14 יולי 2007 | 10:57 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מירושלים, #3

למכירה: blurb

בסיכומו של דבר, את שלושת הסרטים הטובים של השנה עד כה ראיתי בפסטיבל ירושלים, הישג לא רע לפסטיבל. הישג מזעזע לעולם ההפצה הישראלי שאף אחד מהם לא מגיע לבתי הקולנוע כאן. והשלושה הם: “הגרמני הטוב” של סטיבן סודרברג, “קונטרול” של אנטון קורביין ו”המארח” של בונג ג’ון-הו. אפשר להוסיף להם גם את “פפריקה” של סטושי קון. “הגרמני הטוב” ו”פפריקה” כבר בדי.וי.די (או ממש תכף), “המארח” בשבת הבאה כבר בהוט פריים. זה משאיר רק את “קונטרול” כסרט שעוד אפשר להושיע. מפיצים, שימו לב למשפט הבא:

“קונטרול” הוא כרגע הסרט הטוב ביותר של 2007 – יאיר רוה, סינמסקופ

אני שונא שונא שונא כששמים ציטוטים שלי על כרזות, אבל במקרה הזה אם זה יועיל להבאת הסרט אראה בכך מצווה, צדקה וחובה: מפיצים, המשפט הזה יכול להתנוסס על מודעות הסרט כבר מחר מישהו מכם יחשוב שדי בו די להצדיק את הפצתו (ובזריזות, שלא יגיע סרט טוב ממנו מעכשיו ועד סוף השנה). ולא רק שיבוא מפיץ שיביא, אלא שיידע לעשות ממנו משהו. לא כמו ש”חמישה כוכבים” הרגו בארץ את “שבעה צעדים” עם הפצה כושלת. הצלחה קטנה, שקטה, פולחנית, הקרנות חצות בסינמטקים, הרחק מהקניונים, אולי בקולנוע גת, אולי רק בעותק אחד, ליצור צפיפות באולם, כדי שהצפייה בסרט תהיה לצד עשרות אנשים בכל פעם, כאילו זו הופעה חיה, ולא באולמות קטנים ושוממים.
ארחיב על הסרט בקרוב.

=========

לאבד קונטרול

ושוב זה קורה: כשרואים יותר מדי סרטים ברצף נראה כאילו הם מתחילים לשוחח זה עם זה. ב-14:00 אתמול ראיתי את “סטאלאגים, שואה ופורנוגרפיה בישראל”. נתח נכבד מהסרט מוקדש ל”בית הבובות” של ק. צטניק, המספר על בתי הזונות שפעלו באושוויץ והיו מזוהות כחטיבת השמחה. ומשם ל”קונטרול”, על ג’וי דיוויז’ן (חטיבת השמחה), הלהקה שנטלה את שמה מספרו של ק. צטניק, בסרט שכמו כמה מחברי הלהקה מציג אובססיית שואה מפתיעה. “קונטרול” מאזכר פעמיים את מרלון ברנדו. פעם אחת בציטוט “I coulda been a contender” מתוך “חופי הכרך”, ובפעם השניה באיזכור של ברנדו ב”אפוקליפסה עכשיו”. סרט תיעודי על ברנדו הוצג בפסטיבל.

==========

אפרופו אנטון קורביין: זה רק בראש שלי או ששיה (שאייה) לה-בוף (לבף) נורא דומה לדייב גאהן מדפש מוד כשהוא היה בגילו?

shia and gahan

==========

ביילין!

לפני 14 שנה כתבתי 14 פינות מתוך 17 בסדרת וינייטות לערוץ 2 שאך זה הוקם בשם “ברונו”. שלמה בראבא היה ברונו, וחברי משכבר הימים, אמנון וינר, ביים, הגה, הזה והבריק. ועכשיו, בפעם הראשונה, אפשר לראות לקט של כמה מהפינות האלה באינטרנט. יש שם כמה דברים משעשעים למדי. את הפינה של “A Hard Day’s Night” גם צילמתי (כמו גם כמה שוטים, המגורענים והרועדים בפרק “הקרב על הפוטאש”). למרות שהפינה של “לילה של יום מפרך” היתה מושפעת מריצ’רד לסטר, מי שבקיא בעבודותיו של אנטון קורביין יזהה שם לא מעט שוטים שפשוט גנבתי ממנו.

