חומות (ירושלים) של תקווה
אני חייב להגיד שאורי קליין יצא ג'נטלמן. אין לי מושג אם הוא היה עד או ער לדיון העז סביב ביקורותיו כאן (וכאן וכאן), אבל למקרא הטקסט שלו הבוקר בו הוא מסכם את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים, עולה התחושה שלפחות הדיה הגיעו לאוזניו. וכך, בטקסט מנוסח היטב, מודע לעצמו, והמתייחס למחלוקות סביב הסרטים והגישות השונות לבקר אותם, הוא מרחיב את עמדתו, ומסביר לעומק מה כה הפריע לו ב"החוב" וב"זרים". כמו ויכוח אידאולוגי בין התומכים בנסיגה מהשטחים הכבושים ובין אלה המעדיפים את העמקת ההתנחלויות והנצחת השלטון הישראלי בהם (אם כי אין לי מושג מי הוא מי בדימוי הזה), הרי אין לצפות שיבוא אחד ויכריז: וואלה, פתאום קלטתי שצריך לסגת ושכל תפיסת עולמי היתה שגויה והרסנית. אלא הוא פשוט מוצא ניסוח אחר להדגשת עמדותיו. וזה מה שקליין עושה הבוקר, והוא עושה היטב. פסקה לדוגמה:
הקולנוע הישראלי כיום הוא מהות יצירתית ואמנותית עשירה, מרתקת וסואנת, הפועמת ביעילות מרשימה במרכזה של ההוויה הישראלית התרבותית. הקוראים את המשפטים האלה עשויים לתמוה כיצד אני יכול לטעון את הדברים האלה אם גם ביקרתי קשות רבים מהסרטים הישראליים שהופקו בשנים האחרונות; אך זו יכולה לשמש הוכחה לדברי דווקא. חיוניותה של תעשיית קולנוע נמדדת גם בתגובות העזות שהיא מעוררת, בעד ונגד; האדישות היא האויבת הגדולה של האמנות, כל אמנות, ולא זכורה לי עוד תקופה שבה כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים מעורר תהודה כלשהי.
פסקה קודם עונה קליין לקביעתו של דיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, שאמר בראיון ב"גלריה" שהקולנוע הישראלי נמצא כעת בפריחה. "אינני בא להתווכח עם קביעתו של קוסליק; להיפך אפילו. אם יש לי הסתייגות מהדברים שצוטטו לעיל, הרי זה אך ורק מצמד המלים 'בתקופה האחרונה'. משהו טוב קורה בקולנוע הישראלי זה זמן רב הרבה יותר; עוד לפני שהחלו להפיק בישראל כל שנה מספר סרטים מכובד ביותר, והקהל חזר לצפות בהם אחרי שנים ארוכות של נתק".
וזו מחלוקת ראשונה ומרכזית בין תפיסתי ובין תפיסתו של קליין. אני רואה בבכורת "ההסדר"/"חתונה מאוחרת" פתיחה של עידן חדש בקולנוע הישראלי, שהוא שונה לחלוטין ממה שקרה בו קודם. והעדות: הקהל והפסטיבלים התחילו להגיב אליו. אוקיי, היו גם כמה סרטים ישראליים טובים בין 1980 ל-1999, אבל הם היו ספורדיים, אקראיים. בשנים האחרונות נדמה שנוצר כדור שלג יצירתי שמעבה את עצמו, ושהוא גם תחום מבחינה דורית. זה דור חדש לגמרי עם ארסנל קולנועי שלא היה קיים כאן קודם.
סלע מחלוקת מהותי נוסף ביני ובינו נותר בהתייחסות שלנו ל"החוב" ול"זרים", לא בהערכה הנקודתית – אני גם יכול להגן על שני הסרטים האלה עד נקודה מסוימת, ומשם אין ברירה אלא להודות שהם לא עובדים – אלא בתפיסת העולם הבסיסית ממנה נובעת הביקורת. קליין כותב, תוך התייחסות לעובדה שהסרטים מומנו על ידי קופרודוקציות זרות:
חמורה מכך היא הדרך שבה המבט הכפול, לכאן ולשם, משפיע על עיצוב הנושאים שבהם עוסקים חלק מהסרטים האלה, ובראשם "החוב" ו"זרים". בשניהם בחרו היוצרים לעסוק בנושאים "גדולים": השואה ב"החוב", הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב"זרים"… רצונו של הקולנוע הישראלי למצוא חן הוא טבעי ולגיטימי; אך המאמץ הרב מדי שסרטים מסוימים משקיעים בניסיון להתחבב גם פה וגם שם עלול בסופו של דבר להניב יצירה שתעורר תמיהה במקום שבו חשיבותה היא הגדולה ביותר – כאן.
