פסטיבל ירושלים: סיכום
הפוסט הזה היה אמור להעלות כבר ביום שני, אבל שלל אירועי הוט ותנודות מבקרי הקולנוע דחו אותו. אז למי ששכח: היה פסטיבל קולנוע בירושלים, הוא ננעל בשבת. הנה כמה משפטים ופסקאות לסיכומו.
1. לחבר השופטים בתחרות העלילתית לוהקו השנה מפיקה, מנהלת פסטיבל, עיתונאי קולנוע לשעבר, חוקר ספרות ובמאי תיעודי. בפסטיבל ונציה הקרוב מתגאים שחבר השופטים שלהם יהיה מורכב כולו מבמאים ובמאיות: נשיא חבר השופטים יהיה ז'אנג יימו ולצידו יישבו ג'יין קמפיון, פול ורהובן, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, קתרין ברייאה, עמנואלה קריאליזי ופרזן אוזפטק. לא שאני חושב שחבר שופטים אחר היה בוחר בירושלים זוכים אחרים – הסרטים די דיברו בעד עצמם, בין אם צפה בהם קהל של עמיתים או פלבאים – אבל קשה להתחמק מהעובדה שככל שהמוניטין של השופטים גדול יותר, כך גדל גם המוניטין של הפרס.
ובכל מקרה, זו היתה שנה איומה להיות בה שופט בוולג'ין. עם סרט כמו "ביקור התזמורת" בתחרות השופטים היו במצב בעייתי. אם הם נותנים את הפרס לסרט הרי שהם יידמו לחותמת גומי שממילא מהללת את הפייבוריט, ואם הם לא היו נותנים לו את הפרס היתה קמה מחאה איומה שכן זה לא יתכן שאחד הסרטים הכי אהודים ומעוטרים כרגע בעולם לא יזכה להכרה במולדתו. למזלם של השופטים "ביקור התזמורת" היה באופן ברור ומובהק הטוב מבין השבעה, כך שהאמירה האישית שלהם נשמרה לפרס השני, הציון לשבח מטעם חבר השופטים שהוענק ל"וסרמיל". אני חשבתי של"תהלים" מגיע יותר, אבל שניהם סרטים דומים באופיים הקולנועי – שאלות האמונה והדת ב"תהלים" אולי הרתיעו את השופטים בשעה שהעיסוק החילוני בסוגיות של חברה, קליטה וגזענות ב"וסרמיל" נראו נוחות יותר לעיכול. "וסרמיל", כמו "תהלים", הוא פרויקט קולנועי שאינו לטעמי האישי, אך אני יכול להעריך את נסיונותיו, גם אם להצטער על המקומות בהם הוא כושל ולא מצליח לסחוף את הצופים ולטלטל אותם באמת. אני, אגב, חשבתי ש"החוב" טוב משניהם.
2. בשנים קודמות ההודעה לעיתונות המסכמת את הפסטיבל מכילה מידע על הזוכים בפרסים ומוסיפה כמה משפטי גאווה על כמות הכרטיסים שנמכרו השנה, והעלייה במכירה לעומת שנים קודמות. השנה המשפט הזה לא הופיע בהודעת הסיכום. פניתי ליחצני הפסטיבל – אלה שבעבודתם עם לקוחות אחרים חושבים שהחרמת מבקרים מהקרנות מוקדמות היא טקטיקה יחצנית מוצלחת – וביקשתי את הנתון הזה. קיבלתי תשובה "הנושא בבדיקה", ומאז דממה. המסקנה המתבקשת, עד שיגיע מידע רשמי שיסתור את זה: היתה נפילה השנה במכירות הכרטיסים לפסטיבל. מסקנה שנראית הגיונית למראה האולמות הלא-מלאים בסופי השבוע. בשנים קודמות סופי השבוע היו מפוצצים, מלאים עד אפס מקום, כל סרט היה להיט. השנה פחות (אם כי, היו בהחלט סרטים שהיו סולד-אאוט, אבל נדמה לי שפחות מבעבר). וכמו שכתבתי בתחילת הפסטיבל, זה היה גם פסטיבל מבורדק יחסית, חיפאי שכזה, ושיבוצי הסרטים, שהיו כה מוקפדים בשנים קודמות, נראו השנה נטולי תשומת לב. בהחלט יכול להיות שתנאי השדה בהם הופק הפסטיבל השנה – על ארגזים, ממשרדים זמניים בבנייני האומה, תוך לחץ תמידי סביב השאלה האם יהיה בניין הסינמטק מוכן בזמן לפתיחה – גרמו להסחות ובלבולים ולתחושה שעצם קיום הפסטיבל הוא הישגו האמיתי, ומנעו מאנשי התוכנייה להשקיע את הריכוז הרגיל שלהם בשיבוץ מדוקדק.
3. אני מסרב להתגעגע ל"קקאו", בית הקפה של הסינמטק שהלך והידרדר מאז נפתח כביסטרו המצוין של אייל שני ואוקיינוס, ועד שהפך למלכודת אימים של מורעבי הפסטיבל שהיו נלכדים בו דקות ארוכות עד קבלת שירות, במחירים שערורייתיים ובאוכל שבימי הפסטיבל היה מגיע במגוון טעמים לא מוצלחים. "לבן", המסעדה החלבית שנפתחה במקום, הגישה לי ריזוטו פטריות מוצלח. אבל השירות בשעות הפסטיבל עדיין רעוע. אבל יש דבר אחד בו "לבן" נופל מ"קקאו": בימי הפסטיבל הפעיל בית הקפה הקודם דוכן כריכים ליד הכניסה לאולם הגדול. כריך הרוסטביף המעולה שלהם היה מחזיק אותי יום שלם. הקפה הקר שלהם היה מהטובים שהוכנו בארץ. לעומת זאת, דוכן הכריכים החדש מגיש מאפים שמגיעים ארוזים בקופסאות ממאפיה חיצונית, וכריכים לא מוצלחים שנעלמים במהירות בבוקר ואז לא נראים שוב. הקפה הקר הפך לברד לא טעים. הסינמטק הפך למקום בו קרקורי הבטן המורעבת של אורחי הפסטיבל מטביעים את צלילי הסרטים.
