12 אפריל 2010 | 11:00 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

תלת אביב

על חיבתי ל“הדרקון הראשון שלי” כבר כתבתי כאן בבלוג כשהסרט יצא. אבל איכשהו, על “אליס בארץ הפלאות” של טים ברטון מעולם הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. הסרט הזה כל כך איכזב אותי שפשוט הרגשתי נוח יותר להתעלם ממנו. זו כנראה היתה טעות מצידי. כאילו לקחתי את הציפיות שלי מהסרט באופן יותר מדי אישי. אם אני חושב על זה בצורה שקולה, “אליס בארץ הפלאות” הוא לא באמת סרט איום ונורא – אם אני מתעלם מסיפור המסגרת שלו, יש בו רגעים לא רעים. אבל בעיקר התאכזבתי מכך שברטון קיבל מנדט לעבד מחדש את “אליס בארץ הפלאות” אבל הוא העדיף פשוט לכתוב סיפור חדש ושונה בהשתתפות חלק מהדמויות מהספרים המקוריים (“בארץ הפלאות” ו”מבעד למראה”). זו החמצה עצומה, כי “אליס בארץ הפלאות” זכה לאורך השנים להמון פראפרזות והיה מתבקש שיגיע יוצר דומיננטי כמו טים ברטון ויחזיר את כל הפראפרזות למקורן, ויזכיר לנו ש”אליס בארץ הפלאות” הוא בבסיסו טקסט סוריאליסטי למהדרין, שהעלילה שלו אינה סיבתית, הסצינות הן אפיזודיות, הספר (והסרט המקורי של דיסני מ-1951) מתחיל כשאליס נרדמת ונגמר כשהיא מתעוררת. אבל ברטון העדיף לוותר לחלוטין על האספקט הסוריאליסטי של הסרט, ולהפוך אותו למסע חניכה ולסרט שעוסק לא רק בהתבגרות של דמות אלא בסופו של העידן הוויקטוריאני, כשהמסע בארץ הפלאות הופך את אליס מנערה צייתנית לובשת שמלות בת המאה ה-19 לאשה מודרנית לובשת מכנסיים ומנהלת עסקים, בת המאה ה-20.


למעשה, אפשר למצוא בתולדות הקולנוע שני נראטיבים ארכיטיפיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: “אליס בארץ הפלאות” ו”הקוסם בארץ עוץ”. “אליס” הוא נראטיב של החלפת תודעה, של כניסה לעולם שחוקיו הפיזיים שונים מזה של העולם המוכר. היזכרו, למשל, במוטיביים האליסיים של “מטריקס” או “האויב שבפנים”. “הקוסם מארץ עוץ”, לעומת זאת, הוא נראטיב ליניארי יותר: מסע שבסופו משימה. שאיפתה של הגיבורה לחזור הביתה, המטלה שהיא מקבלת, הצוות שהיא מקבצת בדרכה כדי לעזור לה במשימתה. את “הקוסם מארץ עוץ” תמצאו מאוזכר בסרטים מגוונים כמו “לב פראי” של דיוויד לינץ’, “יהודי טוב” של האחים כהן ו”אווטאר” של ג’יימס קמרון.



ועכשיו באופן משונה למדי תחת הכותרת “אליס בארץ הפלאות” ותחת הלוגו של דיסני לוקח ברטון את הדמויות מ”אליס בארץ הפלאות” ומלביש אותם דווקא על המבנה העלילתי של “הקוסם מארץ עוץ”: אליס מגיעה לעולם אחר ורק רוצה הביתה. במקום רצף אסוציאטיבי של סצינות חלום, הרצף כעת הוא ליניארי: תחנה מוליכה לתחנה, דמויות מוליכות את הגיבורה במסעה ומצטרפות אליה, ויש לה משימה לעשות סדר בממלכה – כשהמלכה האדומה והמלכה הלבנה הן בתפקיד המכשפה הטובה מהמערב והמכשפה הרעה מהמזרח – לפני שהיא תוכל לשוב הביתה.