במילים אחרות, קליין מאשים את שני הסרטים האלה בציניות. עשייתם חפה מכנות או יושרה אמנותית, כך אני מבין מדבריו, וכל מטרת הפקת הסרט היא כדי למצוא חן בעיני מנהלי קרנות זרים, לקטורים בפסטיבלים בינלאומיים וקהל אירופי. וכאן אני חולק לגמרי. אין לי הוכחות, זה עניין של תחושה והזדהות. אני לא רואה שום מניפולטיביות צינית בסרטים האלה, וכן רואה בהם כנות גדולה, רצון ליצור סרט ז'אנרי (וזה החידוש בעיני, בכך שהז'אנר הוא זה שסוחב את עגלת המשמעות, ולא הנושא) אבל שעלילתו ייחודית לדמויות ישראליות. אני מבין לחלוטין את המנוע היצירתי ממנו שני הסרטים האלה נבעו, ואני מעריך אותם כי אני חושב שהם לקחו סיכונים מעניינים מאוד. מכאן, זה כבר פער הדורות. והבדלי טעם. אז כן, יש בשני הסרטים האלה בעיית מיומנות קשה, בוסריות, פער מצער בין שאפתנות והגשמתה. במילים אחרות, יש לי תחושה שעל הנייר הייתי אוהב את שני הסרטים האלה הרבה יותר. מה שהכשיל אותם זה הביצוע הטכני, לא האידאולוגיה. וכאן עמדתו של קליין עומדת בסתירה לשלי, בעיקר כי נדמה לי שהוא מאשים סרטים נוספים מהשנים האחרונות בהתחנפות הזאת, בשעה שאני רואה בהם צילום רנטגן חושפני מאוד של יוצריהם.
אבל בעיקר, בראבו לקליין ולעורכיו על המאמר הזה. לפעמים הטון חשוב יותר מהתוכן. וזה שהוא מצא לנכון להתייחס לכך שיש המבקרים אותו (ושוב, קטונתי מלקחת את הקרדיט הזה) הניב טקסט שיש בו ענווה ומודעות עצמית. אולי משהו שמדי פעם אני גם צריך לנסות ליישם בבואי לכתוב על אחרים.
קצת אוף:
עוד מישהו ראה את הפוסטר של "החוב", ומצטרף לדעתי שהוא מועמד וודאי לתואר המומצא "פוסטר השנה של הקולנוע הישראלי"?
את הסרט לא ראיתי, אבל אחרי מודעת הפאואר-פויינט של "הדברים שמאחורי השמש", היה כיף להיתקל בפוסטר הנ"ל, ולהבין רק אחרי קריאה חוזרת ונשנית של שמות השחקנים, שאינני מביט כרגע בפרסומת לסרט הוליוודי חדש.
עזוב פוסטר, את הטריילר ראית?
🙂
ההתנצחות הזאת מצחיקה – קודם כל מנוסחת פה מחדש העמדה של קליין לקיצוניות האחת – כדי שניתן יהיה להתווכח איתה מהצד השני, פשוט לשם הויכוח.
לגבי התוכן, חייבים להסכים שיש לא מעט סרטים ישראלים שפוזלים לעולם במקום לפזול אלינו. לא ראיתי את השניים המוזכרים כאן, אבל הרי הסרטים האחרונים של איתן פוקס היו כמו שיר אירוויזיוני שנמנעים בו מלהגות ח' יותר מדי כדי לא להבהיל את האנגלוסקסים. גם "ולקחת לך אישה" חיפש יותר מאת הקהל הישראלי ויש עוד דוגמאות. זה טבעי לחפש קהל נוסף – כמו שקליין כתב – אבל לעיתים מאבדים בגלל זה את בסיס הבית.