4. באולם בבית מורשת בגין יש מקרן וידיאו מעולה. לא היי דפינישן אמנם, אבל הטופ-אוף-דה-ליין של הלואו-דפינישן. מקרן הברקו מושאל לתקופת הפסטיבל ומוחזר ליבואן בסופו. אל תחפשו אותו שם ביום יום. אבל מצד שני, מומלץ בפסטיבלים הבאים לזכור להתרחק מהקרנות הפילם בבית מורשת בגין. הקרנת הפילם מצומצמת לחלק קטן מהמסך, הקטן ממילא. פריים פצפון בחלק העליון של המסך.
5. ובכלל, בתור פסטיבל הסרטים הבכיר של ישראל, די נמאס שתנאי ההקרנה של פסטיבל ירושלים מזכירים את אלה של עיירת שדה בבנגלדש ב-1974. זה אידיוטי, ולמעשה גם מעליב, שגם בקולנוע סמדר וגם באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים עדיין עושים "הפסקה להחלפת גלגל" באמצע הסרט. מה זה אוטו עם פנצ'ר שצריך להחליף לו גלגל? ג'יזז קרייסט, 2007!
6. אני עומד בתור לשלם עשרות שקלים על פירורי קרואסון מהבוקר וניגשת אלי ליה ון-ליר. "עוד פעם אתה מפטר אותי?", היא כועסת. באמצע הפסטיבל שוב התחילו להסתובב השמועות על כך שון ליר תסיים את כהונתה בראשות הפסטיבל. דיווחתי על השמועות האלה, וצירפתי את הכחשת אנשי הסינמטק. כל מי שאני מדבר איתו יודע מאיפה מגיעות השמועות ומה מטרתן. "את הרי יודעת למה יש את השמועות האלה ומי מפיץ אותן, לא?", אני שואל את ון ליר. "לא!", היא עונה בפסקנות, "אני אשאר כאן עד מתי שאני ארצה". ואחרי שנה וחצי של שמועות על כך שיש אנשים מאוד מאוד קרובים אליה שמנסים להזיז אותה הצידה, אני כבר מאמין לה.
יש, מתברר, שני סוגים של שמועות. אלה שמסגירים סוד פנימי שממילא יתפרסם תוך זמן קצוב, והשמועה היא רק הדלפה שהתזמון שלה לא נקבע על ידי יצרן הכותרת. ויש שמועה שעצם קיומה היא הכותרת, ומציגה עדות למאבקי כוח פנימיים, או אי שקט מבעבע. מה שקורה עכשיו בעולם הפקידות של הקולנוע הישראלי הוא כזה: עצם מבול השמועות הוא הניוז. הניוז הוא שיש רצון עצום לתחלופה במשרות הבכירות, והמון דיבורים על כך מאחורי הקלעים, אבל משהו תקוע. כלום לא זז. וכשהגלגלים תקועים, השמועות רצות. אם כלום לא קורה, אז לפחות זורקים ספקולציות. פסטיבל ירושלים 2007 היה עבורי פסטיבל השמועות הגדול. כמות המידע "אוף-אוף-אוף דה רקורד" שהגיע אלי מדי יום – ואנחנו מדברים על שיחות עם האנשים הכי בכירים בתעשייה – היתה עצומה. וכולם, כשניסיתי לאשש אותם, הוכחשו מיד.
שמועה 1: "ליה עוזבת את הפסטיבל, כתרי שחורי מחליף אותה. זה סגור, זה סופי, זה יקרה בספטמבר". את תשובת ון ליר כבר שמעתם, מה גם שאותה שמועה בדיוק הסתובבה באותו פסטיבל בדיוק לפני שנה. בסוף יהיה ספטמבר אחד בו היא תהיה נכונה, אבל רק כי כמה ספטמברים כבר עוד נותרו לנו בחיים הקצרים האלה.
שמועה 2: "יש מתיחות גדולה, כמעט נתק, בין קרן ירושלים ובין סינמטק ירושלים". ניסיתי להשיג תגובה מדוברי קרן ירושלים לכך, אך הם לא חזרו אלי. המממ…
שמועה 3: "כתרי עוזב את הקרן בכל מקרה, יש כבר שני מפיקים שסומנו כיורשים פוטנציאליים". שחורי מכחיש בתוקף, וכבר נמאס לו מהשמועות שהוא במרכזן ושדי מציקות לו. הוא מצהיר שהוא לא הולך לשום מקום, לפחות עד שלא יפתרו תסבוכות פסטיבל ירושלים, שהולידו את וולקנו השמועות האלה בפסטיבל קאן לפני שנה וחצי. הוא לא הודיע על פרישתו, לא אמר להנהלת הקרן שצריך לחפש מחליף וכל מי שמציג את עצמו כמועמד להחלפה עושה את זה מטעם עצמו למטרות קידום עצמי.
שמועה 4: "מפיק X: הציעו לי לנהל את קרן הקולנוע". שמעתי את זה מיותר ממפיק אחד או מפיקה אחת. מי שסיפר לי את זה, סיפר לי גם שהוא השיב בשלילה להצעה.
שמועה 5: "אבינעם חרפק עוזב את פסטיבל ירושלים ועובר לתל אביב". כמעט נכון: חרפק עוזב את העיר ירושלים ועובר עם משפחתו לגור ברמת גן. הסיבות לכך, הוא אומר, אישיות ומשפחתיות לחלוטין. הוא מבהיר שהוא ממשיך את עבודתו בסינמטק ובפסטיבל כרגיל, רק עם נסיעות הלוך ושוב מגוש דן לירושלים.
