עם הגב לים
מציאות או חלום? ממשי או מטאפורי? "מדוזות", סרטם הנפלא ומרובה הסמלים של שירה גפן ואתגר קרת, עוסק באופן עדין וקסום בדמויות נשיות אבודות וטובעות בתל אביב
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.6.2007
החיים של בתיה מטפטפים ממנה. החבר שלה עזב, הבוס מתעמר, אמהּ לא שמה לב אליה. ובכלל בתיה לא מצליחה להסתנכרן לעולם הזה. תגובותיה איטיות, מהוססות, ונדמה שכל מה שמסב עונג לאחרים גורם לה סבל: היא אפילו נדרסת על ידי אוטו גלידה.
בתיה (שרה אדלר הנפלאה) היא אחת משלוש הגיבורות של "מדוזות", סרטם הקסום והמהפנט של שירה גפן ואתגר קרת. העובדה שהזוג גפן/קרת באים מעולם הספרות מורגשת בתחילה: אף על פי שהסרט די חסכוני בדיאלוגים הוא עשיר בדימויים מילוליים. אבל גפן גם עסקה בתיאטרון וקרת גם היה שותף ליצירת קומיקס (ושותף לבימוי הסרט הקצר "מלכה לב אדום"), כך ש"מדוזות" נהנה משפה קולנועית עשירה – גם בזכות הסמליות הוויזואלית, שלעתים מתפקדת בתור קונטרפונקט אירוני, וגם בזכות הצילום המצוין של הצרפתי אנטואן הברלה, שעושה דברים קסומים עם הגיאומטריה של תל אביב. יש ב"מדוזות" מינוריות מינימליסטית במבט ראשון, אבל הסרט – לבד מהיותו משעשע, מרגש ומעורר הזדהות – עשיר במשמעויות, ברעיונות, במטאפורות. במידה מסוימת, הוא יכול להיקרא גם כדימוי אחד גדול, כתב חידה ויזואלי שניתן לפענח כמו חלום.
אין ממש קשר בין שלוש הדמויות, לבד מהעובדה ששלושתן נעות באותה עיר ופה ושם הן איכשהו נתקלות זו בזו. אבל האומנם? סמלים ומוטיבים מסיפור אחד צצים בסיפור אחר. שאיפות של דמות אחת מתגשמות אצל אחרת. שלושתן תקועות במקום אחד, שואפות להיות במקום אחר. אחת רוצה לחצות את הים, שנייה לשוט עליו, שלישית לבהות בו. אחת מטפלת באנשים, שנייה רתוקה למיטתה וזקוקה לסעד, שלישית משרתת אנשים אבל זקוקה לטיפול בעצמה. שלושתן חיות בעולם סמלי, הזוי, מלנכולי, עולם שממוסגר שוב ושוב על ידי בתי קולנוע תל אביביים שנסגרו. דמות אחת עומדת מחוץ לקולנוע אורלי, דמות שנייה ממתינה מחוץ לקולנוע עדן, דמות שלישית בוהה מעל קולנוע שחף. אין חלומות פה.
הממד הסמלי, הבלתי מציאותי, של הסרט מתעצם כשמתוך הים צועדת ילדה אדומת שיער (מלוהקת לעילא), ששיערה רטוב תמיד, וגלגל הצלה סביב מותניה. בתיה, שחייה מטפטפים סביבה ואמה הפילנתרופית משתוקקת לעזור לכולם אבל אף פעם לא נמצאת שם, אלא רק באמצעים וירטואליים, לוקחת את הילדה תחת חסותה.
ואז גוברת התחושה שאנחנו לא צופים בשלושה סיפורים הפרושים זה לצד זה, אלא בשלושה סיפורים המקופלים זה על גבו של זה, כמו אוריגמי קולנועי. הכניסו סיכה מצד אחד והיא תחדור את שלושת הרבדים, בכל פעם במקום אחר. מוטיב אחד: ספינה בבקבוק. בן זוגה העוזב של בתיה מחזיק אחת בידו בסצינת הפתיחה. דמות אחרת מציירת אחת וכותבת עליה שיר. דמות שלישית מחפשת אחת לקנות מתנה לבנה. וכך זה ממשיך עם כל הסמלים: המעדן של דמות אחת הוא הרעל של דמות אחרת. כמו מדוזות: עוקצות, מטרידות. "אבל אצלכם אוכלים אותן, נכון?", אומרת הקשישה החולה למטפלת הפיליפינית שלה. וכך גם המים שמציפים את הסרט: סמל לחיים, לידה, להתרעננות, אבל גם מסוגלים להטביע, להרוס. הטפטוף הקל שמזרזף מתקרת דירתה של בתיה הופך עד סוף הסרט לשיטפון גדול. שמישהו יושיט לה גלגל הצלה.
