14 ינואר 2007 | 12:16 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

Tea-School

מדהים. עידן וחתום למחיקה כנראה צודקים. איך מעולם לא חשבתי על זה? איך מעולם איש לא אמר את זה קודם? מבקרים הם יוצרים מתוסכלים. וחסרי כשרון. בגלל זה הם מוציאים את התסכול שלהם על אחרים. הם גם יוצרים שלא מצליחים לחשוף את עצמם לביקורת (ונדמה לי שזה נכתב כתגובה לאייטם בו הצגתי סינגל חדש – שנוצר, ונחשף לביקורת – של אדם שהוא גם מבקר קולנוע, כך שאולי יש כאן פרדוקס קל). והם, המבקרים, גם חסרי כשרון, כך שיכול להיות שהם בכלל לא מסוגלים ליצור. אז הם רוצים ליצור ואינם יכולים. הם יוצרים שאינם יוצרים. וואלה, הם צודקים. ולי יש את ההוכחה המושלמת לכך. הטו אוזן.
השבוע יצא ספר בשם “כשמדלן סטו בוכה”, בו כותבים כל מיני אנשים הקשורים איכשהו, במישרין או בעקיפין, לעולם הקולנוע סיפורים קצרים הקשורים לקולנוע. לפני כשנתיים פנה אלי מו”ל הספר וביקש ממני להשתתף. הסכמתי. היה לי גם סיפור למסור לו שהיה יכול להיות מושלם לאוסף כזה. הוא היה קיים אצלי רק במצב של סינופסיס, אבל תוך כמה שבועות עבודה הייתי יכול לכתוב אותו במלואו, אפילו בשניים-שלושה דראפטים. אבל ככל שהדד-ליין התקרב, ואז התעכב, ואז התקרב, ואז שוב התעכב, עד שמישהו שם כבר הרים ממני ידיים והפסיק להתעניין, כך גיליתי שאני פשוט לא מסוגל לשבת לכתוב את הסיפור. מעצור כתיבה. או משהו אחר.
לסיפור קוראים – או למעשה “יקראו”, אם הוא אי פעם ייכתב – “המרגל של קובריק”, והוא מתרחש בתחילת שנות ה-80 בראשון לציון, כששמועה פשטה בעיר שסטנלי קובריק, או נציג מטעמו, מסתובב ברחובות ובודק מדי ערב את איכות ההקרנה של “הניצוץ” בקולנוע תפארת בעיר. זה סיפור התבגרות, וגם תעלומה בלשית. ויש לו התחלה, אמצע וסוף. והוא לא קיים.
לפני כשנה וחצי הגיעו לפסטיבל חיפה אלמנתושל קובריק וגיסו, וסיפרתי להם על הסיפור, המבוסס על אגדה אורבנית שגדלתי איתה בעיר הולדתי. הם השתעשעו מאוד מהרעיון, ומיהרו לספר לי פרטים על האגדות, שחלקן היו נכונות לחלוטין (ויהודה סתיו, שנכח בשיחה, הוסיף פרטים משלו) סביב קובריק ונציגיו הבודקים את איכות ההקרנה, העותקים והתרגום של סרטיו. כך שאם אי פעם ייכתב הסיפור “המרגל של קובריק”, יש לי כעת גם נספח שיצורף לו, המבהיר מה הדברים שאכן קרו באמת, בתוך הסיפור הבדיוני לחלוטין. אולי ב”כשמדלן סטו בכתה 2″. או לעולם לא.

======

ושוב, כותרת אידיוטית ב”מעריב”: “חילוץ מהסרטים”. כבר כתבתי כאן בעבר שצריך למגר מהעיתונות את הצירוף “(משהו) מהסרטים”. כי אם הסרטים הם הרפרנס היחיד שיש לעורכי הניוז על החיים, הרי שכל ידיעה שם היא מ”הסרטים”. עסקת טיעון מהסרטים. נאום הנשיא מהסרטים. בדיקת הפוליגרף מהסרטים. הטרגדיה מהסרטים, שתמיד יש בה אלמנט אירוני, או ידוע מראש, אחרת היא לא היתה ראויה להיקרא “טרגדיה” או להגיע לעמוד השער. אז חילוצו של רוכב אופניים איננו מהסרטים, אלא מהחיים. אחר כך, אולי, יעשו מזה סרט.
ובהזדמנות זו, האם אפשר להעיף מחיינו את כל צירופי ה”חי בסרט”, “חיים בסרט”, “חיה בסרט”?

