04 ינואר 2008 | 18:43 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

החידה (ב')

ספיישל טוד היינז. חלק ב’:

זוכרים את זה?

ספיישל טוד היינז. חלק ג’:

תכל’ס יותר מש”אני לא שם” הוא סרט על דילן, הוא חלק נוסף במסע המרתק של טוד היינז למעמקי המוזיקה של שנות הששים והשבעים – מסע שאני מקווה מאוד שהוא יתמיד בו. אחרי “ולווט גולדמיין”, שעסק בדיוויד בואי, ו”אני לא שם”, שעוסק בבוב דילן (אבל רק עד אמצע שנות השבעים בביוגרפיה שלו), האם לא מתבקש שסרטו הבא יעסוק בג’ון לנון? והיינז מקדד את סיפוריו היטב: כאמור אף אחד מסרטיו לא מציין את השם המפורש. כי הרי ממילא דיוויד בואי ובוב דילן הם שמות בדויים, פסבדונימים, מסיכות של אמנים שהעמידו פנים שהם מישהו אחר.
לגיבור ב”ולווט גולדמיין” קראו קורט וויילד (קורט קוביין + אוסקר וויילד), ב”אני לא שם” קוראים לו (בין השאר) ג’וד קווין. שם יש בריאן סלייד, כאן יש רובי קלארק. שם ארתור סטוארט, כאן ארתור רמבו. כל השמות מסווים – או שלא מסווים – שמות של יוצרים אחרים (דילן הרי קרא לעצמו על שם דילן תומס; היינז השתמש במשורר אחר, ברמבו, כנראה כדי להעמיק את אספקט העמימות המינית של הגיבור שלו)

צאת “אני לא שם” היא הזדמנות מצוינת לחזור תשע שנים לאחור, לביקורות שלי על “ולווט גולדמיין”.

1. צפייה ראשונה, בניו יורק.

“זמן תל אביב”, אוקטובר 1998:

שניים מהסרטים המוצלחים והקונטרוברסליים של העונה מוצגים כרגע באמריקה. שניהם אמורים להגיע בחודשים הקרובים לישראל, אם המפיצים לא יבהלו פתאום. הראשון, והטוב מכולם, הוא “Velvet Goldmine” (הצעת תרגום: “מכרה הקטיפה”), סרטו השלישי והטוב ביותר של טוד היינז, בכיר במאי הגיי-סינמה של תחילת שנות התשעים. לכאורה “מכרה הקטיפה” הוא סרט פסבדו-ביוגרפי הסוקר את תולדות הגלאם רוק בלונדון של תחילת שנות השבעים דרך סיפוריהם של זמרים שאמורים להזכיר לצופים את דייוויד בואי, איגי פופ ומארק בולן. אבל באמצעות הסיפור הנוצץ, והפסקול המוסיקלי המרהיב שלו, היינז משלב סיפור אישי מאוד העוסק בזהות מינית ובייצוג הקולנועי-אמנותי של הזהות הזאת. אך גם בלי המימד הפילוסופי שלו, “מכרה הקטיפה” הוא מסע קסם מיסתורי בנבכי הגלאם רוק, מסע המסופר באמצעות מצלמה משוחררת, שחקנים מגנטיים (ג’ונתן ריס-מאיירס, יואן מקגרגור, טוני קולט ואדי איזארד בתפקידים הראשיים) ופסקול מושלם עם מיטב להיטי התקופה (ועם הופעות אורח של פלאסיבו ורדיוהד, ביו השאר). זה בדיוק מסוג הסרטים שיכולים בקלות, ועם קצת פתיחות, להפוך לסרט פולחן שירוץ שנים, בשעה שבאוניברסיטאות ובסינמטקים ינתחו את המבע המשולב ואת המשמעות האינטרטסקסואלית של האלוזיות הספרותיות והקולנועיות שלו, שנעות בטירוף מאוסקר וויילד ועד “האזרח קיין”. מדובר באחד הסרטים המושלמים של השנה.

