הבעיה עם "מטען הכאב"
"מטען הכאב" הוא אחד מסרטי המתח הכי טובים שראיתי בזמן האחרון. למרות שהוא מתרחש בעירק הוא לא סרט מלחמה. ולמרות שהוא מתרחש בזמן מלחמה, הוא בוודאי לא סרט אנטי-מלחמה. למעשה, זה אחד הסרטים שמציגים את העמדה הכי אמביוולנטית לגבי מלחמה. כי על פי הסרט, המלחמה היא כמו סוג של אקסטרים-ספורט, סם ממכר. אנחנו אמורים להבין בין השורות שזה בעייתי ואולי אפילו ראוי לגינוי ולא בסדר, אבל זה לא נאמר בסרט. ומי שמבין שהסרט הוא אנטי-מלחמתי פשוט מקרין על הסרט את השקפותיו האישיות. הדבר היחיד שיש בסרט שהוא בבחינת ביקורת על המלחמה הוא שהסרט מנתק את המלחמה מכל אידיאולוגיה. גיבור הסרט נמצא בעירק לא בשם הצדק, או החופש, או הפטריוטיות, או השליחות, או האמונה בדרכם של מנהיגיו ובתפיסת עולמם שהפכו אותו לשוטר בינלאומי, הוא שם כי זה מבחינתו הפאק-יו הכי גדול בעולם. מה הוא יעשה כשתיגמר המלחמה, והוא יצטרך לחזור לחיים נטולי אדרנלין וסכנה בביתו הפרברי? הו, על זה כבר נעשו לא מעט סרטים אחרים. את זה כבר נוכל להשלים בראש. המלחמה כפס ייצור לפצצות מתקתקות.
כשצפיתי ב"מטען הכאב" בפעם הראשונה, כשרק יצא בבלו-ריי ונהיה ברור שאף מפיץ ישראלי לא מתכנן להביא את הסרט ארצה, המתח שבו עלה על גדותיו וגרם לי פשוט לעצור את הסרט מרוב אינטנסיביות באחד הרגעים. הבנתי – מיד אחרי הסצינה הראשונה – שזה מאותם סרטים שלא לוקחים שבויים. שהבמאית שלו היא מטורפת וחולת נפש ממש כמו הגיבור שלה, ואין רגע בו נוכל לצפות מה הולך לקרות. המתח בסרט נהיה בלתי נסבל. זה לא נורא מפתיע, אגב: קתרין ביגלו היא אלופה בבימוי אקשן אינטנסיבי: ראו את סרטיה "נקודת פריצה" (המצוין) ו"ימים משונים" (הפחות מצוין). היא תמיד הצליחה להוציא הרבה מאוד אנרגיה מאמצעים די פשוטים.
אבל "מטען הכאב" הוא מיסתרין אמיתי עבורי, לא בגלל הסרט אלא בגלל מה שקורה סביבו. והוא מהדהד מיסתורין שמלווה אותי כבר כמה שנים בכל הקשור לסצינת האוסקרים באמריקה.
אני לא מצליח להבין איך זה קורה, והאם זה מהלך ספונטני או מהלך מתוכנן שמצליח לסחוף אחריו את כל הוליווד (כולל את העיתונאים שמסקרים את הוליווד), אבל בשנים האחרונות פתאום צץ סרט אחד שכולם נשפכים ממנו, כולם מיד מתחילים לפמפם עליו שהוא הולך לזכות באוסקר, ובבת אחת, תוך שבועות בודדים, כל תעשיית הקולנוע מדבר על הסרט הזה בקול אחד. ואז הסרט מגיע לקהל, ואי אפשר שלא להרים גבה: מה, זהו?
זה התחיל, לדעתי, בשנה של "השתולים", 2006. פאום כל הוליווד בבת אחת אמרה: זה הסרט שעליו סקורסזי יזכה באוסקר? על זה? על רימייק לסרט הונג קונגי? זה האוסקר של סקורסזי? אבל התחושה היתה, אחרי ההפסדים על "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", שהשנה זה חייב לקרות. ואז זה המשיך עם "לא ארץ לזקנים". סרט מעולה, מצוין, מופתי, של הבמאים הכי טובים באמריקה. אבל איך קרה שבבת אחת כל הגילדות, כל המבקרים וכל הבלוגרים אהבו רק את הסרט הזה, בשנה שהיתה מאוד נדיבה בסרטים מעולים אחרים? אבל נגיד, ניחא: אלה עדיין סרטים של מאסטרים. ואז הגיע "נער החידות ממומביי". מרגע שהסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו בסוף 2008 כולם זימרו את אותו שיר. איך זה קורה?