======

והאתר מרכין ראש ומזיל דמעה. אני שולח תנחומים מרחוק ליוסף פיצ’חדזה, הבמאי של “שנת אפס”, שחווה בסוף השבוע טרגדיה נוראית. אין לי שמץ מושג איך מנחמים או מתנחמים במצב כזה.

נושאים: כללי

35 תגובות ל - “Tea-School”

  1. עידן 14 ינואר 2007 ב - 12:54 קישור ישיר

    יאיר, פיספסת את הנקודה. אני אמרתי שרוב, ר ו ב המבקרים הם יוצרים שלא מצליחים לפרסם את עבודותיהם או שהן אינן זוכות להצלחה ולכן גם המבקרים שומרים על הדיי ג’וב שלהם כמבקרים. מר קיצ’לס כנראה לא יהפוך לכוכב רוק בינלאומי בעקבות הסינגל החדש של להקתו(שאולי הוא טוב, לא שמעתי והאמת גם לא מעוניין לשמוע) אבל הוא אפילו לא הפך לכוכב רוק מקומי עדיין וגם אתה שמתנגח באייקונים גדולים ומוצלחים לא פעם, לא ראיתי שיש לך קריירה קולנועית עניפה(למען האמת, הקרדיט היחידי שלך שראיתי כיוצר ואולי הוא לא היחידי, אני מסייג, הוא כשותף בכתיבת התסריט לנמוך.) יכול להיות שאינך מתוסכל מחוסר הצלחתך אפילו בקנה מידה מקומי כתסריטאי או במאי ואתה בהחלט מסופק מלהיות מבקר מושחז ואהוב(ודאי שהפינוקים בנוסח הקרנות החינם אינם מזיקים ואינם מעיקים), אבל לא מהיום נאמר שרוב המבקרים הם אמנים מתוסכלים ולא על ידי אלא ע”י רבים וטובים לפני דורי דורות, כנראה שאמת בדבר שכל אחד היה מעדיף הכרה ביצירתו שלו מאשר לבקר יצירות של אחרים, אך טבעי ואנושי ויפה שאתה גם נחלץ להגנה על שמם הטוב של עמיתיך, אבל בינינו, התסכול אוכל את רובם ומה יותר טוב מלשחרר אגרסיות על איזה ספילברג(לא אתה חלילה, שניצר למשל) שהעז גם להצליח וגם להרוויח מזה?