7. והיו גם סרטים. על "קונטרול" של אנטון קורביין, הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, אכתוב בהרחבה ממש בקרוב ויותר מפעם אחת (חפשו התחלה של זה כבר בסוף השבוע הזה כאן).
עוד הישג קולנועי שהסעיר אותי היה "טקסידרמיה" של גיאורגי פולפי ההונגרי. סרט די בלתי נשכח. מאתגר את מנגנוני ההקאה, אבל סרט עם חוצפה, תעוזה, כשרון וחוש הומור חולניים ומחליאים. מצד אחד אני מחפש את הסרטים שמעיזים, שחוצים את הקווים, שמנפצים טאבואים חברתיים של יצוג, אבל לפעמים זה גם פוגע בסרט, או הופך אותו בלתי ניתן לצפייה, או שהפרובוקציות שלו סתם ילדותיות. "יבוא/יצוא" של אולריך זיידל חצה קווים אדומים שבאופן אישי לא יכולתי להתמודד איתם (הסצינה התיעודית בתחילת הסרט בה מנסות אחיות נטולות חמלה להחדיר עירוי לזרוע של תינוק בן חודשים ספורים היתה לי קשה מנשוא לצפייה או לבחינה חיצונית בעיניים קולנועיות, פשוט כי שימוש בילדים ובתי חולים בסרט עלילתי לוחץ לי על כפתורים אישיים שאני לא רוצה שיילחצו). "טקסידרמיה", היה, סוג של יצירת מופת, למי שהצליח לשרוד אותה עד הסוף (וקשה שלא להסב מבט מהמסך מדי פעם, כשההפרזות שם יוצאות משליטה). ב"טקסידרמיה" כל הפרשה גופנית אפשרית זכתה ליצוג, כל התנהגות אנושית בהמית נחגגה, סקס בוטה, אלימות מוקצנת, אבל הכל מוצג בסטריליות מצולמת לעילא ומוארת למופת של מוצגים במוזיאון למדע וטבע. להבדיל מ"יבוא/יצוא" האוסטרי בו כל הגועל נפש – הפרשות, מוות, כיעור – הן תיעוד של רגעים אמיתיים, משפילים ומביכים, האדם נחגג בשיא בהמיותו, ב"טקסידרמיה" יש גם מעין האדרה של הכיעור האנושי, הפיכתו לאסתטי, אבל יש גם מגננה קולנועית פורמליסטית, שיוצרת חיץ תודעתי בין הסרט ובין הצופה. זה לא אמיתי, אנחנו מרגיעים את עצמנו (להבדיל מהצחנה הכה אמיתית של "יבוא/יצוא"), זה סרט גדוש אפקטים, מסוגנן, מלאכותי, אבל שמנסה לגרום לנו להאמין שכשבן אדם מסיר לעצמו את מעיו בטקס חניטה עצמית זה קורה באמת מול עינינו. זה כמו מיצג הקזת דם של אורי קצנשטיין, כמו עבודות הדם וזרע של אנדרס סראנו, או תהליך ההכנה למיצגי הפגרים המשומרים של דמיאן הירסט.
שרדתי את "יבוא/יצוא" ו"טקסידרמיה". בראשון, עם הוא היה מוותר על חלק מן הקטעים הבעייתים הוא היה נשאר עם דרמה אנושית יוצאת דופן ומטלטלת, מה שקרה לי גם ככה. סרט למרות אני מתנגד לו אידיאולוגית, איני יכול שלא להתחבר אלאיכותו. ב"טקסידרמיה" יבול הקטעים הדוחים היה גבוהה מדי לטעמי והיו רגעים בהם נדמה היה לי שהוא פשוט בוחן עד כמה הוא יכול להגעיל. בסופו של דבר, זה אולי עזר להכנה נפשית לקראת הסיום שהיה חייב להיות קיצוני עד כדי כך, גם עם להביט ישירות למסך היה דבר קשה לביצוע. בסך הכל יש ב"טקסידרמיה" הרבה רגעים של קולנוע מבריק בתוך הגועל נפש. חוץ מזה, אני חושב שהחלק האמצעי של הסרט חלש יותר, לפחות בכל הנוגע ליצירת סוג של הזדהות עם הדמויות. בכל מקרה, זה סרט שאני אוהב אותו יותר בדיעבד מאשר בזמן הצפייה.
לגבי וולג'ין, מלבד "ביקור התזמורת" המופתי ראיתי רק את "החוב" ו"וסרמיל". ב"החוב" יש הרבה תעוזה שלפעמים מתפספסת כשדווקא הרגעים הקטנים עשויים בכשרון רב. בעוד "וסרמיל" הוא סרט שעשוי היטב לפי הקונבציה, מה שגורם לו להיות מעט צפוי. למרות שהסרט טוב, הוא לא הצליח ליצור אף רגע שנחרת בזיכרון, לעומת ביקור התזמורת שכמה סצנות מתוכו עדיין לא עזבו את מוחי.
ויוחזר כריך הרוסטבייף! למזלי התאוששתי ממחלה ולכן לא היה לי תאבון גדול בימי הפסטיבל, כך שהבעיה הייתה פחות קריטית עבורי.
בעיני, להגיד על פסטיבל הסרטים בירושלים שהוא "חיפאי שכזה" זו מחמאה – כבר כמה שנים שאני מעדיפה את הברדק היחסי של חיפה על פני בחירות הסרטים והאוירה הנפוחה בירושלים.
וקקאו לנצח ייזכר כמקום היחיד שבו צריך להזמין חשבון כבר כשמקבלים את התפריט, אם רוצים לצאת משם תוך פחות משעה וחצי.