בצפייה השנייה בסרט – אחרי שהצפייה הראשונה היתה מענגת ונעימה כמו דיסק של בל אנד סבסטיאן וברגעים מסוימים עצרה את הלב מהתרגשות בשל דקויות ההבחנה והתיעוד המושלם של הלך רוח – אפשר להתחיל לעשות רישום קטלוגי של כל הסמלים, הימיים והמימיים ברובם, שמציפים את הסרט ובעיקר לבחון איך הם שטים מסיפור לסיפור ואז לשאול: למה? מה החוקיות?
פרשנות פרטית שלי: הכל חלום, הזיה, פיתולי נפשה של בתיה המעולפת, הטובעת, מחוסרת ההכרה. העולם שבו הסרט מתקיים לא קיים. ולכן כשהמטפלת הפיליפינית גדושת הגעגועים לבנה מדברת איתו בטלפון ואומרת לו שהיא בישראל, הוא עונה: "ישראל? אין מקום כזה". כולנו חיים בראשה של בתיה. ובתיה רק רוצה את אמא. אם+בתיה=אמבטיה. ואם לא אמא, אז בת. בתיה=בת ים. וכך, דמויות שבהן נתקלה בחתונה שבה מילצרה קמות לתחייה כהשלמות או ניגודים לאישיותה. היא, הילדה שאין לה אף צילום ילדות שלה עם האנשים שהיא מכירה, לעומת הצלמת שכל ביתה גדוש צילומים של אנשים שהיא לא מכירה. בתיה בוהה, מגיבה לאט. "אני לא אוהבת התפתחויות", היא אומרת. ואוכלת אבטיח (watermelon באנגלית, שוב מוטיב המים). ובתיה טובעת: כמו אופליה של "המלט" בסיפור שני, כמו האשה המתאבדת בסיפור שלישי. אבל אולי מישהו ימשה אותה ברגע האחרון. ואולי זה באמת רק חלום: על טביעה (איבוד שליטה), על רגל שבורה (חוסר איזון), על אבטיח (תשוקה). או על הדבר הזה שחולמים שמייצג זכרונות ילדות צורבים ודימוי עצמי נמוך: על מדוזות.
זהו סרט על חיפוש אחר חלופות למשפחה אחרי שהמשפחה הגרעינית איכזבה, ויוצרי הסרט מביאים לתוכו את משפחותיהם: גפן מביאה את האח (אביב) לשיר אחד בפסקול ואת הבן-בן-דוד (אסי דיין) לתפקיד האב. קרת מביא את עצמו, את בנם המשותף ואת אביו (בתפקיד מוכר הארטיקים). וכך בתיה, המנוכרת להוריה ולעברה המחוק, מפנטזת על זוג נשואים טריים, שנראה שהולך לעשות את אותן טעויות של הוריה, ועל מטפלת פיליפינית שלא נמצאת ליד בנה, ועל אשה קשישה שלא יודעת להיות לצד בתה. ועל שוטר חסר אונים, ובעל בית חסר אונים, ופקידת קבלה חסרת אונים, ועל זה שכולנו, בעצם, ניצולים של המשפחות שלנו. "מה, את דור שני?", שואלת בתיה את הצלמת שמספרת לה על הוריה ניצולי השואה. והיא עונה, בפשטות: "כולנו דור שני של משהו".
נו, אחרי טקסט כזה אני לא אלך לראות את הסרט?
אה, אגב יאיר, קח בחשבון שללא מעט לינקים לכתבות שאתה מוסיף, נידרשת הרשמה (לאתר שבו נמצאת הכתבה, כמו לכתבה של "THE FALL"). לא יהיה יותר נוח ללכת על הקופי פייסט המוכר והטוב?
שאלת השאלות היא איך זה לעומת בופור?…
האם יש כעת סיכוי שהוא כבר לא בראש רשימתך לאוסקר?
כולנו ניצולים של המשפחות שלנו. רק בגלל המשפט הזה אני אלך לראות את הסרט.