2. צפייה שנייה.

“זמן תל אביב”, פברואר 1999

נוצץ
“ולווט גולדמיין” חוזר לימים של זיגי ואיגי, בריאן פרי ובריאן אינו. שבריר שניה בתולדות הרוק ששינה את העולם ואת התקליטיה שלו

הרשימה הזאת תנסה, כנראה לשווא, להיות לקונית. תתייחסו אליה פחות כביקורת ל”ולווט גולדמיין” ויותר כנספח לסרט. אני, כפי שכבר כתבתי בעבר במדור זה, יצאתי מגדרי למראה הסרט. הוא נפלא בעיני. אבל יותר ויותר אנשים לצידי מגיבים אליו באדישות או בעוינות. יש לכך סיבה: “ולווט גולדמיין” הוא מין כתב חידה נטול פתרון חד משמעי. אני מצאתי חדווה גדולה בניסיונות האינסופיים להתיר את הסרט, לפענח את הקשריו ולפרש את סבך המשמעויות שלו. אחרים נטשו אותו בתסכול. העובדה שהסרט, למראית עין, הוא מין קרנבל פופי צבעוני ומוזיקלי לכאורה מרמזת לכך שהסרט אמור להיות פשוט, רדוד וקל לפיענוח. הוא לא, וכנראה שצריך להגיע אליו עם מידה מסוימת של מטען מוקדם כדי להינות מהטבילה בבריכת הצבעים שלו.
“ולווט גולדמיין” הוא הומאז’ – אבל לא רק – למוזיקה הבריטית של תחילת שנות השבעים, תקופת הגלאם רוק, הרוק הבומבסטי, הנוצץ, המאופר, האדרוגני. מצד אחד, מי שלא מכיר בכלל את התקופה ההיא עשוי ללכת לאיבוד בסרט, שלא טורח לספר סיפור שלם והדוק, אלא מסתפק בקטעי סיפורים וכמות אינסופית, ומבדרת למדי, של רמיזות, קריצות, ציטוטים ואזכורים לכל התרבות הפופולרית הבריטית של השנים 1971-1974.
מצד שני, מתברר שמי שהכיר מקרוב ובזמן אמת את המוסיקה של התקופה, ואת גיבוריה, מתייחס אל הסרט די בעוינות. מכיוון שבמקרה הטוב אפשר לכנות את “ולווט גולדמיין” רומן מפתח (או המקבילה הקולנועית לז’אנר הספרותי הזה) היחס של הסרט אל העובדות הוא חופשי מאוד, מה שגרם ללא מעט מומחי פופ לעקם את האף מול האמינות המפוקפקת שלו. דייוויד בואי, שהוא במידה רבה נושא הסרט, סרב לשתף פעולה עם ההפקה ולא אישר להם להשתמש בשיריו בפסקול, מה שבהחלט מזיק לייצוג העולם והתקופה של הסרט. בואי טוען שהוא עובד בימים אלה על סרט משלו, שייקרא “זיגי סטארדאסט”, ושיתאר את מאורעות אותן שנים, אך היו כאלה שטענו שבואי פשוט נחרד מהדרך בה מוצג בן-דמותו בסרט. כך או כך, שם הסרט, “ולווט גולדמיין” לקוח משיר ישן וגנוז של בואי שראה אור רק עם ההוצאה המחודשת של “עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט” ב-1990.
