אני פשוט לא עומד בקצב. פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי כבר מסתיים מחר לפני שהספקתי לצפות ברוב הסרטים שסיקרנו אותי. אני מנסה לגמור לצפות בכמה סרטים מהפסטיבל האוסטרלי שמתחיל ביום שני, ובינתיים נערמים לי עוד ועוד סרטים מפסטיבל ירושלים לקראת מדוריי הפריוויו שאני מתכנן לכתוב עד פתיחת הפסטיבל. מתי אספיק?

=========

החדשות הטובות: תוכניית פסטיבל ירושלים יצאה לאור (חפשו בסינמטקים). החדשות המפתיעות: "ייבוא-ייצוא" של אולריך זיידל האוסטרי, שעורר מחלוקות ושערוריות בקאן (וזה אחרי שבסרטו הקודם, "ימי שרב", הוא צילם סצינה בה גבר דוחף את ראשה של אשה לתוך אסלה), הצטרף לפסטיבל בשניה האחרונה. החדשות הרעות: לסרט "Knocked Up" נמצא שם עברי סופי ("בקרוב אצלכם" היה השם הזמני). מוכנים? יושבים? רגועים? "הדייט שתקע אותי". נראה אתכם מבקשים מהקופאים שני כרטיסים לסרט הזה ולא מרגישים מבוכה גדולה.

=========

הפסטיבל האוסטרלי

פסטיבל הקולנוע האוסטרלי מתחיל לחצוב לעצמו מקום נאה לצד הפסטיבלים השנתיים לקולנוע בריטי וצרפתי המתקיימים בסינמטקים. בעוד שבועות של סרטים ממדינות המוצגים בסינמטקים מכילים לא פעם תוצרת מסוג ב', הפסטיבל האוסטרלי כבר מוכיח עצמו כמי שמצליח לחשוף את מיטב התוצרת. בשנה שעברה זה היה "ההצעה" של ניק קייב; שנה לפני כן גיליתי שם את אבי קורניש בסרט הבכורה הנפלא שלה, "סלטה". והשנה? מצד אחד הדרמות השגרתיות אך מרובות העוצמה "2:37" ו"ג'ינדביין", ומצד שני סרט פיקרסקי יוצא דופן וראוי לתשומת לב בשם "עשר סירות קאנו", שפסטיבלים מסוג זה הם מן הסתם המקום היחיד להיחשף להם על מסך גדול. "2:37" ו"ג'ינדביין" הם דרמות מהזן הבריטי-אמריקאי העצמאי. דרמות על דמויות אנושיות. זה עשוי מצוין, וקשה להתעלם מאיכותן, אבל הן מהוות עשייה קולנועית מרשימה אך סטנדרטית ("2:37", העוסק בסקס, סמים, אונס, אלימות ומוות ביום אחד בבית ספר תיכון, הוא המעניין מבין השניים, וגם המבנה שלו יוצא דופן). לעומת זאת, "עשר סירות קאנו" הוא סרט שדורש סבלנות. בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, הוא פשוט מרהיב ביופיו. שנית, הוא מייצג עשייה קולנועית בלתי שגרתית, הנמצאת על קו התפר שבין שירה, סרט תעודה, וידיאו-ארט ומסמך אנתרופולוגי. רולף דה-הר הקליט פסקול עם סיפורי הפולקלור של שבט אבוריג'יני בערבות אוסטרליה, והוא עורך על הקריינות רצף דימויים שלעיתים אין בינם ובין הטקסט המדובר אלא אסוציאציה רחוקה, לעיתים זו המחזה של הפולקלור. לא תמיד זה עובד, אבל יש בסרט הזה רגעים מופלאים של חיבור בין מילה ותמונה, של עריכה, של צילום, של מבנה פתלתל העורם פלאשבק לתוך פלאשבק ומתרחש אי שם בעבר הרחוק מאוד, או ממש כאן ועכשיו, במקום בו הזמן נדמה שעצר מלכת.

