שפם בע"מ
בסוף השבוע הבא יגיע ארצה גוראן דוקיץ', הבמאי של "חותכי ורידים, סיפור אהבה", סרט מסע חמוד מאוד על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת. אם היה לי בית קולנוע הייתי מבקש מהפסטיבל את העותק של הסרט, אחרי הקרנתו הירושלמית, ומרים בתל אביב דאבל-פיצ'ר, שני סרטים בכרטיס אחד, אירוע חד פעמי בו יוקרנו "חותכי ורידים" ו"מדוזות" גב-אל-גב, פלוס שיחה חיה עם דוקיץ', קרת וגפן על הבמה. הקרנת חצות נשמע כמו זמן טוב, לא? אם לחברים שלכם יש בית קולנוע אתם מוזמנים להציע להם את הרעיון הזה. לא אדרוש עמלה.
===========
יש רגעים של קורת רוח במקצוע שלי. אחרי שבשבוע שעבר רדפתי טלפונית ברחבי לוס אנג'לס אחרי גוראן דוקיץ', כדי לראיין אותו לפני בואו לירושלים, אתמול עברתי סרט מתח שהפך לקומדיה של טעויות כשחייגתי עשרות פעמים לסיאול כדי לתפוס את בונג ג'ון-הו. אני חושב שבונג הוא אחד מגדולי במאי הקולנוע בעולם כרגע ובעצם השיחה היה משהו מרגש. את הראיון שלי עם דוקיץ' תוכלו לקרוא בסוף השבוע הבא, והראיון עם בונג יתפרסם בעוד שבועיים.
==========
כנראה שביקורת קולנוע היא עבודה מסרטנת. בעוד רוג'ר איברט חוגג יומולדת 65 תוך שהוא נאבק בסרטן בלוטות הרוק שמונע ממנו לדבר, נפטר אמש ג'ואל סיגל, המבקר המשופם של תוכנית הבוקר של איי.בי.סי "גוד מורנינג אמריקה" מאז 1981. סיגל נלחם בסרטן המעי, אבל המשיך לשדר את פינותיו עד לפני שבועיים. הוא היה בן 63 במותו.
סיגל זכור כמבקר שלפני שנה שעט החוצה באופן קולני מהקרנת העיתונאים של "מוכרים בלבד 2" (באופן שאינו מקובל בקרב מבקרי קולנוע), ועורר עליו את זעמו של קווין סמית, במאי הסרט, שכתב עליו בבלוגו "שמוק עם שפם הוא עדיין שמוק" וחיסל חשבונות עם טעמו של סיגל (סמית לא היה היחיד שלעג לסיגל על כך שהוא מתלהב מיותר מדי סרטים). בלינק הזה תמצאו הקלטה של הופעתם המשותפת של סמית וסיגל בתוכנית רדיו, אחרי כל הפרשה הזאת. ההקלטה נגמרת במשפט "הגיע הזמן לפרוש, ג'ואל". מעניין איך יראה ההספד של קווין סמית.
===========
מארק רייבנהיל, מחזאי בריטי שחתום בין השאר על "שופינג אנד פאקינג", כותב בלוג באתר של "הגרדיאן" ובפוסט משלשום הוא יוצא נגד הדיקטטורה של הסיפור והעלילה הבנויה היטב. הוא קורא לשרוף את הספר "סיפור" של רוברט מקי, שאחראי לרעה החולה הזאת. קטע לדוגמה:
Recently, a playwright told me that he was advised by one major theatre to read McKee's Story. This is a book about writing a Hollywood movie! It's frustrating for us writers. But it's disastrous for you as an audience member or reader
============
בספר שאכתוב בקרוב "ג'ק-אס, בוראט ומייקל מור: איך סרטי הגונזו שינו את הוליווד", לאייטם הבא יהיה מקום של כבוד בהקדמה. מייקל מור סיפר בראיון השבוע שהוא פגש את סשה ברון כהן בפסטיבל טורונטו האחרון. כהן סיפר לו שהוא שאב השראה לדמותו של בוראט מסרטיו של מייקל מור. מור ענה שהוא מעולם לא התאבק בעירום עם אף מנכ"ל חברת ביטוח או תאגיד אחר בסרטיו, והבין שבסרט עליו הוא עבד אז, "Sicko", שיצא אתמול באמריקה, הוא יצטרך ללכת עד הקצה, כמו בוראט. כך נולדה הסצינה הכי טובה בסרט בה לוקח מור כמה מאנשי כוחות החילוץ בגראונד זירו שסובלים מאז 9/11 מבעיות רפואיות קשות שלא זוכות לכיסוי מביטוח הבריאות האמריקאי, מעלה אותם על סירה ומשיט אותם למפרץ גוואנטנמו בקובה, כדי לדרוש שגיבורי 9/11 יקבלו טיפול רפואי לא פחות מזה של עצורי אל-קעידה בבסיס חיל הים האמריקאי שם. רק כשהם על הסירה עלה על דעתם שחוץ מהצלפים שעומדים על מגדלי השמירה, יש גם מוקשים ימיים במפרץ הזה. בסופו של דבר זוכים האמריקאים, בטוויסט מופלא, אירוני ומרגש, לטיפול מסור דווקא בבתי החולים הציבוריים של קובה הקומוניסטית.