יש לי שתי תיזות. האחת, תיזת ה"מלמעלה": שיש כאן עבודת לובינג מאוד מורכבת של אנשים שמסוגלים להכניס לאנשים אחרים את הרעיון שהם מתלהבים מסרט ותומכים בו, אפילו עוד לפני שהם רואים אותו. וברגע שיש מספיק מוקדים של בעלי השפעה – בקרב חברי האקדמיה ובקרב העיתונאים המכסים את התחום – הבעירה כבר ממשיכה לבד. "נער החידות ממומביי" היה סרט כיפי ועשוי היטב. ואם היה לבסוף זוכה באוסקר, זה לדעתי היה צריך לבוא כהפתעה, כריאקציה נגד מועמדים אחרים, ולא כ"עסק סגור" מרגע תחילת המירוץ, מהקרנת הבכורה הראשונה.
התיזה השנייה, תיזת ה"מלמטה": התיזה הזאת לוקחת בחשבון שכל מי שתומך בסרט אכן מבטא את התלהבותו הכנה מהסרט ולא מושפע מלוביסטים כריזמטיים שהכניסו לו רעיונות בראש, אלא באמת מגיב לסרט שהוא ראה. במקרה הזה, קל להבין את הדינמיקה: "נער החידות ממומביי" הוקרן בבכורה כמעט עולמית בפסטיבל טורונטו, וכנראה שכל מי שראה אותו התאהב בסרט וראה בו איזושהי הברקה, שהיא אולי גם אנטי-תזה לסרטים האחרים שהיו אמורים להיות בולטים בתחרות. התיזה הזאת עובדתכשסרט טס לכולם מתחת לרדאר, לאף אחד אין ציפיות ממנו ואז הוא מפתיע. ובגלל שהוא מגיע ללא ציפיות ובהפתעה, התגובה אליו מועצמת מכפי מידותיו האמיתיות. זו גם תכונה אנושית ידועה: כשאנשים רואים משהו מקסים ומהנה ומלהיב לפני כולם, הם נוטים לדבר עליו הלאה בהתלהבות מעט מוגברת. כל עניין הקרנות הפריוויו מבוסס על התכונה האנושית הזאת.
תיזת ה"מלמטה", שבה סרט באמת שובה את לב צופיו מבלי שהם ציפו לו מתאימה למה שקרה עם "נער החידות ממומביי" ומתאימה גם למה שקרה עם "מיליון דולר בייבי", שהוקרן בדצמבר, בלי שיהיה למישהו מושג על הסרט, או ציפיות ממשיות ממנו, ומרגע שהוא הוקרן כולם מיד הכתירו אותו כזוכה הוודאי.
אבל "לא ארץ לזקנים" הוקרן כבר בפסטיבל קאן, ואף אחד מהעיתונאים האמריקאים שהיו שם לא צפו בו ויצאו בצעקות "הוא יזכה באוסקר!". זה התחיל לקרות בהמשך. ואותו דבר קרה עם "מטען הכאב".
"מטען הכאב" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה 2008. הוא זכה שם באחד הפרסים המשניים. ומשם הוא טס לפסטיבל טורונטו, בו הוא הוקרן לצד "נער החידות ממומביי" ו"המתאבק". הביקורות היו מצוינות (אבל גם לא), אבל איש עוד לא ממש דיבר על אוסקרים, מהסיבה הפשוטה שלסרט עוד לא היה מפיץ. האוסקרים, כזכור, מחולקים בין סרטים שהופצו, ולא בין הסרטים שהופקו. יש רק פרס אחד שמחולק לסרטים על פי שנת הפקתם ולא שנת הפצתם, וזה פרסי האינדיפנדנט ספיריט (הם, כמו האקדמיה הישראלית, רוצים לקדם סרטים שבזכות הזכייה אולי ימצאו מפיץ ויזכו לדחיפה שיווקית). ושם הסרט היה מועמד בשנה שעברה לשני פרסים, עבור שניים מהשחקנים. וזהו: לא בימוי, לא צילום, לא עריכה. מאופק.