  2. ורדידות 14 ינואר 2007 ב - 13:55 קישור ישיר

    מצטרפת לתנחומים. לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר

  3. איתן 14 ינואר 2007 ב - 14:05 קישור ישיר

    תשמע יאיר, לא ביקרתי באתר שלך קרוב ל-48 שעות, ואתה כבר פירסמת 5 פוסטים!
    חוץ מלהתחיל להתאושש מהלחץ בעבודה (שמהשבוע מתחיל לרדת), הספקתי לראות אתמול את “יוקרה”. לטעמי, הסרט אכן מאוד מרשים, מבויים מתוסרט ומשוחק נהדר, עם הופעות אורח של דיויד בואי (מרשים, אם כי מדבר במבטא מעט משונה), וסקרלט ג’והנסון (פחות מרשימה, אבל נסבלת). אבל…לדעתי לא זהו הסרט שיביא לכריסטופר נולאן את הפרסטיז’ (מי שראה את הסרט יבין את השפה שבה אני משתמש), אבל הסרט הזה ישמש מדרגה בדרך לאותו פרסטיז’. במהלך כל הסרט, ובעיקר בסופו, הרגשתי שהסרט פועל פחות מדי על המישור הרגשי, אלא יותר עושה התעמלות למוח, מה שמוציא אותו מרשים אבל שכלתני מדי. נזכרתי, בהקשר הזה, בסצינה במועדון “סילנסיו” מתוך “מלהולנד דרייב”. (הערת צד : יש כבר מפיץ בארץ ל”Inland empire” ?). בסצינה הזו, נחשף על הבמה השקר שמאחורי האשליה. מיד לאחר מכן עולה זמרת ושרה שיר מאוד יפה ומרגש, ואיפשהו באמצע השיר היא מתמוטטת – אבל השיר ממשיך. הנקודה שאני מבקש להדגיש היא שלמרות שהשקר נחשף, בהסבר הגיוני, הרגש עדיין עובד. ב”יוקרה” זה לא קרה. מהלכי הסרט הובילו אותי לנסות ולנחש כל הזמן מה יהיה השלב הבא במלחמה בין הקוסמים (אחת האפשרויות שעלו במוחי היא שקוסם אחד יפתה את אשתו של השני, דבר שלא קרה בסרט, אבל אולי היה תורם יותר לרובד הרגשי), אבל הייתי פחות מעורב רגשית, וזוהי הסיבה העיקרית, לדעתי, שאת ה”פרסטיז”” יקבל סרטו הבא של נולאן, ולא זה הנוכחי.
    מעבר לזה, ראיתי אתמול, בצפייה שנייה, את “סיפור חצי רוסי” של איתן ענר (ברכות על ההקרנה בברלין). אתמול התאהבתי בסרט אף יותר מאשר אהבתי אותו בצפייה ראשונה. ישנה עוד הקרנה, מתישהו השבוע, בסינמטק תל אביב. מומלץ בחום!
    ולסיום: אני מבקש לשלוח תנחומים לאבתיסאם מראנה, במאית דוקומנטרית ערבייה-ישראלית מוכשרת כשד, שאיבדה את אביה באחרונה.

  4. דותן 14 ינואר 2007 ב - 16:09 קישור ישיר

    עד שבא טריפו, וקצת הוציא את העוקץ מהטענה שמבקרי סרטים הם יוצרים מתוסכלים. הלוואי עליי כזה תסכול

  5. א"ש 14 ינואר 2007 ב - 16:26 קישור ישיר

    1) אני עכשיו באמצע “כשמדלן סטו בוכה”, ספר מומלץ למדי, כשלטעמי אחד הקטעים המוצלחים ביותר הוא הסיפור של ירון לונדון על הקולנוע הצרפתי שכתוב בכל כך הרבה מליציות מופרזת שאני לא בטוח אם ירון לא כתב את זה כפרודיה על עצמו.

    2) אני סאקר לכל סיפור שהמילה “קובריק” מופיעה בתוכו באיזושהי צורה והייתי מת לשמוע אנקדוטות מחייו של האיש אם הצלחת לדלות משהו מאלמנתו וגיסו, כי גם הייתי בביקור שלהם בפסטיבל חיפה והם לא נתנו מעצמם כל כך והיו די יבשים.

    3) ולסיום, אני לא בטוח אם זה במקום או לא, אבל אולי תוכל לצרף לינק לאיזו ידיעה הקשורה לפיצ’חדזה כי אין לי מושג במה מדובר.

  6. א"ש 14 ינואר 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    ועוד משהו קטן: החל מהיום ב20:00 ב-YES ולאורך התקופה הקרובה ישודרו 8 פרקי הסדרה החצי-תעודית של ז’אן-לוק גודאר “ההסטוריות של הקולנוע”.

  7. סופיה 14 ינואר 2007 ב - 19:08 קישור ישיר

    לא יודעת בקשר לרוב המבקרים אבל המבקרים של עין הדג תמיד נראו לי כמו יוצרים מתוסכלים. כשהייתי קוראת את עין הדג לפני מספר שנים, ביקורת ממוצעת הייתה נראית כמו יצירה בבמה חדשה. שלושת רבעי מהביקורת היה מוקדש לסיפורים על המבקר, משפחתו, חבריו, אנקדוטות מילדותו. הביקורת עצמה הייתה מוחבאת בפסקאות האחרונות ובדרך כלל הייתה כתובה עם פחות חדוות יצירה מהסיפורים של המבקר על עצמו. בשנים האחרונות הפסקתי לגלוש בעין הדג.

