שנאתי את "דרך לא שמורה". הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס", 15.11.2007

"דרך לא שמורה" דומה מדי להמון דרמות אמריקאיות עצמאיות שנעשו בשנים האחרונות. בהבדל אחד: הוא גרוע יותר

איזה מזל שטרי ג'ורג' כתב וביים את "דרך לא שמורה". עוד לפני שאני מגיע להתמודדות עם סרט כמוצר אמנותי או בידורי, והאופן בו הוא מגיש את טיעוניו ורגשותיו לצופה, אני גם חווה אותו באופן פרטי. וסרט הנפתח בכך שילד נדרס אחרי חמש דקות של סרט, ומשם הדרמה רק הולכת ונהיית מייסרת יותר, על רגשות אשמה והתמודדות עם אובדן, הוא סרט שכל גופי מתקומם מולו. אם ביקורת קולנוע לא היתה המקצוע שלי ולה מחויבותי ואם "דרך לא שמורה" היה סרט שהייתי נקלע אליו כצופה מן המניין, כנראה הייתי קם ועוזב את האולם בתום רבע שעה. הוא פשוט מפרך מדי רגשית לצפייה, והוא מציע בתמורה כל כך מעט שצריך לתהות איזה ערך, מלבד שעה וחצי של מירורים בבכי, יש לצפייה בסרט.
אבל, כאמור, מזל שטרי ג'ורג' כתב וביים אותו. כי אם הוא היה מגיע לידיו של במאי טוב, יש סיכוי שהייתי שוקע בקונפליקט: הנושא בלתי נסבל (לפחות לעיניו של אבא לילדים קטנים שלא אוהב שלוחצים לו על כפתור "הילדים שלך יכולים להיקטף ממך בכל רגע נתון") אבל הטיפול הקולנועי/האמנותי/התסריטאי היה יכול להיות משובח. ואז לסרט היה יכול להיות ערך אמנותי, אולי אפילו צידוק, או איזושהי משמעות מלבד פריסת העלילה, אבל היה לי קשה להתמודד איתו או להגן עליו או אפילו לצפות בו. אלא שג'ורג', גוד בלס הים, הוא בעיניי באופן עקבי אחד התסריטאים הבינוניים ביותר, לפחות ביחס לכבוד ולמעמד להם זכה. הוא לחלוטין אובר-רייטד. החל מסרטיו עם ג'ים שרידן ("בשם האב") ועד סרטיו כבמאי ("מלון רואנדה"), ג'ורג' הוא קולנוען שפועל בנתיב הצר ביותר של הברור מאליו, הצפוי, הנדוש והבוטה. כבמאי הוא מצליח למצוא ביטוי מושלם לתסריטיו הבינוניים: הוא מייצר סצינות עקרות מפיוט, נטולות מעוף שרק מנסות להלום בראשו של הצופה בזכות שימוש מופרז במצוקה, יגון, כעס, אשמה וביטוייהם הצווחניים ביותר. כך שאין דילמה וקונפליקט: הנושא בלתי נסבל, הסרט גם.
ב"דרך לא שמורה" דורס מארק רופאלו את בנם של חואקין פיניקס וג'ניפר קונלי. רופאלו בורח מזירת התאונה ומשם מתחיל לחוש המון רגשי אשמה. פיניקס, מצידו, יוצא לחפש נקמה אחר מי שהרג את בנו, כשהוא מתמלא יותר ויותר זעם. העלילה מתרחשת בעיירת חוף אמידה ופסטורלית בקונטיקט, בה כולם מכירים את כולם וחייהם של ההורג והקורבן שזורים אלה בתוך אלה, והיא מנסה – אם הבנתי נכון – להוקיע קצת את האמריקאים על הזחיחות שלהם, על כך שהם ממוגנים ושאננים אבל לא יודעים מהו צער אמיתי, או מה טיבו של המוות והחיים לצידו. אלא שהמשמעות הזאת נדחסת בתוך סצינה אחת מיותרת למדי, שסביבה רצף סצינות בהן התובנות שלי כצופה רק מתחדדות: אני לא מחבב אף אחת מהדמויות, אין אף אחת מהן שאני מאמין שזו דמות בשר ודם ושפעולותיה מבוססות על רגש או הגיון. הדמויות נמצאות שם רק כדי לייצג ארכיטיפיים רגשיים, שרק גורמים לנו לתהות – מלבד הצער הנובע מהסיטואציה הטראגית – האם הם לא קצת אהבלים בתגובותיהם? תוסיפו לכך את הליהוק הכל כך רע לתפקידים הגבריים – רופאלו ופיניקס, שני שחקנים לא רעים, שפשוט מגלמים כאן דמויות שאתם לא יכולים לקבל כסביר שאחד מהם היה יכול להיות הדמות הזאת – והתוצאה נהיית כבר גרוטסקית (הנשים בסיפור, ג'ניפר קונלי ומירה סורבינו, שתיהן זוכות אוסקרים, מוצלחות בהרבה, אבל תפקידן כמעט זניח ביחס לעלילה הניאנדרתלית על מסעו של גבר אחד לצוד גבר אחר). "דרך לא שמורה", בגלל הבוטות של ג'ורג' וחבטותיו בפרצופי קהלו, הוא מהסרטים האלה שתוך חמש דקות הרגישים בקהל יתחילו לייבב. אחרי עשרים דקות זה כבר יהיה בכי קורע לב. בתום שעה וחצי תרגישו שהייתם בשבעה של אנשים שאתם לא מכירים, וכנראה שגם לא היה לכם עניין להכיר אותם או לשמור איתם על קשר.

תוספות:

1.
אורי קליין מזכיר שהסרט הזה של קלוד שברול טיפל בעלילה דומה בצורה מוצלחת יותר. אני רוצה להזכיר דווקא את הסרט הזה של שון פן כדוגמה טובה משניהם.

2.
"דרך לא שמורה", עם העלילה הטראגית, השילוב בין שתי משפחות, המיקום בעיירה לירית, פסטורלית ואמידה הוא אחד בסדרת סרטים שצצו בעשור האחרון ושהפכו, משום מה, לייצוג של הקולנוע האמריקאי העצמאי, זה הפונה לקהל בוגר. "סופת קרח" של אנג לי הוא הבכיר והמוצלח בחבורה, אבל מאז נעשו סרטים נוספים ש"דרך לא שמורה" מנסה לחקות לא מעו מהם: "21 גרם" (אשמה, ילד מת, תאונת דרכים), "בחדר המיטות" (אב מחפש נקמה), "בית של חול וערפל" (ג'ניפר קונלי בוכה הרבה), "ילדים קטנים" (עיירה קטנה, ילדים בסכנה, משפחות מתפרקות, ג'ניפר קונלי), "דלת נסתרת" (משפחה מתפרקת, רגשות אשמה של האם בעקבות מות הבן בתאונה), "אהבה במקום אחר" (מארק רופאלו מלא רגשות אשמה) ו"מישהו לסמוך עליו" (שוב, מארק רופאלו מלא רגשות אשמה, וגם ילדים, תאונת דרכים, אובדן).

3.
הרבה רד-סוקס בזמן האחרון. "דרך לא שמורה" כמו גם "אהבה מליגה אחרת" מלפני שנתיים עוסקים – בקטנה – בכך שהקבוצה הכי מפסידנית באמריקה, אבל עם אוסף מעריצים אדוק ונאמן – פתאום נהייתה ווינרית. הרד סוקס זכו גם השנה וגם ב-2004, בזמן צילומי "אהבה מליגה אחרת" של האחים פארלי באליפות העולם בבייסבול.

ציוץ