במהלך החודשים הבאים התחילו המבקרים והבלוגרים לגלות את הסרט ולהתחיל לכסח את המפיצים האמריקאים שהתעלמו ממנו. אין דבר שעיתונאי קולנוע אוהבים יותר מאשר לרדת על מפיצים. זה עניין אוניברסלי. ואז כשסאמיט רכשה את זכויות ההפצה, עיתונאי הקולנוע התחילו לעקוב אחר הדרך המאוד מהוססת שבה הוחלט להפיץ את הסרט. היה ברור שהמפיצים מבינים שהסרט הזה לא ממש יכול להצליח בקופות, או – לפחות – שאין להם ממש מושג איך לשווק אותו לקהל, שהפנה עורף לכל סרט שמתרחש בעירק בשנים האחרונות. היה איזשהו רגע, בתחילת האביב שעבר, שנדמה היה אפילו שחברת סאמיט חושבת לוותר על הפצה בבתי הקולנוע והוצאת הסרט ישירות לדי.וי.די. כאן, נדמה לי, שהבלוגרים ועיתונאי הקולנוע – ובוודאי גם אנשי התעשייה עצמה – התחילו להגביר את ווליום הסופרלטיבים, כדי לגרום לסאמיט להבין מה יש להם ביד. נדמה לי גם שזה השלב שבו התחילו לזרוק לאוויר את הרעיון שיש לסרט הזה גם תוחלת באוסקרים. בשלב הזה זה נשמע כמו דיבורי סרק: זה גם מה שאמרו על "בעמק האלה" ו"כאריות לכבשים" לפני שיצאו.
למעשה, באיזור ספטמבר, התחושה היתה שאם יש סרט ודאי שהולך לזכות באוסקר זה יהיה "תלוי באוויר". אבל אז התחיל גל הזכיות של "מטען הכאב" בקרב אגודות המבקרים. מה שנראה בהתחלה כמו סוג של חיזוק העמדה של המבקרים נגד המפיצים. אני חשבתי שזה שידור חוזר של ההתלהבות של אגודות המבקרים מ"טיסה 93 " – סרט כמעט זהה סגנונית בעיניי – שנגמר לבסוף עם אוסקר ל"השתולים".
וכאן מתחיל השלב שאני לא מבין. האם זה עניין של היסחפות? ריבוי הפרסים גורם לכולם לקפוץ על עגלת ה"אנחנו בעד האנדרדוג"? או שיש כאן באמת ביטוי אותנטי של התלהבות מסרט שכולם חושבים שהוא-הוא הכי טוב של השנה?
אני מחבב את המירוץ לאוסקרים. זהו טורניר הספורט היחיד שאני עוקב אחריו באדיקות. אני לא מיתמם לרגע לחשוב שהסרט הזוכה באוסקר הוא הטוב ביותר של השנה, אבל הוא כן שגריר ייצוגי של השנה. הוא כן סוג של נער-פוסטר שמייצג עבור 5,777 חברי האקדמיה את התעשייה כפי שהם היו רוצים לראות אותה. אני מבין למה הם יירצו לתת אוסקרים ל"אווטאר", "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד", אלה שלושת הסרטים שלדעתי יש מקום אמיתי להתלבט ביניהם. אני הייתי מתלבט בין "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד" (אם "2001", "מלחמת הכוכבים" ו"אי.טי" לא זכו באוסקרים, אין סיבה ש"אווטאר" יזכה באוסקר. שיסתפק בפרסי האפקטים שממילא נקבעו לסרטים הקופתיים ביותר). אבל אוסקר ל"מטען הכאב" הוא סוג של שידור חוזר לאוסקר של "נער החידות ממומביי" (גם הוא סרט שהמפיץ המקורי שלו לא האמין בו, רצה לגנוז אותו, ואז נלקח על ידי מפיץ אחר והתקשורת והתעשייה התייצבה לצידו). אז זו מעתה האג'נדה של האוסקרים, התמיכה באנדרדוגים הקטנים, שמופקים ומופצים נגד כל הסיכויים? סיפורי סינדרלה? בשעה שסרטים אחרים, משמעותים יותר, נזרקים הצידה?
