פסטידל
שמתי את הלינק הזה בצד ותכננתי להתייחס אליו כבר ביום שלישי אבל התגובות לפוסט "1982" היו כה סוחפות שלא רציתי להפריע. ואז, כרגיל, החיים סחפו הצידה. אבל הכתבה הזאת, של נירית אנדרמן מ"הארץ", על האופן המעט תמהוני בו מקצה מועצת הקולנוע תקציבים לפסטיבלים קיקיוניים ובכך מחלישה את הפסטיבלים המובילים, צריכה להיות מתויקת ולזכות לדיון נרחב. אלא שנדמה לי שדיון כזה עדיף שייעשה מול בול עץ מאשר מול מועצת הקולנוע שלעיתים עולה הרטשם שיצאה לשלאף-שטונדה לפני כשנתיים ומאז לא התעוררה ממנו.
למעשה, הדבר החשוב ביותר בכתבה הם שני הגרפים המאוד ברורים שמספרים את הסיפור כולו. תמיכת מועצת הקולנוע בפסטיבלים בשנת 2005 מול התמיכה בשנת 2007. הסכום הכללי נשאר זהה, מספר הפסטיבלים זינק, התמיכה הצטמקה:
מתוך "הארץ"
תמיכת מועצת הקולנוע בפסטיבלים התחילה כרעיון יפה שלבסוף בוצע באופן שערורייתי. המועצה קבעה סט של קריטריונים שאירוע העומד בהם יוכל לזכות בתמיכה ממנה. ומה שקרה אז שהפסטיבלים, שנעשים מתוך אהבה ומחויבות, דוללו על ידי לא מעט אירועים שנוצרו על ידי יזמים/מפיקים/ראשי עיר ממולחים שראו בכך דרך להשיג מימון לקריירות שלהם.
הבעיה עם המועצה היא שנדמה שהאופן בו היא מחלקת את התמיכה בפסטיבלים נעשה באופן רובוטי. וכך, הסכום הגלובלי של התמיכה בפסטיבלים נותר קבוע, אבל הנתחים רק הולכים ונהיים קטנים יותר.
ושוב, הרעיון היה טוב: למה שיהיו רק פסטיבלים בירושלים וחיפה? למה לא לעודד עוד פסטיבלים בעוד ערים? אבל – צר לי – רוב הפסטיבלים שזוכים כעת לתמיכה לא מהווים באמת תחרות לירושלים וחיפה, לא הזרימו דם חדש בסצינת הפסטיבלים, לא יצרו טון עריכתי בעל נוכחות, רובם אפילו קיקיוניים להחריד. אז מה עושים? האם מועצת הקולנוע יכולה ורשאית לסנן פסטיבלים לא רק על פי אחוז הסרטים הישראליים שהם מציגים אלא גם על פי קריטריונים של איכות. זו הרי נקודה כואבת. מי יגדיר איכות? זה שאני חושב שפסטיבל אילת מיותר, לפחות במתכונתו הנוכחית, לא אומר שאין אנשים אחרים שלא חושבים שפסטיבל אילת הוא הטוב בפסטיבלי העולם, ואם לא העולם לפחות דרום הארץ. אני גם חושב שפסטיבל הנשים ברחובות הוא דבר משונה למדי, שיש לו בוודאי צידוק תרבותי, אבל לא קולנועי (לפחות לא באופן בו נאצר הפסטיבל הזה עד כה). בקיצור, כל הנושא הזה צריך לזכות לעיון מחדש, לקביעת קריטריונים שיעידו על איכויות הפסטיבל לאורך זמן, ולהצלחתו. אין הגיון להחליש את הפסטיבלים היחידים שעושים עבודה טובה ולחזק פסטיבלים שלא מציעים לקהל דבר. הרעיון הוא ליצור תחרות אמיתית, שרק תגדיל את ההיצע הקולנועי, אל מעבר לטעמם של אבינעם חרפק ופנינה בלייר, אבל רוב הפסטיבלים המתחרים בהם כרגע שוט לא מספקים את הסחורה (ושוב, אני מכליל, אבל נדמה לי שכבר כתבתי מספיק פעמים אילו פסטיבלים ראויים בעיני ואילו הם לא יותר מאירועים יחצניים שעושים שימוש קלוקל במילה "קולנוע").
==========
ובצירוף מקרים מצמרר: למחרת פירסום הכתבה הזאת ב"הארץ" השבוע נפטרה חן סדן-שלח, לשעבר יחצנית ג.ג ויחצנית סרטים עצמאית, ובשנים האחרונות מיוזמות פסטיבל הקולנוע באילת והמנהלת האמנותית שלו. חן סדן היתה אשתו של המפיק ריקי שלח. "סינמסקופ" משתתף בצערו של שלח.
