15 אפריל 2007 | 11:46 ~ 33 תגובות | תגובות פייסבוק

רשת חברתית

בעוד חודש ימלאו שנה לחרם של פורום פילם וא.ד מטלון על מבקרי הקולנוע (בתחילת הדרך כל המפיצים, למעט קולנוע לב, היו שותפים לחרם, בהדרגה כולם ירדו מהעץ, למעט שני המפיצים הניצים והגאוותנים ביותר). מצער אותי ש”סאנשיין” של דני בויל ו”Death Proof” של קוונטין טרנטינו ייצאו בארץ ללא ביקורות בדפוס. זאת נראית לי טקטיקה שגויה שנראה לי שתזיק לסרטים האלה, אבל היא פחות שוברת את ליבי, הציפיה שלי אליהם אינה כה גבוהה (ואתם יכולים להיות בטוחים שביום היציאה של הסרטים האלה תמצאו ביקורת עליהם כאן). אבל אני ממש עצוב ש”ספיידרמן 3″ יזכה לטיפול המגושם של ההחרמות. מהסיבה שלהבדיל מאמריקה, אנגליה ויפן, “ספיידרמן” הוא מותג שברירי בישראל, ודווקא ביקורות זמן-אמת של ישי קיצ’לס, דבורית שרגל, רותם דנון ואהרון קשלס (ואני), יכולות לעשות לסרט הזה קרוס-אובר קופתי. אבל אם א.ד מטלון לא יבלעו את גאוותם ויעשו דטאנט של החרם לסרט אחד, קוראי העיתונים שאינם בגיל תיכון יעדיפו ללכת ב-3 במאי ל”אמרתי לך!” של מייקל להמן (הבמאי של Heathers ושל “הדסון הוק”), ל”והזוכה הוא” של כריסטופר גסט (גם סוג של חגיגה, הסרט הראשון של גסט כבמאי שמופץ מסחרית בישראל) ול”מולייר” הצרפתי, ולא יבחינו כלל שיש ספיידרמן באוויר, לא משנה כמה שלטי חוצות יתנוססו מעליהם. וכחובב “ספיידרמן” זה מצער אותי, כי אני מאמין שלהבדיל מ”גוסט ריידר” ו”ארבעת המופלאים”, “ספיידרמן” אינו סרט לילדים בלבד.
הנה, הביקורת שלי על “ספיידרמן” הראשון, מ-2002, והסיפור המותח על איך גורלו הקולנועי של ספיידרמן קשור לשמם של כמעט כל הישראלים בהוליווד.


>סווינגר
“ספיידרמן” הוא הניצחון הקולנועי הגדול הראשון של הקיץ. למרות כמה מגרעות תסריטאיות, בימוי שחקנים לא אחיד ואפקטים שלפעמים נראים מודבקים, מדובר בסרט המלהיב הגדול הראשון של השנה