כבר שנים ברור שחברי האקדמיה באמריקה (ממש כמו בישראל) הפנו עורף לקהל. יש שנים שבהם הסרט הכי מצליח זוכה, אבל לרוב סרט שזכה באהדת הקהל מקבל מחברי האקדמיה את תגובת ה"הוא את שלו כבר קיבל", והם פונים לסרט אחר. לפעמים יש שם הברקות, לפעמים מבוכות. ככה זה תמיד, בכל תולדות האוסקר. לטקס השנה יהיה בוודאי רייטינג עצום בזכות "אווטאר". אם בסוף באמת יזכה "מטען הכאב" כמות ה"וואט דה פאק" שתישמע ברחבי אמריקה בקרב הצופים שמעולם לא שמעו על הסרט, עשויה לגרום למיליוני אנשים לא להביט שוב באוסקרים. מבחינה תדמיתית הזכייה של "מטען הכאב" אולי מבטאת הכרזת עצמאות של היוצרים נגד בעלי הממון והמפיצים, אבל היא גם הרסנית.
ובחיי שאני לא מבין איך נוצר הסחף הזה? תסמונת עדר? קמפיין סופר-משוכלל? או באמת אהדה כנה? אין לי מושג. אבל האמת, שסחף כזה של זכיות די מרתיע אותי. כאילו כולם שם זומבים מתוכנתים.
פה ושם אני עדיין שומע אנשים אומרים שאין מצב, ש"אווטאר" בטוח יזכה. לא יודע. אבל איפשהו, אני עדיין מקווה שבערב האוסקרים עצמו, עם כל חיבתי ל"מטען הכאב", ועם כל אהדתי לאנדרדוג (מה שהסרט הזה הוא לא, לפחות לא בחודש האחרון), בעת פתיחת המעטפה יוכרז שמו של סרט אחר. זו גם תהיה הפתעה. וגם זכיה מוצדקת יותר. כרגע, זה נראה די בלתי אפשרי.
וואלה נכון.
מאז שהתרסקות זכה (ולא שהר ברובק היה משהו) אני בטוח שהאוסקר הפך להיות עוד גירסה של פרס נובל לספרות: דרך אופציונלית לקבוצת אנשים לקדם את הדעות שלהם בעולם, ובמיליה שלהם. ברגע שהפרס הופך לכלי פוליטי חזק (ואנשים מבינים את זה – כמו אופרה ווינפרי) אז הוא נהפך לטופס הצבעה פוליטי – אפילו אם הפוליטיקה היא רק פנים הוליוודית (כמו אולי ארץ קשוחה).
ומעבר לזאת אולי יש לזכור שבהוליווד עושים בעיקר סרטים גרועים – וקל יותר לעקל את זה כשמאשימים אותם בחוסר חשיבה עצמאית וכבוד לאומנות בפני עצמה. אז יש פה נחמה פורתא כלשהיא.
אני חושבת שהיטבת לתאר את התהליך, הסחפות. מזהים אנדר דוג, ותומכים בו כולם עד שהוא הופך לבייבוריט בלעדי בטקס האוסקר שפשוט ממוקם מאוחר מידי. טקס האוסקר היה צריך להיות משודר בינואר, לפני כל פרסי הגילדות ולא אחריהן.
בכל מקרה, ההסחפות אבל לא מתאימה לשתי התזות שלך. זה לא מלמטה, וזה לא מלמעלה. זה פשוט סוג של תאונה.
אם זה אומר אבל שאווטר לא יזכה באוסקר אז אני בעד. (למרות שאני אישית בעד ממזרים או למעלה).