יכול להיות שזה רק עניין של תיאום ציפיות. אולי אם ברטון היה קורא לסרטו “אליס”. או “ארץ הפלאות”. או “אליס חוזרת”, או כל שם אחר שהיה מסמל לנו שאנחנו לא בקנזס יותר, ושזו לא אליס האמיתית אלא איזשהו הגיג פרטי על חשבון העולם ההוא, אולי הייתי מקבל את הסרט בפחות אכזבה. במקרה כזה, הייתי מתעלם משינויים התמוהים שברטון הכניס לעלילת ספריו של לואיס קרול, ורק מתמודד עם מה שאולי בעצם היתה האכזבה האמיתית מהסרט: שהעולם הוויזואלי של ברטון כבר התחיל להיות נורא צפוי.


לסיכום סרטי חופשת הפסח חזרתי במדורי האחרון ב”פנאי פלוס” אל שני הסרטים האלה, “הדרקון הראשון שלי” ו”אליס בארץ הפלאות”, כדי להזכיר שלמרות ש”אליס” הצליח בארץ פי שלוש יותר מ”הדרקון הראשון שלי” (“אליס” הכניס עד כה בישראל 3 מיליון דולר, ו”הדרקון” הכניס עד כה מיליון דולר), ולמרות ששניהם סרטי תלת מימד, לטעמי “הדרקון” – בסיפור ובחוויה התלת מימדית, אוכל את “אליס” בלי מלח.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 8.4.2010



ביקורת דרקונים
בדו-קרב של ימי הפסח בין “אליס בארץ הפלאות” ו”הדרקון הראשון שלי” הראשון אולי ניצח בקופות, אבל השני היה הסרט הטוב והמבריק יותר. בפעם הראשון, הקרב התלת מימדי בין דיסני לדרימוורקס נגמר בנצחון לשניים. “הדרקון הראשון שלי” הוא הפתעת העונה. “אליס בארץ הפלאות” הוא אכזבה ענקית


פסח מאחורינו. (נשימה לרווחה). עכשיו אפשר לרגע לצאת מהתורים לקופות ולעיין שנייה בסרטים שראינו בחג עם כל בני המשפחה בקניוני הקולנוע העצומים שצצו לנו פתאום? אז מה היה לנו? שלושה סרטים לכל המשפחה, שלושתם מונפשים (טוב, שניים וחצי מהם). שלושתם מדובבים. שלושתם בתלת מימד. אופס, לא: רק שניים מהם. רבי יהודה נתן בהם סימנים: הטוב, הרע והלא נורא. את ה”לא נורא” עוד הספקנו לסקר כאן רגע לפני שברדקי פסח התחילו. זה היה “אסטרו בוי”. סרט אנימציה… שאינו בתלת מימד. חי נפשי: תוך חודשים ספורים פתאום נדמה שסרט אנימציה שאינו בתלת מימד זה כמו סרט אנימציה בשחור לבן, משהו מעידן אחר, רטרו כזה. כמו לשמוע תקליטים מפטיפון, לא? אבל “אסטרו בוי” – למרות שהוא נראה נורא דומה להמון דברים אחרים, היה סרט סביר, לא נורא סוחף, לא נורא מקורי, אבל לא נורא רע. אבל היו שני סרטים אחרים שרוב הקהל די שעט לעברם – לא רק בארץ, אגב. האחד הוא אכזבה די מצמררת ומצערת. והשני הוא אחת ההפתעות המשמחות של העונה הנוכחית. נלך אחד אחד.


האכזבה: “אליס בארץ הפלאות”.



צריך להיות הוגנים: כל מי שחיפש בסרטי חופשת הפסח ערכי הפקה, אלמנטים ויזואליים מרהיבים, אפקטים, צבעוניות ועיצובים טריפיים, עשוי להרגיש ש”אליס בארץ הפלאות” הוא סרט שעושה כל מה שנדרש ממנו. אבל צריכים גם להיות כנים: לחיבור בין טים ברטון, אולפני דיסני וספריו של לואיס קרול היה פוטנציאל לנפק רגע מופתי בתולדות הקולנוע. העובדה שזה לא קרה יוצרת אצלי מבוכה גדולה. זה היה אמור להיות הסרט בו טים ברטון משחרר את כל חרצובותיו ומשפריץ קריאטיביות ויזואלית לכל כיוון. אבל ברטון של “אליס” הוא משום מה יוצר מאופק, כמעט מנוון. הספר, שהתאים לברטון ככפפה ליד, הניב תוצאה שגובלת בתמוה.