אני חושב ששניצר היה הרבה יותר קיצוני כשקרא לסרטים האלו
מחורבנים, מביכים, או בסיכום טעות אחת גדולה.
אני חושב שיש צורה ודרך להגיד שלא אוהבים סרט. זה גם בסדר לכתוב את שדעתו של מבקר זה או אחר שאומרת על סרט שהינו סרט רע אבל להשתמש בכאלו ביטויים כמו שפורסמו השבוע, ולחזור עליהם באותו שבוע כמה פעמים זה צורם לכל אחד שאוהב קולנע וכל אחד שמודע לזה שישנה כמות עבודה גדולה של הרבה מאד אנשים בכל סרט. כל אחד שעושה ויוצר גם טועה לפעמים ואומנותו לא נראית לאחרים כפי שנראית לו, לא צריך לפגוע בהם ברמה אישית בצורה כזו.
אני לא יודע אם זה רק נדמה לי או שבאמת זה כך. אבל כל הויכוח הזה רווה/קליין נראה לי כמו סצינה משפחתית שבה הילד המחוצ'קן מגיע לגיל ההתבגרות והוא תופס את הפוזה המרדנית, זו הפוזה שבה הוא בדווקא אומר תמיד ההפך ממה שהאבא טוען. אז יש לנו ממקום אחד נער תזיזיתי, תוקפן וכאילו מקורי (לעצמו) וממקום אחר אבא מיושב בדעתו, שמושך כתף למול ההמולה הלא ברורה שהבן הצעקן מייצר, מושך כתף אדישה וממשיך ללגום את הקפה בשקט בידיעת החיים שהמרדנות תעבור והשכל הישר ישוב למקומו.
בהקשר עם ה"חוב" ובלי לקבוע עמדה ביחס לטיבו של הסרט אבל מתוך הסכמה עם קליין שיש בו קריצה חריפה לחו"ל והיא זו שעומדת בבסיס עשייתו, אני קובע באופן נחרץ.
1. ה"חוב" לא עוסק בנושא "גדול".
2. ה"חוב" הוא לא ז'אנרסיטי בשום צורה.
3. עלילת ה"חוב" איננה (לגמריי איננה) "ייחודית לדמויות ישראליות".
4. המניע היצירתי שממנו שאבו יוצרי ה"חוב" ושהוא מובן "לחלוטין" ליאיר, הוא לא מובן בכלל.
5. באופן יותר חריף מקליין, מה שהניע את יוצרי ה"חוב" היה מניע אחד ואחד בלבד, שיקולים של להצליח בחו"ל ולהפוך לפיגורות "בין לאומיות" – יצליחו או לא, הזמן יגיד.
ואם יאיר בדווקאות שלו סבור אחרת, אז כדאי שבמקום לגבב מילים "גדולות" הוא יטרח להשעין אותן גם על דוגמאות מתוך הסרט, עניין שבאופן כרוני הוא נמנע (לא מפתיע) מלעשותו.
יאיר,
אני שמח שאתה כבר לא חושב שקליין שונא קולנוע ישראלי קולנועי. אני חושב שזאת היתה טעות מתמשכת בהערכה מצידך. כנראה שאין לצפות מאף אחד שיגיד "פתאום קלטתי שצריך לסגת ושכל תפיסת עולמי היתה שגויה והרסנית". אבל אתה מנסח את עמדותיך מחדש.
אתה קורא לקליין ג'נטלמן, מנוסח היטב, מודע לעצמו, עניו. הכל יפה מאוד, טוב לדעת שאתה לא חושב שהוא איזה מפלצת שאוכלת סרטים חלשים מדי. אבל אתה עדיין חוטא לטקסטים שלו, וקורא אותם כשאתה עוצם עין אחת, כדי להמשיך לבסס את חוסר ההסכמה ביניכם על איזה ניתוק שאתה רוצה למצוא אצל קליין. ניתוק דורי שמגיע עד ניתוק רגשי ממה שהוא צעיר.