ראיתי את הסרט אתמול, אך גם בלי שהייתי רואה אותו, הפסאוודו-אינטלקטואליות של הקטע למעלה, זועקת. כל העניין עם הסימבוליות בביקורת הזו נראה כמו קשקוש בלתי מוצלח, ולעתים לא ברור האם אינך ציני בביקורתך זו. "אם + בתיה = אמבטיה", נו באמת.
לעניין הסרט עצמו והסימבוליות הסטודנטיאלית שהוא מייצר: לו היה מצליח להיווצר עולם אמיתי ובעל חוקים משלו לסרט ולדמויות בו, והמעבר בין מציאות לפנטזיה ואבסורד היה בעל חוקים מסויימים, זה היה סרט שראוי לדון בו. מה שנוצר בסרט שאני צפיתי בו אתמול (בקולנוע שבתיאטרון ירושלים, הנפלא) הוא מעבר שרירותי בין דמיון למציאות, לא מוחלט ולפעמים נראה כמעט ילדותי (כל עניין הפוסטרים הגדולים של אירוע ההתרמה בכיכובה של האם).
מלבד זה ישנו חוסר החלטה מהותי, בכך שהסרט שייך לכאורה לטרנד סרטי האנסמבל המספרים מציאויות שונות של דמויות שונות במקביל, אך הוא לא באמת עושה זאת, משום שללא ספק הסרט מתמקד בדמותה של בתיה יותר מבדמויות האחרות. אולי זה עניין שנוצר בעריכה, שמא בגלל שזהו הסיפור הכי בשל, הכי מעניין (ושכבר סופר בסרטו של יוסף פיצ'חדזה, "שנת אפס").
כל הפרשנות שלך אודות הסיפורים שמתרחשים בראשה של הגיבורה, אין להם שום מקום בסרט, הביקורת שלך היא לא פיתרון והסרט הזה הוא בטח לא כתב חידה, אלא שילוב לא כל-כך מוצלח של סיפור אתגר קרתי, ושיר של יהונתן גפן.
דרך נהדרת להתחיל את סוף השבוע, תודה יאיר. (אני מתנצל מראש על האורך של התגובה).
אפתח בסיפור האישי שלי, שהתחיל בצפייה בסרט, ונמשך בשיחות עם העורכת שלי בהן טענתי שאני לא מסוגל לכתוב עליו. חששתי שאי אילו מילים ריקות שאשפוך על מסך המחשב, לא יצליחו לתאר אותו ואת החוויה. למזלי, התברכתי בעורכת גאונה, שפטרה מן הכתיבה לפני שאפתח את העניין לסיפור טרגי. אבל עכשיו, אני מתחרט. טוב נו, אחכה שייצא הד.ו.ד.
לכן, הייתי רוצה להתייחס לטקסט של יאיר, שלא ממש נראה כמו ביקורת רגילה בעיניי. קיים בו ויתור על ניסוח שכלתני, וגם ויתור לרגש שמשתלט. כרגיל, כשאני קורא ביקורות של יאיר, אני מגלה כי שנינו מסתכלים על דברים דומים ולאותו כיוון – אבל הוא רואה הרבה יותר רחוק ממני. מישהו באמת זרק לבתיה גלגל הצלה. הוא פשוט חיבר אליו ילדה קטנה ורטובה.
לדעתי האישית, לא הכל היה חלום, בדיוק כמו שלא הכל היה מציאותי. נכון שהסרט הוא יותר גפן מקרת, אבל אני חושב שצריך לשפוט אותו דווקא כמו סיפור של קרת. כזה שממוקם בעולם מציאותי, אבל בנוי ומבוסס על יסודות סוריאליסטים.
בעיניי, מדוזות הוא סרט על זוגיות ומערכות יחסים זוגיות. לאו דווקא בין גבר לאשה, אלא יותר בין אדם לאדם באשר הוא אדם. כל הדמויות מסתדרות בזוגות ומתפרקות מזוגיותן. אפילו דמויות משנה, כמו היומנאי במשטרה, זוכה לשיחת טלפון מאשתו (ככה זה נשמע לי, למרות שזה לא נאמר בבירור). וכמה מקסים שהאנשים שאחראים לסרט הזוגי הזה, הם זוג גם בחיים. אני מאמין שההיסטוריה תכתיר את מדוזות בתואר ה"ימים קפואים של 2007", כיצירה חריגה בנוף הקולנוע הישראלי, בשנה שרק משתפרת מבחינתו עוד ועוד.
