07 אוגוסט 2011 | 09:41 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

טעם של פעם

אני רוצה לנסות לקבץ כאן כמה וכמה ידיעות וקטעי וידיאו שהצטברו לי במייל בימים האחרונים.

 

 

1.

ההכרזה על המועמדים לפרס אופיר תתקיים בעוד תשעה ימים, ביום שלישי, 16.8, ב-11:00 בבוקר. לפני כמה ימים ניסיתי להמר כאן מי יהיו הסרטים הבולטים בתחרות ואיך ייראו הקטגוריות העיקריות.

 

 

וב”עכבר העיר”, זהר וגנר כותבת על תלאותיהם של יוצרים בתוך המירוץ לאופיר, על קלקולי התחרות ועל הקולות הנשמעים למהפכה באקדמיה. כזכור, יש לי לא מעט טרוניות על האקדמיה אבל אני חייב להגיד שבהמשך לקריאה בטקסט של וגנר יש משהו אחד שמובע שם ושאני לא שותף לו: אני לא חושב שזה התפקיד של האקדמיה לדאוג לכך שיבואו צופים להקרנות. זו צריכה להיות הדאגה של המפיקים והיוצרים של הסרטים. מי שחושב שאפשר להביא קהל – גם קהל של חברי אקדמיה – בלי קמפיין חי באשליה מביכה. מי שחושב שפרסים מגיעים מעצמם, הוא נאיבי. אני מסכים שהאקדמיה כושלת שוב ושוב – וזה רק הולך ומקצין – בכך שהיא לא מאפשרת תחרות שיוויונית, שלא מוצאת דרך לקדם סרטים קטנים יותר (למשל, על ידי יצירת קטגוריות יעודיות לסרטים קטנים יותר, כמו פרס לסרט ביכורים או פרס לסרט שתקציבו פחות מ-200,000 דולר, לפחות בשנים בהן יש יותר מחמישה סרטים כאלה), או שהיא בכלל מצפה שחבריה יטרחו לצפות ב-31 סרטים עלילתיים (למזלם של חברי האקדמיה חמישה סרטים נשרו ונותרו לבסוף “רק” 26), במקום להביא לדילול יזום של הסרטים המתמודדים לכדי 15 גג, אפילו פחות מזה (בקטגוריה התיעודית הם יודעים לעשות את זה. ובכן, כמות הסרטים העלילתיים כבר לא כל כך רחוקה מכמות הסרטים התיעודיים). בקיצור, האקדמיה יכולה לעשות כל כך הרבה לשיפור ולשדרוג התחרות. אבל אם מגיעים מעט צופים לסרט ואילו לסרט אחר מגיעים הרבה? ובכן, זה מעיד משהו על הסרט, ועל העניין והסקרנות שהוא יוצר לפני שמישהו בכלל ראה אותו (וזו עוד בעיה, הקטע הזה שעבור לא מעט סרטים הקרנות האקדמיה הן הקרנות הבכורה העולמיות. משונה ומביך בעיניי. אומר זאת שוב: הקרנות האקדמיה צריכות להיות סוף דרכו של הסרט, ולא תחילתו).

 

אה. וב-16.8 כשיוכרזו המועמדויות: מה הסיכויים שבאותו מעמד יוכרז גם תאריך הטקס ובאיזה ערוץ הוא ישודר? ואם לא, מתי יבינו ראשי האקדמיה שדבר קשור בדבר? שהאדישות של זכייני הטלוויזיה לטקס היא פועל יוצא מכך שראשי האקדמיה לא מצליחים לייצר תחרות דרמטית, שתעניין 900 חברי אקדמיה, לא כל שכן חצי מיליון צופי טלוויזיה.

 

 

2.

ומהאופירים, אל האוסקרים. בסוף השבוע פורסם שברט ראטנר ודון מישר נבחרו להפיק את טקס האוסקר הבא (שומו שמיים, ככה זה בהוליווד: המפיקים נבחרים חצי שנה לפני מועד הטקס). כמו בשנים קודמות, חלוקת העבודה ברורה: מישר יהיה המפיק, ראטנר יהיה הבמאי-בפועל, איש הרפרטואר והתוכן (אבל לא במאי המשדר). ברט ראטנר? באמת? איזו בחירה משונה. ראטנר מזוהה עם תדמית של ערס – בחור יהודי לבן, שמתנהג כמו ראפר שחור ושאחראי לכל מיני קליפי היפ-הופ של פעם לפני שביים את סרטי “שעת שיא” ו”X-מן 3 “. ראטנר הוא גם המפיק של “איך להיפטר מהבוס” ו”קאטפיש” שמוקרנים עכשיו בארץ. הוא נראה כמי שלא מתעניין כלל בטקסיות וההדר של טקסי האוסקר.

