19 דצמבר 2006 | 09:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

עסק משפחתי

הערב יתארח הבמאי הארגנטינאי דניאל בורמן בסינמטק תל אביב ויציג בבכורה את סרטו החדש “לה פמילייה” (Family Law), הנציג הארגנטינאי לאוסקר והסרט שפתח בפברואר את מסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. במהלך ביקורו בארץ אמור בורמן לנהל דיונים עם חברת ההפקה “מטרו תקשורת” שהזמינו אותו לביים סרט בישראל. ההזמנה נראית די הגיונית: גם כשהם מצולמים בבואנוס איירס סרטיו של בורמן נראים ישראליים מאוד, ואני אומר את זה כמחמאה. הם קטנים, אנושיים, והם עוסקים בדילמות שנראות בארץ כייחודיות לנו, אבל כנראה משותפות ללא מעט יהודים צעירים ברחבי העולם: איך משלבים בין החיים של ההווה, ונטל העבר. את “נטל העבר” מייצגת המשפחה, המסורת, התרבות היהודית שנראית כמו חיה נכחדת, ואת הקונפליקט בין התבוללות ובין שימור. מה שמצוין אצל בורמן הוא האופן שבו הוא מצליח לסוגיות האלה להתמזג בסרטיו באופן קליל ושנון. סרטו החדש, “לה פמילייה” מוצלח בעיניי אף יותר מסרטו הקודם “החיבוק האבוד”, שהוקרן בארץ ב-2004. “החיבוק האבוד” היה משעשע מאוד, אבל הוא היה גם כבד יותר. “לה פמילייה” (נו, חיכיתי עד עכשיו: השם הזה פשוט איום ונורא) מהנה ומשעשע ומצחיק ונוגע ללב הרבה יותר. וגם הסגנון הדינמי, עם מצלמת הכתף ההיסטרית, שהכביד על “החיבוק האבוד” הופך כאן מדויק יותר, ושוב מכניס את הגיבור שלו לסחרחורת, אלא שהפעם היא קומית יותר ופחות נטועה ברחמים עצמיים, כמו בסרט הקודם.
בקיצור: סרט מהנה מאוד, מהסוג שבקלות אפשר לביים בארץ, מבחינת גודל ההפקה, התקציב, והשחקנים. נשאלת רק השאלה: למה שבורמן ירצה לביים סרט בארץ?

בספטמבר 2004, כשהגיע רצה לקדם את “החיבוק האבוד”, ראיינתי אותו ל”העיר”. באותו שבוע יצא בארץ גם “מדורת השבט”. זה הראיון מגיליון “העיר”, 2 בספטמבר 2004:

אבות ובנים

“החיבוק האבוד” הארגנטינאי, נראה כמו שילוב בין וודי אלן לאחים דארדן, עד שהסרט יוצא לספרינט בסצינת השיא המקסימה שלו. “הגיבור כל כך רדוף”, אומר הבמאי דניאל בורמן, “שבכל פעם שהוא במצוקה הוא מתחיל לרוץ”