פורסם ב”העיר”, 20.6.2002

ניצלנו. הקיץ כבר בשיאו ורק עכשיו – כלומר, ביום חמישי – מגיע “ספיידרמן” ומושיע אותנו. אחרי ששאר הסדרות הקולנועיות הקיציות אכזבו – “מלך העקרבים” ו”מלחמת הכוכבים, מתקפת המשובטים” – “ספיידרמן” מצליח לקלוע כמעט בול במטרה.
הסיפור מאחורי הבאת “ספיידרמן” לקולנוע עמוס יותר אקשן מהסרט וסבוך יותר מקוריו של איש העכביש עצמו. אם נדלג במהירות על שנות השבעים והשמונים – בהם התחילו לדבר על סרט קולנוע ל”ספיידרמן”, אך לא נעשו מהלכים ממשיים לכיוון – נגיע ישירות לנקודת הפתיחה הרשמית של העלילה שלנו: 1992, בדיוק עשר שנים אחורה. הגיבור שלנו: ג’יימס קמרון. “שליחות קטלנית 2” שלו הרוויח מאות מיליוני דולרים והוא התחיל לעשות תוכניות הלאה. הוא פנה לקרולקו, החברה שמימנה את “שליחות קטלנית 2” והביע עניין בבימוי הקומיקס “ספיידרמן” לקולנוע. קרולקו פנתה למארוול קומיקס, ההוצאה לאור של חוברות “ספיידרמן” בבקשה לרכישת הזכויות, וכאן התחיל הבלאגן.
שלוש שנים קודם לכן קנה איש העסקים הניו יורקי רון פרלמן את מארוול קומיקס והנפיק אותה. ההנפקה היתה הצלחה וגרפה מאות מיליוני דולרים, בעיקר לכיסו הפרטי של פרלמן, אבל היא חשפה חברה מעורערת, מנוהלת רע ועם הפסדים עצומים (“הדבר הכי גרוע שקרה לחברה היה ההנפקה שלה,” אמר בשנה שעברה אחד מבכירי עולם הקומיקס למגזין העסקים “פורבס”). פרלמן ראה במארוול פוטנציאל לפיתוח בסגנון דיסני, אך גם הודה בפומבי שמעולם לא קרא את חוברות הקומיקס שלה. פרלמן רכש את מארוול מחברת הפקת הטלוויזיה ניו וורלד. כשקרולקו התחילו להתעניין בקשר לזכויות של ספיידרמן התבררה אמת אבסורדית: אף אחד לא ממש ידע למי שייכות הזכויות. לאורך כל שנות השמונים עברו הזכויות מיד ליד, מאולפן לאולפן, כל אחד העביר אותן הלאה ושמר קצת לעצמו. התוצאה היתה פלונטר ענק, ובמרכזה – מי היה מאמין – ארבעה ישראלים שבכורת “ספיידרמן”, יש לקוות מזרימה לכיסם לא מעט כסף. “הוושינגטון פוסט” ניסה לפשט את התסבוכת: “זכויות ההסרטה נקנו באמצע שנות השמונים על ידי יורם גלובוס ומנחם גולן. כשהחברה שלהם פשטה את הרגל קארולקו קנתה מהם את הזכויות. כשקארולקו פשטה את הרגל אם.ג’י.אם קנו את הזכויות – ומכרו את זכויות הווידיאו לסוני ואת זכויות הטלוויזיה לפאראמונט.” איפשהו בתוך כל זה דווח בעבר שגם לפוקס יש אי אלו אחוזים בפרויקט. וכעת, כשג’יימס קמרון מעוניין לביים, כולם טענו שהכל שייך להם ואף אחד לא הסכים לוותר. חוץ מג’יימס קמרון. העובדה שהזכויות “הרשמיות” היו שייכות לאם.ג’י.אם (ששנה קודם עוד נוהלה על ידי יורם גלובוס) הוציאו לו את החשק מהפרויקט. אף אחד לא רצה לעבוד עם האולפן הכושל הזה. כאן נכנס בית המשפט לתמונה והחלו ויכוחים משפטיים על הזכויות שנמשכן שש שנים. במקביל הוביל פרלמן את מרוול לכמעט פשיטת רגל. יריבו העסקי, קארל אייקאן, השתלט על החברה אך לא הצליח להצילה, ואז רכשו אותה שני ישראלים לשעבר, יצרני צעצועים: יצחק פרלמוטר ואבי ארד (על כל התככים העסקיים האלה תוכלו לקרוא בספרו של דן רביב, “Comic Wars” שיצא באחרונה באמריקה. רביב, הכותב ספרים על מרגלים בדרך כלל, הוקסם מאבי ארד ומפרגן לו לאורך כל הספר, למורת רוחם של מבקרים רבים ואף קולגות). החזון של ארד היה לקדם במהירות את מארוול לכיוון הפקות קולנוע. “X מן”, “ספיידרמן” ו”הולק” היו הסרטים הראשונים ברשימה (אלא שסיפור ההצלחה של ארד מתואר בפורבס בצבעים קודרים יותר: הוא העדיף למכור לאולפנים זכיונות לצילום סרטים במקום להשתתף איתם בהפקה ובהכנסות. כך קורה שההכנסות של מארוול מההצלחות של “X מן” ו”ספיידרמן” קטנות מאוד, יחסית לרווחים שגרף האולפן, והחברה עדיין נמצאת על סף פשיטת רגל. הדיבורים העדכניים עוסקים באופציה שאולפני סוני יקנו את החברה, כשם שוורנר קנו את די.סי קומיקס המתחרה*).
קמרון התקדם עוד קצת עם הפרויקט. הוא כתב טריטמנט מפורט לסרט (תמצאו את חלקו, אגב, מסתובב באינטרנט) והחל לעבוד על האפקטים – החזון שלו, בהמשך לעבודה על דמות ה-T-1000 ב”שליחות קטלנית 2″, היה להפוך את ספיידרמן לדמות דיגיטלית לחלוטין. אספני מזכרות הוליוודיות יודעים לספר שאף החלו להוציא מחזיקי מפתחות עם הכתובת “ספיידרמן, סרטו של ג’יימס קמרון, 1993”. בשלב הזה קמרון החליט להמשיך הלאה. הוא עדיין לא ויתר על “ספיידרמן”, רק החליט לעשות את “שקרים אמיתיים” קודם, בתקווה שעד שיגמור עם זה תיפטר סוגיית הזכויות. היא לא נפתרה. אז קמרון הלך לעשות את “טיטאניק”. כשיצא מלך העולם מ”טיטאניק” – לא רק עם אוסקרים, אלא עם הסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים – התחושה בהוליווד היתה שהוא יכול לדרוש, ולקבל, כל פרויקט שירצה. וקמרון רצה את “ספיידרמן”. מה שגרם לעוד יותר עקשנות מצד מחזיקי הזכויות. קמרון יצא לחופשה בת שנה מבימוי וכשחזר וענייני “ספיידרמן” עדין לא נפתרו הוא הרים ידיים והמשיך הלאה (אחד הדברים שעשה, אגב, היה ליצור סדרת טלוויזיה משובחת בשם “דארק איינג’ל” בה הגיבורה היא מעין גיבורת על עם תכונות ספיידרמניות**). זמן מה אחר כך הגיעו האולפנים, בניצוחם של ארד ופרלמוטר, להסדר בנושאי הזכויות: סוני, עם אולפני קולומביה שלה, רכשו מאם.ג’י.אם את הזכויות המלאות על הסרט (מי שסגר את הדיל היה יאיר לנדאו, מבכירי אולפני סוני, וגם הוא ישראלי לשעבר). הם גם קנו את הטריטמנט של קמרון, למרות שהוא כבר הבהיר שהוא לא מוכן לחזור לסרט.
כל זה קרה עד 1999. בשנה שאחר כך דיוויד קפ (“פארק היורה”) כתב את הגרסה שלו לתסריט (על פי שמועות אינטרנט, דיוויד מאמט וסקוט רוזנברג עבדו על השכתובים אחריו), והאולפן יצא לחפש לסרט במאי. טים ברטון, דיוויד פינצ’ר, רון האוורד וכריס קולומבוס היו המועמדים המובילים. סם ריימי זכה לבסוף, בתחילת 2000. במרץ של אותה שנה הוצג בכנס בעלי בתי הקולנוע הטיזר הראשון לסרט (רק טקסט ואנימציית מחשב) שהכריז, לצהלת הנוכחים, “ספיידרמן – קיץ 2001”. אבל עיכובים בליהוקים וחילוקי דעות על התסריט המשיכו לעכב את הסרט. ההודעות לעיתונות המשיכו לזרום: סתיו 2001. נובמבר 2001. חג המולד 2001. עד שהחלו הצילומים בינואר 2001 ויצאה ההכרזה הרשמית: קיץ 2002.
בסוף קיץ 2001 יצא הטריילר הראשון, עם הסצינה שכעת אנו כבר יודעים שכלל לא נמצאת בסרט (וטוב שכך, היא היתה רעה). בסוף הטריילר נראה מסוק, איתו נמלטו שודדי בנק מזירת הפשע, לכוד ברשת קורי עכביש ענקית שנתחה בין מגדלי התאומים. הטריטמנט של קמרון, אגב, נפתח בשוט, שהיה יכול להיות מדהים, של ספיידרמן נתלה מהאנטנה של המגדל הצפוני של מגדלי התאומים ומתחיל את הקריינות שמספרת לנו איך הוא הגיע לשם. בספטמבר 2001 הסצינות האלה, כמו גם המגדלים עצמם, נמחקו.
הזווית ממנה תקף קמרון את האקספוזיציה של “ספיידרמן” היתה פשוטה – אולי אפילו פשטנית – אבל כריזמטית למדי. כשם שב”שליחות קטלנית 2″ הוא התעניין בעיקר בנער הדחוי, שיום אחד מגלה שיש לו רובוט מחסל הנענה לפקודותיו, כך ב”ספיידרמן” הוא התעסק בנער עוד יותר דחוי, הגיק של השכבה, זה שמציקים לו, דוחפים אותו, הבתול שהתפתחותו הגופנית מתעכבת, שמגלה יום אחד שיש לו כוחות על. קמרון לקח את אחת משורות המפתח של הקומיקס והפך אותה לשורת המחץ של תסריטו – “עם כוחות גדולים, מגיעה אחריות גדולה”. דיוויד קפ הלך עם הכיוון הזה והדגיש אותו (לעיתים עד כדי הצקה). גם מחלקת השיווק לא התאפקה ושמה את המשפט הזה בחלק מהכרזות (והמינון המופרז הזה לעיתים הופך את “ספיידרמן” מסרט על התבגרות ונטילת אחריות, לסרט צדקני ומטיף).