והוגו- צר לי שהסרט לא מציית לכללים/נופל לתבניות המוכרות והז'אנריות בראשך. את זה שגפן/קרת אוהבים קולנוע רואים בכל פריים, כך שלדעתי אתה שופט אותו מהזווית הלא נכונה.
איזה יופי של טקסט. הארת לי המון פינות בסרט שעל פניו נראה כאילו הוא מורכב מכל החומרים שאני אמור לסלוד מהן – אבל הצליח להקסים אותי.
אני רק מסכים עם אורון. להכניס את הסרט למגירת "זה רק חלום" יעשה לו עוול. הכל קיים והכל גם לא, וזה מה שיפה.
יאיר, אני חושב שהפעם טעית בפרינציפ שהנחה אותך בכתיבת הביקורת. לרגעים אחדים עשיתי אנלוגיה בראש לסרט, שהוא חלום מסוג אחר: "מלהולנד דרייב". נסיונות לפרש את שני הסרטים האלו, הם לוא דווקא עקרים, אבל הם אישיים. אם את כל הביקורת היית כותב מנקודת מבט אישית שלך (כלומר: מסייג את כל הדברים כ"נראה לי ש…") אז ניחא, אבל ניסיון לתת פרשנות אובייקטיבית לחלום ששמו "מדוזות" מוריד מאוד מיופיו (ובמקרה של לינץ', מוריד מאוד מכוחו של הסרט ההוא. אבל על זה כבר דיברנו). אורון, לדוגמא, כותב:" בעיניי, מדוזות הוא סרט על…". חלום הוא דבר אישי, וכך יש להתייחס אליו.
רוה לאיתן: ככתוב: "פרשנות פרטית שלי: הכל חלום, הזיה, פיתולי נפשה של בתיה המעולפת, הטובעת, מחוסרת ההכרה". והנחת היסוד של כל הבלוג הזה, בביקורת הסרטים כמו גם בפרשנות לכותרות היום, היא "לדעתי". כל האתר הזה הוא אך ורק לדעתי. יש שני רגעים בסרט בהם בתיה מאבדת את הכרתה: כשהיא נפגעת על ידי מכונית הגלידה וכשהיא צוללת/טובעת בעקבות הילדה, כך שברמה ה"מציאותית" אלה שתי נקודות לתוכן שאר הסרט יכול להתקפל. וגם אם אתה מתייחס למציאות של הסרט כפשוטה, כמציאות אמיתית, אתה צריך למצוא דרך להסביר את שלל הדימויים, המטאפורות, משחקי המילים (זוכר שיש בסרט גם מדוזה וגם מזוזה?) וצירופי המקרים. כך שגם המציאות הזאת אינה יכולה להיות באמת מציאותית, היא מלאכותית במכוון, הוא נשלטת על ידי היוצרים ולא על ידי "המציאות". זוכר את השוט הראשון? בתיה והחבר שלה נפרדים וזה נראה כאילו הם מרחפים בשמיים, עד שמתברר שזה רק רקע של משאית הובלה? וכל מי שלמד מבוא לפסיכולוגיה (אפילו חצי סמסטר) מזהה את השפה של הסרט כנושקת ל"שפת החלום", שזו אגב, טכניקה ששירה גפן חוזרת עליה שוב ושוב בספרי הילדים שלה. אז אפשר לקרוא את הסרט כראייה סוריאליסטית של המציאות התל אביבית, או כאירוע פרטי המתחולל בראשה של הגיבורה, או כל קריאה אחרת. זה מה שיפה בניתוח חלומות (וסרטים, או כל טקסט עשיר בסמלים): כמעט הכל הולך בפרשנות, אם בכלל בא לך לפרשן. רק צריך למצוא מפתח עקבי. זו היתה הפרשנות שלי. מה שלך?