 

 

3.

הפסקה לווידיאו קצר. את הטריילר ל”סופר 8 וחצי”, סרטם של ג’יי.ג’יי אברמס ופדריקו פליני, ראיתם? יש שם כמה וכמה הברקות מרשימות (ומפתיעות) למדי.

 

 


 

 

4.

מדי שנה אני אוהב להקניט כאן את גלובוס הזהב ואת אנשי איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד על שיטות הבחירה שלהם, האתיקה שלהם וטעמם המשונה, אבל השבוע הם הצליחו לרגש אותי. ביום חמישי הם חילקו מיליון וחצי דולר לעשרות עמותות הקשורות לעולם הקולנוע. ממילגות לסטודנטים בבתי ספר ועד לעמותה העוסקת בשימור סרטים. הנה הרשימה המלאה של כל הגופים וכל התרומות. ומאיפה יש לתא הכתבים הזרים בהוליווד כל כך הרבה כסף? ממכירת הזכויות לשידור הטקס שלהם לרשת אן.בי.סי, שממשיך להניב רייטינג נאה.

 

ובארץ? לא רק שאיש לא משלם לאקדמיה על זכויות השידור, האקדמיה צריכה להתחנן שמישהו יסכים לשדר את הטקס שלה. אבל דמיינו שיום יבוא והאקדמיה תצליח לייצר תחרות באמת מעניינת ומותחת שתגרום לזכיינים לרצות לקחת בזה חלק ואז להסכים לשלם על כך. כפי שמשלמים על זכויות השידור של משחקי ספורט. ובכסף הזה לא רק שהאקדמיה תוכל לממן את עצמה, היא גם תוכל לתרום כספים לתעשייה, ובייחוד למיזמי חינוך ושימור, שאמורים להיות מה שאקדמיה אמיתית עושה.

 

 

5.

רשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו רק הולכת ומתארכת, וכוללת סרטים תיעודיים חדשים של ורנר הרצוג ומורגן ספורלוק ופרדריק ווייזמן וניק ברומפילד ורון פריק. אבל אני פתאום נדלקתי שם על סרט תיעודי שבטח לא ימשוך הרבה כותרות אבל אותי התקציר שלו ריגש מיד. קוראים לו “פול וויליאמס עדיין חי” וביים אותו סטיבן קסלר. פול וויליאמס היה אחד מכותבי השירים האהובים עליי בשנות השבעים. הוא זכה באוסקר על “ירוק עד” מתוך “כוכב נולד” (שיר שכתב עם ברברה סטרייסנד), כתב שירים לקרפנטרז והיה מעין מלחין הבית של החבובות (הוא כתב את “Rainbow Connection”, אחד השירים האהובים עלי בתבל מתוך סרט החבובות). לרגע קט בסוף שנות השבעים הוא התפרסם לא רק כמלחין של אחרים אלא גם כמבצע בעצמו וכסלב לרגע שהופיע בלא מעט תוכניות טלוויזיה. יצא לי לראות אותו פה ושם בשנים מאז – הוא כבר בן 70 – אבל מאז 1980 הוא פשוט פרש מעין הציבור. קסלר בסרטו מנסה להבין למה ולאן הוא נעלם.

 

 

 

והנה תזכורת למי הוא היה. מתוך העונה הראשונה של “החבובות”, וויליאמס שר את אחד הלהיטים שכתב, עם חבובה בדמותו (ואם תבחינו, גם חבובה בדמות ג’ים הנסון לקראת הסוף):

 


נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “טעם של פעם”

  1. x 7 אוגוסט 2011 ב - 16:07 קישור ישיר

    למה צריכה להיות קטגוריה לסרט שנעשה ב 200 אלף דולר? ומה אם הוא סרט מעולה יותר מזה שנעשה במיליון דולר?
    הפתרון הוא, שוב, פשוט מאוד. הסרטים שהופצו הם אלה שצריכים להתחרות זה בזה. אוואטר מול מטען הכאב, סימיקו הקטן מול סידר הגדול.

  2. אורון 8 אוגוסט 2011 ב - 16:14 קישור ישיר

    אז אחרי מלחמה קצרה בפילטר הספאם אתמול והיום, בסך הכל רציתי לכתוב שאנחנו איתך במאבק להגברת הרלוונטיות של פרסי אופיר. בין אם בתמיכה ברעיון לפיו תגמול מזכויות השידור של טקס עשוי לקסום לאקדמיה ולגרום לה להפוך את המירוץ למעניין יותר, ובין אם בפוסט מיוחד שהקדשנו לעניין בבלוג, על האנדרדוגים של התחרות.


השאירו תגובה