טובי מגווייר, החנון הקולנועי האולטימטיבי (חוץ מהקול המרגיז שלו, הוא ליהוק מצוין), מגלם את פיטר פרקר, חובב המדעים והצילום שגר עם דודיו בפלאשינג, קווינס ומאוהב במרי ג’יין ווטסון, שהפכה בסרט משום מה למין נערת ווייט-טראש (קירסון דאנסט, שמתגלה כשחקנית נטולת עידון). אחרי שעכביש שהונדס גנטית נושך אותו, חלים בגופו שינויים עצומים. הסצינה בה מגלה פיטר את כוחותיו בבית הספר – וברגעים הראשונים הם מסבים לו מבוכה גדולה, כי הם רק הופכים אותו לפריק עוד יותר גדול בעיני חבריו – היא אחת משתי הסצינות הכי טובות ומדויקות בסרט. גופו משתה, דברים צומחים על העור, נוזל לבן עכור משפריץ ממנו, הוא חסון יותר, גברי יותר ואפילו הליכתו –אהמ… – הזדקפה. ההקבלה שעורך הסרט בין כוחות העל והבשלות המינית של גיבורנו הופכת את סיפור ההתבגרות למדויק ומושלם – המבוכה שהופכת לוויריליות, האימפוטנט שהופך לאומניפוטנט, החנון שהופך לגיבור. הסצינה הבאה, בה המבוכה מהגילויים האלה הופכת להתלהבות אקסטטית, מרגשת אף יותר.
אולם שיאו הרגשי של הסרט מגיע בהמשך. בניסיון להרשים את מרי ג’יין ולהשיג כסף לרכישת מכונית מנצל פיטר את כוחותיו כדי להיכנס לתחרות היאבקות ולזכות בקצת כסף (שימו לב לברוס קמבל, כוכב סרטי “Evil Dead” של ריימי בתפקיד הכרוז בקרב ההיאבקות והדמות שאחראית, בעצם, להמצאת המותג “ספיידרמן”). בסוף אותה סצינה, כשפרקר עד לשוד אך עומד מנגד ולא עושה דבר כדי לסכלו, הוא מבין מה פשר המשפט שאמר לו דודו, זה על הכוחות והאחראיות. האירוע שהופך את פיטר פרקר מסתם נער שמנסה להרשים בחורה לגיבור המגן על עיר שלמה הוא מרגעיו היפים ביותר של התסריט (הרחוק מלהיות מושלם, אגב).
מכאן הופך “ספיידרמן” לסרט קיץ יותר שגרתי. סצינות הפעולה מהירות ואנגרטיות. המעוף של ספיידרמן, הנתלה על הקורים שמושפרצים מבסיס כף ידו, ברחובות מנהטן נפלא. למרבה ההפתעה, הלוק של הסרט לא עשיר ומלוטש כפי שהייתם מצפים מסרט שהפקתו עלתה 120 מיליון דולר, אלא יש בו משהו תזזיתי ומחוספס. לרגעים זה נראה רישול, לרגעים זה נותן לסרט דינמיות מעולה (והנה המקל בגלגליו של קמרון: הרגעים בהם את פעלוליו של ספיידרמן לא מבצע פעלולן אלא דמות ממחושבת נורא מורגשים ונותנים לסרט מראה של משחק מחשב. משהו בתנועות עוד לא נראה אמיתי. זה מדאיג כי כוונת אולפני סוני להפוך את ההולק – בסרט שמביים כעת אנג לי – לדמות ממוחשבת לחלוטין. יש לקוות שהם יצליחו לגרום לתנועותיה להיראות אמיתיים***).

יש רגעים בסרט בו אי אפשר שלא להתגעגע לריצ’רד דונר. דונר, אולי אחד האמינים והמקצוענים בבמאי הוליווד, ביים את “סופרמן” הראשון – עבורי, עדיין עיבוד הקומיקס הטוב ביותר. דונר מסוגל לביים באותה מידה של מיומנות קטעים אנושיים וקטעי פעולה. ריימי, למרות שזה ההישג הקולנוע המרשים הראשון שלו מאז סדרת “Evil Dead” (הוא לפחות מלא חדווה, בניגוד לסרטיו האחרונים והמינוריים, “תוכנית פשוטה” ו”רואה בקלפים”) לא תמיד מצליח לעמוד בציפיות ש”ספיידרמן” מציב לו. מצד שני, מזל שטים ברטון לא עשה את הסרט.
כמו דונר, ריימי הלך לכיוון הקלאסי השמרני – בעוד שברטון היה מציג גרסה רוויזיוניסטית לדמות. “ספיידרמן” של ריימי הוא המשך ישיר לדמות התמימה, השנונה וטובת הלב מסדרת הטלוויזיה המצוירת של שנות הששים והשבעים (שהיתה, זה המקום להודות, הסדרה האהובה עלי במשך שנים). הוא שמר על כל השטיקים של הסרט המצויר והקומיקס: הוא מציג את האויבים המוכרים מהקומיקס, גם כאלה שנתעמק בהם רק בסרטים הבאים (המתאגרף ציין-סו מקגרו והגרין גובלין, ובנו שעתיד לרשת את מקומו), הוא עורך היכרות עם עורך העיתון “הדיילי ביוגל” (שבסרט ממוקם בתוך בניין המגהץ, הפלאט-איירון, בשדרה החמישית פינת ברודוויי פינת רחוב 23), ג’יי ג’יימסון ג’ונה, הדמות שכתובה הכי טוב בסרט, שמאמין שספיידרמן הוא לא גיבור, אלא פושע; והוא נותן לספיידרמן להציג את עצמו בתור “ספיידרמן, החבר השכונתי” (תרגום מעט עילג למונח המוכר “Friendly Neighborhood Spiderman”) – צירוף שאין ספק שברטון היה נרתע ממנו, המציג את פעילותו של ספיידרמן כמעשי התנדבות קהילתיים. אך גם אם הסרט נטול ציניות – בעולם בו קורסים שני מגדלים בפעולת טרור, אמריקה זקוקה לגיבורים שלה נטולי ציניות או חיבוטים – גם אם הוא לא מתעכב על הדיכוטומיה שבין דמות הגיבור ודמות הנבל, שלעיתים קו דקיק ופריך מפריד בין מניעיהם (אספקט שברטון כן היה מדגיש אם היה מביים את הסרט), וגם אם הוא לעיתים נראה דומה מדי לסרטים אחרים מאשר יוצר לעצמו לוק וז’אנר הייחודיים לו, עדין “ספיידרמן” הוא סרט שברובו מספק הנאה גדולה, לעיתים מושלמת, שקשה שלא להריע לה בהתרגשות. בראבו.

* עדכון 2007: סוני לבסוף לא קנו את מארוול. במקום זאת אבי ארד הלך והקים בעצמו אולפן, מארוול סטודיו, שיהיה אחראי על הפקת סרטי הקומיקס של חברת המו”לות.
** עדכון 2007: ג’יימס קמרון עדיין לא ביים מאז אף סרט באורך מלא.
*** – הם לא.

33 תגובות ל - “רשת חברתית”

  1. חתום למחיקה 2 15 אפריל 2007 ב - 13:48 קישור ישיר

    אכן, העולם רק מחכה לביקורות של כל הנ”ל.
    הסרטים הם בעצם רק תירוץ כדי שיהיה לכל המבקרים קרקע לכתוב עליה.