אחרי שראיתי את הסרט, חייבים להודות שלמרות שלמרות שיש בו המון קסם, והוא טבול ברגעים ובאנקדוטות רבות שנוגעות ללב, הוא לא מצליח להפוך לחוויה שלמה שעולה על סך חלקיה. לא ברור בדיוק למה, אבל למרות משחק טוב למדי של מרבית המשתתפים (ואני חייב להסכים עם מר קליין שהסיפור של הזוג הנשוי טרחני ומעיק, ונעה קנולר – למרות ואולי בגלל שהיא סוג-של-בת-דמותה של שירה גפן, מעיקה על הפריים). ובאמת ליהוק הילדה מעולה. ובאמת הצילום הגיאומטרי מצליח להפתיע. אבל שעתיים וחצי אחרי ההקרנה, התמוסס משהו. וכל האנלוגיות הבאמת יפות של המים, וזהרירה חרפאי שמרגשת, ושרה אדלר שאין עליה (אבל הייתה בתפקיד טובה, וטוב הרבה יותר ב'שנת אפס'), הכל נעלם לנשייה, רק אולי בלי דראון עולם.
גם אני אהבתי את מדוזות, אבל לא השתגעתי על הצילום, אולי לא הבנתי משהו בסיסי שקשור אליו. למה הכוונה ב"עושה דברים קסומים עם הגיאומטריה של תל-אביב"?
איפה להתחיל?
נתחיל בקופות בקולנוע לב. תור של אנשים מזיעים (וואו! מוטיב המים!!) עומדים ומתעצבנים מזוג שמתעכב אצל הקופאית. מתברר שלמסכנה בכלוב הזכוכית (מוטיב הזכוכית) זהו יומה הראשון בעבודה, מה שמקשה עליה להנפיק ולו כרטיס אחד. ניחא. נכנסים סוףסוף.
בקולנוע החשוך, לא רואים את מספר הכסא. וואו איזה דימוי חזק!!
הסרט מתחיל. כבר בסצינה הראשונה שרה אדלר (יפה, וזהו) מצליחה לקעקע את האמינות. "תישאררררר!!!" היא צורחת. כמה צפוי.
הסצינות הראשונות עוברות בעדינות ויופי קולנועי. הסרט, בכלל מאוד קולנועי. נורא קולנועי. קולנוע בכל פריים. אחרי חצי שעה זה מפסיק לעניין, ומתחיל לעצבן. מזל שגם הסרט נפסק. הפסקה! באמצע שוט. יופי. קנינו פופקורן? נמשיך.
עכשיו כבר מתברר שהסרט לא רק מאכזב. הוא בנאלי. יומרני. תל אביבי. פאקן מעצבן!!
מה זה הדימויים האלה? חלאס עם זה! בדיחות פנימיות, עוד פעם קנלר בתפקיד אורח, דיאלוגים אה-לה-ג'ו אל דרור. נו די. מישהו אמר שזה 120 דקות. מקווה שכולל הפרסומות. אבל אין פרסומות בשבת. יש רק טריילרים.
המשך יבוא, עייפתי את עצמי.
ראיתי את הסרט וגם אני התרגשתי למרות שאני חושב שמדובר בסרט ביכורים מוצלח מאדאבל תחושת הראשוניות שלו היא יתרונו וגם חסרונו. בקשר לביקורת שלך- רציתי להוסיף לך עוד פרשנות קצת יותר פשוטה לאבטיח.
אבטיח זה מה שאוכלים בחוף הים ובסרט אנו מבינים שהרגע המשמעותי והלא פתור בחייה של בתיה הוא סצנה מילדותה שהתרחשה בחוף הים.
הבעיה יאיר שאתה לקחת את הבקורת לספרות וקצת שכחת
שמדובר בקולנוע. כל המשמעויות הכפולות במילים, לא
עובדות בשעת הצפייה בסרט. זה אולי היה יכול לעבוד
בקריאה ספרותית, אבל חסר משמעות בקולנוע.
מה שכן יוצא החוצה זה דמויות סטריאוטיפיות ללא עומק
(כל הסובבים את הגיבורה הם אנשים רעים או אטומים: האבא, האמא,הבוס ואפילו בעל הדירה)שהמהלכים שלהם
כל-כך צפויים (האמא שעוזבת את הבת כשידה מושטת
לעזרה בבית החולים,האשה המבוגרת שקונה את האוניה
לעובדת הזרה ואתה שואל למה? מה העובדת עשתה חוץ
מאשר לשאול אותה "את בסדר" כל כמה דקות שגרם
לאישה המבוגרת לפתע פתאום לחבק אותה בדמעות.
אולי כשבתיה אומרת אני לא אוהבת התפתחויות היא
בעצם מדברת על יוצרי הסרט- הם לא אוהבים
התפתחויות.
