השקר הבא כנראה מבוסס על סיפור אמיתי
שניים מהסרטים התיעודיים המדוברים והמרתקים של השנה שעברה יוקרנו השבוע במסגרת דוקאביב, פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי שנפתח אתמול בתל אביב. האחד הוא סיפור אמיתי העוסק בשקר, פיברוק ומניפולציה של האמת למטרות פוליטיות. השני הוא (ככל הנראה) פיברוק ומניפולציה של האמת למטרות אמנותיות, אבל העוסקים למעשה באמת לאמיתה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 11.5.2011
א. "פרשת טילמן"
לאמיר בר-לב, הבמאי האמריקאי עם השם הישראלי שביים לפני כן את "הילדה שלי יכולה לצייר ככה", יש יכולת למצוא סיפורים מדהימים מתוך כותרות העיתונים ולא רק לספר אותם בצורה מרתקת, אלא גם לפרק אותם לכל מרכיביהם כדי להעביר דרכם מסרים גדולים ומורכבים על האופן שבו נוצרת מניפולציה תקשורתית שבונה מיתוס, שסוחף אחריו אנשים. כבר התקציר הכי מיידי של "פרשת טילמן" מכיל מספיק טוויסטים כדי להפוך אותו לסיפור אנושי-קולנועי מרתק, אבל בידיו של בר-לב זה נהיה הרבה יותר מזה.
פאט טילמן היה שחקן פוטבול אגרסיבי וכריזמטי למדי שבשנת 2002, בעקבות אירועי 9/11, החליט לנטוש את חוזה המיליונים שלו בליגת הפוטבול האמריקאית, ולהתגייס עם אחיו הצעיר לצבא אמריקאי. ב-22 באפריל 2004 הוא נהרג באפגניסטן. התקשורת מייד ידעה לדווח על כך שטילמן נהרג כגיבור, כשנקלע עם יחידתו לאמבוש של הטאליבן והסתער קדימה כדי להציל את שאר החיילים. על אומץ ליבו תחת אש הוא זכה בעיטור כוכב הכסף. אבל כעבור כמה שבועות אחר כך התבררה האמת: טילמן נהרג מאש ידידותית, בתקרית ירי מביכה ומבולגנת שככל הנראה לא כללה אף חייל טאליבן אחד. הזיגזג הזה בגרסאות הרשמיות גרם לאמו של טילמן, דני טילמן, לצאת למסע חקירה שנועד להבין מה בעצם קרה שם, ואיך קרה שראשית היא קיבלה דיווח אחד ואז דיווח אחר. מי שיקר לה, ולמה? ואם שיקרו לה פעם אחת, האם שיקרו לה הלאה?
במשך שלוש שנים, בין 2004 ל-2007, עלתה דני טילמן מעלה מעלה בהייררכיה הצבאית עד שלבסוף (בזכות מכתב אגרסיבי שכתב אביו של פאט) היא הגיעה לשימוע בפני ועדת קונגרס. אבל בכל ערכאה כזאת היא לא הצליחה להבין מי נתן את ההוראה לשקר לה ולהפוך את הבן שלה לגיבור אמריקאי, ותוך כך להסוות את תקרית האש הזאת שהוציאה את חיילי צבא ארצות הברית באפגניסטן כחבורה של חמומי מוח חולי הדק ובעל יכולת שיפוט לקויה.
אז מה הערכאה הבאה בתור? סיפורו של פאט טילמן – שהוגדר "החייל הכי מפורסם בצבא האמריקאי" – דווח לא מעט בתקשורת האמריקאית בין 2004 ל-2007 וכאמור אף הגיע לקונגרס. אבל כל זה עבר ליד האוזן של כולם. אז מה עושים? סרט. סרטו של בר-לב קודם כל מספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו, ולא כגזרי סאונד-בייטס שמוגשים בטלוויזיה ומתנדפים בתוך דקות. ושנית, הוא עושה סדר בחקירתה של משפחת טילמן ומוסיף לתחקיר משל עצמו.