  2. הפינגווין 15 אפריל 2007 ב - 13:57 קישור ישיר

    1. נראה לי שעד כמה שהחרם על המבקרים חסר טעם ויכול רק להזיק לסרטים הפחות מוכרים, ספיידרמן 3 יסתדר יפה מאוד גם בלי ביקורות ביום שישי. במקרה הזה, יש לו את ספיידרמן וספיידרמן 2 בתור הביקורת היחידה שתשעים ומשהו אחוז מהקהל צריכים כדי לקבוע האם לראות את הסרט או לא. אם השניים הראשונים הצליחו כל כך יפה בארץ, השלישי אמור ללכת באותו נתיב.
    אחת מהסיבות שהחרם הזה אידיוטי בעיני, היא שעם כל הכבוד, אין למבקרים כזו השפעה על נתוני הקופות של סרטים גדולים. מה שקובע, אם כבר, הוא ההשקעה בשיווק מצד המפיצים. לראיה, כמות האנשים שראו את החופשה של בין, 300 ונורביט, לעומת מספר הצופים בימים קפואים, או הפירצה. למען האמת, “ביקורת גיל ההתבגרות” של שניצר על ספיידרמן הראשון, מרחיקה אותי מכתביו עד עצם היום הזה. אין לי ספק שאצפה בסרט השלישי וסביר מאוד להניח שבקולנוע (במקום לחכות לדויד), בלי קשר לביקורות עליו.

    2. Heathers, קומדיה שחורה בכלל לא רעה ואחת הראשונות בתת-ז’אנר סרטי התיכון (כתבתי על זה פעם בעין הדג), מוכרת בארץ בתור “מלכות הכיתה”.

  3. HEY YOU 15 אפריל 2007 ב - 14:38 קישור ישיר

    את HEATHERS ראיתי לראשונה מתישהו בתחילת שנות ה-90 בשם העברי “משיכה קטלנית”. חוצמזה, האדסון הוק נחשב אצלי לאחד הסרטים הכי מהנים שזכיתי לראות.
    את שני סרטי איש העכביש(למה לא תרגמו את זה ככה???) מאוד לא חיבבתי, בלשון המעטה. את הענק, לעומת זאת, אהבתי מאוד, כמו גם את שני האקסמנים הראשונים(השלישי לא ראוי להיקרא סרט קולנוע, לדעתי).
    ברטון היה אמור, באיזהו שלב, לביים גם את סופרמן ע”פ תסריט של קווין סמית’. מעניין איך זה היה נראה… 🙂

    רוה להיי יו: לא, ברטון וסמית על “סופרמן”? לא היה אמור. סמית כתב תסריט לפני שברטון הצטרף כבמאי, ואז הובא ברטון וזרק את התסריט לפח. כל הפרטים בסרט ההופעה “ערב עם קווין סמית”.

  4. הפינגווין 15 אפריל 2007 ב - 15:27 קישור ישיר

    בכבלים, הסרט נקרא “מלכות הכיתה” וכך הוא גם מופיע בתרגומון.

    לפי תרגומון, “משיכה קטלנית” הוא השם שניתן בארץ לסרט Lonely Hearts.

  5. השעם 15 אפריל 2007 ב - 15:39 קישור ישיר

    חברים נסחפתם,
    אני מסכים עם קודמי,
    ספידרמן לא זקוק לביקורת כדי ללכת לראות.
    אנשים ילכו לראות אותו.
    במקרה שלו ביקורת יכולה רק להרוס אם הסרט יהיה פלופ.
    סרטים קטנים סובלים אולי יותר.
    הרבה יותר.

    כבר אמרתי הרבה ?

  6. אבי 15 אפריל 2007 ב - 15:43 קישור ישיר

    אפרופו אבי ארד שמוזכר בכתבה, מישהו יודע איך אפשר ליצור קשר עם חברת ההפקות שלו? מייל או משהו? (אני יודע שהחברה החדשה שלו נקראת “AVI ARAD PRODUCTIONS” אבל שום חיפוש בגוגל לא מעלה אתר כזה).
    תודה

  7. עידו 15 אפריל 2007 ב - 16:04 קישור ישיר

    יאיר, חשבתי על הביקורות שלך שהתפרסמו ב”העיר” ו”זמן תל אביב” לפני כמה ימים, והביקורת הנ”ל מחזקת מאוד את מה שזכרתי: הם פשוט היו מוצלחות יותר מהנוכחיות. אני לא יודע אם מדובר פה בעניין שהגודל כן קובע, אבל נראה שרוחב היריעה של הביקורות הישנות עשה אותן שלמות ומלהיבות יותר, ואיפשר לך לכלול בסיפור נושאים שקרובים ללבך (אני חושב) – כמו התגלגלות התסריט של ספידדרמן במשך שנים וההסתבכויות הליגליות שליוו אותה – ולא רק התייחסות ישירה (וקצרה) למוצר המוגמר.

    אולי נושאים כאלה מעניינים אותך פחות היום, אולי “פנאי פלוס” לא מעוניינים בביקורות יותר ארוכות (ומוצלחות!), או אתה מעדיף אותן קצרות ורזות יותר, ואולי העיסוק בבלוג ובדברים אחרים משאיר לך פחות זמן ואנרגיה לביקורות קולנוע – אין לי מושג, ואני לא מתיימר לדעת. אבל נראה לי שדי חבל, כי בסופו של דבר, למרות כל הפעילויות האחרות, ביקורות הן (או אמורות להיות) המוצר העיקרי שמבקר קולנוע אמור לספק, ועל פיהן, בסופו של דבר, עבודתו מוערכת.

  8. יוני 15 אפריל 2007 ב - 17:09 קישור ישיר

    לעידו לרוב האנשים פשוט אין כוח לקרוא ביקורת ארוכה אם הם רואים שהיא קצרה אז הם מסתכלים וב”פנאי פלוס” יודעים את זה.

  9. סטיבי 15 אפריל 2007 ב - 18:21 קישור ישיר

    לעיל, סצינה מהחדש של ג’ון סיילס (אפרופו במאים אמריקאים שלא מפיצים את הסרטים שלהם בישראל – מה קרה באמת שכן יפיצו את גסט?).

  10. אורון 15 אפריל 2007 ב - 19:20 קישור ישיר

    יאיר, מדהימה אותי העובדה שאנחנו מסכימים על כל-כך הרבה נקודות בקשר לספיידרמן, אך השורה התחתונה שלנו שונה בתכלית.
    קודם כל, דעתי על החרם ידועה גם אם ידיי כבולות, אבל הפינגווין צודק – לביקורת מאוחרת על ספיידרמן 3 לא תהיה השפעה מכרעת בקופות. לדעתי.