זה מתחיל בתסריט. זו בעיניי אחת התעלומות הכי גדולות בתולדות הוליווד. איך נכתב תסריט כזה לעיבוד ל”אליס בארץ הפלאות”? לינדה וולברטון – שהיתה שותפה לתסריט של “היפה והחיה”, סרט האנימציה האהוב עלי בכל הזמנים – לקחה דמויות משני הספרים – “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” ו”מבעד למראה” – ועיבדה בנאמנות רק סצינה אחת: זו של אליס שותה כדי להתכווץ ואוכלת כדי לגדול ואז עוברת מבעד לדלתות אל ארץ הפלאות. מרגע זה, זה מתחיל להיות יותר ק”ס לואיס מאשר לואיס קרול. זה מעין סרט המשך ל”אליס” ולא הדבר עצמו, בו הגיבורה היא אליס הנערה שכבר ביקרה בעבר בארץ הפלאות, אבל לא זוכרת את זה (רעיון עלילתי שלקוח מ”הוק” של סטיבן ספילברג, שלפחות היה לו את האינטגריטי לא להכריז על עצמו כעל עיבוד נאמן למקור), והדמויות שעברו מולה בחטף בספר הופכות פתאום לדמויות מתפתחות ופעלתניות. מה שהם עושים שם לכובען המטורף – רק כדי לנפח לג’וני דפ דקות מסך – הוא בלתי נסלח.


וכך, במקום רצף תמונות הזויות מלאות נונסנס, ללא נרטיב מגובש, ללא מטרה ברורה של דמות, ממש כמו מבנה החלום המאפיין את הספר (ואת הסרט המצויר הקלאסי של דיסני!) וולברטון וברטון מחליטים להפוך את אליס לגיבורה מבוגרת, בסוף גיל ההתבגרות, בסוף העידן הוויקטוריאני, ושהמסע שלה במורד מחילת הארנב איננו חלום, אלא משימה שלה להגשמה עצמית, להוכיח לעצמה שהיא חזקה וגיבורה ועצמאית מו כל גבר או כל יצור, ושהיא זו שצריכה להביא סדר לממלכה השרויה בכאוס ובמלחמה. זה לא ארץ הפלאות, זה נרניה. כמה משונה. משונה, בעיקר כי נדמה שגם ברטון וגם דיסני מחרבים כאן מותג שכל כך מתאים להם להיות מזוהים איתו. ברטון תמיד יצר סרטים שמדמים את חוויית החלום, או הסיוט, ודיסני כבר העזו בעבר (ב-1951) לעבד את הספר לסרט אנימציה שהעז להיות סוריאליסטי ונונסנסי ממש כמו הספר. לכן היה נדמה שהרעיון לחדש את העיבוד הזה, בטכנולוגיה של ימינו, עם במאי בעל חזון כמו טים ברטון, היא הברקה. אבל מה שקיבלנו איננו עיבוד כלל וכלל. זה עוד אחד מעשרות פראפרזות שהקולנוע עשה על המבנה הכללי של “אליס בארץ הפלאות”. אם ברטון היה מכריז שזה איננו עיבוד, אלא סרט עצמאי שמושפע – בדרכו הפוסט-מודרניסטית ומרובת הציטוטים – מכתביו של לואיס קרול, ייתכן והאכזבה היתה פחותה. למעשה, אולי יש כאן החמצה כפולה: כי כבר שנים מסתובב רעיון לעבד לסרט את משחק המחשב הקרוי “אליס”, שבו אליס היא מעין גיבורת פעולה שצריכה לשסף את גיבורי הספר הפסיכוטיים העומדים בדרכה. ווס קרייבן מנסה שנים לעבד את הוואריאציה הזאת, וייתכן וברטון – בגרסה הלא-ממש-דיסנית – היה יכול להבריק שם. אבל כעיבוד שמתיימר להיות נאמן למקור, “אליס בארץ הפלאות” הוא לא רק בלאגן שהופך את הספר לחתיכת גרוטאה עלילתית נטולת חן וחרוזים, אלא גם ממחזר סרטים וספרים אחרים, שמלכתחילה היו נחותים מהמקור.