עופטופיק:
"טאקשים" של טאקשי קיטאנו יוקרן בקרוב גם ביס (במסגרת ספיישל קיטאנו) וגם בהוט (במסגרת חודש מזרח רחוק, שכאמור יביא גם את the host).
חשבתי לחכות לפרסום הראיון עם אבי נשר, אבל אי אפשר לדעת אם המחשב שלי יחזיק מעמד עד אז.
ראיתי סוף סוף את "הסודות" ואז קראתי סוף סוף את ערימות המילים שנשפכו עליו בבלוג הזה ובשאר הרשת. אני שייך למקטרגים, וגם אצלי לעלילה הלסבית יש חלק גדול בהסתייגות מהסרט. קחו את אותו סרט, כאשר הבנות נשארות חברות קרובות ושותפות לצרה ולא מאהבות, ולא השתנה כמעט דבר בקונפליקטים של הדמויות. אם כבר, כמו שרותם דנון כתב, זה רק תורם להם.
אבל במפתיע דווקא סצנת המקווה הייתה טובה בעיני, ולא ממש נצלנית. הפרשנות של יאיר לגיטימית בהחלט, אם רק משנים אותה מעט – הנערות אמנם לא חוו קודם את הטבילה במקווה (אולי בגיל 8), אבל הן לא מתביישות להתפשט אחת ליד השנייה כי במילא הן עושות זאת כל יום. לא הייתם מצפה הרי משותפות לחדר במדרשה צפופה להתלבש מאחורי וילון או מגבת. קשה לי גם להאמין שהמקלחות שם הן אישיות (מוזר באמת שנשר לא דאג להראות לנו את החלק הזה).
כפי שנכתב כאן קודם, באולפן שישי הוקרנה אתמול כתבה שהציגה כמה מקטעי האודישנים. את מי הייתם רוצים לראות טובלת במקווה – את דנה עדיני, אגם רודברג או אולי את חני פירסטנברג?
אוף טופיק:
התסריטאי ההוליוודי ג'ון אוגוסט (גו, צ'רלי בממלכת השוקולד, סיפורי דגים, חתונת הרפאים ועוד), הודיע בבלוגו שלא יכתוב פוסטים חדשים בזמן הקרוב, מכיוון שהוא נושא למלאווי שבאפריקה לשבועיים כדי להתרשם מהמצב הקשה של היבשת, וגם כדי ללמד אנגלית ולצבוע בית ספר.
http://www.johnaugust.com/
סחתיין עליו.
הייתי אתמול בהקרנת האקדמיה של "וסרמיל". בתור סרט שאף אחד לא יודע עליו שום דבר, דווקא הופתעתי לטובה. הסרט מנסה להיות קצת "קן לואץ' בבאר שבע", ובמידה מסוימת הוא גם מצליח. חסר לו אמנם קו עלילה חזק, ולכן הוא לוקה במחלקת הרגש, אבל תיאור המציאות האפורה של בני נוער רוסים ואתיופיים שלא ממש מתחברים לשום דבר הוא אמין ומרתק, ונעזר במשחק טוב של רוב הקאסט (כמעט כולם בני נוער, ומן הסתם גם חסרי נסיון). זוהי עבודת בימוי מרשימה שנעזרת בצילום משובח (רם שוויקי). זה לא נראה כמו סרט שיגיע לקהל רחב, אבל זה כרטיס כניסה מכובד ביותר לעולם הקולנוע של במאי, שכמדומני, זהו סרט ראשון שלו.
