הנרי דוד
לפני כשבוע נתתי את הכותרת "מרחק נגיעה" לאחד הפוסטים. ובאופן די משעשע, מי שמחפש בגוגל את סדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה" מקבל את הלינק לפוסט הזה במקום הרביעי. וכך, אולי הבחנתם, הגיעו לבלוג הסנובי שלנו כמה ממעריצי הסדרה שלא הבינו את האירוניה בהצהרה שלי בתחילת הפוסט ההוא. בכל אופן, אם הכותרת "מרחק נגיעה" הביאה לכאן קוראים שמעולם לא הכירו אותי קודם, מעניין מי יגיע הנה בעקבות כותרת הפוסט הזה.
=============
גיליון "פנאי פלוס" חדש. בוויינט כבר עלתה הביקורת המאוכזבת שלי מ"הרוחות של גויה", הסרט של מילוש פורמן וז'אן-קלוד קארייר, שפשוט לא מצליח להתרומם.
הדבר היחיד שהצחיק אותי, אבל זה לגמרי ביני לבין עצמי, היתה העובדה שלאורך כל הסרט, בסצינות המתרחשות במרתפי האינקוויזיציה הספרדית, מילמלתי לעצמי "Nobody expects the Spanish inquisition".
============
לפני שבועיים יצאו "בופור" ו"לילה מוטרף במוזיאון" באותו יום. בחלוף סוף השבוע הראשון הביאו שניהם כמות כמעט זהה של צופים: כ-29,000. בסוף השבוע השני רשם "בופור" עליה והביא עוד 34,000 אלף. מה שמעלה את השאלה: כמה כרטיסים מכר בן סטילר בסוף השבוע השני בארץ? התשובה: כ-18,000 בלבד. וכך בתום עשרה ימים זה לצד זה, הביא "בופור" 90,000 צופים, ו"לילה מוטרף במוזיאון" (על פי "בוקס אופיס מוג'ו") הביא חצי ממנו: 47,000.
הקהל הישראלי מעדיף שאדי מרפי יצחיק אותו ולא ישיר לו. 21,000 צופים הגיעו בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע כדי לגלות ש"נורביט" הוא סרט לא מצחיק. לעומת זאת, בחודש ש"נערות החלומות" מוצג בארץ ראו אתו לא יותר מ-17,000 איש. פלופ. המצב של "רמז לסקנדל" חמור יותר: בחודש שהוא על המסכים ראו אותו בקושי 10,000 איש בארץ.
============
יניב אידלשטיין הביא בתגובות את הלינק לכתבה של "הניו יורק טיימס" על הצרות בחדר העריכה של "Across the Universe", מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור. היום ניקי פינק מוסיפה בבלוגה פרטים. אח, חומר עסיסי. היא תוהה איך "הניו יורק טיימס" התגייס בכתבתו לטובת טיימור בשעה שכולם יודעים שהיא מטורפת, בלתי נסבלת ובמאית יומרנית ופלצנית. גם ג'ו רות, בעל הבית של האולפן, יוצא אפס מהסיקור שלה. לא בגלל שהוא הלך וערך גרסה של הסרט מאחורי גבה של הבמאית אלא כי הוא שכר אותה מלכתחילה. ההפקה הזאת, מתארת פינק, היתה דפוקה מהרגע הראשון. ולמה היא בכלל יצאה לדרך? כי לסוני, השותפה של ג'ו רות באולפני רבולושן, יש גישה לזכויות של 250 שירים של הביטלס שהחברה קנתה יחד עם מייקל ג'קסון. עכשיו סוני רומזים שאם העסק עם טיימור לא יסתדר, הם מצידם בכלל לא יפיצו את הסרט. בסוף הכתבה מצוטט מישהו שמנבא שטיימור לא תעבוד שוב בעיר הזאת. פינק מזכירה שמייקל צ'ימינו המשיך לעבוד אחרי שהוא מוטט את יונייטד ארטיסטס. ואני מוסיף: אבל איליין מיי לא קיבלה עבודה כבמאית כבר 20 שנה מאז "הבטלנים מאישתר".