29 תגובות ל - “דיווח מירושלים, #3”

  1. רותם 14 יולי 2007 ב - 11:42 קישור ישיר

    השאלה שלי כמה עולה לקנות זכויות הפצה לסרט? לפי חברות ההפקה של הסרט, נראה שלאף אחת מהן אין חוזה עם מישהו בארץ, אז אולי פשוט אפשר לארגן כסף ולקנות. הצעתי את זה לסטיבי כבר שזה הציג בקאן – לא יצא לפועל.
    דבר שני, הסרט גרם לי לחשוב, איך היה נראה “אנשי המסיבות” אם מייקל וינטרבוטם היה מביים אותו היום, אחרי שהוא עשה כמה מהנסיונות הקולנועיים המרתקים שלו. היה נראה אחרת לגמרי הן מ”קונטרול” והן מהתוצאה הסופית של “אנשי המסיבות”.

    ופרט טריויה שולי: סאם ריילי, שמגלם את איאן קרטיס, גילם את סולן The Fall מארק אי. סמית’ ב”אנשי המסיבות”. הלהקה עצמה מוזכרת בסרט עצמו מספר פעמים.

  2. רז 14 יולי 2007 ב - 12:36 קישור ישיר

    לגבי “פפריקה”: אני מסכים שזה סרט מרשים (ואף מדהים) חזותית, אבל מבחינה תוכנית הוא מאוד מאכזב. כמה מאכזב? ובכן, זה הסרט החלש ביותר של קון עד כה. פירוט בביקורת שנשלחה ל-“עין הדג”. אבל למי שהתלהב מ-“פפריקה” אני ממליץ מאוד לראות גם את “שחקנית המילניום” שהיה ונשאר, לטעמי, יצירת המופת הגדולה שלו. ולמי שהתאכזב מ-“פפריקה” – על אחת כמה וכמה.

  3. סטיבי 14 יולי 2007 ב - 13:04 קישור ישיר

    אני רוצה להבהיר שאין לי התנגדות עקרונית לרעיון של רותם, אבל אין לי מושג בהפצה (לו יש) וגם אין לי כסף* 🙂
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    * בתלות, כמובן, במספר המשתתפים…

  4. האחד 14 יולי 2007 ב - 13:11 קישור ישיר

    בואו נגמור עם העניין הזה בנוגע לשמות כבר…

    הנה השמות של הכוכבים ההוליוודים שקיבלו פירוש לא נכון בארץ:

    סילבסטר סטאלון – ולא סילבסטר סטאלונה!

    סטיבן ספילברג – ולא סטיבן שפילברג!

    מרטין סקורסזי – ולא מרטין סקורסזה!

    קירה נייטלי – ולא קיירה נייטלי!

    ריאן פילפי – ולא ריאן פיליפיה!

    שאייה לה-בף – ולא שאייה לה-בוף!

    מי שיש לו עוד תיקונים שימשיך.

  5. האחד 14 יולי 2007 ב - 13:12 קישור ישיר

    *שיוסיף*

  6. הפינגווין 14 יולי 2007 ב - 15:18 קישור ישיר

    אוקיי, נסיון אחרון לנחש את המועמדים לאופיר 2007.
    http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=155226&postid=1163057773656047208
    שתי הערות חשובות:
    1. ראיתי רק את בופור ומדוזות, כך שהניחוש מתבסס בעיקר על באזז שאני מנסה ללקט ברחבי הרשת, בתוספת אינטואיציה זהירה. במידה מסוימת, זה מוסיף אתגר ולכן, יותר כיף.
    2. לקח לאקדמיה שנים להעלות אתר אינטרנט רשמי. מה חשבתם, שהם גם יעדכנו אותו כשצריך? מאחר ואני לא חבר אקדמיה, או מעורב בתעשיה, אין לי רשימה מסודרת של המועמדים האפשריים מכל סרט. מסיבה זו, יתכנו טעויות בסיווג שחקנים מסוימים כשחקנים ראשיים או כשחקני משנה. בנוסף, על סמך מקרה שלוש אמהות, אני מניח שהחוב יכול לשכוח ממועמדויות על משחק כי לאקדמיה יש משום מה בעיה עם שחקנים שמגלמים את אותה דמות.

