אנטיביוטיקה
למי שעוד לא התעדכן: אמיר קוסטוריצה חולה, הוא ביטל את הגעתו לישראל. האירוע איתו שהייתי אמור להנחות הערב התבטל. יש לי תחושה שהסרט החדש שלו, "תבטיח לי", התקבל לקאן, והמחלה הזאת היא בעצם מתח.
תודה לחן חן שעזר לי בשבת לעדכן את הבלוג בשלט רחוק עם זוכי ברלין. אנא רישמו לפניכם והפיצו לחבריכם: זה המקום להתעדכן בו ראשונים במה שקורה ברגע זה בעולם הקולנוע. בדרך כלל, לפחות.
אהבתי את הקטע של רענן שקד מ"7 לילות" לפני עשרה ימים, על כך שכל פרס לישראלי בעולם מולאם בתקשורת להישג של המדינה. דוב הכסף של יוסף סידר איננו "הישג לקולנוע הישראלי". זהו בראש ובראשונה הישג אדיר ליוסף סידר, הבמאי שהשיק את הרנסנס הנוכחי של הקולנוע הישראלי עם "ההסדר" ב-2000, שהיה הסרט הראשון אחרי חמש שנות בצורת שסדק את רף 100,000 הצופים. במחזור היוצרי הצעירים של העשור הנוכחי סידר היה תמיד הבוגר שהיה רשום עליו most likely to succeed, מה שאמר שסידר עשוי להפוך בקרוב לבמאי הוליוודי, הצעות אמריקאיות בוודאי יגיעו. והאם "בופור" יהיה הסרט הישראלי הראשון זה 23 שנים שימכור יותר מחצי מיליון כרטיסים? מה שכן, אולי לא "הישג לקולנוע הישראלי", אבל הפרסים בברלין ל"אדמה משוגעת", "הבועה" ו"בופור" מעידים שהקולנוע הישראלי קפץ ליגה. אנחנו בארץ יודעים את זה כבר כמה שנים, עכשיו צריך שב"ניו יורק טיימס" יכתבו את זה.
אפרופו נקניקיה: ביום שבו ראיתי את "בופור" אמרתי לאלה שדיברו איתי באותו יום שאין לי ספק שהסרט יזכה באחד משלושת הפרסים הראשונים בברלין, אבל בבלוג לא כתבתי את זה. מה מוציא אדם יותר טמבל, תחזית פומבית שלא התגשמה, או תחזית פרטית שכן (ואז לכתוב עליה בדיעבד "ידעתי!")?
כדי להגשים את התחזית שלי, ש"בופור" יהיה מועמד לאוסקר הסרט הזר בשנה הבאה, צריכים לקרות עכשיו שני דברים: להשיג מפיץ אמריקאי (רצוי Picturehouse של בוב ברני או גדול מזה) ולהגיע כבר עם מפיץ לפסטיבל ניו יורק או טורונטו (ואולי גם טלורייד), להשיק שם את קמפיין האוסקר. ועד אז, להיעלם מהאופק. אם יש דבר שלמדנו מ"לחזור" הוא שהייפ מוקם מדי – פסטיבל קאן במקרה של אלמודובר – יכל להרוג סיכויים של סרט. אה, כן: ובדרך הוא צריך לזכות בפרס אופיר. ועם האופי ההפכפך של חברי האקדמיה הישראלית זו עשויה להיות משימה לא קלה. מצד שני, סידר הוא באמת אהוב התעשייה, ואחד האנשים הכי מפורגנים מצד עמיתיו בארץ, כך שאני מניח שלא צריכה להיות כאן בעיה.
יאיר נותר רק לקוות שלא תהיה נקניקיה.
כולנו רוצים סרט ישראלי באוסקר!!
בלי לפגוע בכבוד ובלי להמעיט ערך.
"ההסדר" לא שבר שום בצורת של חמש שנים בקולנוע הישראלי. "קלרה הקדושה", "עפולה אקספרס", "החברים של יאנה" ו"ההסדר" נמצאים באותו המקום מבחינת כמות הצופים. למיטב זכרוני המוביל הוא דווקא "החברים של יאנה". הדברים נכתבים כדי להיות סתם קטנוני אלא כדי לומר שמי שאחראי לרנסס (מעבר למועצת הקולנוע) ומי ששבר את המחסום שבין הקהל לבין הסרטים הוא דובר עם הסרט "חתונה מאורחת" ובכל הכבוד לסידר, אי אפשר לקחת מדובר את הכבוד הזה.
