לופיטה ניונגו ב"מקום שקט: היום הראשון". להציל את החתול

דיברתי על "מקום שקט 3: היום הראשון" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

ב-2021 היה "פיג" אחד הסרטים העצמאים האמריקאים המדוברים של אותה שנה, והיה אחד הסרטים שעזרו לשקם את הקריירה המעט מקושקשת של ניקולס קייג' (אגב, שני סרטי אימה שלו עולים בארץ השבוע). אבל באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אם עשיתם סרט עצמאי שקט, איכותי ואינטימי, זה רק אומר שהצעד הבא שלכם יהיה לקבל הצעה לביים סרט המשך, סרט אימה או סרט גיבורי–על (בקרוב: הבמאי של "מינארי" מביים את סרט ההמשך של "טוויסטר"). וזה בדיוק מה שקרה למייקל סרנוסקי, הבמאי של "פיג" שעכשיו חתום על "מקום שקט: היום הראשון", הסרט השלישי בסדרת סרטי האימה "מקום שקט", והפריקוול שמספר את הסיפור על היום הראשון לפלישת החיזרים המפלצתיים שהגיעו לכדור הארץ לחסל את האוכלוסיה המקומית ("מקום שקט 2" הציג בסצינת הפתיחה שלו משהו מאירועי היום הראשון, כאן זה סרט שלם). למרבה המזל החיזרים עיוורים, אין להם חוש ריח והם לא יודעים לשחות. אבל השמיעה שלהם מצוינת ולכן כל פיפס קטן יגרום להם לתקוף ולטרוף.

השחקן ג'ון קרסינסקי כתב וביים את שני הסרטים הראשונים בסדרה – שתיאורטית יכולה להימשך כעת לנצח – והוא עשה לדעתי עבודה מצוינת. קרסינסקי יצר סרטים על משפחה שצריכה להישאר יחד, להתמודד עם תלאות חיי משפחה שמתמודדת עם טראומה, אלא שסביבה יש מתקפת חיזרים קטלניים, שהיא אולי חלום שהתגשם לכל הורה: היא מכריחה את הילדים לסתום את הפה. כעת קרסינסקי הלך לביים את "חברים דמיוניים" (שגם הוא סרט על התמודדות של משפחה עם אובדן ואבל, אבל הפעם כסרט ילדים ולא כסרט אימה) ובחר בסרנוסקי שיחליף אותו. והאמת היא שלמרות החשש שהסדרה תתקע בתוך שטנץ, "מקום שקט: היום הראשון" הוא סרט לא רע. שונה מאוד מהשניים הקודמים, אבל יש בו משהו מהאנושיות והאינטימיות שהפכו את "פיג" לסרט כה מסקרן.

הסיבה ש"היום הראשון" כה אפקטיבי הוא בזכות העובדה שבתפקיד הראשי לוהקה לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות". בסרטי אימה אתם מצפים שהגיבורה בעיקר תצרח ותברח, אבל ניונגו מגלמת דמות חזקה ויוצאת דופן, שהסרט מתמקד בפניה ובנקודת מבטה, והיחס שלה לעובדה שהיא נקלעת למתקפת חיזרים יוצא דופן. ניונגו מגלמת את סם, משוררת ניו יורקית חולת סרטן סופני שמאושפזת בהוספיס. יש לה לא יותר מכמה ימים ספורים לחיות, ולכן כשאחד האחים במוסד מציע לה להצטרף לטיול מאורגן למנהטן לצפייה בהגת תיאטרון בובות, היא צינית בתחילה אבל מסתקרנת בהמשך. ואז מגיעות המפלצות. אם בסרט אימה שגרתי הגיבורה מנסה לשרוד, הרי שבסרט הזה אנחנו יודעים מראש שהגיבורה עומדת למות, מבחינתה זה לא היום הראשון, אלא היום האחרון, לא משנה מה יקרה. אבל האם היא בכל זאת תמצא סיבה לחיות? הגיבורה, שמתקפת החיזרים תופסת אותה בצ'יינטאון, מחליטה לצאת למסע רגלי, בשקט גמור, לחצות את מנהטן ולהגיע להארלם, לאכול פיצה במקום שבו היא היתה מבלה עם אביה כשהיתה ילדה. והיא עושה את זה ביחד עם חתול בשם פרודו. כן, זה סרט מסע של סם ופרודו. חובבי "שר הטבעות" יחבבו את המחוות. ולמרות שיש בסרט לא מעט סצינות אימה נוסחתיות, יש בו כמה רגעים יפים ומרגשים של אנושיות בתוך כאוס. זה סרט שעושה כבוד לאמנויות הבמה הדוממות: תיאטרון בובות, פנטומימה* וקסמי קלפים. ולמרות ש"פיג" היה סרט מאוד לא הוליוודי, חביב לגלות שגם סרנוסקי, ברגע שהוא מקבל קנווס גדול יותר, עושה לא מעט מחוות לספילברג: "פארק היורה", כמובן, אבל יש כאן גם רעיונות עלילתיים שהושאלו הישר מ"טרמינל" (המסע אחרי מועדון הג'ז של האב) ו"מלחמת העולמות", שכמו "מקום שקט: היום הראשון" מספר על גיבור שצריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בעיצומה של אופקליפסה, שאין לו שום השפעה עליה מלבד הישרדות. בזכות המחוות, בזכות המגע העדין ובעיקר בזכות המשחק הפנומנלי של ניונגו, "מקום שקט: היום הראשון" הוא בכלל לא סרט המשך בנאלי, אלא יצירה בוגרת על מוות, ואיך להתגבר על הפחד ממנו.

(*יש קטע מקסים בתחילת הסרט כשפיצוץ שמתרחש קרוב לגיבורה מכסה את פניה באבק לבן, ולמשך כמה דקות – וזה בוודאי מכוון מאוד – היא נראית כמו פנטומימאית מאופרת לבן)

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 8.7.2024)

ציוץ