ההפתעה: “הדרקון הראשון שלי”


בהחלט יתכן שפעם נוספת, כל המסר של עמודים אלה הוא “ציפיות זה דבר הרסני”. מודה, אני כבר לא מצפה להרבה מסרטי האנימציה של דרימוורקס. אני רק מצפה שהם יהיו מבדרים, ואני מצפה שיהיו בהם כמה בדיחות טובות, ושיהיו בהם צבעים בהירים, ושהם יהיו די קצביים. ואני לרוב מקבל מה שציפיתי. ב”מדגסקר” הראשון זה עבד. ב”מדגסקר” השני לא. ב”כוורת בסרט” זה עבד, וגם ב”מפלצות נגד חיזרים”. היו לדרימוורקס סרטים בודדים שממש אהבתי, למשל “מעבר ליער”. אבל תכל’ס דרימוורקס הפכו לבדחנים, בשעה שמתחריהם בפיקסאר הפכו לאלופי הקולנוע המרגש והפלאי. באתי, לפיכך, ל”הדרקון הראשון שלי”, מצפה לשטויות במיץ עגבניות מאת הבמאים-פליטי-דיסני של “לילו וסטיץ’”, סרט שצריך להיות בן 5 כדי ממש לחבב אותו. ובום, הציפיות התפוצצו לי בפרצוף. נדמה לי שזו היתה חוויה קולקטיבית גלובלית אצל כל מי שצפה בסרט: אף אחד לא ציפה לכלום, וכולם יצאו עם התחושה המשותפת שמדובר בהברקה. סרט שלוקח ספר לא ממש מוכר והופך אותו לסרט הרפתקאות קצבי להפליא, שמספר היטב סיפור סוחף. ושכמו בסרטים הכי קלאסיים, הוא מצליח להיות גם צפוי לחלוטין, וגם להפתיע בסוף. ההתחלה היתה טובה, האמצע קצת נגרר, אבל הסוף היה פוער עיניים.


הסרט מתרחש בימי הביניים אי שם בכפר ויקינגי של מדינה סקנדינבית כלשהי. כל הגברים שריריים וחסונים וכולם עסוקים להילחם בהמוני הדרקונים שמציקים לכפריים בהתקפות ליליות חוזרות ונשנות. היקאפ הוא בנו של ראש השבט, אבל הוא צנום וחלשלש. וכשהוא מצליח – עם שכל ולא עם כוח – ללכוד דרקון, הוא מגלה שמדובר דווקא בחיה שיש לה לב ונשמה, ולא מפלצת רצחנית. למעשה, הוא מוצא שיש דמיון רב בינו ובין הדרקון הסודי שלו. לכאורה, יש כאן את הרעיון העלילתי הכללי של “קונג פו פנדה” – החלשלוש שהופך לגיבור – אבל “הדרקון הראשון שלי” טוב מ”פנדה” כי הוא פחות מנסה להיות שטותניקי וסלאפסטיקי, וגם כי הסוף שלו מבריק ומרגש יותר. הטרנספורמציה הסופית אינה של הילד. הוא לא הופך מחנון לבריון. הטרנספורמציה היא של השבט כולו, שהילד מצליח להראות לו שהדרקונים אינם מפלצות מסוכנות, אלא חיות מבוהלות ורדופות שזקוקות לחמלה ולהבנה, וכך להגיע לשלום ולשיתוף פעולה. וואו, מסר נאור, ליברלי ופציפסטי בעידן שבו נדמה שכולם צריכים ללמוד להשחיז את חרבותיהם ולהתכונן למלחמה. אפילו “אליס בארץ הפלאות” הופך בסופו לסרט מלחמה. אליס! ואילו “הדרקון הראשון שלי” מציג בחירה תסריטאית אחרת, שהיא ממש יוצאת דופן ומקורית בקולנוע בן זמננו (זה התסריט שהייתי מצפה ממישהי שכתבה את ”היפה והחיה” לכתוב, ולא “אליס”).


באמצעות תסריט מדויק שעושה מה שסרט ילדים אמור לעשות הכי טוב – לספר סיפור בנוי היטב ומעורר הזדהות – דרימוורקס בפעם הראשונה דורכים לפיקסאר על הערוגה הקולנועית שלהם. גם מבחינה ויזואלית הסרט מוותר על מראה ה”סרט-המצויר” הקליידוסקופי הצבעוני ובוחר בסקאלת צבעים מתונה יותר, דרמטית יותר. אבל כל זה משתנה במערכה האחרונה. זה מתחיל בכמה סצינות מעוף מסחררות ויפהפיות, שבפעם הראשונה מאז “אווטאר” נותנות לנו לחוש שיש בתלת מימד הזה משהו שמצליח לגרום לנו לחוש חוויות פיזיות של חוסר כבידה שקולנוע דו מימדי לא איפשר לנו, ונגמר בשואו-דאון הסופי (לא נסגיר בין מי למי) שהוא – בנוסף לכל הדברים האחרים – פשוט סצינת אקשן מלהיבה. הסרט הזה הוא הפתעה. הנאה גדולה.