אתה מצטט מתוך המסקנות של קליין, ומתוכם אתה מפרש שהוא מאשים את יוצרי הסרטים שהוא סוקר במאמר בציניות. אבל הוא בעצמו התייחס לכך קודם לכן וטען ש"אני מציע להיות מודעים לסכנות הטמונות בהן, בין שהן תוצאה של תביעות מפורשות של הגורמים הלא-ישראליים המעורבים בסרטים; ובין שהן תוצאה של היענות אינסטינקטיווית, אפילו לא מודעת, של היוצרים המקומיים להשלכות של הקו-פרודוקציות". כלומר, הוא לא מנסה לומר שהיוצרים ציניים. הוא ישירות כותב שהוא מוכן לתת ליוצרים הללו להנות מהספק, ושהסרטים האלו הם באמת צילום רנטגן חושפני של היוצרים, ובין השאר של ההיענות האינסטינקטיבית שלהם למה שלדעתם הוא קולנוע מצליח בינלאומי. והשיקוף הזה לדעת קליין, וגם לדעתך, כנראה לוקה מאוד בחסר.
ומשהו אחר שאני מאמין שאתה מפספס, במיוחד בניתוח של סרטים ישראלים. אני לא מבין מאיפה נוצרה אצלך האשלייה שעם קצת עבודה, עוד יום של צילומים, עוד יום של מדיטציה, היוצרים היו פתאום מבינים מה הופך את הסרט שלהם לכל כך מביך ומשנים אותו ליצירת מופת. לא ראיתי את "זרים" ו"החוב", לכן אתייחס ל"ללכת על המים" ו"הבועה". באופן ספציפי לסוף שלהם.
סוף שני הסרטים הללו מציג לראווה תפיסת עולם ילדותית, פשטנית, מתנחמדת, ולא נובעת משום היבט למה שקדם לה קודם לכן בסרטים האלו. אני מסכים שאם הסופים הללו היו משתנים למשהו אחר, הסרטים יכלו להיות הרבה יותר טובים. אבל מה בדיוק גורם לך לחשוב שהיוצרים שלהם רוצים שהם יהיו כאלו? בראש שלהם הסופים האלו כנראה מצוינים, הם הופיעו בתסריטים שהם כתבו במשך שנים, היו במוחם כשהם הכינו את הסט, כשהם הדריכו את השחקנים, כשהם צילמו את הסצינות. זה מה שהם רצו לומר לנו, וזה מה שמופיע, יום אחד של צילומים לא היה משנה אותם. הסרטים האלו הם צילום רנטגן למצב האידיאולוגי הילדותי והבוטה שבו הם נמצאים.
אם יכולתי להכניס את כל במאי ישראלי לחדר, הייתי מכניס לעיניהם ברזלים שישאירו אותם פתוחים, ומקרין להם את המילה "עידון" עד שהיא תיכנס להם למוח.
ליובל. תמיד נהיה לי חם כשאני קוראת אותך. הרגשה נעימה כזאת מתפזרת לי בכל חלקי הגוף, ולפתע, ברגע מסוים, אני מרגישה את הגוף מגיע לשיא. תתחתן איתי
שוב יש את הדיון המיותר הזה .
אף אחד עדיין לא נתן התיחסות רצינית מה הויכוח פה? שהסרטים בינלאומים אז מה .
למה אף אחד לא טרח אפילו להתיחס למשחק המעולה שיש בזרים (אפילו נתנו פרס ללובנה השחקנית המדהימה הזאת) וגם למשחק של לירון לבו שסוף הצליח לרגש.
ומה ההשואה בין זרים לחוב? .(זרים סרט עצמאי צולם ללא תסריט וללא תקציב ואילו החוב סרט עם תקציב גדול – הפקה גדולה והרבה שחקנים)
אני לא יודעת בקשר ל"החוב", אבל ברור לי ש"זרים" הרבה יותר ניסה לקרוץ לקהל ולמפיצים בחו"ל ע"י שיווק כאילו-אקזוטי של הסכסוך הישראלי פלסטיני המתמצה, למרבה המבוכה, בסיפור אהבה מופרך.