ממליץ לקרוא את הפוסט הבא, מאת בני ציפר:
http://tinyurl.com/23kho6
בטור ב-YNET יוצאת סמדר שילוני נגד הטוקבקיסטים הפאבלוביים שבתגובה לכל אזכור של "בופור" מעלים על נס את העובדה שהמשתתפים בו לא שירתו בצבא:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3366997,00.html
אנשים כנסו לקישור שרז הביא פה! כתבה משמעותית של סמדר שילוני כדאי לקרוא!
אז איתי טיראן, איתי תורג'מן ואושרי כהן לא עשו צבא, אז מה הפאקינג דיל? אני קורא את הטוקבקים שקוראים להחרמת הסרט בגלל זה ולא מאמין. המדינה הזאת צריכה רופא דחוף, מדינה חולה עם אנשים מיטלראסטים מיוחמים מנשק ומדים. בא לי להקיא…או לפנות לאחמדיניגאד שיזרוק כבר את הפצצה ונגמור עם כל הפארסה הזו…
אני מסכים עם ציפר בכל הנוגע לתיאורו את הקולנוע הישראלי אבל שולל לחלוטין את הסיבות שהוא מציע למצבו אבל לא כאן המקום להרחיב לעניין זה.
באופן הכי מקרי יצא לי לצפות באייטם על "הבופור" ב"ערב חדש" מייד לאחר שקראתי את הפוסט של ציפר ואייך שהוא הדברים נקשרו.
באייטם רואיין אב שכול שראה את "הבופור" בפרמיירה בברלין. מסתבר שיוצרי הסרט הזמינו הורים שכולים להיות נוכחים בהקרנת סרטם בפסטיבל. הורים שכולים כמקדמי זכייה. מעולם לא שמעתי דבר מבחיל מזה. כן אני יודע שעומדת לבעלי הרעיון המקורי הזה חזקת החפות ויתכן שהיוזמה המקורית נבעה ממניעים טהורים אבל לא יתכן שבפמלייה כ"כ גדולה לא היה בנמצא ולו צדיק אחד שיעיר את תשומת הלב ממראית העין המתבקשת מהמעשה הזה. ובהעדר הצדיק כולם הם בחזקת חוטאים. אז כן שרתו בצבא או לא שרתו בצבא אני הייתי מחרים את הסרט רק בגלל המעשה הזה.
כדי שהדברים יהיו קצת יותר ברורים.
בימים האחרונים קראתי כמה ביקורות על הסרט שככלל היו מהללות והעלו על נס את יכולותו של סידר ליצור סרט מרשים על חוסר התוחלת שבמלחמה. חוסר תוחלת.
והנה (באופן חופשי) דברים שאמר האב השכול והנוגעים לפרמיירה כפי שהוא חווה אותה.
"הדרך שעשיתי ממקום מושבי אל הבמה מלווה בשלושת אלפים גרמנים שמריעים לי במחיאות כפיים, היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. כשהייתי על הבמה, כיהודי וכישראלי הרגשתי גאווה גדולה ששלושת אלפים גרמנים מריעים כך לחיילים שלנו"
כך, בהמהלך ציני מסחרי, הצליחו היוצרים, ויש לומר ברגישות יתר, להביא אב שכול לבכות מאושר לנוכח שלושת אלפי גרמנים (גרמנים!) שמריעים לתאור מות בנו במלחמה חסרת תוחלת.
אני כמובן לא מאמין שזה מה שהתכוון האב לומר ואני גם לא מאמין שהיוצרים התכוונו למתבקש מהסיטואציה הזו, אבל זה בדיוק מה יצא להם. בין אם הדבר נעשה במכוון או שמקורו סתם בכהות חושים, הם ראויים לעונש ולא לפרס.
לחתום למחיקה לא ראיתי את האייטם ב"ערב חדש" אבל ניראה לי שקצת לא הבנת את הכוונה של היוצרים.
ליוני..
מה איכפת לי הכוונה של היוצרים? אני יודע מה אני רואה והכוונה לא משנה כהוא זה. ובכ"ז באיזה שהוא מקום במוח, זו בהחלט היתה הכוונה.
ההורים השכולים שהוזמנו לברלין הם ההורים של צחי איטח ושל נועם ברנע ז"ל, אותם הורים שרון לשם – באקט פרסומי מבריק – מקדיש להם את ספרו.