למזלי, הגעתי לראות את הסרט בדיוק מאותו מקום ממנו הגיע טוד היינז, הבמאי, לעשות אותו. מכיוון שהגלאם רוק לא היה פופולרי בארצות הברית גילה אותו היינז רק שנים מאוחר יותר. אני הייתי צעיר מדי מכדי לגלות את הגלאם בזמן אמת (האם שמעו בארץ רוקסי מיוזיק וטי-רקס בזמן מלחמת יום כיפור?) וכמו היינז, גיליתי את התקופה הנפלאה הזאת בדיעבד, רק בתיכון. מאז, דיוויד בואי ובריאן אינו הם החברים הכי טובים שלי, לפחות במערכת הסטריאו. כך שסרט שנשמע כאילו מי שערך את הפסקול שלו פרץ אלי הביתה ובזז את התקליטיה שלי הוא סרט שאני מקבל בהתלהבות. לא כל שכן, סרט שנפתח עם “מחט בעין הגמל” של אינו. אקספוזיציה מלהיבה כזאת לסרט לא ראיתם מאז ש”תשוקה לחיים” של איגי פופ פתח את “טריינספוטינג”.
מורה נבוכים: הנה מפתח מהיר, ולאו דווקא מחייב לדמויות ב”ולווט גולדמיין”. ג’ונתן ריס מאיירס (שחקן קצת פלגמט, למרבה הצער) מגלם את בריאן סלייד כוכב הרוק שמסתובב עם פיאות צבעוניות, נוצות, פרוות ואיפור ושממציא דמות בינתית העונה לשם מקסוול דימון. בריאן סלייד הוא מין דיוויד בואי, רק בלי הכריזמה. קורט וויילד (יואן מקגרגור) הוא רוקר אמריקאי פרוע שמתפשט על הבמה ונכנס למיטה עם כל מה שזז, כולל סלייד. וויילד אמור להיות, כנראה, איגי פופ. מנדי (טוני קולט), אשתו של סלייד, היא בת דמותה הקולנועית של אנג’י, אשתו לשעבר של בואי. ג’ק פיירי, אליו מתייחסות הדמויות ביראה והערצה משום ש”הוא עשה את כל הדברים האלה לפני כולם” הוא בריאן אינו בביגוד ולו ריד בהתנהגות. העיתונאי, בגילומו של כריסטיאן בייל, שמחפש בשנות השמונים את עקבותיו של סלייד, אחרי שהוא ביים את מותו ונעלם מעין הקהל, הוא בן דמותו של היינז, הבמאי. בייל, כמו היינז, מגלה (מחדש) את הגלאם בשנות השמונים המוצגות בעגמומיות אורווליאנית/רייגניסטית שרק מבליטה את פעימת השחרור המהפכנית של מהפכת הגלאם, והחופש המוחלט שהיא סיפקה לעולם הפופ. עבור בייל, כמו אצל היינז, ההתוודעות לגלאם היא גם התמודדות פרטית עם זהותו המינית. בייל והיינז הם אלה שפורשים את הנראטיב המעורבל של הסיפור, בפראפרזה על “האזרח קיין”.