אני שמח לראות את קליין סוף סוף מתפתל קצת ומגיב (ברור שהוא מגיב למה שהלך כאן, הוא הרי שלח את אנשי שלומו להגן את שאריות שמו הטוב כאן). לא קל להיות מבקר שנוא, שהדעה הכללית עליו בתעשייה אינה ראויה לדפוס אפילו בטוקבק אנונימי.
לא אמשיך את הדיון הקודם. הוא מיצה את עצמו – והמאמר החדש של קליין רק מוסיף נזק לסרטים
שהכחיד באלימות מטופשת במהלך הפסטיבל. לפסטיבל הזה ניגשו 7 סרטים. חמישה מהם מיוצגים על ידי במאים ומפיקים שמקללים עכשיו את חולשת הדעת שתקפה אותם כשהסכימו להתפתות ולהשתתף בפסטיבל. הם לא יעשו את זה יותר.
רק בגלל גסות הכתיבה של שניצר וקליין. זאת עובדה.
אבל עוד נקודה למחשבה על האיש שכולנו מחכים ששוקן יראה לו סוף סוף את הדלת:
אני חושב שהבעייה העיקרית עם קליין, ואני מצטט כאן תזה מנומקת ששמעתי מבכיר בתעשייה שיהרוג אותי אם אגלה את שמו – היא שהוא (קליין) מתנהל בעולם כבר כך וכך שנים ללא קמצוץ של הומור. הוא אינו מבין בדיחה,
נשאר אדיש לחידוד השנון ביותר, ולא מזהה פואנטה גם אם תוגש לו על צלחת בתוספת כיתוב בפונט ענק "לצחוק עכשיו"
אי אפשר לכתוב על קולנוע ישראלי כשאתה צנון מיובש גבוה אף, עלק אקדמי ומשולל הומור. מאפרים קישון, דרך אורי זוהר, אסי דיין, שבי גביזון, שמי זרחין, גור בנטוויץ', ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, ועד אתגר קרת – כולם עושים סרטים שהם גם מאד מצחיקים.
אפשר להכליל ולומר שהקסם והעומק של כל היוצרים האלה נשען על היכולת לעבור מרגעים קלילים ומחוייכים לרגעים מרגשים ורציניים. ההומור הוא כלי עזר ממדרגה ראשונה, אשר טוען את הסרטים גם ברגש עצום.
אי אפשר לגשת את מכלול היצירה הישראלית הזאת, כפי שמתיימר קליין לעשות כבר שנים ביהירות,
בלי להבין את זה.
אגב, לא רק בקולנוע – למעשה כל התרבות הפופולארית הישראלית נשענת (גם) על הומור. מלהקת הנח"ל, להקת כוורת, אורלי קסטל בלום, מתי כספי, קרת, גידי גוב ועוד המונים. כולם משלבים רציני עם מצחיק. כמי שקרא הרבה יותר מדי מאמרים של קליין אני יכול להעיד בוודאות – הוא אף פעם לא מעלה אפילו בדל של חיוך.
אפילו הקטילות שלו רציניות עד אימה. פשוט אין לו את זה. אני טוען שכותב שלא יודע להצחיק לא יכול גם להעריך הומור. ובלי להעריך הומור אי אפשר להבין אפילו חלק מזערי מקורפוס היצירה העצום שאת חלקו ציינתי כאן. רק לשם דוגמא – עמיתו של קליין בתיאטרון – הנדלזלץ – כותב נפלא, עם המון פלפל – ויודע להעריך אירוניה, סאטירה או סתם חיוך. אני מתחלחל למחשבה מה היה עולה בגורלו של חנוך לוין אם קליין היה מבקר התיאטרון של הארץ.
אתה טועה אם אתה חושב שקליין מתייחס למה שקורה כאן, בדרך כלל הגדולים לא מתייחסים ומשווים עצמם אל הקטנים אלא הקטנים כל הזמן מנסים להשוות עצמם לגדולים.
אלטמן יקר, זו בדיוק הסיבה שאני משוכנע שהוא
מתייחס. לא בגלל הגודל של הכותבים כאן כמו בגלל קוטנו של מר קליין.
יכול להיות שהוא פשוט כתב בצורה חריפה מדי על סרטים לא טובים שהוקרנו בפסטיבל והבין לבד שאולי היה חריף מדי, זה הכל.