מטען הכאב הוא אחד מן הסרטים הטובים ביותר של השנה לדעתי. יותר טוב מ"תלוי באויר" ו"אווטאר". יש בו משהו ייחודי שלא היה ב"השתולים" "נער החידות ממומבי" או "שיקגו" – הוא לא רק הסרט האנדרדוג, הוא גם סרט שמספר סיפור בדרך שונה ואפקטיבית. אני חושב שיחס הביקורתי הלא חד-משמעי שהסרט זכה לו בהתחלה נובע מכך שלאנשים לקח זמן לעכל אותו. באותו אופן, נדמה לי ש"ממזרים חסרי כבוד" יהיה מוערך יותר בעוד כשנה, כפי שהביקורות כלפיו השתפרו כאשר יצא לקולנוע, אחרי שלא עורר התלהבות גדולה בקאן. אין לי דעה מוחלטת איזה אחד מן הסרטים עדיף בעיניי – ואני מצרף עליהם גם את "למעלה" ו"יהודי טוב" כסרטים שלא היה איכפת לי אם הם יזכו. וגם את "השליח" שלא מועמד לפרס הסרט.
אני גם תהיתי בכל החודשים האחרונים לגבי ההצלחה המסחררת של "מטען הכאב". זה סרט מצויין אבל לא הסרט הטוב ביותר של השנה לדעתי – את הכבוד הזה מקבל "תלוי באוויר", שלדעתי צריך לזכות, אבל הרי כבר ברור שזה לא יקרה. נתת 2 הסברים אפשריים לעלייה של "מטען הכאב" למועמד המוביל, אך יש בתזות מספר סתירות ובעיות אשר עדיין לא מסבירות את התופעה.
קודם כל, ברצוני לחזור למירוץ לאוסקרים 2005. "הר ברוקבק" זכה בכל פרסי המבקרים, כל פרסי הגילדות, והסתמן בתור המועמד המוביל בדיוק כמו "מטעל הכאב" עכשיו (גם הגיע לו לזכות, אבל זו רק דעתי האישית). ואז, כביכול משום מקום, הגיע "קראש", ולקח הכל, אפילו שלא זכה באף פרסי גילדה או פרסי מבקרים, ואפילו לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב בגלובוס הזהב. היה כזה קונצנזוס לגבי "הר ברוקבק" שזה כבר לא היה האנדרדוג. האם "מטען הכאב" הוא עדיין האנדרדוג בכלל?
ההקבלה עם "נער החידות ממומבאי" היא גם לא כל כך מדוייקת: זה היה סרט שהגיע משום מקום לקראת סוף השנה, סחף אחריו רבים וטובים ופשוט הפך לכדור שלג מתגלגל שבסופו של דבר הוביל לא רק לזכייה באוסקר אלא גם באהדה והצלחה קופתית מסחררת – כמעט $400 מיליון. "מטען הכאב" יצא לפני כמעט שנה, וכמעט שלא נצפה על ידי אף אחד – עד היום גרף פחות מ-$15 מיליון בקופות אם אני לא טועה, שזה בין הנמוכים מתוך המועמדים. זה לא היה גל מתעצם וכוח מצטבר כמו ב"נער החידות": ולגבי מה זה כן, אין לי תשובה.
חשוב לציין גם כי הקונצנזוס לגבי "מטען הכאב" הוא גם כן לא אוניברסאלי. כן, הוא זכה בPGA ובבאפטא, אבל "ממזרים חסרי כבוד" זכה בSAG. "אווטאר" זכה בגלובוס הזהב. פרסי המבקרים התחלקו כמעט שווה בשווה בין "מטען הכאב" לבין "תלוי באוויר". הקרב רחוק מלהיות מוכרע, ואני חושב שבשלב הזה, אנחנו לא נדע בוודאות עד ה-7 למרץ מי המועמד המוביל.
מה שכן, אני בהחלט חושב שההסבר הראשון, שמישהו מלמעלה "החליט" שמישהו יזכה השנה, רלוונטי לעלייה והצלחה המסחררת של סנדרה בולוק במירוץ הזה. רק לפני חודשיים היה ברור שמריל סטריפ תזכה – ואז, פתאום, מישהו החליט ש"לא, הגיע תורה של סנדרה" ומאז, הפרס כבר בכיס שלה. אני אישית עדיין מחזיר אצבעות לקרי מוליגן, אבל אני יודע שזה לא ריאליסטי.