אבל, כאמור, “ולווט גולדמיין” הוא כתב חידה שהמפתח לפתרון שלו אין כה ברור מאליו והיינז מתיך כמה דמויות יחד, גם כדי לייצג נאמנה יותר את מורכבות התקופה וגם כדי להתרחק מקריאה פשטנית של הסרט כביוגרפיית רוק נאמנה. כך צריך לחפש בתוך הדמויות גם את בריאן פרי ואת מארק בולן, עוד מגיבורי התקופה. בדמות של קורט וויילד יש לא מעט מלו ריד (יש לא מעט מלו ריד גם בשם הסרט. “ולווט גולדמיין”, על משקל “ולווט אנדרגראונד”, אולי כי החוקים שריד שבר בשנות הששים במחתרת הניחו את הבסיס למכרה הזהב של שנות השבעים). ודמותו של מיק ג’אגר, שהיתה כה מרכזית לגיבורי התקופה (הוא ניהל רומן גם עם בואי וגם עם אשתו, עליה כתב את השיר “אנג’י”), אך לא היתה ממש רלוונטית מבחינה מוזיקלית, בכלל לא נראית באופק.
טוד היינז בן ה-37 הוא אחד הבמאים הכי מלהיבים ומתוחכמים שעובדים כרגע בקולנוע העצמאי האמריקאי ו”ולווט גולדמיין” הוא סרטו הארוך השלישי (והראשון שמופץ מסחרית בישראל, כמה מביך). היינז משתמש בסרטיו בתרבות הפופולרית כחלון ראווה, ועליה הוא מלביש את מסריו. בסרטו הקצר “דוטי חוטפת מכות” הוא השתמש במוסכמות של הסיטקומים האמריקאים הסטרילים של שנות החמישים, כדי להציג מציאות משפחתית מעוותת (אוליבר סטון גנב ממנו את הרעיון הזה ב”רוצחים מלידה”). ב”סופרסטאר”, סרט קצר נוסף שביים, סיפר היינז את סיפור חייה ומותה מאנורקסיה של קרן קרפנטר כשאת הדמויות הראשיות מגלמות בובות ברבי (הסרט, אגב, אסור להקרנה בשל השימוש הלא חוקי שעשה היינז בשירי הקרפנטרז). “רעל”, סרטו הארוך הראשון, הוא אנתולוגיה של שלושה סיפורים של ז’אן ז’נה שהפכו בידיו של היינז לתרגיל מרשים בסגנון. כשלכל סיפור הוא מעניק סגנון הוליוודי קלאסי וז’אנרי, ניסה היינז ליצור ייצוג של תודעה הומואית מבעד למוסכמות ההוליוודיות. “רעל” הפך לסרט מרכזי בקולנוע ההומואי (לצד “סוון” ו”גו פיש”, שיצאו לצידו) בכך שהוא הציג את ההוויה ההומואית דרך ייצוגים קונוונציונליים שעברו דקונסטרוקציה. ב”Safe”, סרטו הקודם, שהיה גם סרטו המוזר ביותר והכי פחות קומיוניקטיבי, נטש היינז – לפחות, למראית עין – את עולם הבידור ואת הנושאים ההומואים והתעסק בתרבות הניו אייג’, ששילבה בין מיסטיקה נטולת רוחניות ורפואה אלטרנטיבית נטולת בריאות, שפשטה ברחבי העולם באמצע שנות התשעים. ב”Safe” משתמשת ג’וליאן מור באופנה, בתרבות ובהצדקה של הניו אייג’ כדי להידרדר לתוך התקף פסיכוטי שלמעשה הולך ומנטרל אותה מהעולם שסביבה*.