  8. שי 14 ינואר 2007 ב - 20:15 קישור ישיר

    מה קרה לפיצ’חדזה?

  9. דואל 14 ינואר 2007 ב - 23:17 קישור ישיר

    היום מלאו חמישים שנים למותו של בוגארט
    (מסתבר שב-TCM עשו מחווה לרגל האירוע)

  10. דורון פישלר 14 ינואר 2007 ב - 23:28 קישור ישיר

    סופיה, למה שלא תאשימי את עין הדג גם בפיתוח של נשק להשמדה המונית? הייתי מגן על האתר ועל כותביו, אבל מול האשמות כל כך לא קשורות למציאות, באמת שאני לא צריך. קודם כל תביאי בבקשה לינק לביקורת אחת של עין הדג שמזכירה במשהו את התיאור שלך (שלושת-רבעי סיפורים אישיים, רבע ביקורת. יודעת מה, נתפשר על חצי-חצי).

    את לא אוהבת את האתר? סבבה, את לא חייבת לאהוב. הוא לא מתאים לכל אחד. את לא צריכה להמציא תירוצים מופרכים כדי להצדיק את דעתך.

  11. עדן 15 ינואר 2007 ב - 0:04 קישור ישיר

    ראיתי היום את “לגעת ביהלום” (שם נוראי ל BLOOD DIAMOND) ואהבתי מאד. אבל אני רוצה לראות מבקר אחד שיהיה לו את האומץ לכלול בביקורת שלו שני שמות שחייבים להזכר בהקשר לסרט הזה – ארקדי גאידמק ולב לבייב.

  12. אורון 15 ינואר 2007 ב - 0:19 קישור ישיר

    עדן, גם אני חזרתי עכשיו מלגעת ביהלום, ונהיתי.
    נשבע לך שהאוליגרכיה הרוסית-ישראלית התגנבה גם למחשבותיי, ואני משוכנע שאנחנו לא היחידים…
    אני לא מבטיח שאני אכתוב על זה ביקורת (לא תלוי בי פשוט) אבל אין ספק שהסרט מגלגל הרבה חומר למחשבה בעניין הזה, והוא ראוי להיות מוזכר בכל כתבה על הסרט.

  13. אורון 15 ינואר 2007 ב - 0:20 קישור ישיר

    רציתי לכתוב שנהניתי, מה נסגר עם הדיסלקציה שלי לעת ערב???

  14. חתום למחיקה 15 ינואר 2007 ב - 0:30 קישור ישיר

    תגיד,, ברצינות..
    מבחינה דראמטית. לא מפריע לך הסטטיסט הזה יהודה סתיו שנדחף לכל הסיפורים הטובים שלך ומחרבש אותם? אם הזיכרון שלי טוב (והוא טוב), הסתיו הזה כבר הביא כניסה מרשימה עם “הפרטים שלו” אצל פולנסקי, מה זה לא הספיק לו שהוא מגיע שוב עם הפרטים שלו גם לקיובריק????

  15. ven erik 15 ינואר 2007 ב - 0:47 קישור ישיר

    לדורון פישלר.
    (איני יודע אם זהו המקום לדבר על עין הדג אבל בגלל שרד התחיל אני חייב, כי עין הדג הוא אתר שאני מאוד אוהב ולאחרונה משהו שם לא עובד -לטעמי!!!)