אלו אותם הורים, שבניהם שימשו – מתוך בגימיק שיווקי כמובן – השראה לדמויות בספר ובסרט, אותם הורים שלשם היה איתם בקשר בכל זמן כתיבת "אם יש גן עדן" (בשביל השיקולים המסחריים) ואלו שסיפקו סרטים ותמונות ליוצרי הסרט שעזרו להם בעיצובו. אחד ההורים, אהרון ברנע, הוא אותו אבא, שבן דמותו מופיע בסרט בראיון לגדעון לוי (שמבוסס כמובן על ראיון אמיתי).
לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל כפי שרוה אמר לסידר יש תכונה כזאת שהוא אוהב את הפרטים, אבל מבקר את המערכת. יש לי הרגשה שגם הפעם את החיילים סידר אהב, גם אם המלחמה שלהם היא חסרת תועלת.
לא ראיתי את "ערב חדש", אבל נראה לי שהדובר היה אביו של צחי איטח, שבאמת רואה את הסרט כסוג של מזכרת מבנו ומחבריו ששירתו שם בתנאים שלא יאמנו.
לא הייתי מזלזל בו כל כך מהר, וגם לא ביוצרים.
לחתום למחיקה,
העלית נקודה מעניינת שראויה להתייחסות רחבה. ברווז גומי ויוני – קצת הפתעתם אותי בנאיביות שלכם. במאי קולנוע ישראלי מביים סרטים בודדים במהלך הקריירה שלו, וגם זה בתנאי שהוא בר מזל ואף אחד מסרטיו לא נכשל באופן חמור מדי. האם אתם באמת סבורים שרובם ככולם לא ייעשו כל שביכולתם, בפרט ניצול כל מצב פוליטי, לקידום מטרותיהם האישיות? מנין לכם הביטחון הכל כך גדול באינטגריטי האמנותי של מר סידר (סרט שלישי, גם שני הקודמים היו פוליטיים, אגב – איזה צירוף מקרים!) או לשם (ספר ראשון)? מדוע לבמאימפיק שבטוח באיכות סרטו להביא אב שכול לפסטיבל סרטים? (שימו לב – פסטיבל סרטים, לא פגישת חירום של מועצת הביטחון, לא מושב מיוחד של הכנסת – פסטיבל סרטים). מעניין שבפסטיבל קאן 2004 לא ראתה לנכון קרן ידעיה להביא זונה להקרנת סרטה. איזה חוסר התחשבות מצידה.
יש לציין כי המגמה של ניצול פוליטי, התחנפות לקהל זר והתחסדות ללא כיסוי רחבה מאוד בקולנוע הישראלי: מסרטיו של איתן פוקס התפורים לפי מידת קהלם (יהודי-עליז-אורבני-ובור), עלילות הקיבוץ הדמיוניות של דרור שאול, אינספור סרטים דוקומנטריים עשויים רע, בערך חצי מסרטי הסטודנטים שלנו וכו' וכיו"ב.
צודק ציפר כשהוא אומר – הזמינו אתכם לשני פסטיבלים, חושבים שאתם יודעים לעשות קולנוע? בואו תחזרו שנייה לבייסיק. תראו לי פעם אחת סיפור אהבה נורמלי. סרט מתח אמיתי. תראו לי סקיל קולנועי, כישרון, לא חגיגת יחצ"נות על 'יזראעל אנד דה הול סיטואיישן'.
ואני חייב לציין שהדבר אפשרי. יותר מכך, אני חושב ששני הסרטים הישראליים הטובים ביותר בשנים האחרונות חמקו ממלכודת זו – 'עטאש' ו'אור'. נכון ש'עטאש' סבל מכך במידה מסויימת מהפן השיווקי, אך כאמן, תאופיק הרוויח את שמו. הוא לא התקפל, לא הזנה את היצירה שלו, לא הציג את הסרט כ'מטפורה לכיבוש'.
מה שיותר מעניין, הוא שהתופעה איננה מוגבלת לארצנו: ע"ע הסרטים הפוליטיים המגוחכים של קלוני את סודרברג, זוכה האוסקר טוטסי, Blood Diamond, West bank story, סרטיו המשמימים של דניס טנוביץ'…
חבל על הוויכוח, חברים: "כוונת היוצרים", לרוב, אחת היא: תהילה, ובכל מחיר. אסונות לאומיים הם מקדם מכירות מצויין, ובדרך כלל לא צריך לשלם תמלוגים; אחרי הכול, מי שזה קרה לו, בדרך כלל כבר מת.
לברווז הגומי.