עולם קטן. בפברואר ראיתי בפסטיבל ברלין את “החיבוק האבוד” בצהריים ואת “מדורת השבט” בערב. חצי שנה אחר כך, הפעם בישראל, ושוב אני רואה את שני הסרטים האלה באותו יום: הפעם “מדורת השבט” בצהריים ואת “החיבוק האבוד” בערב. והיום, במין צירוף מקרים מוזר, שני הסרטים האלה, כל אחד מפינה אחרת של העולם, אבל שניהם דווקא דומים להפליא, יוצאים – בלי תיאום מוקדם – להקרנות מסחריות בארץ. מי אמר שאין קארמה בקולנוע.
“החיבוק האבוד” הוא סרט ארגנטינאי העוסק בחיפושי הזהות של צעיר יהודי, שרואה את הקהילה היהודית של בואנוס איירס קמלה מול עיניו, הוא חולם להגר משם, אבל מוחו רק טרוד בלי סוף בשאלה למה עזב אביו אותו ואת משפחתו זמן קצר אחרי ברית המילה שלו. להבדיל ממשפחת גרליק ב”מדורת השבט”, אבי משפחת מקרוף הארגנטינאית לא מת מסרטן, אלא עלה לישראל להשתתף במלחמת יום כיפור ומאז מעולם לא חזר. אריאל מנסה להשיג לעצמו פספורט פולני, בתקווה שאם יהגר לאירופה יהיה מצבו טוב יותר. אבל ככל שהוא מתעסק עוד ועוד בזוטות של עסקי המשפחה, ככל שהוא רץ ברחובות רובע אונסה המתפורר, ככל שהוא מתעלם מהסיבות האמיתיות לעזיבתו של אביו, המונחות מתחת לאפו מבלי שהוא יהיה מסוגל להודות בהן, כך הוא מצטייר בעינינו כמי שנהיה יותר ויותר דומה לאביו, למי שמעדיף לברוח ולא להתמודד.
סרטו הקודם של בורמן, הקומדיה הרומנטית החיננית אך הזניחה “כל הדיילות מגיעות לגן עדן”, הוקרן לפני שנתיים בפסטיבל ירושלים. אך סרטו הנוכחי נראה כמו המשך של “מחכים למשיח”, בו החל לעסוק בדרמות המשפחתיות היהודיות ובו נבראה דמותו של אריאל, בגילומו של דניאל הנדלר. “החיבוק האבוד” אולי ממחזר כמה מהנושאים בהם טיפל אז, אך הסרט הנוכחי הוא הבשלה של הנושא, וגם הטיפול הסגנוני, שנראה בתחילה מרושל ושרירותי, הופך לבסוף למוצדק.
בורמן ביקר בשבוע שעבר בארץ לצורכי קידום סרטו – ולמרות העיסוק האובססיבי שלו ושל גיבורו בישראל, זה היה ביקורו הראשון כאן, והוא נמשך לא יותר מ~48 שעות – ובראיון שערכתי עימו רציתי לשמוע על ההחלטות האסתטיות שהוא עשה בבואו לביים את סרטו.
השימוש במצלמת כתף רועדת, ההתמדה שלו בשימוש בתקריבים, ההידבקות שלו לעורף הגיבור שלו, כל אלה הציקו לי מאוד בתחילה. בורמן מחייך. “לא רק לך”, הוא אומר.
בתחילה זה מקנה לסרט גוון חמור סבר, אני מתלונן, כאילו זו דרמה חברתית כבדה, מעין האחים דארדן בבואנוס איירס. אבל עד מהרה נוצר קונפליקט בין הכובד הוויזואלי ובין הטיפול הקליל והחינני מאוד שהוא נותן לדמויותיו.
“לא קונפליקט”, אומר בורמן, “אני מעדיף לראות את זה כקונטרפונקט. הבחירה שלי לא היתה רק אסתטית. קודם כל היה לי ברור שכל השקעה שלי בצילום ובתאורה תגרע מההשקעה שלי בשחקנים ובבניית הדמויות, והכי חשוב היה לי לעבוד עם השחקנים. דבר נוסף, רציתי להיצמד לנקודת התצפית של הגיבור שלי, להראות את העולם כפי שהוא רואה אותו. זה אומר לפרק את המבט שלו לפיסות קטנות. אף פעם לא להראות את התמונה המלאה, אלא רק את הפרטים הקטנים שממלאים אותה”.
ובסופו של דבר, הסגנון המטולטל הזה מצדיק את עצמו כשהוא בונה לסרט את הדינמיקה שלו. המצלמה צוברת את התאוצה של הגיבור שלה, וסצינת השיא בסרט – בה חוזר האב אחרי היעדרות בת שלושים שנה – היא רגע קולנועי היפראקטיבי וירטואוזי, של צילום, עריכה ומוזיקה, בו הסרט, די בפשטות, יוצא לספרינט. “הגיבור שלי כל כך אכול לבטים”, מסביר בורמן, “ולא יכולתי רק להראות אותו כל הזמן מתלבט ומתייסר, הייתי צריך לתת לו גם משהו אקטיבי לעשות. אז גרמתי לו להתחיל לרוץ. הוא כל כך רדוף, שבכל פעם שהוא במצוקה הוא מתחיל לרוץ”.
אני נורא אוהב סצינות של ריצה בסרטים, אני מתוודה בפניו, וסצינות הריצה ב”החיבוק האבוד” הזכירו לי את “זה אצלה בדם” של לאוס קאראקס, אולי הסרט עם הריצות הכי יפות. “כן”, מודה בורמן, “קאראקס יודע לביים אנשים רצים”.
בורמן, שכבר זכה במולדתו לכינוי “וודי אלן הארגנטינאי” מספר ש”בעלים ונשים” היה השראה עבורו בבואו לביים את “החיבוק האבוד”. “ישבתי וחקרתי את הסרט הזה לעומק”, הוא אומר. ואכן, גם בסרטו של אלן המצלמה פלשה לתוך נשמות הגיבורים ולא סתם צפתה בהם מהצד. “ההבדל בין הסרטים שלי והסרטים של וודי אלן הוא שאצלו האנשים מאוד אמידים וגרים בדירות יקרות. הם עוסקים בנושאים קיומיים אבל לא צריכים להיאבק כדי לשרוד. בארגנטינה המצב הכלכלי כל כך לא יציב שאנשים קודם כל עסוקים בלהילחם על מחייתם, על ההישרדות הכלכלית שלהם, ואין להם כמעט זמן להתעסק בבעיות זהות. הסרט שלי עוסק בשיווי המשקל הזה שבין בעיות הקיום היומיומיות ובין הניסיון לפענח גם שאלות על זהות ואקזיסטנציאליזם במקביל. זה הופך את הבעיות שלהם למורכבות יותר. קשה להתעסק בזהות כשיש סיכוי שתהיה רעב ללחם”.
חוץ וודי אלן, יש משהו בקולנוע החינני של בורמן – שנע די באלגנטיות בין הקליל ליומרני – שמזכיר במאי יהודי אחר בעל קשרים ישראליים: הצרפתי סדריק קלאפיש. עלילת סרטו הבא של בורמן אף מזכירה סרט שקלאפיש כבר ביים. “גמרתי עכשיו לכתוב תסריט חדש שאני מתכנן להתחיל לצלם בפברואר בשם ‘זכויות משפחה’. זה סרט על משפחת עורכי דין ועל הבן שצריך להחליט האם ללכת בעקבות אביו או לנסות למצוא לעצמו נתיב עצמאי משלו”. כן, שוב תסביך אב. “מרגע שאתה נהיה הורה בעצמך”, אומר בורמן, “אתה לא מפסיק לחשוב על זה”.

(הערה מאוחרת: הסרט “זכויות משפחה”, או “Family Rights” כמו שהוא קרא לו אז, הפך ל”Family Law”, ובעברית ל”דיני משפחה” או “חוקי משפחה” או פשוט, כמובן, “לה פמילייה”, והוא הסרט שיוקרן היום בסינמטק ויעלה בסוף השבוע הבא לבתי הקולנוע בארץ. והוא מומלץ).

נושאים: ארכיון

השאירו תגובה