נושאים: בשוטף

30 תגובות ל - “תלת אביב”

  1. יונתן 12 אפריל 2010 ב - 11:10 קישור ישיר

    אלוהים, צייתנית כותבים עם ת’, ממש לא כיף לעצור את הקריאה כדי לכתוב את התגובה הזו.

  2. זוהר 12 אפריל 2010 ב - 11:25 קישור ישיר

    מצד שני, הבן אדם כתב טקסט ארוך שבחרת לקרוא. זה מה שיש לך להגיד עליו?

  3. עמית איצקר 12 אפריל 2010 ב - 11:28 קישור ישיר

    בוקר טוב אליהו. טים ברטון כבר ממחזר את עצמו ואת “החזון הויזואלי” שלו כבר 20 שנה בערך. הסרטון המפורסם ביוטיוב שצוחק עליו הוא בעיקר מדויק.
    http://www.youtube.com/watch?v=3dyGpCrFdX4

  4. JNH 12 אפריל 2010 ב - 11:35 קישור ישיר

    וגם פה נפלה טעות:
    “המכשפה הטובה מהמערב והמכשפה הטובה מהמזרח”.

  5. ההוא ממקודם 12 אפריל 2010 ב - 12:13 קישור ישיר

    מה חשבתי על הביקורת?, תודה ששאלת, שתי ביקורות חיוורות- “את זה חיבבתי ואת זה לא”. קצת קשה להתייחס ברצינות לביקורת שכתובה עם שגיאות כתיב.
    רוב הבלוגרים מודים לאנשים שמתקנים אותם, יאיר מתעלם בהפגנתיות כאילו שגיאות כתיב זה משהו להתהדר בו.

  6. יוני 12 אפריל 2010 ב - 12:59 קישור ישיר

    חברה חלאס עם הקטנוניות על שגיאות הכתיב.
    הבנתם את הכוונה לא?
    אפשר בלי. אבל יאיר והתובנות שלו הם בועה של עושר ומורכבות בתוך בלוגי הקולנוע המשמימים. האם שגיאות הכתיב שכל מעבד תמלילים נחות יכול לאתר – מפריעות לכם? מציע לכם לקרוא תסריט של טרנטינו. אולי גם אליו תטפלו. כל כך מאכזב לראות שזו רמת התגובות שלכם.

  7. רז-ש 12 אפריל 2010 ב - 13:37 קישור ישיר

    אוי, עמית עשית לי את היום עם הסרטון על ברטון. אני לא מאמין שלא הכרתי את הסרטון הזה קודם. גדול.

     (והערה קטנה ליאיר, מה קרה שאחרי חודש שהסרט על המסכים דוקא ביום השואה נזכרת להעלות את הביקורת על אליס בארץ הפלאות?)

    ============

    רוה לרז: ביזנס אז יוז’ואל. או כפית סוכר להמתקת התרופה. או מסר סמוי על דעתי האמיתית על הסרט. תבחר מה שבא לך.

  8. אורון 12 אפריל 2010 ב - 13:51 קישור ישיר

    אני עדיין בשוק שיש אנשים שמתאכזבים מטים ברטון רק עכשיו, אחרי “אליס”. איפה הייתם בעשר השנים האחרונות? בניק-לינק: כל מה שרציתי לומר על ברטון ולא העזתי לכתוב (עד כה). כולל הסרטון שלינקק אליו איצקר, שמסכם באופן מדוייק אך לא מספיק מצחיק את ברטון. אגב, רז-ש, נדמה לי שהוא יצא יחד עם “אליס”, כך שהוא די חדש. את חיבתי ל”דרקוון הראשון” הפגנתי כאן באתר, כך שמיותר לחזור אליה. רק להדגיש כי מסבה לי נחת העובדה שסרט שבלוני (עד לסופו) ועשוי היטב מצליח להתעלות על ה”חזון” וה”דמיון” של ברטון גם לדעתו של יאיר רוה.