יכול להיות שאני קצת נאיבי אבל על-פי אמות המידה שלי, מי שעוסק באומנות ומי שאוהב אומנות חייב להיות בראש וראשונה אדם ואדם רגיש ולכן הייתי די נבוך לקרוא את תגובתך.
אין נפקא מיני אם סידר הוא בחור טוב שזימן את ההורים מתוך כבוד אמיתי אליהם או שהוא אדם מחושב שפעל מתוך כוונה צינית לנצל אותם, מה שחשוב ומשנה זו התוצאה והיא צינית להחריד.
בעוד שבוע יש הקרנה מיוחדת ש "שייכת" לאלה שלחמו בבופור ודומה לי שניתן לחשוד במניעיו של מי ששלף את ההורים השכולים ממקומם הטבעי בהקרנה כזו והשניע אותם להקרנה בפסטיבל.
להביא הורים שכולים לפסטיבל עולה כסף (אפילו הרבה כסף) ולא קשה לנחש שאי שם בדרך, מי שהיה צריך לממן שאל את מי שהציע למה לבזבז כסף על פעולה כזו ולא קשה לנחש שבין השיקולים שהיו לטובת המימון עלה גם עניין קידום הסיכויים ועניין היחס"צ
ואם ניקח את זה קצת יותר רחוק.
חלק מהמימון (אם לא כולו) הדרוש מגיע מן המדינה באמצעות קרן ת-א ומותר לחשוד באנשי הקרן שגם להם היתה מידה של הבנה לשימוש שנעשה כאן בהורים לצורך יחסי הציבור של הסרט. זה מביא אותנו לסיטואציה מעניינת, כזו שנהוג לומר עליה "כדאי לעשות על זה סרט", ולפיה המדינה שהיא האחראית למותם חסר הטעם של צעירים במלחמה חסרת תוחלת, היא גם זו שמנצלת את הורי הצעירים האלה לקידום המכירות של סרט שהמדינה עושה על מותם חסר הטעם של הצעירים האלה. אתה הבנת את זה ברוך? ועל זה נאמר הרצחת וגם ירשת.
אם בופור ימשיך לקטוף פרסים בחו"ל, זה מקדם מכירות נהדר לגרסאות המתורגמות של הספר. מעניין אם רון לשם כבר הזהיר את מנהל הבנק. 🙂
ארטיום, קשה לי להאמין שיוסף סידר ציני עד כדי כך. אולי אני נאיבי. אני חושב שבימאים עושים כאן סרטיפ פוליטיים וסרטים על "המצב" כי מה לעשות, פוליטיקה ו"המצב" הם עדיין חלק גדול מאוד מההווייה הישראלית. אז מה אם שני סרטיו האחרים הם פוליטיים. זה העולם שלו. זה מה שמעניין אותו.למה אוליבר סטון עשה כ"כ הרבה סרטים על וייטנאם? כדי לזכות בהכרת הממסד? למה ספייק לי עשה המון סרטים על קונפליקטים בין גזעיים? כי זה מה שמעניין אותו, לא כדי לזכות בפרס נובל לשלום. אני מסכים שיש בקולנוע הישראלי יותר נטייה כלפי מסר ופחות כלפי קולנוע טהור, אבל אני לא מאמין שזה נעשה בכוונה צינית ע"י היוצרים למטרות קידום הקריירה שלהם, אלא כי זה מה שהם רוצים לעשות. למרבה הצער, אנחנו (עוד) לא מדינה נורמלית, וזה מתבטא בקולנוע שלנו. יש הרבה דברים מיוחדים במדינה הזו, אלא שרובם לא תורמים לתעשיית קולנוע בעלת קול ברור. המהפכה, אם בכלל, תבוא מהיוצרים. אולי בופור הוא הסנונית הראשונה. סרט על מלחמה, סרט על נושאים רלוונטיים לישראל וגם רלוונטיים מבחינה אוניברסלית, ואולי גם סרט שהפעם עשוי בצורה טובה, סוחפת, ומשדר קולנוע אמיתי.