הסגנון הפרוע והלכאורה ספונטני של “ולווט גולדמיין” הוא אנטיתזה מוחלטת לסגנון הנקי והמאופק של “Safe”. אבל שוב, הסגנון והמוזיקה הם רק חזות הדברים, לכן זו תהיה טעות להתייחס ל”ולווט גולדמיין” רק כאל ביוגרפיה פיקטיבית של תקופה קצרה למדי, אך בעלת השפעה בלתי נגמרת, בתולדות הרוק. דרך המוזיקה, הייצוגים שלה וההשפעה שלה על המבצעים והקהל, היינז מבקש לבדוק פעם נוספת את ההוויה ההומואית אך הפעם הוא מנסה לפענח את שורשיה, לחדור אל בסיס ההוויה ולמצוא את אותה נקודת הכרעה, רגע המודעות שהופך אדם, כמו גם תופעה תרבותית, מעוד ישות נטולת מודעות לישות בעלת מודעות מפותחת ומיניות מוצהרת, ועוד מיניות ומודעות שאינה מתמזגת עם מה שנחשב למיינסטרים, אך בעלת נוכחות מספיק דומיננטית כדי ליצור מיינסטרים חדש, ושונה לחלוטין.
זו החשיבות הגדולה של הדמות של כריסטאין בייל, שמציץ פעם אחת בעטיפת תקליטו של בריאן סלייד, מפשיל את מכנסיו ומבין שהוא אינו כמו כולם (היינז, אגב, סיפר שזה קרה לו ממש כך רק עם עטיפת “אלאדין סיין” של בואי). זה אולי אחד הרגעים הכי יפים ואמינים בסרט, רגע כל כך אפקטיבי שהוא למעשה שואב את הקהל לתוכו, והופך את הקהל, על נטייתו המינית המגוונת, להומו לרגע, שותף לתאווה של בייל לסלייד, או לפחות מזדהה איתה. באותו רגע “ולווט גולדמיין” חוצה את הגבולות ומפסיק להיות רק סרט “על” תקופה אלא גם השגריר הכי נאמן שלה, כי מה שהסרט מנסה להראות, ומצליח ליישם, הוא שהגלאם רוק עשה יותר למען התנועה ההומואית – ולמען התרה מוחלטת של כל מוסכמה קיימת של ייצוגי ג’נדר – מכל אירוע אחר שקדם לו. בראש ובראשונה, זו ריאקציה מופגנת לאלה שמתייחסים אל סוף שנות הששים, עם וודסטוק וההיפים, כאל נקודת המפנה בתולדות המיניות של המאה העשרים, כאשר למעשה, אמר היינז בראיון, “השחרור המיני של ההיפים נבע ממניעים מאוד שובניסטים והומופובים”. זה היה שחרור שנועד לבסס מחדש את ערכי הגבריות, בעוד הרוק של שנות השבעים נתן דרור לנשיות של הרוקרים.
היינז מניח את תחילת שנות השבעים על ציר הזמן שמתחיל עם אוסקר וויילד, המשתלב כמוטיב מבריק לאורך הסרט, ונגמר עם קורט קוביין (אליו הוא רומז בדרך בה מבצע מקגרגור את תפקידו) ומצביע על תקופת הגלאם, עם הניהילזם המוחלט שלה, כנקודה בתולדות הרוק שהיא בעלת השפעה קריטית על המציאות בה אנו חיים היום. לא רק מציאות מוזיקלית – בה בואי ואינו עדיין אלילים – אלא גם מציאות תרבותית, קולנועית, פולחנית ומינית. את כל המשמעות המרוכזת והמטורללת הזו, דחס היינז, במיומנות מרהיבה, לתוך גלולה קולנועית צבעונית שמרחיבה את התודעה.