כמה מילים על אבי הנשר: א. יאיר יקירי, מה שהתפרסם בידיעות זה הראיון שערכת איתו במשך כמה שבועות? העלבת את עצמך. ממש. ב. לברווז הגומי – בנות דתיות לא טובלות כל יום, ביחד או לחוד במקווה. אולי תלמד משהו לפני שאתה כותב שטויות כאלו? ג. מה שעשה נשר בטלוויזיה, כלומר – לשחרר לפירסום כיחסי ציבור של הסרט, אודישנים אשיים חושפניים של מועמדות לתפקיד, דומה מאוד למעשה מגונה בנוסח קצב,וזה רק מעיד מיהו הנשר הזה ומה משמעות העירום "האומנותי" בסרטיו.
1. להגנת יאיר – הראיון המלא אמור להתפרסם כאן, לדבריו.
2. (מילים אלה נכתבות באכזבה)
קראתי את הראיון היום, והטענה של נשר על הנתק בין הביקורת או האקדמיה לקהל כ"כ מקוממת. קודם כל, כי יש מבקרים, ואפילו חשובים (כמוך), שכן אהבו את הסרט. דבר שני, אני חייב לתהות עד כמה כל מי שראה את "סוף העולם שמאלה" (הסביר) או "הסודות" באמת נהנה. נתוני הקופה של הסודות עד עכשיו קשורים, בעייני, אך ורק ביחסי ציבור ושמות אטרקטיביים לקהל. לא בשונה מסרט הוליוודי שעושה את רוב ההכנסות שלו בימים הראשונים ואח"כ שוקע. מכאן והלאה זה תלוי רק בצופים. הכעס או האכזבה של נשר על התעלמות האקדמיה מ"סוף העולם" וכנראה גם מ"הסודות" (ואני מוסיף – בצדק) הם ילדותיים ומחזירים בעצמם את השיח בין הביקורת ליוצרים שלושים שנה אחורה. אני לא חושב שיש כאן סרטים שיתגלו כיצירות מופת עוד עשרים שנה, למרות של"סוף העולם שמאלה" יהיה כנראה מקום של כבוד בימי העצמאות הספורים שנשארו לנו. אני גם לא חושב שיש כאן סגירת חשבון מצד האקדמיה עם מי שהגיע מארה"ב ועשה כאן שובר קופות. אני באמת חושב שמאחורי ההפקה המרשימה והמקצוענות הטכנית אין הרבה אמירות או אפילו סתם בידור טוב. הלוואי נשר היה מביים כאן כמה בי מוביז בשביל האחים אדרי. או בעצם, סרט כנה וטוב. הוא יודע לעשות את זה.
3. ב"ידיעות" של יום חמישי פורסמה ידיעה שמכריזה, אם אני זוכר נכון, על הפצת הסרט "מלך של קבצנים" בכמה מדינות באירופה ועל הפצתו כאן בארץ, בתחילת חודש ספטמבר. מה שהוגדר (אולי כאן) כ"לב אמיץ" היהודי, עם שחר סורק בתפקיד מל גיבסון(סקי), סרט שההפצה שלו נדחית כבר זמן רב, הפקה יקרה שאמורה לאחד יהודים ברחבי העולם. האם גאידמק קנה את הסרט? האם מישהו ראה אותו באחת ההקרנות הבודדות שהיו לו עד עכשיו? ראיתי את הטריילר ולא ידעתי אם לצחוק או להיסחף. מוזר. מסקרן. מטריד.
רוה לדן: ראיתי את "מלך של קבצנים" לפני שנה. מדובר באחד הרגעים המביכים (אך המשעשעים) של הקולנוע הישראלי. וזו, כמדומני, כבר הפעם השלישית או הרביעית שהם מצהירים על תאריך יציאה קרוב. נדמה לי שמאז הקרנות האקדמיה בשנה שעברה הסרט היה אמור לעבור עריכה נוספת.
ללני – אולי תלמדי לקרוא לפני שאת כותבת שטויות כאלה?
ולא ראיתי שחקנית אחת שצריכה להתבייש מהאודישנים שלה מול נשר. להיפך – חלקן ממש מצוינות וזוכות למחמאות מפליגות מהבמאי. אגם רודברג בכלל צריכה לתייק את הכתבה בתיק העבודות שלה.
אני חייב לצאת להגנת "מלך של קבצנים" שגם אני ראיתי אותו לפני שנה. אמנם לא מדובר בסרט גדול אבל הוא גם לא כישלון מוחלט כמו שמנסים לתאר אותו, יש בו המון דברים מעניינים, המון סצינות שלכאורה לא אמורות להיות בסרט ישראלי ויש בו יותר תעוזה מאשר ברוב התוצרת המקומית. אמנם פה ושם הוא נופל, ולפעמים נופל חזק, אבל הנפילות הללו לא מוחקות לטעמי את היתרונות.