רוה לגל: ברררר… להגיד שזו ביקורת ספרות זה אולי העלבון הכי צורב למישהו שהעניין היחיד שלו הוא בקולנוע. הבו לי את סתום בלחיצה המשעשע בכל יום, רק לא להגיד לי "ביקורת ספרות". ואין ספק שהרגישות של קרת/גפן היא בראש ובראשונה ליטרלית, ועל כך הצבעתי. אבל חלק גדול מהמטאפורות האלה הן ויזואליות, לא טקסטואליות. לגבי כל השאר, אין לי איך לשכנע כי זה עניין של טעם. הסרט סמלי ופיוטי, ולכן דיונים של מניעים לאו דווקא רלוונטיים מבחינתי כאן. זה קצת כמו לכתוב "שירה זה מבאס כי השורות נורא קצרות". מה אפשר לעשות. ולגבי השורה האחרונה: אני מסכים לגמרי. וגם על כך הצבעתי: יש הקבלה מוחלטת בין הגיבורה ובין אופי הסרט כולו. וזה מופתי בעיני.
"מדוזות" מצליח לשלב בין המציאותי והעירוני ובין ההזיה. והשילוב יפה, ובסך הכל המכנה המשותף – החוסר בתשומת לב של ההורים וההשפעה של זה – מאוד ברור. כסרט ראשון של הבמאים זה סרט מוצלח, אבל בכל זאת יש בו משהו "בוסרי" – ואין בזה רע.
אהבתי שבסרט הזה ברור שכל העמדת מצלמה מחושבת והרבה מסרים טבועים ברקע של הסרט.
גם אהבתי את הליהוק – בחירות מענינות : אסי דיין, צחי גראד, יצחק חזקיה, שושה גורן, שלום שמואלוב, דרור קרן ואפילו גדעון לוי [ש"כיכב" גם ב"בופור"] – כולם גונבים את ההצגה לרגע.
אבל מכולם דווקא הכי אהבתי את נועה קנולר, שלא ראיתי בשום דבר לפני הסרט, והיא באמת תגלית.
והנה שני דברים טכניים שכן העיבו על הצפייה – כמה פעמים בברור נראה בום בפריים. איזו חובבנות. וגם הסאונד בעייתי – יש סצנה בין שרה אדלר ואסי דיין שפשוט לא הבנתי מה הם אומרים.
ועוד משהו: באתרים "סרט" ו"קרן הקולנוע הישראלי" מופיעים רבקה נוימן ויהלי סובול ברשימת השחקנים. בסרט הם לא מופיעים. מישהו יודע למה? הם צולמו בכלל?
כנראה שיהלי סובול היה החבר של אדלר בסצנת הפתיחה (לפי ימד"ב. השם מתאים)
רוה לאודי: לא. החבר היה יונתן גורפינקל.
אז כנראה שהתכנון במקור היה סובול ובסוף לקחו את גורפינקל [במאי "ארץ נהדרת" וסרטי תעודה בין השאר] במקומו. איפה אתגר שיפתור לנו את הקושייה?
ראיתי היום את הסרט.
הסיפור היה מאד מוצלח והדיאלוגים שנבנו עליו (בקמצנות מבורכת) היו טובים לדעתי.
למרות זאת, לא התרגשתי (והרי לשם כך אני מגיע לקולנוע, לא?).
קצת קשה לי לשים את האצבע על זה, אבל אני כן חושב שזה קשור קצת ל"בום בפריים" שהזכירו כמה תגובות מעלי. זה לא היה בום אחד בסצנה אחת, הבום ליווה את הסרט יותר מחלק גדול מהדמויות. מלמעלה, מלמטה, בתנועה – כל פעם שנכנסתי קצת יותר לעולם הסרט, הבום טרח להזכיר לי שאני יושב באולם, בקולנוע בעומר ושבחוץ חם מספיק בשביל לטגן ביצה על המדרכה. חבל.
אני ראיתי את הסרט עם סאונד לא מוצלח ועל מחשב נייד וכך, אולי, התבלט הסיפור, או העדרו. הסרט חלול בעיניי, משעמם וטוב שהיה את שרה אדלר המהממת למדי כדי שלא להירדם בו. אין בסמליות כדי לפצות על כל מה שהסרט הזה חסר מבחינה תסריטאית.
Thanks dude. It was nice hearing