===========
סטיבי היתה הראשונה לציין את מותו של הצלם והבמאי פרדי פרנסיס. דיוויד לינץ' עבד עם שני צלמים בשם פרד: פרדי פרנסיס הבריטי צילם לו את "איש הפיל", "חולית" ו"סיפור פשוט". פרד אלמס צילם לו את "קטיפה כחולה" ו"לב פראי". לא להתבלבל. גרין-סינה מרכזים את ההספדים על פרנסיס.
===========
התאונה עליה מדווח בכותרת הידיעה הזאת בוויינט? היא בול כמו התאונה שעומדת במרכז הסרט "תחושה מוקדמת" עם סנדרה בולוק שעולה בשבוע הבא בארץ. ברררר. מצד שני, אל תיכנסו ללינק אם אתם חוששים מספוילרים. הסרט עצמו לא נורא, יש בו כמה רגעים די מפתיעים, למרות שהוא רופס למדי בתור מותחן. יש לו סצינת שיא מצוינת חמש דקות לפני הסוף (ע"ע התאונה), ואז סצינה אחרונה כל כך רעה שהיא הורגת כל סיכוי לצאת מהסרט עם רושם חיובי כלשהו. הביקורת שלי עליו בשבוע הבא, הקרנת העיתונאים המשת"פים במוצאי שבת.
===========
דיוויד בורדוול כתב בתחילת השבוע פוסט על ספר חדש ומסקרן (שכתב קולגה שלו), המנתח תסריטים של סרטי עצמאיים. שם הספר: "אני, אתה, ממנטו ופארגו". הוא מפנה לפרק מתוך הספר. גם תחילת הפוסט מעניין, בו הוא עוסק במחקר של האופן בו העין והמוח קולטים את הפריים הקולנועי. הוא מפנה לבלוג של עורך המחקר. דורש התעמקות.
די חבל אם הסרט של טיימור לא יצליח להתרומם. כמי שהביטלס היא אחת מהלהקות האהובות עליו אי פעם, וכמי שאהב מאד את עבודותיה הקודמות של טיימור בקולנוע (ובמיוחד את "טיטוס"), חשבתי שהצירוף הזה, שעל פניו נראה כמו מין "מאמא מיה" שכזה, דווקא יכול לעבוד טוב. גם הטריילר של הסרט נראה מסקרן. אז רק נותר להחזיק אצבעות ולקוות שזה שטיימור היא מטורפת, פלצנית ויומרנית לא ישפיע על איכות הסרט. אחרי הכל היא בוודאי היתה כזו גם כשעשתה את "טיטוס" ו"פרידה" ואפילו את הגרסה התיאטרלית של "מלך האריות", ובכל זאת יצאו לה יצירות מעניינות ומרתקות. במקרה הכי גרוע נצא מהקולנוע עם זמזום של שירי הביטלס וזה לא דבר רע כל כך. רק שלא יגנזו את הסרט. מרגע ששמעתי עליו אני מצפה לו בקוצר רוח ואני מעדיף לראות אותו ולהתאכזב מאשר לא לראות אותו בכלל.
רוה לרני: נראה לי שסוף הסיפור די צפוי, לא? הגרסה שג'ו רות ערך, שנמשכת 105 דקות ומקבלת תגובות חיוביות בהקנות המבחן, תצא לקולנוע בספטמבר. טיימור תקבל כמה מיליוני דולרים מהאולפן כדי להשאיר את שמה על הסרט ולעמוד לצידו (או לפחות לא להזיק לו במסעי היחצנות), ושנה אחרי צאתו יסכימו להוציא לה בדי.וי.די, ואולי אפילו בהפצה מצומצמת, את גרסת הבמאית שלה שנמשכת שעתיים וחצי. במקרה כזה אולי אפילו כבר יבטיחו לממן לה את הפרויקט הבא ולא להפוך אותה למנודה. ככה פחות או יותר היה עם אוליבר סטון ב"אלכסנדר" ועם רידלי סקוט ב"ממלכת גן עדן".
אבל למה רק תמונה?
אליליי, זה כ"כ מצחיק.
הנה עוד משהו.
רק תיקון קטן- הבמאי של ממלכת גן העדן הוא כמובן ריידלי סקוט ולא אוליבר סטון
רוה לעידן: כמובן, התכוונתי לשני הסרטים, "אלכסנדר" ו"ממלכת גן העדן". זה מה שיצא לי.