    ולמגיב שונא שגיאות הכתיב – יאיר תמיד מגיב ב”תודה, תיקנתי”. אתה מוזמן לבדוק את זה, יש לו טייפו בכל פוסט שני. אולי אם לא הייתי כה דרמתי ותוקפני, היית זוכה גם לאיזו מילה טובה.

  9. חיים 12 אפריל 2010 ב - 14:11 קישור ישיר

    תגיד יאיר, את העולם המדומיין של דר’ פרנסוס ראית? גם שם העלילה די מוזרה, אבל מי הולך לראות טרי גילאם בשביל זה? אני בכל אופן לא, אני הולך לראות ויזואליה מטורפת. אולי המסרים עוברים בתת מודע.

    אם נהניתי אצל דר’ פרנסוס זה מחייב שאהנה ב’אליס’?

  10. אורן סופר 12 אפריל 2010 ב - 14:31 קישור ישיר

    מסכים לחלוטין לגבי אליס. אני דווקא אהבתי את הסגנון הויזואלי, את האפקטים, את המשחק, ואת הכל. רק מה, כשאני רואה סרט שנקרא “אליס בארץ הפלאות”, אני מצפה לראות את הסיפור הידוע והמפורסם בעל אותו השם, ולא איזה סרט “המשך” כביכול, חסר רגש, חסר ניצוץ, וחסר תועלת. כשרק שמעתי על הפרוייקט הזה לפני כמה שנים, לא יכולתי להתרגש יותר: המחשבה שטים ברטון אולי סוף-סוף ייתן לאליס בארץ הפלאות, לסיפור הידוע ולספר המפורסם, את העיבוד הקולנוע הנאמן למקור שמגיע לו, גירסא שלא חוסכת בסוריאליזם ובאופל שתמונים בסיפור המקורי – והרי שהחזון של ברטון מתאימה לזה בול. אני עדיין מעריץ שלו – and just for the record, אני חשבתי שצ’רלי בממלכת השוקולד, סיפורי דגים, סוויני טוד ואפילו חתונת רפאים היו סרטים נפלאים, והסרט היחיד של ברטון שהתאכזבתי ממנו בעשור האחרון היה כוכב הקופים – אני עדיין חושב שברטון הוא יוצר חשוב וייחודי, אבל אין ספק שהכיוון שהוא/התסריטאית/חברת ההפקה החליטה לקחת את הסיפור בעיבוד הקולנועי של “אליס” היה מאכזב למדיי.

  11. רותם 12 אפריל 2010 ב - 15:05 קישור ישיר

    חיים לא ראיתי את פרנסוס, אבל אצל גיליאם בד”כ המסרים מאד בחוץ. מסרים לא עוברים בתת או בלא מודע. הם פשוט לא ישירים. אבל כל זה לא קשור לעלילה. ואם הבנתי את יאיר נכונה, זה לא שהעלילה מוזרה, אלא שהיא פשטנית- לינארית להחריד.

  12. העט המרקד 12 אפריל 2010 ב - 19:16 קישור ישיר

    ג’ואל שומאכר התנצל בריאיון על באטמן ורובין. אוליבר סטון סיפק את אחת הקטילות המוצלחות ביותר על אלכסנדר (“לסרט יש הרבה גוונים. חבל שרובם בשיער של קולין פארל”) אני בטוח שלא רחוק היום שבו ברטון יודה שכשהוא ביים את הסרט הוא היה הזונה של דיסני והוא עשה את זה רק בשביל הכסף.

    הסרט לא באמת “איום ונורא”. סתם גרוע. יש בו כמה רגעים נחמדים – הויזואליה לא רעה. הקרב של אליס נגד הג’ברווקי כתוב לא רע. הקטע שבו אליס נזכרת בביקור הראשון שלה בארץ הפלאות אפילו די מקסים. אבל הם טובעים במה שאני אוהב לכנות “האנה מונטנה – עכשיו עם 200 מיליון דולר יותר”.

    וסצנת הריקודריקא היא ללא ספק הסצנה הכי גרוע שטים ברטון ביים בכל הקריירה שלו, ואחת מהסצנות הכי גרועות של השנה.