יאיר קראתי את הכתבה בסוף שבוע ופתאום עלה ריח של תרגיל שיווקי. ליצור רעש גדול סביב הסרט של מבקרים נגד יוצר כך שגם האדישים ביותר ירוצו לראות את הסרט מה שקצת הופך את הכול לציני כמו שכבר אמרת אבי נשר אלוף בשיווק אז מדהים לראות איך הוא ממנף את המבקרים לצורך מסע השיווק של הסרט קצת עצוב שיש שיתוף פעולה מצד המבקרים גם אם לא במודע
רוה לרם: הכיוון "נשר עונה למבקרים" היה יוזמה של מערכת "7 לילות" לא של אבי נשר. מה שאומר שהגיע הזמן להעלות את הטקסט המקורי. תכף.
לרם.
"החושד בכשרים יורש גהינום" ובכ"ז אני מוכן ליטול על עצמי את תפקיד החשדן. כמוך, גם לי הריחה הכתבה מיחצ"נות חריפה אבל מה שהטריד אותי (שעשע במידה מסויימת) היתה העובדה שהוצמדה לה בעריכה גסה הביקורת השלילית של יהודה סתיו, מין צירוף שלא נהוג לעשותו. בהתחלה חשבתי שהמדובר הוא במצב שבו יהודה סתיו (שהוא כמובן הבעלבית של המוסף) "תוקע" לרווה שמיחצן. אבל במחשבה שניה ולאחר שראיתי את תגובתו של יאיר למה שכתבת, הבריק לי שבעצם המדובר כאן הוא ביחצנות של הפוך על הפוך. הכוונה. נראה לי שהיה פה מצב שבו מצד אחד מבקר (סתיו במקרה הזה) שומר את כבודו המקצועי וכותב מה הוא באמת חושב על הסרט ומהצד האחר אותו מבקר (בתפקידו כראש המערכת) מטיל על הכפוף לו(יאיר) משימה, שמהכרות עם הנפש הפועלת הוא יכול להעריך את תוצאתה, שתכליתה לטשטש את הביקורת שלו עצמו. כך יוצא שכל הנוגעים בדבר יכולים להמשיך בחברותא שלהם בלי להרגיש אי נוחות. מתוחכם!
רוה לסתום: תיאוריה מקסימה. רק עדכון קטן: עורך "7 לילות" הוא עדי גולד. סגניו הם מאיה בקר, איתי סגל ורביב גולן. יהודה סתיו, כמוני, לא יושב במערכת ואינו אחראי על התכנים המתפרסמים. ביני ובין יהודה סתיו אין שום קשרי עבודה, מלבד שלום-שלום מנומס וידידותי בכניסה להקרנות (יאמר לזכותו: יהודה סתיו הוא אחד האנשים הכי מנומסים שפגשתי מימיי, והוא שומר על ג'נטלמניות גם כשאני מבקר את ביקורותיו או זועף על ספוילריו, או שהוא פשוט מעולם לא קרא מה שכתבתי). מה שלא אומר שתיאוריית הקונספירציה שהעלית לא יכולה להתקיים באופן סיבובי ועקיף יותר, אבל לא במישרין.
אז טעיתי ביחס ליהודה סתיו (חשבתי שהוא עדיין הבוס ב7 לילות ולא ידעתי שהידרדר מכך) אבל הקונספירציה אמיתית למהדרין. מניח שאתה יודע את זה בדיוק כמוני כשהבחנת (והופתעת) שהביקורת השלילית שלו צמודה לראיון המפרגן שלך. אז, ובינך לביני, זו עדיין קונספירציה ישירה ובכלל לא עקיפה.
אני די בטוח שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה, לא בעיתון הזה ולא בעיתון אחר שלצד כתבה אוהדת מופיעה ביקורת שלילית.
אני אישית מאד מסוקרן מסרטים שהביקורת שלהם היא מפולגת וקיצונית.
נמאס לי מכל האנשים שיש להם בעייה עם הסיפור והעלילה הבנויה היטב. הספר של רוברט מקי הוא ספר מצויין, הוא לא תורה מסיני ולא צריך להתיחס לכל מה כתוב כחוק אבל יש הרבה מה ללמוד ממנו.
עוד הספד…
ומתי תהיה הקרנה בשעה נורמלית ובמקום נורמלי של wristcutters? זה ממש מבעס שהפעם היחידה שאפשר לראות את הסרט היא בירושלים, אפילו אין שתי הקרנות בפסטיבל.