    יש גם הימור לאוסקר, אבל כבר עכשיו, יש כמה דברים שצריך לתקן (למשל, “לא ארץ לזקנים” לא יהיה כשיר בקטגורית הפסקול המקורי).
    http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=155226&postid=1163057773656047429

  7. אבנר 14 יולי 2007 ב - 16:33 קישור ישיר

    קונטרול אובררייטד בטירוף. מינוס המוסיקה של ג’וי דיוויז’ן מדובר בסרט עאלק אומנותי עם עלילה רומנטית רדודה. ממש לא ראוי להפצה, גם לא כקאלט. מה קאלט בכלל בסרט הזה? אין זעם, אין זוהר, אין טראש ואף לא שמץ קאמפ. סתם סרט. אם זה “הסרט הטוב של השנה” – אולי כדאי למפיצים לשקול ציטוטים קודמים של המבקר.

  8. רותם 14 יולי 2007 ב - 16:50 קישור ישיר

    עברנו לחיות בעולם על פי ג’ון ווטרס שסרט חייב זוהר, טראש וקאמפ כדי להיות טוב?
    למה שכל אלו יהיו בסרט אם הם לא בספר ולא היו בחיים של הגיבור שלה?
    וחוץ מזה, העלילה הרומנטית הרדודה היא תוצאה של היחס של הבן אדם אל הנשים הללו.
    ו”העאלק אומנותיות” מעבירה את כל זה בצורה הכי טובה שניתן להעלות על הדעת.

  9. עופר ליברגל 14 יולי 2007 ב - 17:53 קישור ישיר

    אין ב”קונטורל” שום דבר רדוד. היחסים עם שתי הנשים מצוגים בצורה עמוקה בה אין שחור ולבן (כלומר, מלבד הצילום) ויש הרבה רגעים קולנועיים מרגשים. האומנתיות של הסרט לא רק עוזרת להביע את המצב הרגשי של הדמויות אלא גם מקשרת אתו סגנונית (לדעתי) למיטב המסורת של הקולנוע הבריט, בעיקר טוני ריצ’רדסון. כל זה הופך את הסרט להרבה יותר מביוגרפית רוק- זה סרט על אנשים ועל אומנות.

  10. רותם 14 יולי 2007 ב - 18:22 קישור ישיר

    דווקא על החיבור למסורת הבריטית אני חולק עליך עופר, או שלא בעצם: הסגנון הבריטי המסורתי עליו אתה מדבר הוא הרבה יותר מחוספס, נוקשה ואמיתי. ודווקא פה מורגשת המלאכותיות שלו, אבל ייתכן וזהו חלק מהקישור בין השניים: לסגנן את הראליזם ההוא.
    ואני חושב שהסרט הזה הוא במקרה ביוגרפית רוק – הוא דבר ראשון על אנשים ואומנות והכי חשוב: איך אנשים מסתדרים עם אנשים אחרים אל מול האומנות שלהם או הכוח היצירתי שבהם.

  11. עופר ליברגל 14 יולי 2007 ב - 19:56 קישור ישיר

    למרות המלאכותיות שבסרט, עדיין יש בו מימד מחוספס, לפחות עבורי.

  12. יניב אידלשטיין 14 יולי 2007 ב - 20:08 קישור ישיר

    לא מאמין שיש פה אנשים שאהבו את “קונטרול”! אני התאכזבתי רבתי…
    סגנון ויזואלי מהמם של קורבין ושיחזור תקופתי פשוט מושלם (בייחוד בהתחלה) עוררו אצלי התרגשות רבה שהפכה לאכזבה כשהמהלכים השבלוניים של התסריט התחילו להסתמן.
    אין כמעט את ההווי של הלהקה ואת החיים בדרכים… נשארים רק עם דרמה קלישאית על חולה אפילפסיה שמאוהב בשתי נשים. ממש עצוב.
    עופר – לא יודע במה אתה הבחנת, מבחינתי הסרט לא מצליח להגיד שום דבר על המצב הנפשי של איאן קרטיס.
    אני אומר שקורבין, למרות כל הניסיון שלו, הוא עדיין במאי מתחיל בתחום הפיצ’רים, והוא פשוט לא ידע לזהות תסריט מחורבן. וההחלטה להיצמד לספר של אישתו של קרטיס היא פשוט טעות. היה צריך להשלים את שאר הצדדים של הסיפור ממקורות אחרים.
    אני מציין לטובה רק את הצד הוויזואלי של הסרט ואת ההופעה המהממת של סאם ריילי.

  13. יניב אידלשטיין 14 יולי 2007 ב - 20:11 קישור ישיר

    יש בסרט דיסוננס היסטרי בין המראה הקר והספרטני לבין התסריט, שעמוס בדאחקות וצחוקים זולים.
    עם אותו לוק ואותו ליהוק, רק עם תסריט רציני וקודר, הסרט הזה היה יכול להיות מעולה.