    נחמד לקרוא ביקורת שנראית כאילו מעידן אחר, 1700 מילה שהן ממש מאמר. מה אני כבר יכול להגיד ב-500 מילה שלי על סרט זה או אחר? לא הרבה.
    כאמור, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה נקודות שהפתיעו אותי בביקורת שלך, והן:
    1. על מגוויר אמרת – “החנון הקולנועי האולטימטיבי (חוץ מהקול המרגיז שלו, הוא ליהוק מצוין)”. דומה לטענות שלי.
    2. קירסטין דאנסט – “מתגלה כשחקנית נטולת עידון” “מרי ג’יין ווטסון, שהפכה בסרט משום מה למין נערת ווייט-טראש”. שזה במילים אחרות מה שאני אומר כל הזמן.
    3. “ריימי…לא תמיד מצליח לעמוד בציפיות ש”ספיידרמן” מציב לו” “יש רגעים בסרט בו אי אשר שלא להתגעגע לריצ’רד דונר”. אתה אפילו יותר חריף ממני.
    4. כל המחמאות שלך לתסריט נוגעות לרגעים שהם העתקה של אחד לאחד מההתרחשויות בקומיקס, כך שקשה לי לזקוף אותן לזכות התסריטאים…

    אם נעזוב את הקטנוניות שלי בצד (ידידה שלי קוראת לזה “להתבגר”, אני לא מסכים), ושם נניח גם את הרצון שלך להיאחז בספיידי כמושיע של הקיץ ההוא – הרי שהדעות שלנו די דומות! אז למה ספיידי ממוקם אצלך כ”כ גבוה בסולם ואצלי לא? אני מניח שזה נובע אך ורק מהרקע השונה שאיתו נכנסנו לסרט. ועל ספיידרמן 3 יהיו לי (כמעט) רק דברים חיוביים להגיד מעכשיו. בכל זאת, אין לי סיבה לבאס את עצמי מראש.

  11. Shai 15 אפריל 2007 ב - 20:31 קישור ישיר

    I agree with Ido.Your reviews of the old days were far more interesting to read.

    The one above reminded me why I liked reading you from the first place

  12. גל-Z 15 אפריל 2007 ב - 21:18 קישור ישיר

    אורון
    אני מסכים אם מה שאתה אומר על הסרט הראשון בו הרי חוץ מההתעסקות האובססיבית של ריימי בפיצול שבנפש האדם, אין שום חותם של במאי.

    אך בסרט השני יש שינוי.
    אולי זה בגלל שריימי הרגיש יותר נח בתפקיד במאי ספידרמן, אולי זה בגלל האולפנים, אך, כמו בריאן סינגר והאקסמן, בהחלט השני טוב יותר מהראשון בהרבה ורואים את ריימי יותר בהתאם. אם זה במצלמה הזזה המפורסמת מימי EVIL DEAD או סצנת המנתחים המדהימה. הסרט עובר לממלכתו המופלאה של ריימי ואין אלא רק לתפעל מהשינוי.

  13. יוסי 15 אפריל 2007 ב - 21:45 קישור ישיר

    סחטיין על הפוסט יאיר.
    היה מרתק להתוודע לסודות הקטנים שמאחורי ההפקה המורכבת הזאת. זה גורם לך לחשוב עד כמה הגופים והמפיקים שנלחמו על הדמות הזאת, האמינו בה ובפוטנציאל הכלכלי העצום שלה. אגב גיבורי על, רצוי בנקודה הזאת להזכיר את האבא של כולם: סופרמן, שגם הוא סבל מתלאות לא קטנות בדרך למסך הגדול לראשונה ב 1978 . בניגוד לאיש העכביש, את איש הפלדה (ככה מספרים בתוספות של הDVD) אף אחד לא רצה לעבד לקולנוע. קודם כל כי לא ידעו איך להעיף אותו (טכנולוגיית הבלו סקרין כבר היתה קיימת שנים לפני כן, אבל המעוף המקסים כשכריסטופר ריב הנהדר ז”ל ביצע יצרו ב”לייב אקשן” כשהיה מחובר למנוף וחוטי מתכת דקים והמריא ונחת בצורה אמינה מאוד על הסט היה משהו ראשוני שלא ידעו אם הוא יצליח עד שביצעו אותו). שנית, היה מדובר בהפקה מושקעת ויקרה מאוד ולאחר גילגולים רבים היא עברה לבסוף לידיהם של אלכסנדר ואליה זלקינד האירופאים, שהסכימו להרים את הכפפה. עוד סיפור מעניין, הוא שהם כמעט לקחו רופא שיניים שלא יודע לשחק בתפקיד סופרמן כי לא מצאו מישהו מתאים וכמעט התייאשו. לין סטמיילר (אני מקווה שאני מאיית אותו נכון) המלהק, שם מול האף של ריצ’ארד דונר את התמונה של כריסטופר ריב מול הפרצוף בפעם האלף ולא היה עם מי לדבר. בסוף הוא והמפיקים זלקינד נענו להפצרותיו של לין וערכו לריב אודישן. הסצנה הייתה אותו קטע מפורסם של סופרמן ולוייס ליין במרפסת דירתה. איך שכריסטופר ריב פתח את הפה ואמר “GOOD EVENING MIS LANE” השתררה דממת מוות בחדר, וכולם ידעו שזהו זה.

  14. ערן 16 אפריל 2007 ב - 6:41 קישור ישיר

    הפרק השני של הסופרנוס הסתיים לפני כשעה. אל דאגה, לא תקראו כאן ספויילרים. ספירת הגופות לפרק זה: שתיים. אחד ממוות טבעי. השני לא כל כך טבעי…
    סידני פולאק בתפקיד אורח כג’ניטור בבית החולים בו מאושפז ג’וני סאק. גם פיטר בוגדנוביץ’ כאן בתפקידו הרגיל (ובדיוק היום צפיתי לראשונה ב- Paper Moon שלו).
    הכיוון ממשיך להיות מלחמה בין פיל לטוני. פיל לא מוכן להניח להירצחו של אחיו מידי בן דודו של טוני וכמובן שלא ארחיב בנושא. הסרט שהפיק כריסטופר מוקרן בהקרנת בכורה לחבורה וכמה אלמנטים בסרט, השאובים מהמציאות, גורמים למתח בין טוני לכרמלה וגם בין טוני לכריסטופר. יהיה שמח…

  15. Kobi 16 אפריל 2007 ב - 7:25 קישור ישיר

    If anybody is interested there is a book (Virgin film press) that is called: “Comic Book Movies” and it has a detailed information on how they made the biggest comics into movies including: Superman, Batman, Spiderman the Hulk, as well as the not-so-known but amazing Akira and “Gohst in a Shell”.

    Link to Amazon, and if you buy through Yair’s links, he get shoes for the babies.

    http://www.amazon.com/Comic-Book-Movies-Virgin-Film/dp/0753507676/ref=sr_1_1/103-4004125-4527836?ie=UTF8&s=books&qid=1176697290&sr=1-1

  16. HEY YOU 16 אפריל 2007 ב - 11:46 קישור ישיר

    רווה-
    לפני הרבה שנים, כשפרוייקט סופרמן היה בגדר “פרוייקט בלי עתיד ברור”, נהגתי לעקוב מדי פעם אחר השתשלות העניינים. ואני זוכר בבירור, אמנם בלי הוכחות מוצקות, שלמשך זמן קצר, היו אמונים על הסרט סמית’ כסיפור(לא תסריטאי) וברטון כבמאי. כמובן, שום דבר לא היה חתום באותו זמן. הכל היה ספקולציות. אז אולי זה היה בדיוק על התפר לפני שברטון זרק את התסריט ההוא לפח, אבל בהחלט היתה חפיפה.