    אל תבטל את תענותיה של סופיה, אומנם הכל שם כללי, אבל תנסה לראות מה בגדול היא מנסה להגיד, שהסגנון קיום לאחר חמש שנים הוא קצת מקומוני, נערים בני 17 (לצערי איני זוכר את הבקורת הספציפית) מבקרים סרטים, שזה לא רע, יש משהו באתר שגורם לאנשים לא להתלהם שזה דבר מצויין, אבל צריך לחשוב איזה אנשים כותבים, וצורת הניתוך של הסרט.
    והדבר החשוב הוא שסגנון הכתיבה המקומוני (ז”א העיר תל אביב, כל העיר ירושלים) כבר מזמן השתנה השתכלל, או פשט את הרגל וקם לתחייה בצורה אחרת, וכמו שאמרתי בהזדמנות אחרת, אתם חייבים להתעדכן חייבים לחשוב על מדורים חדשים, לרענן את צורת הכתיבה. למשל יוזמה כמו אותו סרט קצר ע”י תחרות תסריטים זהו דבר מבורך, אבל גם שם משהו התפקשש איני יודע מהו אבל התסריט לא היה אחיד(לא משנה מבקר הקולנוע המתוסכל שבי יצא וזה לא לעניין)
    בכל אופן מקווה שהבנת- כתבתי יותר מדי על אתר אחד באתר אחר.
    הכל בא מתוך אהבה לעין הדג אל תבטל את הטענות הללו.
    יום טוב VAN ERIK

  16. james newton howard 15 ינואר 2007 ב - 1:04 קישור ישיר

    “ובהזדמנות זו, האם אפשר להעיף מחיינו את כל צירופי ה”חי בסרט”, “חיים בסרט”, “חיה בסרט”?”

    – כן, בבקשה… יש איזו עצומה שאפשר לחתום עליה?

    ומה באמת קרה ליוסף לפיצ’חדזה?

  17. עידן 15 ינואר 2007 ב - 9:20 קישור ישיר

    מה אתם מנופפים בספר העלוב הזה כשמדליין סטואו בכתה? אפשר לחשוב…

    רוה לעידן: וואו, קשה שם בממלכת עידן. ואני מתקשה להבין למה אתה עדיין משעשע אותי ואני טורח לענות לך. אז תן לי להבין את ההגיון: המבקרים הם יוצרים מתוסכלים שלא מוכנים לחשוף את יצירתם לביקורת. ואז צצות שתי דוגמאות עדכניות המציגות את זה שחלקם הם אמנם יוצרים, אבל לא מתוסכלים, אלא כאלה שבהחלט כן מנפיקים תפוקה יצירתית וחושפים עצמם לביקורת – ע”ע הסינגל של קיצ’לס וספר הסיפורים הקצרים. אבל שניהם לא טובים לך כי… למה? מה המדד של עידן לפיו יצירה היא מספקת כדי לאפשר ליוצרה להטיל ביקורת בעמיתיו היוצרים/מבקרים? מדד של איכות? על פי איזה סטנדרט? שאתה קבעת? האיש שלא יצר דבר מימיו? אני יודע שלא על פי סטנדרט של הצלחה מסחרית, כי אתה ראשון המתרעמים על עיסוקי הכפייתי בנתוני הכנסות. האם גודשן של הסתירות שלך מספיק לך כדי אולי, לחשוב פעמיים לפני שאתה מגיב? הבנו שנקודת המוצא שלך היא של שנאה ותיעוב, למעט כשזה מגיע למוזיקאים, רצוי מתים, כי אז הם חס וחלילה לא יוכלו לאכזב אותך יותר. אני לא חוסם אותך עדיין עידן, אני רק מבקש שתתרגל ויפאסנה אינטרנטית לכמה ימים. לנקות את הרעלים. אתה בהחלט מוזמן לכתוב כאן את דעתך על סרטים שאתה רואה. דעה שעדיין מסקרנת אותי, למרות שלא עשית כלום מימיך, לא כמבקר ולא כיוצר.

  18. עידן 15 ינואר 2007 ב - 10:19 קישור ישיר

    עדן ואורון…. טוב, לא חשוב….

  19. assafTV 15 ינואר 2007 ב - 10:44 קישור ישיר

    ל-van erik

    היפה בעיני באינטרנט הוא השוויון שהוא מעניק לכותבים. אינך תמיד יכול לדעת שהאדם מאחורי כתבה מופלאה שקראת הוא בעצם צוציק בן 17 ואילו זה שכותב בשגיאות כתיב כתבות איומות חצה מזמן את ה-30.