אויש, עשה לי בחילה הפוסט הזה על הבוקר – ולא בגלל ההפרשות – דווקא בגלל הפלאש-בק לקקאו.
ובכלל, מאז הכניסה הגסה של אורנג' לתוך הפסטיבל הוא ממש לא עושה חשק לבקר בו. לוקח לפחות שבועיים להתנער ממתקפת הכתום – שחור – לבן הזה. בררררררר.
אני חושבת שבאופן כללי הפסטיבל הולך ומידרדר. גם החסות האגרסיבית של אורנג' (שדוחה אותי הרבה יותר מהחסות הסלקומית על כוכב נולד, כיוון שלכוכב ולסלקום יש שני מאפיינים משותפים: שניהם הם ביזנס חזירי נטו, ולשניהם אין שום קשר לאמנות), גם הדלות והעוני למראית עין של קבלת הקהל (מהקופות, דרך הכיבוד וכלה בזוועות "קקאו" למיניהן) שמדגישה את מלאכותיותו של השיפוץ החיצוני והלא-גמור של המבנה, ובעיקר-
העובדה שסרטים ישראליים שזכו לשבחים בעולם (מי אמר מדוזות ולא קיבל) העדיפו כלל לא להשתתף, גם מפאת דלות האירוע ובעיקר בגלל אימת המבקרים (שניצר, קליין והמזדנבים) אשר עושים הכל כדי למנוע מסרטים לצאת לשוק וקוברים אותם בעודם עדיין ניצנים רכים של תקווה. הנזק שמבקרים כמו קליין ושניצר גורמים לשוק הקולנוע הישראלי הוא בל ישוער. האם שניהם זקוקים לאישור מפסטיבלים בחו"ל (כמו קאן או ברלין) אשר מהללים סרט מסויים על מנת לדעת שהוא סרט טוב? נדמה שכל סרט אשר לא זכה למסע בחו"ל לא יתקבל בשום פנים ואופן ע"י הצמד הנחמד הזה. המעטים שניגשים לפסטיבל הזה יודעים שהם מניחים את עתידם על כף המאזניים כיוון שבאבחת מילה אחת של קליין (שלא מצא אפילו סרט אחד ליהנות ממנו) הם קבורים לנצח, ללא תקומה.
גם המנטליות הנוקמת-ונוטרת (קליין: אתייחס לסרט כשהוא ייצא לאור) מבהילה מאוד ומצביעה אולי על שיקול דעת פגום. קליין מתייחס לסרטים כאילו הם אסון שצריך למנוע, וכאשר הם ייצאו לאור הוא יכסח אותם כל כך חזק ולא ינוח ולא ישקוט עד שכל הנוגעים בדבר ייעלמו ויאלמו. בפוסט של "חומות של תקווה" מישהו הגיב בצורה כל כך מדוייקת על העובדה שהקולגה של קליין, הנדלזלץ, יודע לכתוב בעדינות, חן והומור גם על אירועים תרבותיים שלאו דווקא עולים בקנה אחד עם תפישת העולם שלו. לקליין כנראה חסר החלק המאזן הזה, המעצור בנשק, שימנע ממנו להסיט את הנצרה ולרסס על אוטומט כל מטרה ברדיוס של 300 ק"מ.
הקהל הישראלי נוהר לסרטים מחורבנים שנקטלו ובותרו ע"י קליין ("הבועה", לדוגמא). המחשבה שלהדיוט מפתח תקווה יש עניין במכתמים ששולח אורי קליין למערכת הארץ מהפסטיבל היא מופרכת ומגוחכת.
"המעטים שניגשים לפסטיבל הזה יודעים שהם מניחים את עתידם על כף המאזניים כיוון שבאבחת מילה אחת של קליין הם קבורים לנצח, ללא תקומה". תעשי לי טובה.
רוברטה, נדמה לי שקצת הגזמת. ולא הייתי מוסיף תגובה בעניין, אם אוהד ק. לא היה מפספס את הפואנטה. לא רק ההדיוט מפתח-תקווה לא ממתין למוצא פיו של קליין, אלא רוב אוכלוסיית אוהבי הסרטים בישראל, או לפחות אלא שאני מכיר. יש בי המון כבוד והערכה לקליין, אבל הוא אינו נמצא במעמד שמאפשר לו לחרוץ גורלות בצורה שתוארה, ואין סיבה שאת, רוברטה שיוצאת נגדו, תרימי אותו למעמד כזה. זה אינו תפקידו של מבקר, ואני מסופק אם אי פעם יהיה.
את הפסטיבל הייתי נורא רוצה לסכם, אבל נכחתי אך ורק ביום הנועל שלו… ובכל זאת, נהניתי מכל שניה.
ראיתי שלושה סרטים מעולים, כ"א בתחומו – "המארח", "חצי נלסון", ו-"Knocked Up" (הסרט שאני מסרב לקרוא לו בשמו העברי).
וגם ממש חיבבתי את הפסלונים המצטטים, שהוצבו על מעקה המדרגות.
או שזו שגם זו הייתה פרסומת לאורנג'?
לאורון: הפסלונים המצטטים היו פרסומת לאורנג', אבל פרסומת מהנה.
אפשר להתייפייף עד מחר ולומר שקליין ושניצר לא משפיעים על דעת הקהל. במקרים בודדים בלבד הקהל מנצח את דעת הממסד. "סוף העולם שמאלה" נמחק כליל ע"י האקדמיה לטובת "מדורת השבט", סרט בינוני מינוס עם קאסט עטור סלבז שכרעו תחת עומס הטייפ קאסטינג (מי אמר מאיה מרון בתפקיד מאיה מרון? ואיבגי בתפקיד…איבגי?). הקהל נהר ל"סוף העולם שמאלה" והותיר את מדורת השבט לגווע לאיטו.
