרט בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס השני, קראתי פרשנויות על כך שהסרט (שבצרפתית נקרא אני מאשים“, על שם מאמרו של אמיל זולא) משמש את פולנסקי כדי להאשים את מאשימיו באנטישמיות ולהציג את עצמו כדרייפוס מודרני הנרדף על ידי הממסד שמשוכנע באשמתו. אחרי צפייה בסרט אני יכול לומר בוודאות שאין לפרשנות הזאת שום סימוכין וזכר בסרט. “קצין ומרגלהוא סרט היסטורי ראוי וחשוב של במאי עם עבר איום ונורא כקורבן וכתוקף. את הבחירה המוסרית האם אדם שהודה באונס וחשוד באחר ראוי לקבל את כספי הכרטיס שלנו כל צופה צריך לקבל בעצמו, ולא מדפי ביקורת הקולנוע. אבל בסרט על נושא יהודי, מאת במאי יהודי, הרשו לי להזכיר שביהדות יש גם את מושג התשובה, ועלי לקוות שגם פולנסקי חזר בתשובה מחטאיו, ושאת המשפט הפלילי שלו נצליח לעשות במנותק מהמשפט האמנותי. יש יוצרים שזה מגיע להם.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב”כלכליסט”, 12.12.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““קצין ומרגל”, ביקורת”

  1. אלי קורן 16 דצמבר 2019 ב - 15:08 קישור ישיר

    מעניין מאוד ומעשיר. אבל שאלה אחת: זה אומר של אהבת את ״אלוהי הקטל״ מ- 2011?


השאירו תגובה