    אני לא חושב שגיל הוא פקטור לאיכות. פגשתי צעירים עם כושר ביטוי והתנסחות שמשתווה לטובי הכותבים ופגשתי לא מעט מבוגרים בעלי כשרון כתיבה דל ולמטה מזה.

    וגם אם נניח שגיל משתווה לאיכות וככל שהגיל עולה כך גם האיכות, מהיכרותי את האתר “עין הדג” אני יכול לומר לך שמרבית כותבי הביקורות כבר מזמן אוחז בתעודת זהות, יכול לנהוג, לשתות אלכוהול ובקיצור: מבוגרים. מה שאני אוהב ב”עין הדג” זה שיש שם כותבים צעירים ומבוגרים, חילוניים ודתיים, אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדבר שלשמו הם באים זה אהבת הקולנוע והכיף בלדבר על זה, אם גבוהה-גבוהה ואם ברמה שטחית.

  20. ven erik 15 ינואר 2007 ב - 10:55 קישור ישיר

    לאסף טי וי
    אני לא חולק עלייך.
    אבל אני כן מדבר על העומק.
    אני מדבר על הכתבות שנשארו ברמת המקומון- ושמזמן המקומן התעדכן.
    אני חושב שהפורמת של עין הדג התיישן וצריך לרענן אותו.

  21. אורון 15 ינואר 2007 ב - 11:32 קישור ישיר

    עידן, אתה שוב מפתיע אותי! התחלת לצנזר את עצמך? לא חשוב, אתה אומר? ממתי מה שנאמר בתגובות של האתר הזה הוא “חשוב”?
    אני, באופן אישי, תמיד מרוצה ממה שיש לך להגיד, אז יאללה – שפוך חמתך!
    אבל אל תשתמש בטריק של: “אני רוצה להגיד משהו אבל לא אגיד אותו”, כי זה סתם טיז מרושע!!

  22. אורון 15 ינואר 2007 ב - 11:38 קישור ישיר

    ובעניין שאליו מתייחס הפוסט הזה:
    בהתחלה רציתי להתרעם על כך שיאיר משתף פעולה עם פרובוקציות רדודות, אפילו שהכתיבה שלו אפופה בענן כבד של ציניות.
    אבל אז הבנתי את הגאונות שבעניין, ולכן, הייתי רוצה להסכים עם עידן וחתום למחיקה – מבקרי קולנוע הם אכן יוצרים מתוסכלים. את המרמור והשנאה העצמית שלהם, הם מוציאים בביקורות על אנשים מוצלחים מהם. ממש פתטי!
    אבל מה זה אומר בעצם, על אלה שמבקרים את מבקרי קולנוע???
    נפלתם לדייסה של עצמכם חברים. כמה מגעיל שם למטה?!?

  23. עידן 15 ינואר 2007 ב - 11:38 קישור ישיר

    רציתי לקלל את שניכם על זה שהלכתם ללגעת ביהלום, אבל יצא לי החשק!

  24. עידן 15 ינואר 2007 ב - 11:41 קישור ישיר

    אורון, אין יותר נמוך ממבקרי קולנוע, גם לא אלה שמבקרים אותם.

  25. רז 15 ינואר 2007 ב - 11:56 קישור ישיר

    אוי אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שכתבו בעתונות על “עין הדג” – זה היה ב-“קפטן אינטרנט”, כמדומני, שם לא הצליחו להחליט אם הכתיבה המקומונית בסגנון הניו-ג’ורנליזם היא משהו טוב או רע (הם גם נתנו ציטוט מביקורת שאני כתבתי בתור דוגמה למשהו שלא יעבור את מסננת העורכים בקול ישראל. ואת הציטוט ההוא בכלל הכניסו פנימה העורכים). אני אישית החלטתי שלא לקחת אישית את כל הסיפור ובמשך איזו תקופה הסתובבתי עם הכינוי “רז ניו-ג’ורנליסט”, עד שנמאס.
    בקיצור: ביקורות כאלה היו על “עין הדג” מהיום הראשון. מי שלא מוצא חן בעיניו, לא חייב להכנס למטבח.