  14. רותם 14 יולי 2007 ב - 20:17 קישור ישיר

    אני חושב שהדיסוננס שאתה מדבר עליו, בא להראות בדיוק את המצב הנפשי שהסרט לא העביר: כמה שמצחיק לצחוק על ה”באזקוקס” החיים די אפורים ומשעממים. וזה בערך (כנראה) המצב הנפשי של קרטיס.
    ולגבי ההצמדות לספר של אישתו: עד כמה שאני זוכר את הספר, יש כאן עידון שלו. היא די מוציאה אותו מנאייק רציני בספר, ובסרט זה מורגש פחות, אולי כי לא נראה שהוא מרוצה בעצמו מהמצב. השאלה שלי היא אם כבר, למה הספר שלה שימש כנקודת פתיחה מלכתחיחה.

  15. אבנר 14 יולי 2007 ב - 21:20 קישור ישיר

    הסרט חלול ביחס הפוך למוסיקה של ג’וי דיוויז’ן. בסופו של דבר זה נראה כאילו קרטיס התאבד כי אשתו לא היתה בבית, או משהו כזה. אבל הדילמה בין שתי הנשים לא ממש מזיזה לו. הבנת מאיפה צצה המוסיקה ההדוקה הזו? הבנת מאיפה באו המילים הקשוחות האלו? הסרט אפילו לא ניסה לחבר בין המוסיקה ליוצריה. והקשר בין שתי הנשים? קה?
    מבחינה דרמטית המהלך של הסרט לא קיים. יש איש חי שהופך לאיש מת – אבל בסרט זה כלום. זה נראה כמו סלפסטיק: פרצוף-> עוגה על הפרצוף. בקומדיות זה מצחיק, בדרמות זה מבאס.

  16. הדס 14 יולי 2007 ב - 21:46 קישור ישיר

    יאיר- ומה דעתך על הסטאלגים? קראתי עליו במוסף הארץ ולא יצא לי ללכת להקרנה.

  17. הארטלי 14 יולי 2007 ב - 22:23 קישור ישיר

    והזוכים בפרס וולג’ין:

    דוקומנטרי – ‘ילדי השמש’ – רן טל
    דרמה – ‘אדומים’ (פרס ע”ש ענת פרחי)

  18. אורי 1 14 יולי 2007 ב - 22:39 קישור ישיר

    ומי זכה בעלילתי? “ביקור התזמורת”?????

  19. רון 14 יולי 2007 ב - 22:40 קישור ישיר

    “ביקור התזמורת” זכה בוולג’ין. ברכות מקרב לב.

  20. אורי 1 14 יולי 2007 ב - 22:41 קישור ישיר

    כילד יצא לי לשחק ב”ברונו”, אך לצערי הפינה הזאת לא מופיעה במקבץ באתר, אני מקווה שאמנון יעלה אותה. חייבים להחזיר את בראבא לקולנוע – קראתי איפשהו שמתכונן סרט איתו ועם אסי כהן – זה נשמע מפגש מעניין.

    רוה לאורי 1: באיזו פינה?

  21. אורי 1 14 יולי 2007 ב - 22:42 קישור ישיר

    טוב, זאת זכייה מאוד לא מפתיעה. זה הסרט היחיד שכולם היו תמימי דעים לגביו.

  22. סטיבי 14 יולי 2007 ב - 22:50 קישור ישיר

    יש ב-NRG פירוט מסוים:
    (מקווה שהם יעשו הגהה בקרוב)
    אפשר גם לראות פרסים באתר הפסטיבל.
    ברכות לזוכים! (במיוחד לערן קולירין ולרן טל :-))

  23. עופר ליברגל 14 יולי 2007 ב - 23:08 קישור ישיר

    קרטיס מוצג כסרט כאומן בעל תפיסת עולם רומנטית קיצונית שעומדת בהתנגשות מול העולם. לכן הדילמה שלו היא לא התלבטות בין שתי הנשים- אלה חוסר יכולת לחיות עם אף אחת מהם או עם חבריו ללהקה- הוא לא מסוגל להיפתח מעבר לעולם שבתוך עצמו, פרט לשירים. לשנייה זה לא נראה בסרט שהוא התאבד כי אשתו לא בבית- ההתאבדות מוצגת כסיום של תהליך ארוך בו הוא מתחיל להבין כי אינו מסוגל לתפקד בשום קשר, לא עם משפתחתו, לא עם להקתו ולא עם המאהבת וכי הוא פוגע באחרים וכי עולמו הפנימי קורס מול העולם האמיתי. לכן יש בסרט תפסיה רומנטית קצת מוגזמת של קרטיס כאומן.