זה מקרה בודד ולא מייצג, אחד מיני רבים.
ב90 אחוזים מהמקרים הקהל אולי לא קורא דווקא את קליין, אבל מספיקה ביקורת אחת של שניצר שכוללת בתוכה מילים כמו "מחורבן" או "מטופש" בשביל שאילנה תגיד לקובי שהיא שמעה שהסרט לא משהו ושניהם ילכו ל"האקדח מת מצחוק 33 וחצי" במקום לסרט ישראלי.
והרי לכל הסרטים הסלובקיים/איראניים/יפניים שמעוטרים בשבחי המבקרים יש קהל שיכול למלא מקסימום הקרנה אחת ברב-חן הקטן, בצד, ליד השירותים של הקניון.
יש להם השפעה, לאנשים האלה, והם משתמשים בה בצורה כל כך הרסנית.
ומי כמו קליין יסכים איתי שהכוח משחית.
לא הייתי בפסטיבל י"ם מאז 1999 כמדומני.
זה לא ממש חסר לי
לפעמים האיכות בדיבידי הרבה יותר טובה מהאיכות של ההקרנה באולמות הפסטיבל ובאמת שאין לי כסף מיותר להוציא על אוטובוסים /רכבות/מוניות שירות/אוכל/כרטיסים וכ'ו.
חוץ מזה שתמיד העדפתי את הפסטיבל החיפאי, הוא תמיד נראה לי יותר עממי ופחות מתנשא ופלצני.(ובספטמבר יש תמיד סרטים טובים יותר מאשר ביולי ,מה לעשות , זה חוק בלתי כתוב).
ועוד שעה מתפרסמיפ המועמדים הסופיים ל"אמי"
אז מי יהיה מועמד בדרמה ?
TOP 10 DRAMA SERIES FINALISTS
(In parens is name of sample episode viewed by judges)
Boston Legal ("Angel of Death")
Dexter ("Born Free")
Friday Night Lights (Pilot)
Grey's Anatomy ("From A Whisper to A Scream")
Heroes ("Genesis") House ("Half-wit")
Lost ("Through the Looking Glass")
rome ("De Patre Vostro")
The Sopranos ("Soprano Home Movies")
24 ("Day 6: 6 a.m. – 7 a.m.")
האם דקסטר ייכנס??
ומי בקומדיה?
(In parens is name of sample episode viewed by judges)
Desperate Housewives ("It Takes Two")
Entourage ("One Day in the Valley")
Extras ("Daniel Radcliffe")
My Name is Earl ("Robbed a Stoner Blind")
The Office ("The Coup")
Scrubs ("My Musical")
Thirty Rock ("Hard Ball")
Two and a Half Men ("Apologies For the Frivolity")
Ugly Betty (Pilot)
Weeds ("Cooking with Jesus")
האם יש סיכוי שבטי לא תזכה??
אז לדעתך אם הסרט מחורבן ומטופש שניצר צריך לכתוב עליו שהוא מופתי ומתוחכם?
למפיצי הסרטים הסלובקיים/איראניים/יפניים באמת עדיף שהשניצקליינים יכתבו ביקורת אוהדת, כי קהל היעד קורא "גרליה" וחמישה כוכבים מאורי קליין שווים מספר אולמות מלאים, לכל השאר זה באמת לא משנה.
אוהד,
מסכים איתך חלקי
אני לא חושב שהקהל מתייחס בחריפות אבל בהחלט היוצרים לוקחים קשה את הביקורת המיותרת שהיתה משניהם.
ולכן שנה הבאה הרבה יוצרים ומפיקים יעדיפו לא להקרין את הסרטים בפסטיבל ירושלים וזה חבל נודל דוגמא טובה .אני מסכים איתך שהרבה סרטים הצליחו ויצליחו למרות הביקורת הנוראית שקיבלו משניהם .וגם סרטים שניתנו להם ביקורת משני הליצנים כשלו בקולנוע.
מכירים את "יאיר נוה", מבקר הקולנוע של פנאי פלוס?
כנסו, לפני שיתוקן…
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3427463,00.html
רוה לרתם: יאיר נוה הוא אלוף פיקוד הדרום וחובב מושבע של קולנוע דרום קוריאני.
אוף – טופיק,
אך, איזה כיף!
אני הולך עכשיו לעשות מרתון של סרטי אנימציה של סרטים שעוד לא ראיתי.
המרתון כולל את:
1. "גיבור על נמלים"
2. "צבי הנינג'ה"
3. "שרק 3"
4. ולקינוח "רטטוי"
רתם, מה לא הבנת?
יש את "יאיר רוה", מבקר הקולנוע של המהדורה המודפסת של פנאי פלוס, ובעל הבלוג סינמסקופ. ויש את "יאיר נוה", המבקר של המהדורה המקוונת של פנאי פלוס. וברצינות, סחתיין על התושייה 🙂
רוברטה – הבעת את דעתך בתקיפות, ואני מקווה שתוכלי לקבל שגם דעתי שווה לא פחות, ושאינני מתייפיף. לא אתווכח איתך על אחוזים, אבל קשה לי להאמין שלשניצקליין יש השפעה כה מפלצתית ומכרעת על רוב רובו של הקהל. בעניין היוצרים שעלולים להימנע בעתיד מהפסטיבל, אני דווקא מסכים.
ועופר – שיט! שכחתי סמיילי… אבל כיוון שענית לשאלה הרטורית שלי, אסכים איתך שזו פרסומת מהנה. בעיניי, זה היה ייצוג מעולה של "אמנות מסובסדת" – הפסלונים היו מקוריים וחביבים, והצליחו לשווק בעדינות את המותג שמימן אותם, וזאת מבלי להותיר כל ספק באשר לזהותו.