    פינגווין-
    יכול להיות. בגילי הזכרון כבר לא משהו. אבל זה שכיום השם הוא “מלכות הכיתה”, ו”משיכה קטלנית” ניתן לסרט אחר, אינו מצביע בהכרח שכך זה היה תמיד. להזכירך, נשק קטלני 2 נקרא בתחילה “חסינות דיפלומטית”, ורק אחרי שיצא סרט בשם זה(למרות שבעברית הוא נקרא אחרת), ויצאו גם המשכים נוספים לדסרה, שונה השם ל “נשק קטלני 2”.
    בנוסף היו לי בראש עוד כמה סרטים שהשמות שלהם לא ברורים והשתנו במהלך השנים, אך לצערי האלצהיימיר מכה שנית ואיני יכול לנקוב כרגע בשמות ספציפיים.

    בכל אופן, תודה לשניכם על ההארות.

  17. איתן 16 אפריל 2007 ב - 13:46 קישור ישיר

    סטיבי, לחצתי על הקישור שצירפת, והופתעתי לראות, בפעם הראשונה (אולי אני לא מעודכן), סצינה מתוך ראף קאט של איזשהו סרט ביו-טיוב. איך לא חשבו על זה קודם ? לא עוד לחכות לתוספות של ה-DVD. מתוך חדר העריכה – היישר ליו-טיוב. הרי יכול להיות שהסצינה שלינקקת אליה בכלל לא תהיה בסרט, או אולי תקוצר (היא הרגישה קצת ארוכה, לא ?).

    ובעניין אחר – אני מסכים עם עדו ושי – הביקורות הארוכות באמת מעניינות יותר, אבל לצערי, אני מסכים גם עם יוני – להרבה אנשים אין סבלנות להתעכב על כתבה אחרונה במגזין, ולכן גם (כנראה) עורכי המגזינים מבקשים לקצר. איזה מזל שיש בלוגים…

    רוה לאיתן: מזכיר לך שה-deleted scenes של “בוראט” עלו ביו-טיוב, באופן רשמי, לקראת בכורת הסרט. לגבי הביקורות הארוכות/קצרות: בקרוב הפוסט.

  18. לוסיל 16 אפריל 2007 ב - 13:55 קישור ישיר

    כל עניין החרם הזה הוא מאוד ילדותי, משני הצדדים. הרי אם הצופים כל כך חשובים לך ואתה רוצה שגם המבוגרים שבהם יילכו לראות את “ספיידרמן”, אתה יכול לכתוב את הביקורת שלך שבוע אחרי. ממילא רוב האנשים מסתכלים רק על הכוכבים וחובבי קולנוע אמיתיים קוראים ביקורות רק כדי להתווכח איתן, להסכים איתן, לראות עד כמה המבקר קלע לדעתם או לקבל ערך מוסף בדמות מידע על תלאות הפקה וכדומה – ובשביל זה אפשר, ואפילו רצוי, לקרוא את הביקורת לאחר הצפייה בסרט ולא לפני.

    כמו שאמרו כאן לפניי, המשמעות הגדולה של הביקורות היא בסרטים הקטנים, שאחרת ספק אם בכלל הצופים ישמעו עליהם, וכמה כאלה כבר יש לפורום פילם ולמטלון?

    רוה ללוסיל: אכן ילדותי. מי הולך להיות מבקר קולנוע אם לא אנשים נורא אינפנטילים. חוץ מזה, כדי לכתוב ביקורות שבוע אחרי אני לא צריך את המפיצים וההקרנות שלהם, אני יכול לראות סרטים בעצמי. ובשם חופש העיתונות הייתי רוצה שההחלטה מתי לפרסם לפרסם את הביקורת תהיה שלי ושל המערכת ולא של היחצנים והמפיצים. והקוראים, שיקראו מתי שנוח להם. מי שרוצה לפני הצפייה, מי שרוצה אחריה. למה מי שרואה את הסרט בשבת ורוצה לקרוא את הביקורת אחרי צאתו מהסרט צריך לחכות ליום רביעי שאחרי? הנימוקים הם לכאן ולכאן. אבל בעיקר: זו החלטה ישראלית פרימיטיבית שלא מתיישרת עם שום הגיון עיתונאי/הפצתי/יחצני/שיווקי המופעל בשום מקום אחר בעולם. ומי רוצה לעבוד עם יחצנות קרתנית ופרימיטיבית?

  19. דן 16 אפריל 2007 ב - 14:49 קישור ישיר

    יש להם דווקא לא מעט סרטים קטנים. תראי מה קורה בקולנוע במגדל האופרה, ליד הטיילת. כמה אנשים ראו את “ידוע לשימצה”, “רמז לסקנדל”, “חיים בין השורות” או “ונוס”? ויש שם גם את “אסקימוסים בגליל” (שדווקא כן היו לו הקרנות, אבל זה סרט ישראלי) ועוד הרבה סרטים שחלקם גם הוקרנו ברב חן דיזנגוף כמו “ילדים קטנים”, שנקבר באולם 6 די מהר. אפשר להוסיף לרשימה גם את “הילדים של מחר”, “מיס סאנשיין הקטנה”, ולדעתי “סאנשיין” יסבול גם כן. אגב, אני חושב שגם סרטים כמו “זרה מושלמת” ו”עדות שבורה” (שהתקציר שלו נשמע כמו משמש של מותחנים משנות התשעים) יסבלו גם, כי פשוט אף אחד לא מדבר עליהם, ואלה לא סרטים חזקים מספיק כמו “ספיידרמן 3” שיביאו קהל בסוף השבוע הראשון. אל כאלה סרטים מגיע להם שלא ירוויחו שקל, אבל חבל שסרטים טובים מתפספסים.

    ושאלה לאורון – למה ידיך כבולות?

    רוה לדן: מסכים. ולא רק סרטים קטנים. גם “ארתור והמינימונים” וגם “אל תגלה” וגם “הילדים של מחר” נרצחו בארץ בקופות כי הם יצאו ללא גיבוי תקשורתי. המפיצים האלה נעלבים מביקורות רעות כי הם לא מבינים את הא-ב של עולם הפרסום: “גם ביקורת רעה היא פרסומת טובה”. אגב, “אל תגלה” יוקרן בפסטיבל הצרפתי המתקרב במה שמסתמן כהודאה של מפיצו – “פישלנו, תנו לסרט הזה הזדמנות נוספת”.

  20. אורון 16 אפריל 2007 ב - 17:40 קישור ישיר

    יאיר, בוודאי תשמח לשמוע שלעידן יש מטרה חדשה – אני. הוכחות בלינק שממעל.
    וד”א, מעכשיו הלינק בשמי יהיה תמיד לביקורת האחרונה שלי. נכנעתי לפרסומות סמויות.

    גל-Z – לספיידרמן הראשון סלחתי על היעדר חותם אמיתי של במאי, בדיוק מכיוון שהיה הראשון. אבל אם הסרט השני הוא מאוד סם ריימיאי לדעתך (ואתה לא היחיד) – הרי שאני כבר לא זוכר מדוע חיבבתי את הבחור מלכתחילה. את הסצינה שאתה מדבר עליה אני לא זוכר, ואתה מוזמן לפרט, אבל סצינת הרכבת תיזכר אצלי לנצח כדבר הכי גרוע ומזלזל שראיתי בחיי הקצרים. אקס-מן הראשון נראה כמו ניסוי כלים לעומת השני. אבל ספיידרמן השני הוא הפיתוח הכי נורא שיכול להיות מבחינתי, למה שהותחל בראשון.