טריפונס,
התזה שלך על שילוב של הומור בתרבות הישראלית מעניינת, גם אם גורפת מדי לטעמי. לדוגמה, 2 הסרטים שאתגר קרת עשה עד עכשיו דווקא לא "מאוד מצחיקים". האווירה בהם מחויכת וסוריאליסטית, ולא כוללת מעברים מרגעים קלילים לרגעים רציניים. כל סצינה מכילה בדר"כ גם מרכיבים "רציניים" וגם מרכיבים "מחויכים". גם בנוגע לפרוזה של אתגר קרת אפשר לומר אותו דבר – יש בה רצינות ויש בה הומור, אבל היא לא בנויה על "מעברים" בין רגעים רציניים לרגעים הומורסטיים. ברגעים הקשים יחסית ביצירות שלו (ספוילר ל"מדוזות") – ההתאבדות של האישה במלון ב"מדוזות", שי אביבי מגלה שחברה שלו בוגדת בו ב"מלכה לב אדום", הסוף של "לשבור את החזיר", הסוף של "הקייטנה של קנלר", או "צינורות" (הסיפור הקצר) – כולם עצובים אבל גם מרוחקים אירונית בו זמנית בלי "מעברים".
גם כשאתה מזכיר את אסי דיין ואורי זוהר אתה עושה את זה באופן גורף מדי – אין למשל רגעים "רציניים" באווירה ב"חור בלבנה", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר", ואין רגעים "מצחיקים" ב"החיים על פי אגפא", "שלושה ימים וילד" ו"עיניים גדולות" (למרות שבכולם יש הומור).
דוגמאות דומות אני יכול להביא מהסרטים של שמי זרחין, ניר ברגמן ודובר קוסאשווילי. בכולם יש הומור ורצינות, אבל קשה לי לומר שכוחם הוא במעבר בין רגעים מחויכים לרגעים רציניים.
בנוגע לטענה המרכזית שלך נגד קליין אני בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. הוא יודע להעריך הומור בסרטים רבים. בניגוד למבקרים אחרים שמסתפקים בהערות כמו "קורע מצחוק", קליין מנסה תמיד להתייחס בצורה אנליטית להומור (כמו גם לשאר המרכיבים בסרט) ולנסות להבין ולכתוב מה הופך סרטים מסוימים למצחיקים. בגלל הגישה האנליטית, ש"מרשה לעצמה" לפרק את הסרטים לגורמיה, אני חושב שאתה ויאיר רואים בו יהירות והתנשאות. קליין לפעמים טועה לדעתי, אבל אני אף פעם לא חושב שזה נובע מהתנשאות, אלא מניתוח חסר של הסרט.
כמה דוגמאות מתוך רבים-
1. מאמר קצר על וולגריות בסרטים ישראלים.
2. ביקורת על "מדורת השבט", שבו קליין כותב במפורש מה שאתה והחבר הבכיר שלך חושבים – הכוח של המעבר מסיטואציות קומיות לסיטואציה רצינית מאוד באמצע הסרט.
3. הביקורת על "בוראט", בה אחרי שההלם שחלק מהבדיחות בסרט גורמות כבר עבר, הוא מנסה להבין מה מצחיק בו-
בדיוק בגלל הדרך האנליטית שבה הוא מבקר סרטים הוא גם לא מנסה לכתוב את הביקורות שלו בהומור. מבקרים שמשתמשים בהומור באופן קבוע בכתיבה שלהם משאירים אותי לרוב "מחוץ" לביקורות שלהם, במיוחד בביקורות קצרות, שעליהן אנחנו מדברים. לפעמים הם מצחיקים, לרוב לא, אבל כמעט תמיד הם לא יאתגרו את הדרך שבה ראיתי את הסרט או יעשירו את החוויה. במקרים נדירים מאוד אומר לעצמי, הכותב הזה מצחיק מאוד, חבל שהוא לא כותב גם דברים אחרים.