  26. סופיה 15 ינואר 2007 ב - 12:07 קישור ישיר

    דורון היקר, לצערי אני לא יודעת איך לחפש ביקורות בעין הדג לפי שנה ולכן פשוט נכנסתי לעין הדג וקראתי כמה מהביקורות האחרונות. מצד אחד אתה צודק. הביקורות כבר לא נראות או נראות פחות כמו סיפורים קצרים של אתגר קרת. אבל המבקרים עדיין כותבים כמו יוצרים מתוסכלים עם יותר מדי דגש על דאחקות ופלפולי לשון שבאים על חשבון החלק הביקורתי של הביקורת. אם מורידים את השנינויות אפשר לתמצת כל ביקורת בעין הדג לכדי פסקה אחת או אפילו משפט אחד. הביקורות בעין הדג ארוכות יחסית ובמקום לנצל את הארוך עבור עומק או ידע או רעיונות הוא מבוזבז על דאחקות.

    ברור לי שגם הפעם תתנפל עלי ותגיד לי שאני ממציאה ולא היו דברים מעולם. אבל אם אתה לוקח את עין הדג ברצינות אולי כדאי שתקח גם ביקורת עליו ברצינות. תודה ושלום.

  27. דורון פישלר 15 ינואר 2007 ב - 12:19 קישור ישיר

    סופיה, לא הייתי מבקר מוצלח במיוחד אם הייתי תוקף אנשים רק בגלל שהם לא אוהבים משהו, גם אם זה דבר קרוב לליבי. וקצת מעליב שאת חושבת שזה מה שאעשה. ההודעה הקודמת שלך על האתר היתה נטולת כל בסיס, אבל בקשר להודעה האחרונה – זו כבר ביקורת יותר לגיטימית. וכמו שאמרתי, אם את לא אוהבת את האתר – זכותך. למה לי להתנפל?

    רוה לדורון ולסופיה: אתם בהחלט מוזמנים להמשיך את הדיון כאן, אארח אתכם בשמחה. למעשה, כל קוראיי “עין הדג” מוזמנים לעבור הנה ולדון בטקסטים שמתפרסמים שם כאן. באמת. סופיה, אני חושב שאת עושה עוול לאתר חלוצי מסוגו בארץ. וגם אם אני מסכים שלא כל הביקורות שם כתובות באותה רמה, עדיין שרשורי הניתוחים הנמתחים מתחת לטקסטים, ורמת האבחנה והאובססיה והלהט של המבקרים הקבועים גם לגבי הסרטים שהם רואים וגם לגבי הכתיבה עליהם, ממלאת אותי שמחה ואופטימיות שעדיין קיימת תרבות שיח קולנועי בארץ, ופנאטיות רהוטה. מאידך, דורון – אני קורא אצלך גם באתר וגם בחיפושי החלופות ויה ולווט שיש אצלך לאות מסוימת מהמותג “רד פיש”, אולי זו פסיכולוגיה בגרוש, ואולי זה בכלל לא קשור ל”עין הדג”, אבל אולי הגיע הזמן שתנסח – כאן או שם, או סתם עם עצמך – איזשהו מניפסט קולנועי-אינטרנטי חדש. אולי הגיע הזמן שהדג ישריץ אחים קטנים, שיהיו חלוציים לחמש השנים הקרובות כפי ש”עין הדג” היה חדשני בשש השנים האחרונות?

  28. ג'ק 15 ינואר 2007 ב - 13:41 קישור ישיר

    מה קרה לפיצחדזה?

    רוה לג’ק: זה מסוג הדברים שעצם העלאתם בכתב גורמת ליד לרעוד. אשתו, שלומית, נפטרה בשבת מסיבוכים עקב לידת בתם השנייה, יומיים קודם. כך זה תואר אתמול בניוז במדורי הבריאות, תוך ניסיון לערבב פנימה סנסציה מטופשת.