    דן- ידיי כבולות מכיוון שאנוכי בורג קטן, בלתי משפיע ולא מקושר, במערכת הענקית. אם ברצוני לשמור על הג’וב הצנוע שלי – אני צריך לשתף פעולה, ללא קשר למה שאני חושב. ולמען האמת, היו לי המון ביקורות חיוביות על סרטים קטנים, וחבל.

    רוה לאורון: תשמח לדעת שאני בקשר טוב עם עורכיך וחושב שהם אנשים טובים, מוכשרים ונבונים ואני מפעיל עליהם לחץ תקופתי להבין שלטובת ערכים עיתונאיים/אתיים עליהם להפסיק לשתף פעולה עם המפיצים המחרימים. בסוף אני אצליח בקמפיין, בי נשבעתי.

  21. גל-Z 16 אפריל 2007 ב - 19:10 קישור ישיר

    אורון
    (ספויילר קטן לספידרמן 2)

    הסצנה של הניתוח בו ניסו להוריד את הזרועות המכניות של אוקטביוס הייתה בנויה כמו סרט אימה פרופר: הלבוש המוגזם של המנתחים שגרם להם להראות כמו רופאים משוגעים והצבע הלבן החיוור והשרוף טיפה של הסצנה כולה. המוות שלהם בידיו של אוקטביוס למוזיקה האובר דראמטית של אלפמן גם הוסיפה ולא לשכוח את ההצדעה לEVIL DEAD עם המסור החשמלי…

    זו רק דוגמה מהסרט שמעוצב ומושפע רבות מסרטי אימה בכלל ושל ריימי בפרט. השימוש בסאונד אוף-סקרין (למשל בסצנת המרפסת של אוסבורן ואוקטביוס) כמקדם פחד.

    לדעתי זה אחלה של שיפור ונהנתי מכל דקה. אני מוכן להודות שהרכבת היה קצת מוגזם, אבל ניחה. אני רק מקווה שהסרט הבא ילך עם האוטריות של ריימי עוד יותר רחוק ושהוא יפחד פחות להראות את מה שהוא יודע.

  22. אורון 16 אפריל 2007 ב - 23:56 קישור ישיר

    יאיר, אכן משמח, ואף ידוע. גם טיב הקשר שלך, וגם דעותיך על העורכות המופלאות שלי.
    הרי לא יעלה על הדעת שאתר אינטרנט כמו עכבר, המעודכן יותר מכל עיתון יומי ובוודאי שבועון, יהיה שותף לעניין הזה שמסרב להיפתר.
    אבל אני שב ונזכר בקטנותי, ומבין שאין לי איך לעזור או מה לעשות. אז אמשיך לאחל לך הצלחה בקמפיין הזה, שכבר נראה יותר כמו מסע צלב.

    גל-Z (גלזי?), בכנות ובצער אני אומר זאת – לא זוכר כלום מהסצינה הזו! אולי הדחקתי, אולי הגעתי לגיל שבו הזיכרון בוגד, אבל באמת ששכחתי הרבה תמונות מהסרט, וזו כנראה אחת מהן. אבל אני שמח בשבילך שמצאת בסרט את כל האלמנטים האלה, ומבין שאני לא יכול להיפתר ממשקפי הנוסטלגיה שדרכן ראיתי אותו. מה שקצת מתסכל אותי לגבי השלישי. אגב, לא הייתי מציע לך לבנות עליו בקטע של אוטריות. צריך לזכור שריימי כפוף לאולפן, (ולעדת מעריצים) וגם רחוק מאוד משנות העשייה העצמאית שלו.

  23. חתום למחיקה 17 אפריל 2007 ב - 0:51 קישור ישיר

    ואני ומרוב הניפנוף בערכים (מה זה בכלל ערך עתונאי/אתי?), וכרגיל, תוהה לעצמי האם הרצון לפרסם ומהר כדי לספק רצון של ציבור הוא אכן ערך. שאחר הכל, גם לינץ הוא סיפוק רצון של ציבור לא?

    רוה לחתום: דייויד לינץ’?

  24. גל-Z 17 אפריל 2007 ב - 1:02 קישור ישיר

    אורון

    אולי אולפנים אולי לא, אולי המילה אוטר איבדה מערכה בשנים האחרונות ואולי פשוט לא מגיע לריימי הביטוי, אבל אי אפשר להתעלם מהנושא החוזר בכל סרט שלו – מלחמה של האדם בעצמו. מסרטי מוות אכזרי, דרך דארק-מן ובשני הספידרמנים ועכשיו גם בשלישי, הגיבור או אוייביו, ילחמו בצד הרע שלהם. בנוסף, לא תוכל להתעלם מדרך הצילום האופיינית של ריימי של המצלמה המרחפת והשימוש שלו, אולי לא היחודי, אבל המאפיין, בסאונד.

    ולשאלה השניה
    Z זה מהשם משפחה. אחרי התגובה הראשונה שלי בעין הדג, לפני כמה שנים, בחור בשם גל טען שהשם שלי תפוס, אז שיניתי. מאז לא ראיתי אותו, כדרך אגב.

  25. יובל 17 אפריל 2007 ב - 7:23 קישור ישיר

    אורון – המבקרים שהפכו את מושג האוטר לנפוץ כל כך (למשל טריפו, גודאר או סאריס) השתמשו בו בעיקר כדי להראות שאוטרים מפגינים סגנון אישי ייחודי ועוסקים בתמות מסוימות, למרות שהם כפופים לאולפנים ואינם פועלים באופן עצמאי.
    מושאי המחקר שלהם, במאים כמו ג’ון פורד, ניקולס ריי והיצ’קוק פעלו תחת משטר אולפנים הרבה יותר מגביל ממה שריימי נאלץ להתמודד איתו היום.

  26. עדן 17 אפריל 2007 ב - 11:21 קישור ישיר

    תאוריית האוטר היא חצי קשקוש. לא אתיימר לומר שהיא מוטעית לחלוטין אבל היא מתעלמת כמעט לגמרי מחלקם של התסריטאי והמפיק בסרט, שלפחות בחצי מהמקרים יש להם יותר השפעה על התוצאה הסופית מאשר לבמאי. מדובר בתאוריה מיושנת שהיתה חשובה ופורצת דרך בזמנה אבל משום מה התקבלה כתורה מסיני ומאז ההצלחה או הכישלון האמנותי של סרט מודבקים אוטומטית לבמאי ובהרבה מאד מקרים זהו קישור לא נכון.