תיקון טעות:
כמובן שהתכוונתי ל"אני הולך עכשיו לעשות מרתון של סרטי אנימציה שעוד לא ראיתי" ולא ל"אני הולך עכשיו לעשות מרתון של סרטי אנימציה של סרטים שעוד לא ראיתי".
רוברטה, אני רוצה להבין, אילנה אמרה לקובי שקליין אמר ש"החוב", או "זרים" או "סוף העולם שמאלה" מטומטם, אז הם הלכו ל"האקדח מת מצחוק 33 ו-1/3", ואת מאשימה את קליין? הזוג המוזר הזה צריך להקדיש יותר מחשבה לאיזה סרט הוא רוצה ללכת. שמעתי שקובי קרא ביקורת של קליין, באותו זמן חטף התקף לב, ונפל על אילנה המסכנה. עכשיו לילדים שלהם אין אבא, אימא בכסא גלגלים, ולקליין הרצחני עדיין מרשים לכתוב.
רון ורונה הם זוג שמנוי רק על "הארץ" ולא קוראים אף עיתון אחר, לא מחוברים לאינטרנט בבית או בעבודה ואין להם טלביזיה. מבקר הקולנוע היחיד שהם מכירים הוא קליין, ובניגוד כמעט לכל אדם אחר בעולם, הם לא מוכנים לראות סרט לפני שהוא כתב עליו ביקורת. למרות שהטלתי עליהם את כל המגבלות הדמיוניות האלו, הם עדיין אנשים בפני עצמם, וייתכן שלא יסכימו עם קליין במקרים רבים, ולכן ביקורת קשה שלו לא "הורגת" אף סרט בעיניהם. הם זוכרים שהוא שנא את "סוף העולם שמאלה" והם אהבו, הם זוכרים שהוא שנא את "הסודות" והם התרגשו. אבל ל"נודל" הזוג הזה לא מוכן ללכת. יש להם מין רעיון משונה כזה – מי שמפחד להציג את הסרט שלו בפסטיבלים מפחד הביקורת, כנראה יש לו סיבות לפחד. הם ילכו לכל הסרטים הסלובקיים/איראניים/יפניים שלא פחדו לשלוח את הסרט שלהם לפסטיבלים ברחבי העולם מפחד הביקורת.
המבקרים שנמצאים בפסטיבל קאן הם לא כלבלבים. הם יודעים לשחוט סרטים כשהם חושבים שהם ראויים לכך. עד היום לא ראיתי את SOUTHLAND TALES בגלל זה (הסרט נשלח לעריכה מחדש וכנראה נוספו לו אפקטים). אם אתגר קרת ושירה גפן שלחו את "מדוזות" לקאן במחשבה "איזה כיף, ניצלנו מוולג'ין", אז הם עשו חישוב מוטעה שבמזל הצליח להם.
דבר אחרון – איבגי בתפקיד איבגי? איבגי ב"מדורת השבט" דומה לאיבגי ב"שורו"?, או ב"בגין"? או ב"סרט לילה"? או ב"מתחת לאף"? או ב"גמר גביע"? או ב"נקמתו של איציק פינקלשטיין"? או ב"הבורר"?
ראיתי את "רטטוי" בהקרנת צהריים ברב-חן – בפני אולם בתפוסה כמעט של מאה אחוזים. המפיץ של הסרט הזה רוקד הקיץ צ'ה צ'ה צ'ה כל הדרך אל הבנק.
ואיך הסרט? חביב עם אנימציה מעולה וכמה הברקות בעלילה. כמו למשל כאשר מוגשת למבקר מנת הרטטוי שבישל רמי, הוא חוזר עם הביס הראשון לימי ילדותו ולטעם הרטטוי שהגישה לו אימו. בבת אחת המבקר הקודר ומר הנפש הופך רך וסימפטי. אבל לא ממש התלהבתי בכללית מהסרט. זה עדיין דיסני. אין לזה את החתרנות והגאונות שהיתה למשל ב"שלישיית מלוויל", לטעמי סרט האנימציה הטוב ביותר שנוצר אי פעם.
ואפרופו חתרנות וגאונות – אתמול ראיתי ב"יס2" את "טים אמריקה". איזה סרט קלולס, ממתק חצוף שנון ומענג. רוה איפה אפשר להשיג את הביקורת שלך על הסרט הזה? אני צריך קצת פרטים על הגאונים שיצרו אותו.
ומה שמאד אהבתי ברטטוי זה את פריס המצויירת. מה לעשות, העיר הזאת יפה גם באנימציה, וקטע המרדף של השף הקודר וזעום העפעפיים אחר רמי ברחובות ותעלות פריז הוא מדוייק מאד מבחינת מראי מקום, סוגי ביניינים, ארכיטקטורה של גשרים מדרגות וכו'. גם הרגע בו רמי חוזה מהחלון בפריס המוארת הוא רגע קסום. כמו שאמרתי, האנימציה מופלאה והיא כשלעצמה מצדיקה את מחיר הכרטיס.
אה, ועוד אחד אחרון ודי – האומלט שרמי מבשל לידידו נראה כל כך זהוב ופריך ומעורר תיאבון. שלא לדבר על הלחמים והירקות…כחזרתי הביתה חשבתי לנסות להכין אומלט אבל ויתרתי כדי לא להרוס את הפנטזיה…
ויש דבר אחד משותף בין רטטוי ל"טים אמריקה" – בשניהם מופיע מגדל אייפל. ההבדל הוא שבראשון הוא סתם יפה ואילו בשני הוא מופצץ לרסיסים ישר על ההתחלה. וזה כל ההבדל.
לרון – "סרט קלולס, ממתק חצוף שנון ומענג" – מה, נהיית אמיר קמינר?