  29. ven erik 15 ינואר 2007 ב - 18:00 קישור ישיר

    לדורון
    אבל אולי תענה לה, אתה ממשיך לבטל את את הדברים או אולי תחשוף רעיונות לאחך אתה רואה את עין הדג בהמשך

  30. דניאל פאיקוב 15 ינואר 2007 ב - 19:21 קישור ישיר

    דעתי על עין הדג הפוכה. אם כבר, עין הדג התחיל לאבד את האינדיבידואליות שלו, הפך לקונבנציונלי מדי, דומה מדי למבקרים מהמיינסטרים. לא רק שכל המבקרים של עין הדג כותבים בסגנון מאוד דומה אחד לשני, אלא גם השורה התחתונה של הרוב המוחלט של הביקורות משקפת את דעת הקונצנזוס על אותו הסרט, של הביקורת ולא של הקהל הרחב. הדוגמא הכי בולטת היא הביקורת ל”התרסקות”, סרט שהמבקרים המתוגגו ממנו אבל הקהל, לפחות בישראל, נשאר אדיש. הביקורת בעין הדג הייתה חיובית, רוב (כל?) התגובות היו שליליות. עם “קינג קונג” היה סיפור די דומה, ולמעשה יש די הרבה דוגמאות.

    עכשיו אני אענה לעצמי: הביקורות בעין הדג נכתבות על בסיס התנדבותי, העורכים בוחרים את הביקורות על פי איכות ולא על פי השורה התחתונה. אין שום ניסיון ליישר קו עם רוטן טומייטוז. הכל צירוף מקרים.

  31. עמיתבי 16 ינואר 2007 ב - 9:20 קישור ישיר

    ראיתם את הבלוג של שוש? ביקורת סרטים או יצירה מוקיוטובמנטרית? מתוסכלת היא לא..

    http://www.flix.co.il/tapuz/tagsFlixPage.asp?t=128101

  32. עידן 16 ינואר 2007 ב - 11:36 קישור ישיר

    יאיר, אתה כנראה מאד נפגע כשלא מפרגנים לחברים שלך, רובם וואנביז במצב אנוש. כנראה כשאתה אומר “חשופים לביקורת” אתה מתכוון חשופים לשבחים ולהלל ולא לביקורת שלילית. אני לא חייב להסביר את הקריטריונים שלי, אבל לטענה שמעולם לא עשיתי שום דבר כמבקר, אני יכול להשיב שבעיקר נחסמתי ע”י אנשים כמוך וחבריך שלופתים את העמדות הללו באחיזת חנק ולא מאפשרים לאנשים חדשים לפרוץ החוצה.

  33. עידן 16 ינואר 2007 ב - 11:47 קישור ישיר

    אתה יודע מה יאיר? אם שאלת אז אענה לך. אם הסרט/הספר/הדיסק/המחזה או כל דבר אחר הוא ישראלי, מבחינתי מקומו בפח האשפה. למה? ככה אני רוצה וזו האמונה שלי.לא מסכימים? זכותכם המלאה ואני מכבד את זה. לא אשנה את דעתי רק בגלל שהיא לא נעימה לאוזנו של מישהו. אז הנה יצא המרצע מן השק.

  34. גל-Z 16 ינואר 2007 ב - 15:02 קישור ישיר

    רגע, עידן,
    ואם הוא לא ישראלי, אבל היוצרים שלו כן?

    דעה כזאת כוללנית צריך לבדוק לעומק.

  35. VAN ERIK 25 ינואר 2007 ב - 3:04 קישור ישיר

    היי דורון פישלר
    אני מציק שוב על עניין הדג- בקשת דוגמאות לבקורת, אז הנה הבקורת על הסרט “הילדים של מחר” ואני לא אומר את דעתי על הבקורת הזו, אני שואל לדעתך- האם היא טובה? היא עונה על הדרישות שלך בתור עורך מגזין קולנוע? מה חשוב לכם הדיונים (שחשוב להדגיש שברגע שדן ברזל משתתף בהן,עולות ברמה) על הסרט או הביקורת עצמה? באיזה רמה אתה דורש ניתוח על הסרט, שטחית או מעמיקה (ואנה אל תשאל אותי מזה מעמיק ומזה שיטחי, נראה לי שאנו יודעים לבד לזהות) ?


השאירו תגובה