  27. אורון 17 אפריל 2007 ב - 12:19 קישור ישיר

    וואו, איך התפתח פה פתאום דיון על מושג האוטר?
    אבל קודם, גל-Z:
    שמע, אני לא מתיימר לקחת מריימי את מה שיש לו, או להגיד שהוא במאי חסר סגנון. בסרט השני מרגישים במאי, ואם הייתי מכיר קצת יותר עבודות מוקדמות של האיש, הייתי בוודאי קובע כמוך. אבל הטענה שלי היא שהוא לא מתאים, בדיוק בגלל ההתעסקות שלו במאבק הפנימי. אני מרגיש כמו תקליט שרוט, אבל נמאס לי מהטרנד ההוליוודי הזה. היחיד שעשה את זה טוב הוא נולאן ב”באטמן מתחיל”, ומאז כל גיבורי ילדותי הולכים ומתרככים לנגד עיניי. זו הבעיה המרכזת שלי עם הספיידרמנים של ריימי – שימת הדגש שלו על הנושא הזה. (המשך דיוני ספיידי עוברים כנראה לפוסט הבא, שם פירסם יאיר את ביקורתו על ספיידי2)

    ובעניין האוטר:
    יובל- אני מכיר את מקורותיו של המושג, אך בוודאי תסכים שעבר קצת זמן מאז. ומה תגיד על יוצר “אוטרי” כמו טרנטינו, שהאולפנים פירקו לו את היצירה, והוציאו ממנה את העוקץ מסיבות כלכליות טהורות?
    מה שהתכוונתי לומר, הוא שכל במאי שניגש לביים את ספיידרמן, מתחיל מנקודת מוצא לא קלה. לדמות יש ביסוס רב שנים בתודעה הציבורית, וגם האולפנים פותחים את הכיס בנדיבות, בציפייה למשהו גדול מהחיים. אני לא בטוח ששיקולים אמנותיים בלבד, הם שמנחים את הבמאי במקרה כזה.
    מה גם, שדעתי על המושג דומה לזו של עדן.

    רוה לאורון: אבל זה בדיוק הרעיון של תיאוריית האוטר – שגם בתוך מערכת אולפנית כלכלית ומסרסת אתה מוצא במאים, שעושים סרטים מסחריים לחלוטין, ובכל זאת אתה יכול לזהות אצלם איזשהו חותם סגנוני או תימאטי עקבי. הווארד הוקס למשל. או אלפרד היצ’קוק. לעומתם, יש במאים שאינם כאלה. גרגורי לה-קאווה, וו.ס ואן דייק. או כיום: סם ריימי מול גארי מרשל, נגיד. וזה גם תלוי פרשנות וטעם. יהיו כאלה שיראו בגארי מרשל אוטר מופלא. בקיצור, תיאוריית האוטר חייה ובועטת, כל עוד זוכרים שזו לא “דיקטטורת האוטר”.

  28. יובל 17 אפריל 2007 ב - 19:53 קישור ישיר

    עדן, מנסחי “פוליטיקת האוטר” הצרפתי טענו גם הם שברוב הסרטים התרומה המכרעת היא לא של הבמאי, אבל בסרטים שבהם אפשר לראות סגנון אישי של במאי הם טובים יותר וראויים יותר להתייחסות. לא חייבים להסכים עם כל הגלגולים השונים שהיא עברה אבל כולנו קוראים עכשיו בלוג שהוא במידה רבה “אוטרי”, כשהביקורות מתרכזות בעיקר בתרומתם של במאים, ובעיקר בסרטים שבהם התרומה הזאת משמעותית. זה המצב כמעט אצל כל מבקר קולנוע כיום. אני לא מתנגד למהפיכה, אם אתה רוצה כזאת, אבל מה אתה מציע במקום?
    אורון, למה אתה מתכוון כשאתה כותב שעבר קצת זמן? שהגישה של “מחברות לקולנוע” מיושנת וכיום רק במאים שעובדים באופן עצמאי ראויים להיחשב אוטריים?
    על סרטי “באטמן” עבדו 3 במאים שונים, וכל אחד מהם עבד בסגנון שהוא במובהק “שלו”, למרות ציפיות הקהל והאולפנים.
    אני מניח שאתה מתכוון ל”קיל ביל” כשאתה מזכיר את קוונטין טרנטינו. אם תשאל אותי, לסרט הזה לא היה הרבה עוקץ מלכתחילה. אבל גם אם נתייחס אליו כסרט מסורס, אז עדיין יש בו סיקוונסים מעניינים וטרנטינואיים.

  29. רז 18 אפריל 2007 ב - 9:35 קישור ישיר

    יאיר, אם כבר הזכרת את פסטיבל הקולנוע הצרפתי – כבר יש פירוט לגבי כל מה שיוקרן בו מעבר להודעה הקצרה לעיתונות?

  30. אורון 18 אפריל 2007 ב - 12:36 קישור ישיר

    ניסיון אחרון להסביר בדרכי העילגת את שרציתי להגיד בנוגע לאוטר:
    אני מודע לתיאוריה, ותודה לכל מי שהזכיר לי אותה.
    אבל אני דיברתי על האוטר כמושג, שנהוג להשתמש בו כיום. משמעותו (לפי מיטב הבנתי), היא “כל במאי שניכרת תביעת אצבע ייחודית ביצירתו”. כמו שאפשר לזהות שירים מסויימים כשייכים ללהקה מסויימת, בזכות מספר אלמנטים מוזיקליים שהופכים את השיר לרדיוהדי, נניח.
    אינני רואה סיבה לדון באוטריות כתיאוריה כפי שנוסחה בעבר, בדיוק כמו שאני לא מבין מדוע יש לנתח סרטים על-פי הפוסט-מודרניזם, למשל. זו דעתי האישית בלבד, ואין סיבה שתשליך על המושגים הרחבים האלה.
    סליחה אם גרמתי לאי הבנות, אבל האוטריות שהתכוונתי אליה, היא “סרט של במאי”, וזהו זה. אני מבטיח לא להשתמש יותר במונח הנ”ל, בכדי לא להיגרר לדיונים שכאלה.

  31. אסף רזון 22 אפריל 2007 ב - 23:26 קישור ישיר

    בקשר ל-Heathers – גם אני זוכר “משיכה קטלנית” או משהו בדומה לזה.

    לדעתי זה היה השם שניתן לו באחת ההקרנות בערוץ הסרטים בכבלים, וכפי הנראה יש בבית גם קלטת שתוכיח את זה.

    יתרה מזאת, אני זוכר משום מה שהכותרת של הסרט באנגלית (!) היתה Lethal Attraction , שהוא (כפי שטוען ה-IMDB) היה Temporary Working Title.

    אז מה קרה פה? זכרון מעומעם לגמרי של שני אנשים שזוכרים במקרה אותו דבר? או אולי סרט שהופץ בוידאו עם כותר אחר בנסיון לטשטש או לעזור לו?

    לאולפנים פתרונים.

  32. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:05 קישור ישיר

    Thanks dude. This is nice knowing

  33. Hot Deals 28 ינואר 2011 ב - 3:06 קישור ישיר

    I just wanted to construct a word to be able to thank you for some of the precious pointers you are placing here. My particularly long internet search has at the end of the day been honored with really good content to go over with my two friends. I would admit that we website visitors are quite endowed to dwell in a very good site with very many lovely professionals with great secrets. I feel truly lucky to have seen the web page and look forward to many more brilliant minutes reading here. Thank you again for a lot of things.


השאירו תגובה