התוצאה היא סרט תיעודי מהזן שהאמריקאים מתמחים בו. קודם כל, כסיפור אנושי נוגע ללב. שנית, כמעין נגזרת של עיתונות, או של ספרות הנון-פיקשן, שמשתמשת בכלים הדרמטיים של עלילה עם גיבורים ומהלך נרטיבי ורגשי ברור, המסופר באמצעות ראיונות וקטעי ארכיון.
כך נרקמת מולנו דמותו המרתקת של פאט טילמן, שבכל פנייה בנתיבי חייו מצליח להיות לא צפוי: ספורטאי שהרוויח מיליונים, אבל חי חיי צנעה; פטריוט שהלך לצבא, אבל לא היה חמום מוח אלא דווקא כמעט היפי, שקיווה שהשירות הצבאי יתן לחייו משמעות ותכלית. חבריו של טילמן למחלקה אף מתארים את ההתפכחות שלו מהשקר הצבאי, כשהם היו מוצבים לתקופה קצרה בעירק. שם – כשנשלח לסייע בחילוצה של החיילת ג'סיקה לינץ' – נפקחו עיניו למניפולציה התקשורתית שהצבא מבצע באמת. שהמלחמה היא סוג של הפקה קולנועית שכל מטרתה הוא לגרום לקהל בבית להריע לגיבוריה. וזה בדיוק מה שקרה גם לטילמן עצמו כשהוא נהרג. הוא הפך לכוכב הראשי במלודרמה שמהר מאוד נתפרה למידותיו, עוד לפני שגופתו הוטסה חזרה לאמריקה.
בר-לב ומשפחת טילמן אפילו לא ממש באים בטענות כלפי החיילים שירו בו בשגגה. למרות שזה מתואר כמחדל רב מערכתי שניתן היה למנוע, זה עדיין חלק מהמחיר של מי שהולך למלחמה. והם איכשהו מבינים את זה. הטענות שלהם הם כנגד סגל הפיקוד שמיד השתיק, העלים וטייח את המקרה, רק כדי להפוך את מותו של טילמן לתשדיר פרופגנדה פטריוטי בעד המלחמה. מהלך כזה, הם מבינים, לא היה יכול להיעשות על ידי הוראה של מפקד זוטר בשטח, אלא מישהו בכיר יותר. כמה בכיר? ובכן, מאוד בכיר. מאוד מאוד בכיר.
המסקנה של הסרט הזה זהה למסקנה של סרטו הקודם של בר-לב: כל מה שמספרים לכם בתקשורת זה בולשיט. האמת נמצאת בקולנוע התיעודי. ואם לא האמת, אז לפחות היכולת להטיל ספק ולא לשקוט עד שתקבלו תשובות.
ראשית, עליי למחות כנגד תרגום הלא ממש נעים של שם הסרט לעברית בתוכניית הפסטיבל. אני שמעתי בצירוף המקורי "Exit Through the Gift Shop" משפט שאומרים סדרנים במוזיאון בשעת הסגירה כשהם מכוונים את הקהל ליציאה ועל הדרך מדרבנים אותם לחתום את ביקורם בקניית מזכרת בחנות המוזיאון. "היציאה דרך חנות המזכרות", שמעתי אותם אומרים בעברית, לפחות בעיני רוחי. כלומר, תכלית קיומו של המוזיאון נמצא בחנות שלו, האינדקס שלו. לעומת זאת התרגום "אקזיט דרך החנות" מוותר על שפת הדיבור של השם המקורי, אבל מדגיש את הפן הכלכלי: איך עולם האמנות עושה את האקזיט שלו? דרך החנות. החיבור בין אקזיט של אמנות לאקזיט של הייטק מעניין למדי. אבל השם מאבד את המיסתורין וההומור שבו. ועוד תהייה: איך זה שהסרט לא נמצא בתוך סקציית סרטי האמנות של הפסטיבל?
נברמיינד.
אם "פרשת טילמן" לימדה אותנו להטיל ספק בכל מה שמספרים לנו, מגיע סרטו של בנקסי ודורש מאיתנו ליישם. היו שטענו, כשהסרט הוצג באמריקה ואף היה מועמד לאוסקר, שכל כולו פיברוק אחד גדול, שכל מה שנראה בו, למעשה מבוים. לא טענה מופרכת במיחד כשלבמאי קוראים בנקסי ואיש אינו יודע מי הוא באמת. אם יתברר אי שם בעתיד שעל הסרט הזה מעשה חתום ספייק ג'ונז זה לא היה מפתיע אותי. זה מסוג להטוטי האמת/שקר שג'ונז כה מחבב. זה קצת כמו "ג'קאס" של מוזיאונים.