לעזאזל עם האינקוויזציה ועינוי הכריות השטני שלהם!
גם אני תהיתי אם התכוונת לרידלי סקוט ו"ממלכת גן עדן" או לאוליבר סטון ו"אלכסנדר". אגב, גם אחרי קריאת ניקי פינק אין לי ספק שג'ולי טיימור צודקת וצריך להראות את הגרסה שלה. לא אוהבים אותה ? אל תשכרו אותה יותר אבל היא עשתה סרט לפי החזון שלה וזה החזון שהקהל צריך לראות. רוב הסיכויים שהגרסה שלה גם יותר טובה, שמענו על מספיק סרטים איומים שהצליחו מאד בהקרנות מבחן ולהיפך.
גיליתי פתאום מה הבעיה שלי איתך ועם הבלוג הזה, למרות שהוא נחמד מאוד. אתה מתייחס לקולנוע כדבר בידורי, 'פאן' או ספורט כלשהוא. ולא כפי שהתייחסו עליו גדולי הבימאים כאל עניין שהוא כמעט דתי, כמו האמירות שניתן למצוא אצל ברגמן ואנגלופולוס על תקוות החיים שטמונה בקולנוע לבדו. או כמו שהיה אומר פ' שדה: "האדם הוא שאלה. אלוהים הוא התשובה. אי אפשר לקבל את התשובה בעולם הזה". וניתן איכשהו לומר כי הקולנוע הוא התשובה החלקית.
אני מתנצל, אבל פתאום הרגשתי הרגשה שיש פה איזשהו חילול והייתי חייב לכתוב את דעתי. רק אומר שבאופן אישי אני מעריך אותך מאוד, אבל עדיין מרגיש כך לעתים.
יש לי המון (אבל המון) כבוד לברגמן ואנגלופולוס. אבל יש לי את אותה מידה של כבוד גם להיצ'קוק (שלפחות כלפי חוץ מעולם לא הפגין בראיונות את האדיקות הזו) וצ'פלין, וטרנטינו ופרסטון סטרג'ס ובאסטר קיטון שכל מטרתם המוצהרת היתה לספק פאן מסוג זה או אחר. פאן הוא חלק בלתי נפרד מקולנוע וכשעושים אותו טוב הוא טוב בדיוק כמו סרטיהם הכבדים של ברגמן, אנגלופולוס וטרקובסקי. "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, למשל, הוא סרט פאן טהור – אבל זה לא מפריע לו להיות יצירת מופת מדויקת שדנה גם בנושאים שהם מעבר לפאן הטהור שטמון בה. נראה לי שמי שמתעלם ממימד הפאן שיש בקולנוע מחמיץ משהו, וחבל.
(לינק)
מאוד הצחיקה אותי תגובה 6. קצר ולעניין.
ואיזה שני דבילים (לא לגמרי ילדים. בני 25-27 כזה) שישבו בשולחן סמוך אליי באיזה בית קפה שלשום אמרו ש"נורביט" היה מאוד מצחיק
אני תמיד חשבתי שכדי להיות במאי איכותי (ולייצר אמנות טוטלית כמו קולנוע), חייבים להיות
מטורף, בלתי נסבל יומרני ופלצני. זה החלק של האמנות.
נדמה לי שכמעט כל במאי אמיתי הוא כזה (ולא חסרות דוגמאות. רק ראו את הפוסטים הקודמים על דויד או ראסל וטרנטינו).
הדבר הנפלא והמרגש בעסק הזה שנקרא הפקת קולנוע, הוא שנותנים מאות מליונים למטורפים יומרנים ופלצניים, ואחרי שלוש שנים עולים לקבל פרס.
המפגרים מ"פנאי פלוס" (לא אתה יאיר, אתה בסדר) תפסו תמונה של רייף פיינס בתל אביב, ואז, כנראה בשביל להישמע אינטילגנטיים, רשמו שהוא זכור מתפקידו כאוסקר שינדלר. אז זהו, שאוסקר שינדלר היה ליאם ניסן. הדמות של פיינס היתה טיפה שונה.
להבא עדיף שיתמקדו רק בתמונות, שזה כל מה שהם יודעים לעשות.
Thanks dude. That has been fun seeing
Not a unhealthy post in any respect!