=========
ועוד אייטם של אנדרמן ב"הארץ": יותר ויותר סרטים בורחים מוולג'ין במקום לרוץ אליו. אם זה נשמע קצת מוכר לקוראי "סינמסקופ" זה כי כבר כתבתי את זה כאן. ובצירוף מקרים נוסף: קודמה של אנדרמן בתפקיד כתב הקולנוע של "הארץ", גואל פינטו, יהיה אחד השופטים בפרס וולג'ין השנה, בקטגוריה העלילתית והתיעודית. לצידו ישפטו אריאל הירשפלד, דן סיטון, עזיזה טאן וקלאודיה לנדסברבר. אני מנסה להבין האם ניתן ללמוד משהו מהרשימה הזאת על הסרט שיש לו הסיכויים לזכות השנה. לכאורה הפייבוריט אמור להיות "ביקור התזמורת", ונראה לי ששתי השופטות הזרות יתלהבו מהסרט הזה מאוד. אבל האם שלושת השופטים המקומיים יעדיפו סרט אחר, אקספרימנטלי יותר?
יו, איך אני לא סובל את גואל פינטו.
ה"ביקורות" שלו לא משקפות שום טעם או ידע בקולנוע, הביקורות שלו מזכירות לי הורוסקופ-כל סרט יכול לקבל כל ביקורת, והיא לא תהיה חיובית או שלילית במיוחד.
רוה ליונתן: גואל פינטו לא כתב ביקורות והוא אינו מבקר. מה שקראת היו הפריוויואים שלו לסרטים החדשים, מדור תקצירים אינפורמטיבי שכיום נכתב על ידי נירית אנדרמן.
ולמה לא מתקצבים את הפסטיבל הקווירי של יאיר הוכנר? חוץ מסכום זניח שהוא מקבל מעריית תל אביב הוא לא מקבל כלום מאף גורם (טוב זה לא כולל כמה מסעדות שתרמו את הכיבוד לערב הפתיחה). הפסטיבל של הוכנר יותר חשוב בעיני מפסטיבל אייקון בסינמטק, וסליחה עם כל חובבי המד"ב.
רוה לרון: טוב, אתה צריך לדפדף בקריטריונים של המועצה. כאמור, אין שם כמעט שיקול דעת. כדי לקבל תמיכה יש – ואני שולף מהראש כך שאני בוודאי לא זוכר במדויק – לעמוד בתנאים הבאים: הפסטיבל נמשך מינימום ארבעה ימים, יש בו לפחות 20 או 25 אחוזים של תוכן ישראלי, והוא זכאי לקבל את התמיכה רק מהשנה השלישית או הרביעית לקיומו (לכן גם פסטיבל אשדוד עוד לא נמצא בטבלה). עם הוכנר ושות' יתמידו, גם הם יקבלו. ואני חייב להסכים שגם אני תמה מה עושה שם פסטיבל אייקון, ואני חובב מד"ב.
(קצת OFF TOPIC אבל קשור) האמת, יש גם תחושה שיש יותר מדי מחלקות לקולנוע בארץ… מה שהביא לכך שדי הרבה מבוגרי אותן מחלקות לא מוצאים את מקומם בתעשייה.
רוה לאבינתן: טענה פרובלמטית. מצידי שיהיו אלפי מחלקות קולנוע ורבבות פסטיבלים בכל כפר דרוזי, אבל ברגע שכל הפסטיבלים האלה מקבלים תמיכה רק בזכות העובדה שמילאו כמה קריטריונים ביורוקרטיים ובכך נוגסים מהתמיכה לפסטיבלים המבוססים יותר, יש כאן החלשה של כולם, ולא חיזוק. ככל הידוע לי אף בית ספר לקולנוע לא קיים על חשבונו של אחר.
השאלה היא לא איך הפסטיבל חשוב בעיני רון, יאיר או רותם, אלא איך הוא תורם וחשוב לציבור. חבר שמעורב באייקון אמר לי שמעודדים שם יצירה ישראלית בתחום המד"ב. גם אם דעתך האישית היא שקולנוע מד"ב הוא לא משהו חשוב לתמוך בו, ברגע שיש שם גם עידוד יצירה מקומית, אז לדעתי החשיבות שלו עולה. כמו כן, זה פסטיבל ותיק הרבה יותר מפסטיבל ההומו לסבי, כך שכנראה שיש לו קהל וביקוש.
ובכלל קהל של פסטיבלים הוא קהל של נישות: חובבי סרטי מד"ב הם איזוטריה כמעט כמו חובבי קולנוע טייאוני שהולכים לפסטיבל ירושלים לראות סרט כזה או אחר. ההבדל הוא שהמעמד הפוליטי/אינטלקטואלי של האחרונים חזק הרבה יותר ולכן זה נחשב פי כמה.
כמו כן, הריבוי של פסטיבלים שעוסקים באותו נושא או ג"ג (גם אם כרגע לא כולם מתקוצבים, בעתיד הקרוב זה יכול להשתנות. יש באיזור הדרום לפחות שלושה עד כמה שאני זוכר) כך שעם כל הכבוד לפריפרייה, לא צריך להגזים. זה גם רק פוגע בהם נראה לי.