  24. רותם 14 יולי 2007 ב - 23:32 קישור ישיר

    השאלה מאיפה צצה המוזיקה ההדוקה הזאת, היא כמו לשאול איך מאדם נחמד כמו היצ’קוק יוצאים כאלו סרטים אפלים. אם היינו יכולים לענות על שאלות כאלו, כולנו היינו אומנים.
    כשבן אדם מתאבד רגע על סף ההצלחה שלו, קשה מאד להסביר את זה, גם במילים וגם בתמונות.
    דרך אחת היא פשוט על ידי הצגת הכלום הזה שנדמה לך שקורה כל הסרט – אבל זה כלום מלא רווח של חיים שאמורים להיות שם. אנחנו לא מקבלים סיבה קונקרטית להתאבדות שלו כי אין סיבה לקיום שלו.

  25. אורי 1 14 יולי 2007 ב - 23:55 קישור ישיר

    יאיר: זאת הייתה פינה אני חושב בחנוכה, שהשתתפה בה גם חבורת זמר של בנות צעירות, ואני שיחקתי ילד שאמא שלו שולחת מכתב לברונו ואומרת שהוא השתגע ומדבר כמוהו והיא מצרפת למכתב את הילד – אותי. ואז אני מקריא את לוח השידורים הרגיל [רפי רשף, החמישייה, לילה חם] ובזאת בערך מסתיימת הפינה. לא ראיתי את זה מאז, לא היה לנו וידאו אז גם אין לי שום עותק של הדבר, אני רק זוכר במעומעם את חוית הצילומים המרגשת לצד בראבא.

    רוה לאורי: אוי ואבוי, הערת נדחקות. נדמה לי שלא כתבתי את הפינה הזאת, או שכתבתי גרסה ואז בראבא הביא את רשף ורגב לוי וכתבו גרסה אחרת, יותר מתאימה לחג. אבל נדמה לי שזו היתה אחת מפינות השפל שהביאו לפירוק העסק. צריך לבדוק באמת מה היה שם. המוח, כאמור, הדחיק.

  26. אורי 1 15 יולי 2007 ב - 11:50 קישור ישיר

    אז אין מצב להשיג את זה איכשהו? חבל.

    עוד פינות טובות שאני זוכר: בראבא הולך ברחוב ומדבר עם איגור מירקובנוב ואז יורה בתומר יוסף או משהו כזה; בראבא מחזיק שלטים ברחוב עליהם לוח השידורים ומעביר אותם בקצב תוך כדי שיר הזוי; הפינה האחרונה, כמדומני, בה בראבא ואזרחים מהיישוב שרים בכיכר דיזנגוף “אנחנו עולים למעלה, וזה טוב!”
    ואוו, אימצתי את המוח עכשיו משהו טוב, אני לא מאמין שאני זוכר את זה.

    רוה לאורי: הפינה הראשונה שאתה מדבר עליה נקראת אצלנו “פינת פרלוב”. היא סוג של הומאז’ ל”יומן” של פרלוב (התמונה מתחילה להתבהר למה זרקו אותנו מהדבר הזה די במהירות), פרלוב עצמו עשה את הקריינות, וכרגיל – נהיית התסריטאי – הגרסה המלאה מוטרפת יותר מהגרסה הערוכה. הפינה עם השלטים נמצאת בלקט. זו העתקה לקטע של בוב דילן מ”אל תביט לאחור” של ד.א פניבייקר. את השיר כתבו בראבא וארקדי דוכין שגם מנגן בכל הכלים. הפינה השלישית שאתה מזכיר היא לא הפינה האחרונה אלא הפינה הראשונה במה שהיתה אמורה להיות העונה השניה של “ברונו”, הפעם ב-1998 כשהנושא אינו לוח השידורים אלא חגיגות 50 שנה למדינה. השיר איתו פתחנו היה תרגום לעברית ל”Road to Nowhere” של טוקינג הדס. וכאמור, העונה הזאת נגמרה מהר מאוד, לפחות הנוכחות שלי בה, כשפינות יום ההולדת למדינה לא היו מספיק חגיגיות ואופטימיות לטעם טלעד.