רק לשם דוגמא – הנדלזלץ – בטורים האישיים שלו ב"הארץ", שאחר כך גם קובצו לספרים, הוא כותב עם הרבה הומור. אבל כשהוא כתב/כותב ביקורות תיאטרון קצרות הוא לא מנסה להצחיק, הוא מתייחס להצגה ומרכיביה בכובד ראש.
בנוגע לטענה שכתבת כבר כמה פעמים (וגם בהארץ ופה פורסמה), על כך ששניצר וקליין מפחידים מפיקים ובמאים מפסטיבל ירושלים. אני לא מכיר מפיקים, לא מכיר במאים, לא מכיר בכירים בתעשייה. אני אוהב קולנוע ובגלל זה אני רואה סרטים וקורא על סרטים. אתה אומר שיוצרים מפחדים מביקורות, אני אומר טוב מאוד. אני מקווה שכל כותב, במאי ומפיק בזמן שהוא עובד יחשוב על כך שאת הסרט הוא לא עושה בשביל עצמו, בשביל החברים שלו, בשביל המשקיעים שלו, וגם לא בשביל המבקרים. אני רוצה שכל במאי ייצור סרט שכשהוא נגמר הוא יוכל לומר עליו – מושלם. לא המשחק טוב, לא העריכה מיומנת, לא המוסיקה מוסיפה. אני מבין שסרטים הם אמנות שיתופית ויקרה, ולכן התוצאה היא לפעמים לקויה, ולא תואמת את החזון של היוצרים. אבל אם הם לא מוכנים לומר "זה הסרט שלי, הוא הכי מושלם שהוא יכול להיות ואני מוכן להקרין אותו בכל פסטיבל, אולם קולנוע ומתנ"ס עירוני כדי להוכיח את זה" אז אני לא מעריך אותם, ואני מאמין שהפחדנות הזאת מתבטאת גם בסרטים שלהם. המבקרים תמיד שם, אם לא בפסטיבל אז כשהסרטים ייצאו לקולנוע (בהנחה שזה לא יפחיד אותם). אם היוצרים לא מוכנים לתת לסרט לדבר בשם עצמו, הם כנראה לא מאמינים שהוא מסוגל.
אני מתחלחל למחשבה מה היה עולה בגורלו של חנוך לוין אם היה מפחד להעלות הצגות שלו למבחן הביקורת. אם אתה חושב שהביקורות תמיד ליטפו אותו, אז אני מציע לך להתחיל לחפש בארכיוני העיתונים ביקורות תיאטרון שנכתבו לפני שהפך לקנון.
אורית, מחמיא לשמוע שהתגובות שלי מעוררות את קוראיהם. אם לעשות (שוב) פרפרזה לדברי אחרים – חיונותה של כתיבה נמדדת גם בתגובות העזות שהיא מעוררת.
בקשר להצעה, כבר לא אקטואלי.
זו פעם שניה שאתה מעלה את התיזה המשונה שלך ולרגע חשדתי בך שאתה קצת יותר אינטיליגנט אבל זה כבר עבר לי. סרט להפצה בבתי קולנוע נעשה מסיבה אחת שהיא פשוטה לגמריי, לעשות כסף. בגלל זה יש לו מפיק ויש לו איש שיווק ויש לו מפיץ. כל אלה אמורים לאזן בין ה"תחת" של הבמאי לבין המציאות הכלכלית שבה הוא אמור לתפקד. אם היומרה היא אומנותית ואומנתית בלבד אפשר לכבד את היוצר במסגרת הרגולציה הטלוויזיונית ואין שום, אבל שום, אבחנה בין היצירה הטלוויזניונית לבין זו הקולנועית למעט השיקול הכלכלי. אתה ושדומך יכולים לקחת את כל התיאוריות שמנסות לאבחן קו הפרדה בין קולנוע וטלוויזיה ולעסוק בהן ככל שיעלה על דעתכם אבל בשורה תחתונה, אין שום הבדל מהותי (גם לא יכול להיות) בין לראות סרט על מסך קולנוע בחברותא או סתם לראות אותו על מסך הטלוויזיה אצלך בבית (הדור הבא בכלל לא יבין על מה אתה מדבר). אז בגלל שהשיקול הכלכלי הוא בבסיס העניין כולו, אז לא מדובר ב"יוצר פחדן" שנבהל מכל מיני יובלים שיכתבו עליו "טוק באק" אלא המדובר הוא במפיק אחראי שעניינו בקהל רחב ולא באיזה יובל זניח. ומהבחינה הז, והוא צודק בשיקוליו.