  13. אלף 12 אפריל 2010 ב - 20:05 קישור ישיר

    ראיתי את “גראנד טורינו” בסוף שבוע ואני ממש לא מבין את התשבוחות להן זכה הסרט. תסריט שבלוני, משחק גרוע של כולם, כולל של איסטווד עצמו (אף פעם הוא לא מבריק כשחקן מעבר לנוכחות הנהדרת שלו,אבל הפעם הוא ממש נוראי). צילום הכי שגרתי בעולם. לא ברור.
    אני יכול קצת להבין את ההצלחה בקופות כי מתחת למעטפת מחוספסת לכאורה הסרט מתחנף לקהל בלי בושה ומנגן על המיתרים הכי רגשניים שאפשר, ובכל זאת.. לא יודע, פשוט תעלומה.

  14. Shai 12 אפריל 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    To Oron-Yair doesn’t always correct his mistakes and sometime he just ignore those who correct him.

    About Alice-It’s just boring and only for the fact the Burton manage to bore me with Alice, he deserve to be ban from making movies for some time

  15. מיכאל 22 12 אפריל 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    אלף –
    הנה פיתרון התעלומה ושמה ‘גראן טורינו’, סרט מעולה –
    http://www.e-mago.co.il/Editor/cinema-3172.htm

  16. עדן 12 אפריל 2010 ב - 22:48 קישור ישיר

    לילו וסטיץ’ היה דווקא סרט מוצלח מאד ומקורי. כשדיסני נכנסו לתקופה הרעה שלהם, הוא היה היחידי שעדיין היה טוב.

  17. הירנוט 13 אפריל 2010 ב - 0:36 קישור ישיר

    “וסצנת הריקודריקא היא ללא ספק הסצנה הכי גרוע שטים ברטון ביים בכל הקריירה שלו, ואחת מהסצנות הכי גרועות של השנה.”

    יש הרבה מקרים שבהם סרט מצליח בגלל סצינה אחת, אני לא כל כך יכול לחשוב על מקרים הפוכים. ואליס זה הדבר הכי קרוב לזה שאני יכול לחשוב עליו.

    אליס היה לא כל כך רע – עד לסצינה הזו.

    לאורך רב הסרט אני באמת חשבתי שהביקורות השליליות היו מוגזמות, ואז החרא הבריקדאנסי עם מוזיקה מהתחת של ההיפ-הופ בקע מהרמקולים. הדבר היחידי שגרם לי כאב יותר מהזבל הזה היה השיר בסוף הסרט, אבל שם לפחות יכלתי לקום וללכת.

  18. מיכאל 22 13 אפריל 2010 ב - 1:48 קישור ישיר

    אי אפשר לקחת מטים ברטון סרטים כמו ‘ביטלג’וס’, ‘המספריים של אדוארד’,
    ‘אד ווד’, ‘סיפורי דגים’ ו’סוויני טוד’.

  19. יובל 13 אפריל 2010 ב - 4:39 קישור ישיר

    אבל המסר של הדרקון (וגם של אוואטר) הוא לא פציפיסטי באמת – ספוילר – אם כבר המסר הוא שצריך להיות פתוח יותר להבין מי באמת היצורים הטובים כדי שנוכל להילחם ביחד איתם נגד היצורים הרעים.

  20. עמית איצקר 13 אפריל 2010 ב - 5:47 קישור ישיר

    “אד ווד” באמת היה סרט טוב, כנראה הסרט היחידי הבאמת טוב שברטון עשה.

  21. עדן 13 אפריל 2010 ב - 9:26 קישור ישיר

    אני לא חשבתי שאליס רע בכלל, למעשה מאד חיבבתי אותו. אבל גם אני שנאתי את הריקוד ושנאתי גם את הסוף – אליס החולמנית מלאת הדמיון עברה את כל זה כדי להפוך לאשת עסקים ?! זה המימוש שלה ? לעשות כסף ? נכון שבמושגי התקופה ההיא זהו שחרור פמיניסטי אבל במושגי התקופה הזו מדובר במהלך מאד מאכזב.