=============
רוה לאורן: "קראש" זכה ב-SAG, ועל הבסיס הזה טום אוניל מהמר ש"ממזרים חסרי כבוד" יביס לבסוף את "מטען הכאב" ויזכה באוסקר (ומתוך ההגיון שהשחקנים מהווים את המחלקה הכי גדולה מבין חברי האקדמיה).
ממזרים חסרי כבוד ותלוי באוויר הם לא סרטי אוסקר במהותם: ממזרים הוא בי-מובי במהותו (גם אם מושקע מאוד ומתוחכם), ולתלוי באוויר חסר נפח רגשי ואפי. השאלה הגדולה היא איך האקדמיה יכולה להתעלם מאוואטר (והאנלוגיה ל2001 ולאי.טי קלושה; 2001 הוא סרט אוונגארד מבמאי שהאקדמיה לא אהבה בלשון המעטה, ואי טי הוא סרט ילדים). אבל אם שמים את אוואטאר בצד, 'מטען הכאב' הוא בהחלט מועמד ראוי – הרבה יותר מ'נער החידות' ו'השתולים'.
האקדמיה יכולה, וצריכה, להתעלם מאווטר בגלל שכסף זה לא הכל בחיים. אם הינו שופטים רק לפי הכסף אז בשביל מה אוסקר בכלל. אפשר לתת כל שנה פסל יפה מזהב לסרט הכי מכניס וזהו. או לחילופין לעבור להצבעות באסמסים. נגיד היה טקס של הצבעות באסמסים, האם אתה חושב שמישהו היה מסתכל עליו? בכל זאת יש התעניינות באוסקר, גם לאנשים שאומרים שזה לא מעניין אותם, בגלל סיבה מסויימת ומסורת מסויימת.
נכון אווטר הוא תופעה יחודית. ועל כן הוא ראוי לפרס השיווק- על יצירת תופעה שיווקית מעניינת. ולפרס מיוחד על שימוש לא רע ראשון בתלת מימד והוכחה שאפשר לעשות סרטי אקשן בתלת מימד אפקטיבי.
אבל מבחינה אומנותית מדובר בסרט רע. (וגם אם יש שחושבים שלא, אני מבטיח לכל אלה שא. הרבה מאוד אנשים חושבים שזה סרט רע מבחינה אומנוטית. וב. רוב מי שחושבים עכשיו שזה סרט טוב גם יחשבו עוד כמה שנים שזה סרט רע.)
מה היה קורה אילו טיטניק לא היה זוכה באוסקר לפני 12 שנים? אתם חושבים שמישהו היום היה אומר שמדובר בשערוריה?
כתשובה לשמוליק:
מה זה "סרט אוסקר"? לפרס קוראים "הסרט הטוב ביותר של השנה": זה לא אמור לשנות מאיזה סוג או ג'אנר הוא. ההגדרה של "סרט אוסקר" היא אשלייה אשר הומצאה כדי להגדיר את הלוביינג החזק של האחים ווינסטיין בשנות ה-90/תחילת שנות ה-2000 כדי לדחוף את הסרטים שלהם למרכז העניינים. חוץ מהמפיקים, הרי, מה משותף בין "שייקספיר מאוהב" לבין "שיקגו"? אחד קומדייה רומנטית, ואחד מיוזיקל. באותה מידה, "אווטאר" הוא אולי לא "סרט ילדים", אבל הוא הרבה יותר אינפנטילי וילדותי מאשר "אי טי", למשל. ובכלל, מה הופך את "אווטאר" לסרט אוסקר? סרט מדע בדיוני לא זכה באוסקר אי פעם בהיסטוריה. האם "ארץ קשוחה" זה סרט אוסקר? ומה לגבי "שר הטבעות: שובו של המלך"?
כתשובה לרז-ש: אתה לא חושב שזה קצת יומרני להצהיר בכזאת וודאות שמבחינה אמנותית, אווטאר זה "סרט רע"? הטענות שלך אפילו לא נכונות – הרבה מאד אנשים, הרוב אפילו, אומרים שאם כבר יש משהו לשבח בו, זה את האלמנטים האמנותיים, מהעיצוב והצילום ועד לאפקטים. אלה האלמנטים אשר מקבלים הכי הרבה אהדה והערכה מתוך כל האלמנטים האחרים בסרט, ואני חושב שלהגיד שבעוד כמה שנים, "רוב מי שחושבים עכשיו שזה סרט טוב יחשבו שזה סרט רע" זו אמירה יומרנית למדי ולא מדוייקת לחלוטין. לכל אחד דעה משלו, ועל טעם ועל ריח אין להתווכח!