בנקסי הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם האמנות העכשווי. סוג של טרוריסט אמנות שקורא תיגר על לא מעט מוסכמות. כמו, למשל, על החוק. בנקסי הוא אמן רחוב. קרי, אמן גרפיטי. אם יתפסו אותו בעבודתו, הוא יעצר על ידי המשטרה. אם הוא יעצר, זהותו תיחשף. ומנגד, מה אי אפשר לעשות עם אמנות גרפיטי? למסחר. אי אפשר לשכפל את הקיר ולמכור אותו. בנקסי ושאר הפעילים בתחום אמנות הרחוב שחזר לאופנה באחרונה (גם בישראל) רוצים להוציא את האמנות מחנות המזכרות, אל הרחוב, שם היא זמינה לכל, בחינם. כלומר, אמנות לשמה: בלי אגו וקרדיט, ובלי כסף ומיסחור. טוב, לא ממש לשמה: אולי למען האדרנלין. ואולי גם לאמנים בשם בדוי יש אגו.
וכדי להמחיש את העניין, סרטו של בנקסי לכאורה מבוסס על חומרי הגלם שאסף ברנש בשם תיירי גואטה במשך שנים. גואטה תיעד (כנראה) באופן כפייתי מזה שנים את סצינת אמנות הרחוב ברחבי העולם. זה כמו לתעד שודדי בנקים בפעולה.
גואטה, טוען הסרט, ניסה בין שאר הדברים, להתחקות אחר פעולתו של בנקסי, האמן הבריטי, שהוא כנראה המפורסם והמיסתורי ביותר מבין אמני הרחוב בעולם כרגע. לבסוף לקח בנקסי עצמו את אלפי שעות התיעוד הכפייתיים של גואטה וערך מהן בעצמו סרט העוסק בתחום, אבל לא באמת חושף מי הוא. האם גואטה באמת תיעד את עצמו בכפייתיות? האם באמת בנקסי השתמש בחומרים של גואטה? מה שבטוח הוא: שתיעוד סצינות אמנות הרחוב אמיתי, ושהסרט הוא מעשה ידיו של אמן החותם בשם העט בנקסי. סיפור המסגרת, ככל הנראה, הוא סוג של אמת משודרגת. היו שכבר התכוננו לפיקנטריה במקרה והסרט יזכה באוסקר: האם בנקסי יעלה בתחפושת? האם יחשוף את פניו? או שאולי ישלח נציג מטעמו לטקס (בקסי הגיע להוליווד לימי האוסקרים ואף צייר – או "תייג", בלשון אמני הרחוב – על כמה מהבניינים הסמוכים לאולם הקודאק). והיו שהיו מוכנים לקרוא תיגר על הפרס ולדרוש מיוצריו להוכיח שהוא אכן אמיתי כולו ולא מפוברק.
אבל גואטה קיים באמת. והאמנים שהוא מצלם בחסות החשיכה, קיימים ויוצרים באמת. איפה כאן הדילמה לגבי אותנטיות הסרט? אולי בפרדוקסים המשעשעים שנחשפים כשאמנות רחוב מתערבבת עם קולנוע מסחרי. כי בביקורי האחרון בלונדון, נחשו איפה מצאתי את הדי.וי.די של "אקזיט דרך החנות"? נכון, בחנות המזכרות של מוזיאון הטייט. ממש ליד "מדריך בנקסי לטיולי אמנות רחוב בלונדון".
יש למישהו מושג איזה מהסרטים כבר מתוכננים לשידור ביס?
תענוג לקרוא את ההמלצות. עשית לי חשק.
צירוף מקרים: גם אני קניתי את הדיוידי של הסרט הזה לפני כחודשיים בחנות המזכרות של הטייט. הטייט מודרן, למען האמת.
והסרט מעולה. אמת או לא? לא יודע, אבל זה לא באמת משנה.