  27. אורון 15 יולי 2007 ב - 16:58 קישור ישיר

    ובאיחור אופנתי, רשמיי מפסטיבל ירושלים:
    אתחיל ואומר, שאתמול (שבת), היה היום היחיד בו נכחתי בפסטיבל, עקב התפתחויות רעות בסאגה המתמשכת של “אורון חסר-הדירה” שתיארתי כאן בעבר. אבל איזה יום-שמח-לי-אתמול זה היה!

    “המארח”- סרט המפלצות הכי טוב שראיתי מזה שנים, ואני אגזים ואומר שאולי גם כל חיי. זרק אותי אחורה בכאב ל”פארק היורה”, אבל כמו שאני הייתי רוצה לראות אותו. מעבר לגאונות המפלצתית של הו בבימוי הז’אנר, מצאתי שהסצנות האהובות עליי בסרט היו קולנועיות-נטולות-מקום-וזמן, כלומר לא תלויות ז’אנר, אלה פשוט מופתיות מעצם היותן מופתיות. אחת מהן, היא סצנת הליחה ברמזור, שכל מי שראה ודאי יסכים איתי שמדובר ברגע קולנועי מופלא. ואת המפלץ החמוד-חמוד-חמוד, הייתי לוקח הביתה! (אם היה לי בית).

    “חצי נלסון”/”תפיסת נלסון”- כבר דובר כאן בהרחבה על הסרט, אז רק אתוודה שאני מאוהב קלות בגוסלינג, באופן זמני אני מקווה…

    “Knocked Up”/”הסרט עם השם המפגר של השנה”- יאיר, זה הזמן להוריד את הכובע שאין לי. לפני זמן לא רב, התוודת כאן באתר על הציפייה שלך לסרט. לתומי, שאלתי אותך על מה המהומה, והסברת לי שיש לך ציפיות מן הבמאי הזה, אחרי “בתול בן ארבעים”. ובכן, ג’אד אפטאו, הצליח לעשות משהו מדהים בעיניי – הוא פירק לגורמים את הז’אנר הנתעב עליי ביותר, הקומדיה הרומנטית. ואז, הרכיב אותו מחדש, ויצר ז’אנר חדש, קומדיה רומנטית לגברים. אני לא זוכר מתי צחקתי כל-כך הרבה באולם קולנוע, שממש רעד מצחוק בכל משפט שישי בערך. ללא ספק, מדובר בעיניי בזוכה הוודאי בתואר “הקומדיה הלא מצויירת המצחיקה של השנה”.

    ואת “אני קיבורגית” רציתי לראות, אבל פספסתי…

  28. יובל 18 יולי 2007 ב - 0:31 קישור ישיר

    לא זכרתי כמעט את ברונו, רק שאחי גדול אהב את זה ונראה לי שגם שניצר.
    מה שאני כן זוכר, זה הקטע עם דייויד אנקראם שלא הבנתי בתור ילד מה קורה שם בכלל, והשתעממתי מאוד. ורק היום, כשאני רואה את זה שוב, אני מבין שזה מחווה לאודיסאה בחלל, ולאחד הקטעים הלא מובנים הידועים בהסטוריה.

  29. יונתן 18 יולי 2007 ב - 0:39 קישור ישיר

    יאיר, ברונו היתה אחת הפנינות שאהבתי ועודני מעריך בטלוויזיה הישראלית. היא נשמרת באיזור הקלטות שישמרו לעד ביחד עם ספיישלון נדיר של קשת בשם “סוף העולם חלק א'” של שי אביבי וחבורתו מפרומו קשת משכבר הימים.
    כמי שעוסק בתחום, לא רואה משהו שמתקרב ברמתו לרמתו ההזויה אך עשויה היטב של הברונו. מי ייתן ונשוב לראות דברים כמו ברונו אם לא את הברונו עצמו על מסכנו.
    מה חבל שבראבא מוצא את עצמו עושה מסדר זיהוי לסוכני ביטוח ולרקדניות ברזלאיות בתכנית ההיא בערוץ 10.

    ודרך אגב,
    יש איפשהו את הקטעים האלה באיכות טובה יותר? די.וי. די או משהו כזה? אם לא, אז לפחות עוד קטעים דוגמת מה שהזכרת בחגיגות יום העצמאות ב98?

    וחוצמזה,
    הייתי שמח לראות אותך בתפקידי כתיבה ועשייה בפועל בטלוויזיה? יודע שעשית את זה ואת ‘נמוך’ אבל למה אתה שומר על פרופיל כה נמוך?


השאירו תגובה