טוב, הדיון הזה די מקומם אותי- משום מה ברור לי שסידר הזמין את ההורים השכולים עבור עצמם ולא עבור הפרס. תחשוב מה זה יכול לעשות להורים שאיבדו את בנם לראות אותו מונצח בסרט ולראות אנשים ממדינות זרות אוהבים את הסרט ומכירים את הדמות של הבן. ואני גם ממש לא בטוח שזה היווה שיקול עבור השופטים. לאנשים תמיד נטייה לחפש צד שלילי בכל מה שמצליח. קצת מזכיר לי את הרדיפה בתחילה של "חיים של אחרים" -לא יכול להיות שהוא אומן כל כך נאמן למדינ, בטח אם נחקור עמוק נוכל לגלות משהו. אף אחד לא הכריח את ההורים לנסוכ לברלין, לפי הראיונות בתקשרות להקרנה בהחלט הייתה משמעות רגשית חזקה וחיובית עבורם- וזה חשוב אפילו יותר מן הפרס.
מה גם שפרס אשר יגרום ליותר אנשים להיוודע לסרט המנציח את בניהם הוא גם דבר חשוב עבור ההורים. אנשים בכל העולם, אולי אפילו בצד השני, יכירו את הסיפור שלהם. זה אומנם דבק קטנטן לעומת אובדן הבן, אבל במצבים האלה כל דבר קטן טוב הוא משמעותי.
ולגבי בני ציפר: אני לא מאמין שיש דבר כזה עמים רעים/עמים טובים. אני גם לא מאמין בתיאוריה לפיה אנשים רעים לא יכולים ליצור סרטים טובים. אני גם לא חושב שכל הסרטים שנעשים בארץ מדברים על "איך להיצג את הבעייה הישראלית" יתור משרוב הסרטים האמריקאים מדברים על "הבעיה האמריקאית".האם "כנפים שבורות" או "האסונות של נינה" מהווים דיון על החברה ישראלית? האם "אדמה משוגעת" הוא לא סרט אישי מאוד? יש עוד דוגמאות. בנוסף, במה שונים סרטםי בנושאים פוליטים משירים בנושאים פוליטים שציפר מרבה לפרסם במוספו? מה מבדיל את יצחק לאור ואהרון שבתאי מאותו "עם רע"?
ההורים השכולים שבאו להקרנות באו כי הם רצו לבוא, לא כי "ניצלו" אותם ו"שינעו" אותם להקרנות. יכול להיות שהיו הורים שכולים שהוזמנו והעדיפו לא לבוא.
נהוג שבכל פעם שעושים סרט שמבוסס על מקרים מהמציאות, מזמינים את נשואי הסרט, נציגיהם ו/או קרוביהם להקרנת הבכורה ואולי גם עורכים להם הקרנה מיוחדת. בעיניי זה יפה וראוי. השאלה מי משלם על זה ומי מרוויח מיותרת בעיניי ומזכירה לי את הדיונים האינסופיים פה על ההקרנות חינם למבקרים.
מימון נסיעת ההורים השכולים לא הגיע מכספי ציבור אלא ע"ח ההפקה, שיש בה בעיקר כסף פרטי.
כל הכבוד קוסטוריצה,יישר כוח!
אני לא ממש יודע למה אין לזה התייחסות כאן, אבל יצא טריילר די חדש לסרט של הסימפסונים! סליחה מראש על האתר:
הבכורה הבימויית של צ'ארלי קאופמן ?
לא ניצול ולא נעליים,צפיתי בראיון עם אביו של צחי איטח ז"ל בערב חדש ומדבריו משתמע באופן ברור, שהוא גאה מאוד בספר של רון לשם ובסרט של סידר שמבחינתו מנציחים ומספרים את סיפור נפילתו של בנו במוצב הבופור. אכן היה שיתוף פעולה בין היוצרים להורים השכולים, אבל בטח שלא ניצול…
האם יש קשר בין יניב אידלשטיין(סינמסקופ) ליניב אידלשטיין ששידר אתמול בלילה בגלגלץ? אם כן, יש לי שאלה לגבי רשימת השירים ששודרה.
יש לי דז'ה וו רציני עם הקטע של המחלה של קוסטוריצה. לפני שלוש שנים הוא ביטל הופעתו באוזן השלישית בת"א, וכך מצאנו אשתי ואני את עצמנו סוחבים בעליות של הקסטל לכיוון הסינמטק בירושלים, מחפשים חנייה שעה, רק בשביל לשמוע את התפלצנויותיו המשמימות של הסרבי ושל אנטוני מינגלה. מיותר לציין שגם סרטו המיותר מאותה שנה, "החיים הם נס" הוריד את קרנו פלאים בעיניי.
איילת – לא שידרתי בשום גלגלצ, מצטער.
האם יש עוד יניב אידלשטיין?!
יניב,
תודה על התשובה,
מסתבר שיש עוד יניב אידלשטיין, שכנראה משדר ברדיו באופן מזדמן..