רוה לסתום: מי חוץ מבעל בית הקולנוע עושה כסף מהפצתו של סרט ישראלי בבתי קולנוע בארץ? גם סרט מאוד מצליח. תן לי שמות וסכומים של מפיקים ויוצרים – ברבים, יותר מהאחד, ההוא – שעשו כסף מההפצה בקולנוע.
סתום,
התגובה שלך הפתיעה אותי, ורק כשהגעתי לסופה הייתי בטוח שאתה מפנה אותה אליי בכלל. אני ממליץ לך לקרוא לפני שאתה כותב. לא ציירתי שום קו הפרדה בין קולנוע וטלביזיה, בכלל לא כתבתי את המילה טלביזיה. אני ושדומתי דווקא אוהבים טלביזיה, וחלק נכבד (אם לא רוב) מסרטינו האהובים ראינו בטלביזיה. הייתי ממשיך את נושא הטלביזיה מול קולנוע אם זה היה קשור איכשהו לכל דבר אחר שכתבתי, ואם לא הייתי מפחד שכתגובה לכך היית מסביר לי שאני ושדומתי יכולים לדחוף את התיאוריות שלנו על הפרדה בין פלשתין לישראל.
אכתוב רק את זה, אני לא מאמין שרק השיקול הכלכלי או רק השיקול האמנותי עומד בבסיס הקולנוע או בבסיס הטלביזיה. אני בכלל לא מאמין שאמנות וכלכלה הם שני גופים שונים ונפרדים. אוכל להביא לך דוגמאות של יצירות "אמנותיות" במיוחד בקולנוע, ושל יצירות "כלכליות" במיוחד שנעשו לטלביזיה. אבל זה ידרוש ממני מחשבה, שלא נראה לי שאתה השקעת כשכתבת את התגובה שלך.
ההשפעה הכלכלית והאמנותית שלי היא זניחה במונחים של הצלחה או כישלון של סרט, בזה אני מסכים איתך, ולעולם לא טענתי אחרת. השאלה היא אם המחשבה שלי, כפי שהוא מבוטאת בכתב פה, מבטאת איזשהו הגיון שהוא אנושי, ובמקרה הספציפי של הבלוג הזה אנושית ואוהבת קולנוע (וגם טלביזיה, שלא תתבלבל) אמנותי ומסחרי. כרגע אני מאמין שכן, לכן אני מפרסם אותה כאן, כדי שתיקרא על ידי בני אנוש אחרים שאוהבים קולנוע, ולכן הם נמצאים כאן. והם יכתבו משהו אחר שייראה לי הגיוני, שאתחבר אליו כאוהב קולנוע. ומישהו אחר יכתוב משהו שייראה לי לא הגיוני, ואכתוב לו למה זאת דעתי. וכך תימשך שרשרת של דעות של אוהבי קולנוע, וגם אני אתרום את תרומתי הזניחה.
אתה אוהב קולנוע (וטלביזיה)?
ד"א, נכון להיום, וזה רק מבחינה טכנולוגית (אבל לדעתי לא רק) יש הבדל תהומי בין צפייה בטלויזיה וקולנוע.
לא רק באיכות הטכנית של התמונה והקול, זה הכסא הנוח שאתה מרותק אליו, החושך, המרחק מן המסך, העובדה שאין פיתויים והפרעות מיותרות (אם כי בחלק מההקרנות בארץ זה לא ככה. אבל אף אחד לא מבקש: "בוא תעזור לי רגע".)
אם הכוונה שלך שאין הבדל בין יצירה שנועדה לזה או לזה, סבבה, הכל אמור להתאים להכל – אבל יצירה שדורשת ריכוז רב יותר (לטוב או לרע. ואין מה לעשות להנות מ"כוכב נולד" או "רובוטריקים" דורש ממך פחות מאשר "קונטרול") מקומה הוא כנראה במקום פיזי נוח יותר.
Thanks a lot. That is interesting knowing