  22. נוי קוגמן 13 אפריל 2010 ב - 14:17 קישור ישיר

    (ספויילר אליס)

    הקרב של אליס עם הג’ברווקי כתוב לא רע?! זו סצינת אקשן סבירה, זה כן. אבל מבין כל ההחלטות התסריטאיות המטומטמות שנעשו בסרט הזה- ואני יכול לחשוב על פחות או יותר 196,884,901 כאלו- הדברים שאליס אמרה באותו הזמן הם בין הגרועים ביותר. הרעיון שבאמצע קרב, אדם שפוי יעודד את עצמו בקול רם באמצעות מטארפורה שמבוססת על איזה משהו שמישהו אמר לו קודם הוא אידיוטי בעיני במידה שקשה לי להסביר. היא נלחמת עם דבר גדול וכועס, לכל הרוחות! יותר הגיוני שהיא תהיה עסוקה בלנסות לא למות מאשר בלומר דברים שקשורים בעקיפין לתהליך הנפשי שהיא אמורה לעבור. הרי ברגע נטול המילים הזה, בו הגיבור/ה צריך/ה לגייס את כל הכוחות הנפשיים שיש לו/ה ולהרוג יצור חזק מאוד שעומד לעשות דברים לא נחמדים, יש דרמה מזוקקת. בשביל מה צריך את הנסיון הדידקטי והמגוחך הזה להסביר מה עובר על אליס, במקום פשוט לראות אותה צוברת ויותר ויותר ביטחון, והורגת את הג’ברווקי הארור?

  23. אורון 13 אפריל 2010 ב - 14:50 קישור ישיר

    עדן ידידי, יום אחד גם אתה תתפכח וממש כמו להקות שהיו מגניבות בגיל 14 אבל מעוררות היום בעיקר מבוכה בדמות מחשבות על “כמה צעיר ותמים הייתי אז” – כך יהיה גם ברטון 🙂

    וארורים תהיו אתם בתגובות ששנאתם איזו סצינת ריקוד שמתוארת כאן כנוראית בכל הזמנים – גרמתם לי חשק לצפות בסרט!

  24. JNH 13 אפריל 2010 ב - 17:29 קישור ישיר

    אורון, אני בטוח שתוכל למצוא את הסצינה האמורה באינטרנט בלי לראות את כל יתר הסרט.

  25. הירנוט 13 אפריל 2010 ב - 18:56 קישור ישיר

    לראות את סצינת הריקוד באינטרנט לא יעביר את הזוועה, לדעתי. הבעיה עם הצינה הזאת איננה כל-כך הריקוד, או המוסיקה – הבעיה היא היותה תלושה מהעולם הקולנועי שבה היא מתרחשת.

  26. רותם 13 אפריל 2010 ב - 20:06 קישור ישיר

    נראה לי אנחנו קצת עושים עוול מוגזם לעבודותיו המוקדמות יותר של ברטון בגלל הזוועות האחרונות. בכל זאת, אד ווד, המספריים של אדוארד, המסע של פי-ווי והבאטמנים היו סרטים מצוינים.
    גם היום, גם אז.

  27. מיכאל ג 15 אפריל 2010 ב - 10:50 קישור ישיר

    יש לי בעיה עם מה שאמרת על טים ברטון ואליס. זה לא רק אתה – אלא הרבה מבקרים – שמתייחסים לטים ברטון כאל “יוצר” – ואני מניח שאתה מתכוון ל”אוטר”. אבל למרות שיש סרטים בהם טים ברטון הוא אכן “אוטר”, זה לא אחד מהם. כשאתה אומר “ברטון עשה ככה וברטון עשה אחרת”… זה לא היה ברטון. כאן הוא “רק” במאי, ולא היה מעורב בתסריט. האשמה המלאה צריכה להיות מונחת בפתחה של אותה לינדה וולברטון ואולי אצל הנהלת דיסני שלא פסלה את התסריט (המזעזע ביבשושיות שלו) על הסף. אשמתו של ברטון הוא “רק” ששיתף פעולה.

  28. נוי קוגמן 15 אפריל 2010 ב - 17:37 קישור ישיר

    ברטון אמנם לא ביים את הסרט רע כמו שווילברטון כתבה אותו, אבל זה לא שהתסריט הוא המוצר המוגמר. היה מה לשפר בסרט גם על בסיס התסריט. סצינת הריקוד, למשל, היא במידה רבה אשמתו.

  29. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:44 קישור ישיר

    Mate this spam comments here are driving me spastic! Delte them!

  30. Gema Stooksbury 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    I would like to thank you for the efforts you have made in writing this post. I am hoping the same best work from you in the future as well. In fact your creative writing abilities has inspired me to start my own BlogEngine blog now.


השאירו תגובה