לאורן:
הענין הוא לא בז'אנר, הענין הוא בזה שהאקדמיה לאורך שנותיה נמנעת מלבחור בסרטים שלא תופסים את עצמם ברצינות, למשל קומדיות או סרטי אימה. במובן הזה ממזרים חסרי כבוד, עם חוסר הרצינות החריג שלו ביחס לאירועים אותם הוא מתעד וחוסר המחויבות שלו ליצירת דרמה אמיתית, שקול לקומדיה או לסרט אימה.
אווטאר אינו סרט מד"ב אלא סרט פנטזיה (אם אתה מבין את ההבדל) – בדיוק כמו שר הטבעות שכמו שציינת זכה. וזו דוגמה טובה כי שר הטבעות זכה מפני שהוא היה הישג קולנועי גדול וחשוב מכדי להתעלם ממנו: בדיוק כמו אווטאר.
אני לא מבין את ההתלהבות מ"תלוי באוויר". סרט בינוני+. תסריט חביב עם נקודת סיום שמרנית, שדווקא משנה את ההשקפה על הסרט כולו לטובה, אבל הבימוי מאוד מאוד מרגיז. רייטמן לא נותן לסצינות להתפתח, יש המון המון קאטים והסרט בכלל הרגיש לי ארוך יותר מאורכו האמיתי. בסך הכל סרט חמוד, אבל ממש לא הסרט הטוב של השנה. אפילו לא קרוב. "יהודי טוב", "אפ", "ממזרים חסרי כבוד" ובעיקר "בארץ יצורי הפרא" (הלא מוערך מספיק ולא מועמד) היו הרבה יותר טובים לדעתי. וכמובן שגם "מטען הכאב". אני מסכים לגבי הבחירות האחרונות בסרטי השנה של חברי האקדמיה, אבל אני לא מסכים ש"מטען הכאב" הוא חוליה נוספת בשרשרת הזאת. מדובר בסרט צנוע במימדיו, שמצליח אך ורק בגלל היותו מרתק באופן מבהיל ממש, מקורי וכן – גם עמוק יותר. אני לא חושב שזה סרט על מלחמת עירק, אלא סרט על מלחמה באופן כללי ועל מה מניע אנשים להתגייס אליה. סרט יוצא מהכלל ואני לגמרי לא מסכים שהוא אובר-רייטד. ועדיין, אני חושב שאוואטר יזכה וביגלו תקח את פרס הבימוי. מקווה להתבדות וגם הסרט יתוגמל.
מטען כאב הוא סרט שסוחף אל תוך החוויה שהוא מעניק. בעצם מעניקה. קתרין היא במאית מעולה. אוסקר או לא.
לשמוליק:
אני מבין מה אתה אומר לגבי סרט שלוקח את עצמו ברצינות, ולמה "ממזרים חסרי כבוד" לא מתאים לזכייה בגלל המאפיין הזה. לגבי הזכייה של "שר הטבעות": הרוב יסכימו שהדבר חריג, למרות שהגיע לזה לזכות ולמרות שזה באמת הישג קולנועי גדול וחשוב. אני לא בטוח עד כמה אווטאר הוא באותה רמה, אבל. אין ספק שזה סוג של סרט פנטזיה – הייתי מגדיר את זה בתור "ספייס אופרה", שילוב בין פנטזיה למד"ב (כמו מלחמת הכוכבים) – אבל מבחינת הישג קולנועי חשוב, לא הייתי שם את זה באותה קטגוריה עם שר הטבעות. הישג טכנולוגי? אין ספק. אבל "שר הטבעות" זכה כי הסיפור שלו סחף צופים רבים. "אווטאר" הוא סרט סוחף, אבל הרוב יסכימו כי לא בגלל הסיפור.