סתם, לא התכוונתי להעליב. ולגבי הגאונים שיצרו את "טים אמריקה", מדובר כמובן בטריי פרקר ומאט סטון, המוחות מאחורי סאות'פארק. תחפש ביוטיוב את "The Spirit of Christmas", סרט הקולג' שלהם עליו ביססו את סאות'פארק, או את "אורגזמו" שמשודר מדי פעם ב"יס". ואם יוצא לך לשים יד במקרה על העותק הלא מצונזר של טים אמריקה, מדובר באחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי.
תודה ניוטון. רק לא להשוות אותי לקמינר, עדיף כבר שרי רז…
מילא זה.
"המלט" של קנת בראנה יוצא סוף סוף ב-DVD!
(בלי ציניות, זה באמת משמח אותי. ויש גם קומנטרי)
נ.ב. את אורגזמו אפשר לתפוס אאל"ט גם בהוט.
רוברטה/אורית נבון,
אני מבין את הכעס כלפי אותם מבקרים ואת הפגיעה מהביקורת שלהם כלפי הסרטים שאת קשורה אליהם. אני חושב גם שהביקורת היא מוצדקת בהיבט של ההחריפות של הדברים וסגנון הכתיבה אבל עדיין מבחינת המהות זה לא שהסרטים האמורים טובים אלא אלו סרטים לא טובים שקיבלו ביקורת רעות. הבעיה היא שבמקום שהביקורת תהי ביקורת בונה (הגיוני מאד לנוכח איכות הסרטים) נכתבה ביקורת פוגעת וזה כבר חורג מהטעם הטוב.
באופן כללי כל סרט יכול לחמוק מכל תחרות ולא להתמודד בשום מקום אם הוא פוחד מביקורת ולא מאמין באיכותו ו/או בסיכוייו לזכות. יוצר שיודע שיש לו סרט טוב בעל איכות גבוהה לא חושש ממבקרים לא בארץ ולא בחול (וכן גם בפסטיבלים בחול כשמוצגים סרטים רעים הם מקבלים ביקורת רעה, ההבדל היחידי הוא שלהבדיל מפסטיבל ירושלים שמקבל את כל הסרטים הישראלים שרוצים להתמודד, פסטיבלים בחול מסננים מראש את הסרטים וכך הסבירות שיגיע אליהם סרט באיכות נמוכה נמוכה יותר).
ליובל.
למרות שאני מסכים עם רוב הדברים שכתבת הרי שהמסקנה שלך הנוגעת ל"נודל" שמקורה בהנחת יסוד שגויה, מקוממת. באופן כללי יוצר מנסה להתקבל לפסטיבל משום הכבוד המקצועי הנלווה לעצם בחירת סרטו והכבוד האישי שהוא זוכה לו על-ידי אנשי הפסטיבל המזמין. זו דרך העולם. ירושלים עם הפסטיבל המעאפן שלה, שלא מסננת את הבאים בשעריה, לא מציעה ליוצר כלום מכל אלה. כאן מנפנפים למול היוצר בפרס כספי גבוה ובחסות הפיתויי הזה גוררים אותו להקרנה שערורייתית באווירת שוק שמקורה בבית קפה שיושב על הדלתות, או בסתם קבוצת אנשים שנתקעת להתווכח בקולי קולות על רחבת הכניסה לאולם בדרכה למעלה/למטה ובנוסף, תוך כדי הקרנה פתיחת דלתות אין סופית בידי אנשים תועים בדרכם לשרותים ועל כבוד אישי אין בכלל מה לדבר. במילים אחרות. השיקול הבלעדי שעומד בפני מי שבוחר להקרין את סרטו במקום הזה הוא הפרס הכספי והסיכויי להשיג אותו. אז אם יוצר (במקרה הזה יוצרי "נודל") בוחר שלא להקרין את הסרט בעלק פסטיבל הזה, אז מן הסתם הוא עשה שיקול מקצועי נבון שאין לו סיכויי לקחת את הפרס (זה לא אומר כלום על איכותו של הסרט כי תמיד יש סרט יותר טוב וזה לא אומר שיש לך סרט רע) ולא בגלל החשש מביקורת שלא משחקת שום תפקיד בהחלטה. בלי להכיר את יוצרי "נודל" אני די משוכנע שהם שלחו, שולחים וישלחו את סרטם לפסטיבלים אחרים בעולם בתקווה להתקבל ולמרות שגם שם הם יהיו חשופים לביקורת.
ולרוברטה.
מי שהולך לישון עם כלבים לא אמור לקטר כשהוא קם עם פשפשים.
כתבו פה שהחסות של אורנג' מעצבנת יותר מהחסות הסלקומית על כוכב נולד, ואני לתומי לא חשבתי שדבר כזה אפשרי בכלל. אמנם לא הייתי בפסטיבל השנה אבל אני יכולה לדמיין אלף דרכים מרושעות של נותן חסות סלולרי להתערב בתוכן של אירוע תרבותי כמו פסטיבל קולנוע, ולמיטב ידיעתי זה לא קורה שם. יאיר, אתה מוזמן לחלוק עליי אם אתה יודע משהו אחר. ולגבי העיצוב- שחור וכתום זה בני יהודה בכלל, לא? 🙂
ודרך אגב אני חברה שלך! כתבת שיש לך רק שלושה חברים בעיתונות. אז לפחות מבחינתי יש לך ארבעה.