============

צאי מינג-ליאנג בפסטיבל ההומו-לסבי

לפני ההמלצה הבאה אני חייב להזהיר: בפעם הקודמת שהמלצתי על סרט של צאי מינג ליאנג בעיתון קיבלתי לא מעט אימיילים וטוקבקים זועמים מאנשים שפעלו על פי המלצתי, צפו בסרט ומצאו אותו משעמם מעבר לכל הגיון. כמעט ברמה של עינוי מים סיני מפרך, המנוגד לאמנת ז'נווה. אז כן, סרטיו של צאי הם עונג פרטי שלי – ושל עוד כמה מעריצים שיש לו בקרב מבקרי קולנוע ומנהלי פסטיבלים – אבל מדובר בהחלט בבמאי שסרטיו הם טעם נרכש. משעמם? בכלל לא. סרטיו מלאי כל טוב – סקס, הומור, תוגה קיומית, מוזיקה ומודעות עצמית אירונית. רק מה: הכל אצלו הולך לאט. מ-א-ו-ד לאט. ועד שלא מסתנכרנים לקצב הייחודי שלו אפשר באמת לטעות ולחשוב שסרטיו מייגעים עד אימה. אני כותב זאת מניסיון: בפעמים הראשונות שצפיתי בסרטיו חשבתי שהם אכן משעממים מאוד. אבל אז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, התאהבתי בהם. אולי פשוט אסור לבוא אליהם עייפים.
"אני לא רוצה לישון לבד", סרטו האחרון (שיוקרן בשבת ביומו האחרון של פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי המשובח שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב, ויהיה גם סרטו הראשון והראשון שייצא לקרנות מסחריות בארץ), הוא צאי במיטבו. ניכור עירוני, כמעט אפס דיאלוגים, ושוטים ארוכים-ארוכים בהם לוקח זמן להבין מה בכלל הנושא שלהם. אבל מרגע שמסתנכרנים לקצב, ומתחילים להבין את הלוגיקה הפנימית שלו – לוגיקה שעובדת, אגב, על הומור אבסורדי מחוכם להפליא – סרטיו הופכים להרפתקאה.

צאי, יליד מלזיה שחי ופועל בטייוואן, מביים כאן לראשונה במולדתו. הוא מצא לעצמו לוקיישן מרהיב: שלד של פרויקט בנייה עצום, מין פיל לבן נדל"ני הנראה נטוש, ושעם זוויותיו עושה מצלמתו פלאים גיאומטריים. שחקנו הקבוע של צאי, לי קנג שנג, הוא זר בקואלה לומפור, בירת מלזיה, והוא אינו מבין דבר הנאמר לו. בחיפושיו אחר פרנסה ומקום לישון הוא פוגש גבר שמתאהב בו, ואז הוא עצמו מתאהב בבחורה המטפלת בבחור משותק (המגולם, כמה מצמרר, על ידי אותו שחקן). כרגיל אצל צאי, זה לא הסיפור אלא האווירה והסמליות שצריכים להתמקד בהם. חבורת הגברים הנושאת מזרון – לאורכה ולרוחבה של העיר, בחיפושיה אחר מקומות לינה ארעיים – בשוטים שנראים כמו מחוות לז'אק טאטי ול"שני אנשים וארון", סרט הסטודנטים של רומן פולנסקי. עד שלבסוף, שלושת הדימויים המרכזיים של הסרט – השינה, המזרון והמים – מתמזגים לדימוי סופי אחד נפלא, שמבהיר שגם הסרט הזה, כמו סרטיו האחרים, מתקיים במישור הדמיוני, המטאפורי, ולא במישור המציאותי. אני התמוגגתי.

שושלת מינג-ליאנג

אהבתם את "אני לא רוצה לישון לבד", נשארתם ערים לכל אורכו, מצאתם אותו חינני, וקלטתם את ההומור הפלגמטי שלו? אפילו החלטתם שהצאי הזה שווה ניסיון נוסף? הנה כמה מסרטיו הטייוואניים שאתם חייבים לחפש, בספריות כמו "האוזן השלישית" או בערוצים כמו יס 3 או הוט פריים:

1. "עננה חמקמקה". סרטו הקודם של צאי אינו סרטו הטוב ביותר, אך הוא בהחלט סרטו הנגיש ביותר למי שרק מתוודע אליו לראשונה, לא מעט בזכות העובדה שהוא מתרחש בחלקו על סט של סרט פורנו ומכיל סצינה מצחיקה מאוד של סקס עם אבטיח.

2. "מה השעה שם?". הסרט של צאי שאני הכי אוהב, על מוכר שעונים שאביו מת והוא מתאהב בבחורה שהוא פוגש לדקה וחצי לפני שהיא נוסעת לפריז. הוא מפתח אובססיה עם השעה בצרפת, והיא מפנטזת שהיא מגיעה לסרט של טריפו.

3. "שלום פונדק הדרקון". סרט המצולם כולו באתר אחד: בית קולנוע ענק, המקרין את סרטו האחרון לפני הסגירה וההריסה. שני כוכבי קולנוע מגיעים לצפות בסרטם הישן ולקופאית יש הזדמנות אחרונה לראות את המקרין בו היא מאוהבת. סרט איטי, אבל מושלם, על אהבה עצומה לקולנוע.

4. "החור". יש חור בתקרה וגשם דולף ממנו. צאי למתקדמים. איטי מאוד, חשוך, אבל כשכבר מכירים את הקצב והשפה של סרטיו, גם המועקה שבסרט הזה משעשעת וצינית מאוד.

5. "תחי האהבה". הסרט שפירסם את צאי בעולם והעניק לו את הפרס הגדול בפסטיבל ונציה. דמויות בודדות ומנוכרות בטייפה המפנטזות שהן חיות במיוזיקל סיני מצועצע וקמפי (קטעי המיוזיקל נמצאים גם ב"הנהר" וב"עננה הפכפכה").

(פורסם ב"פנאי פלוס", 20.6.2007)

ציוץ