נקודה מעניינת שלא ציינתי: לפי התבנית של ה"אנדרדוג" שהגדרת, יאיר, הסרט המוביל השנה אמור היה להיות "פרשס"! לפני כמה חודשים אפילו נראה שזה מה שהולך להיות: הסרט זכה לאהדה בפסטיבל סאנדנס, קיבל את תמיכתם של אופרה ווינפרי וטיילר פרי, יצא לקולנוע והתחיל להצליח מאד בקופות ($50 מיליון עד כה; לא שובר קופות, אבל מרשים בהתחשב בעובדה שזה אף פעם לא ניגן ביותר מ-1000 בתי קולנוע), זכה לביקורות מטורפות, והתחיל להסתמן כ"אנדרדוג" של השנה; הסרט הקטן שיכל, המבאי השחור, סיפור על דמות שהיא אנדרדוג שהפך לסרט שבעצמו הוא אנדרדוג בעולם האכזר של הקולנוע ההוליוודי – ממש "נער החידות ממומבאי" של 2009. אבל באיזשהו שלב, "מטען הכאב" חזר מן האפלה והפך בין רגע למועמד המוביל – ואני עדיין לא מצליח להבין איך זה קרה באמת.
זה משעשע שאנשים כל הזמן מחפשים תבניות כדי שיהיה יותר קל להתמודד. בהסתכלות מדוקדקת יותר, יש מאות פרמטרים שמשתנים כל שנה וכל מירוץ הוא אחר במהותו.
אני יכול להשוות בקלות את המירוץ הזה ל97 בין "סודות אל.איי" ו"טיטניק" אבל זה לא אותו דבר כי שם אין מלחמה מעורבת; אני יכול להשוות את ל"התרסקות" ו"הר ברוקבק" אבל זה לא אותו דבר כי האנשים מאחורי שני הסרטים מחוללים יחס שונה לחלוטין זה מזה; אפשר להשוות את המירוץ ל81 עם "מרכבות האש" מול "שודדי התיבה האבודה"; ומה עם "הטייס" ו"מיליון דולר בייבי"?
אבל האמת היא שכל שנה מחדש החוקים נשברים, וזה מה שמרתק פה, לבדוק מה החוקיות החדשה. שזה סיזיפי אבל די משעשע.
כרגע הסטטיסטיקה פועלת כנגד כל שלושת הסרטים המובילים ועם שיטת ההצבעה החדשה לא כל כך ברור מה הולך לצאת. בכל מקרה, תמיד כולם יצעקו שזהו, את האוסקר הם כבר נוטשים מעכשיו כי הוא לא רלוונטי/מיושן/משעמם אבל חוזרים לעוד שנה ונלחמים בשיניים.
האוסקר עובר אבולוציה כמעט כל שנה, צעד אחד קטן קדימה (או הצידה, או אחורה). שימו לב אילו סרטים זכו בשנות ה90 ואילו סרטים זכו בעשור הזה. שני עולמות אחרים לגמרי.
רוצה לומר: הכיף הוא לזהות איפה החוקיות עומדת להישבר.
עדיין, אני מאוד מסכים עם יאיר על אפקט העידריות. זה קצת מדכא. הייתי שמח גם אם לא כולם היו מחליטים, כמעט אקראית כך נדמה, על סרט אחד. אבל אי אפשר לעשות שום דבר נגד זה…
אתמול ראיתי את "מטען הכאב".
לא ברור לי מדוע הוא בכלל זכה בפרס כלשהו!
סרט משעמם ביותר,לא מותח,בלי התפתחות עלילה.
רק חבורה של יחידה אמריקאית שמנטרלת מטענים.
אחרי שעה וחצי,התחלתי להריץ לסוף הסרט!
הסרט לא מותח ולי הוא היה משעמם!
עודד אני איתך.
משמים לגמרי. בעיניים ישראליות-צה"ליות זה נראה לעיתים אפילו יותר מגוחך.
חסר כל התפתחות עלילתית משמעותית במשך כמעט שעה וחצי ראשונות. דמויות שטוחות וצפויות. יתפוצץ/לא יתפוצץ זה לא מתח, זו קלישאה וגם לה אורך חיים מוגבל בסרט.
שעמום נוראי.
Awesome article it is surely. I have been looking for this info.