רוה לרונה: נכון. וגם הרונה השנייה. לא ממש טוב בחשבון דיפרנציאלי. אבל חשבתי שאת פרשת לעולם התסריטאות, פתאום אני מגלה שאני כותב בוקסות לכתבה שלך. עולם מצחיק. ולגבי החסות של אורנג': אם השיקול הוא "אין חסות/אין פסטיבל" מול "יש חסות/יש פסטיבל" מצידי שיביאו את כריסטו לעטוף את הכותל המערבי בכתום אורנג' לימי הפסטיבל. אני לא מכיר פסטיבל בעולם שאין בו חסויות מסיביות שמאפשרות את קיומו, תוך כיבוש של המרחב הציבורי – ששם תמיד אפשר לקוות למעט עידון ותמיד להזדעזע עד כמה תאגידי ענק אוהבים להבליט את עצמם – אבל בלי שום התערבות תכנית. זה פסטיבל סרטים, לא מצעד רינגטונים ומבחינתי התמיכה של אורנג' בפסטיבל גובלת בפילנטרופיה.
לסתום,
אני מקבל את תיאורך של התנאים הגרועים, בגלל שלא הייתי בפסטיבל ירושלים. את מה שכתבתי, כתבתי מתוך הסכמה תאורטית עם דברי רוברטה ואחרים שטענו שמהיכרות עם יוצרי הסרטים, כך הם פעלו.
אבל אני לא מבין את השיקול המקצועי הנבון של יוצרי "נודל", גם כפי שאתה מסביר אותו. בהנחה שהתנאים הגרועים מתחלקים שווה בשווה, או שאין דרך לצפות אותם מראש, אז אם הם באמת חשבו שאין להם סיכוי לקבל את פרס וולג'ין או חבר השופטים (שגם כולל פרס כספי), ולעומתם – ליוצרי "ביקור התזמורת" ו"וסרמיל" (ולשאר הסרטים) כן היה אמונה בסיכוי שלהם, אז אני מעריך את האחרונים יותר.
(גם מה שנכתב כאן, אני כותב תחת ההנחה שאתה צודק, ותנאי ההקרנה הם אלו שגרמו לרתיעה מהפסטיבל. יכול להיות שהסיפור מורכב יותר, או שונה לגמרי)
כמובן שמה שאני כותב בנוגע לאיכות הסרטים הנ"ל הוא תאורטי גם, ומגיע מנקודת מבט של מישהו שלא ראה אף אחד מהם. ייתכן שאחרי שאראה את "זרים", "החוב" ו"נודל" אחליט שהם סרטי השנה שלי, ו"ביקור התזמורת" דווקא ישאיר אותי אדיש. אבל לעזאזל, הרעיון הזה חזר פה כל כך הרבה פעמים ותמיד נראה לי מטומטם לגמרי. במאי שמסרב להקרין את הסרטים שלו בגלל פחד מהביקורת? אם הם לא מאמינים בהם, הם מצפים ממני ומשאר הצופים להשקיע בהם שעתיים ו35 שקלים חדשים?
האם היית הולך למוזיאון ומתאמץ להביט בציור בזמן שהצייר שלו מנסה להסתיר אותו, ומישהו שטוען שהוא חבר שלו אומר לך "תבין, מישהו ממש מרושע נמצא פה והוא רצה להביט בציור בחינם, ולהפיץ עליו סיפורים מרושעים. אותו אדם מרושע אמנם אוהב ציירים אחרים, אבל סתם ככה הוא החליט שהוא לא אוהב את החבר שלי, בלי סיבה באמת, סתם מרשעות והתנשאות. הופ, הנה הוא הלך, אתה מוכן לשלם לי כסף לראות את הציור לפני שהוא חוזר?"
רוה ליובל: אני לא חושב שיש פחד מהביקורת (יש פשוט חוסר אהדה לדיווחים של קליין ושניצר, שהם כרגע אנשי התקשורת היחידים המסקרים את הפסטיבל באופן יומיומי, ותויגו על ידי הקולנוענים כעדים עוינים). אלא שתהליך הפצת סרט הוא עסק סבוך שדורש תזמון בין הרבה גורמים, בין השאר מתי אתה מתחיל לייצר את הבאז עליך ואיך אתה שולט במסה הקריטית של הפרסומים בעיתונות. "נודל" יוצא בשבוע הבא, חשיפתו בפסטיבל היתה מסיטה את הדיון התקשורתי בו שבועיים לפני היציאה, יוצרת חשיפת יתר שהיתה מביאה לדעיכה בכמות הכיסוי בדיוק בתזמון שהוא הכי זקוק לו, בשבוע היציאה. ובאופן כללי, סרטים בהפצת משה אדרי מדלגים על פסטיבלים, זו פשוט טקטיקת הפצה שמנסה לשדר "אנחנו בלוקבאסטר, לא ארט האוס". "ביקור התזמורת", בהפצה עצמאית, יוצא בספטמבר, ואני מניח שיוצריו מאמינים שבספטמבר הם יצליחו לעורר עניין ציבורי ותקשורתי נוסף סביב הסרט, למרות שאחרי קאן ואחרי ירושלים יש סיכוי שהקהל והתקשורת ירגישו שהסרט הזה הוא כבר חדשות ישנות. וזו בדיוק הסכנה שבהליכה לפסטיבלים, אלא אם אתה בא לשם בחיפוש אחר מפיץ.
משהו תמוה עולה ממה שכתבת יאיר: הם (שניצר את קליין) היחידים שמסקרים באופן יומי את הפסטיבל, והם נחשבים עוינים. אבל אולי זה פשוט כי הם מסקרים. ז"א, קוראים להם עוינים כי הם נותנים ביקורת עיונת, אבל אם אין אף ביקורת אחרת, אז המצב מעט בעייתי לא?
I not to mention my friends have been looking at the best thoughts located on the blog and so suddenly developed a terrible suspicion I never thanked the website owner for those strategies. My boys are already certainly glad to learn all of them and have now extremely been taking pleasure in them. Many thanks for really being simply accommodating and then for having variety of incredibly good useful guides most people are really wanting to be informed on. My sincere regret for not expressing gratitude to you sooner.