בהמשך לנושא מחלקות הקולנוע בארץ: אני לא טוען שבתי ספר מסויימים קיימים על חשבון אחרים. אני רק אומר שיש יותר מדי מחלקות קולנוע בארץ באופן יחסי לאוכלוסייה.
אני זוכר מאמר של יהושע סימון בנושא הזה שהתפרסם בחוברת של הסינמטק. קראת? מה דעתך?
הפסטיבל ההומו לסבי מאד מעודד יצירה מקורית. הוכנר אישית חורש את בתי הספר לקולנוע בארץ ודולה משם פנינים. הוא גם מאד פתוח לדיאולוג עם יוצרים במהלך כל השנה. כמו כן, עצם העובדה שהסטודנטים יודעים שלסרט בנושא ההומו לסבי תהיה במה מכובדת, מעודד אותם ליצור בתחום. כבר היום יש למעלה מ-20 אחוזים סרטי כחול לבן בפסטיבל. הפסטיבל נמשך שישה ימים, ושנה הבאה הוא יתקיים בפעם השלישית. מה שאומר שלהוכנר כדאי להגיש בקשת תמיכה ותקצוב כבר עכשיו.
ולנושא אחר: ראיתי עכשיו את הכתבה על האודישנים שערך אבי נשר ל"סודות". יש משהו לא הוגן ומשפיל בחשיפת הרגעים האלה שבהן שחקניות מתערטלות נפשית ופיזית מול הבמאי, בכתבה בערב שישי מול כל עם ישראל. זה לא הוגן ולא מוסרי. עכשיו כולם יודעים שדנה עדיני, ריקי בליך, אגם רודברג, אליענה בקייר, עינת חלוצי ועוד כמה רצו ולא התקבלו. איזו השפלה. אני בטוח שנהרסה להם השבת.
הצעה- מכיוון שבהחלט חשוב שהפסטיבלים יגיעו גם לפריפריה, ניתן פשוט להרחיב את הפסטיבלים של ירושלים וחיפה. איזו מניעה יש לכך שחלק מסרטי הפסטיבל יצוגו גם בשדרות או ראש פינה? פסטיבל ישראל מקיים כבר כמה שנים מופעים גם מחוץ לירושלים. לפחות את הסרטים המתמודדים על וולגין ניתן להקרין בימי הפסטיבל גם במקומות אחרים.
הבעיה עם כל ההצעות, יפות ככל שהיו, שהן דורשות שמישהו ישקיע בהן מאמץ חשיבתי/בירוקרטי.
אוף טופיק – יאיר, אני לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שתאהב את השיר (והקליפ) הבא.
http://www.youtube.com/watch?v=xnujO3SCGBE
בלי קשר לכלום. אני חושב שמצאתי את אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם, ג'וליאן מור המדהימה בתפקיד הראשי, מארק ראפוךו, דני גלובר, גאל גרסיה ברנאל, הסרט הוא "על העיוורון", את הסרט מביים החברתי ביותר שפועל כיום בתוך המערכת ההוליוודית , וזה הבמאי של עיר האלוהים ושל הגנן מסור, פרננדו מיירלס.
קישור:http://www.imdb.com/title/tt0861689/
ועוף טופיק נוסף:
רוב הסיכויים שזה הסרטון הסאטירי הטוב ביותר שתראו השנה –
http://youtube.com/watch?v=OCY2t_wK4q0
דרום
"ליצור מסגרת חדשה שבה ישמעו הקולות שאין להן ביטוי בחברה ובתרבות הישראלית
*מרסל אופולס
*שיתוף פעולה חדש עם פסטיבל הקולנוע לזכויות אדם בניו יורק
*קולנוע הודי של רקש שארמה החוקר ובוחן את הודו והחברה שלה ממבט מעט שונה מהאקזוטיקה אותה אנו מכירים.
*גם סדרה תיעודית חדשה עוטף עזה בה שלושה סרטים חדשים של בוגרים מצלמים יומן קולנועי המספר על היווצרות קו הגבול החדש בין ישראל לפלסטין.
*אייל סיון, אזרחים ק' , המספר את סיפורם של התאומים השולטים בפולין.
*סשנים ליליים_על ייצוג העוול במצב חירום_מצב חירום ונשים_על מוסיקה והתנגדות_על זיכרון וקולנוע
*סדנאות_בניית תוכנית בידור לילית_סדנת הלחנה וביצוע מוסיקה מול תמונה
*תיאטרון רחוב ומופעי ילדים
*פרויקט קולות בנגב יוצרים דרום בקהילה_אסופת וידאו ארט_ וידאו דאנס
*פאנלים_“טלוויזיה רב תרבותיות“_ “אימת הקאסם או אימת התקשורת?“_“יוצר את עולמו“
http://csf.sapir.ac.il
רוה למיקה: אחלה פסטיבל והיחיד ברשימה הנ"ל שהוא באמת אלטרנטיבה לכל שאר הפסטיבלים.