(*)
Safe” הוא סרט שהתחברתי אליו באיחור רב. ב-1998 הוא אכן נראה לי שונה ולא קומוניקטיבי והחמצתי לחלוטין את מטאפורת האיידס שלו. אני מחבב את הסרט הרבה יותר כיום, אחרי היכרות עמוקה יותר עם סרטיו של היינז וצפיות חוזרות בו.

נושאים: ארכיון

9 תגובות ל - “החידה (ב')”

  1. איתן 4 ינואר 2008 ב - 19:35 קישור ישיר

    מקריאה של מה שכתבת עלה תמונה של יוצר אקספרימנטלי, בודק גבולות אומנותיים, שזה מעניין, אבל מכיוון שהוא מתעסק בחומרים שאני לא ממש מתחבר אליהם, אני נמנע מלראות את הסרטים שלו. למעשה, ראיתי רק סרט אחד שלו, והוא לא מסתדר לי עם כל מה שכתבת : “הרחק מגן עדן” היה סרט יפה בעיניי, אבל היה גם מלודרמה מסורתית ברוחה, ולא נסיונית כפי שאתה מצייר אותו. איפה אתה ממקם את “הרחק מגן עדן” בפילמוגרפיה של היינז מהבחינה הזו ?

  2. גונקל 4 ינואר 2008 ב - 22:46 קישור ישיר

    תיקון פולני קטנטן – – – “וולווט גולדמיין”, השיר, ראה אור כבי סייד כבר בשנת 1975 (והעובדה שבואי ראה לנכון לצנזר למשך 4 שנים שיר כל כך נפלא היא עוד הוכחה למעיין היצירתי הבלתי נדלה שהאיש הזה היה בין 1970 ו1980).
    מעבר לכך, את “וולווט גולדמיין” גם אני לא אהבתי בכלל, בעיקר כיוון שכפי שבואי היטיב לנסח בעצמו, הוא היה הרבה יותר רציני וחסר חוש הומור מכל מה שבואי, אינו, ריד ופופ עשו בזמן אמת, אבל אני מוכן לתת ל”אני לא שם” צ’אנסה, אולי דווקא בגלל שדילן לא ממש משחק אצלי באותה ליגה של בואי.

  3. ניקו 5 ינואר 2008 ב - 15:41 קישור ישיר

    לחובבי מוסיקה: שימו לב לביצוע המצויין של רדיוהד ל-2HB של רוקסי מיוזיק מהפסקול של “ולווט גולדמיין”..גם הפסקול של “אני לא שם” לא רע בכלל

  4. קפקא 5 ינואר 2008 ב - 18:38 קישור ישיר

    אני בכלל לא נגנב מהטריק הזה של החלפת הפרצוף של הגיבור כל פעם, זה נעשה כבר בפלינדרום וכבר אז חשבתי שזו הגנבה. אמנם, המטרה היא לגרום לצופה להתמקד בסיפור יותר מאשר בפרצוף, אבל אחת החוויות הכי חשובות בקולנוע היא המעורבות הרגשית בסרט, וההחלפה הזו מעבירה אותו לכיוון שכלתני. אם הייתי רוצה אינטלקט, לא הייתי הולך לקולנוע, הייתי קורא ספר.

    רוה לקפקא: ניסיתי להבהיר את זה באופן ברור – אין כאן “החלפת פרצוף של הגיבור”, זה לא “פלינדרום” (סרט איום בעיני) או “תשוקה אפלה”. יש כאן ששה סרטים קצרים, בכל אחד מהם גיבור אחר שאמור (או לא) לייצג תקופה מסוימת בחייו של בוב דילן. ולמרות שכבעל בלוג שרוצה לטעון, ביחס לקוראיו, ש”הלקוח תמיד צודק” המשפט האחרון שלך מילא אותי תוגה. אני רק מקווה שאתה בן 17 ולכן לא מבין הרבה בהלכות העולם, לא הספרותי ולא הקולנועי. אתעלם ממנו.

  5. קפקא 5 ינואר 2008 ב - 21:33 קישור ישיר

    אתה יכול לנתח את זה איך שאתה רוצה, אני יכול לנתח את זה איך שאני רוצה – מה שבטוח, רוב המבקרים חושבים כמוני, שהסרט הזה לא מעורר הזדהות רגשית, וגם אתה מסכים עם זה.

  6. קפקא 5 ינואר 2008 ב - 21:34 קישור ישיר

    אה, ובנוגע למשפט האחרון, כוחו של הקולנוע הוא בחוויה הרגשית העוצמתית שהוא מעביר, אולי החמרתי קמעה במשפט האחרון, אבל סרט שלא מצליח לגעת מבחינה רגשית הוא סרט שלא משתמש בכוחו של המדיום, וזה בלי שאמרתי מילה על מרשל מקלואן.

  7. סטיבי 6 ינואר 2008 ב - 1:40 קישור ישיר

    כל פעם שמזכירים את מקלוהן אני נזכרת ב”אנני הול”.

  8. דרורית 6 ינואר 2008 ב - 8:06 קישור ישיר

    ואני נזכרת ביריב בן-עליעזר.
    (:

  9. רותם 6 ינואר 2008 ב - 12:53 קישור ישיר

    המעורבות הרגשית בקולנוע היא בדיוק כמו בספרים. ההבדל הוא כמות החושים הפועלים.
    ואם אתה רוצה אינטלקט, אתה יכול למצוא אותו בסרט בדיוק כמו בספר – רק צריך למצוא את הסרט הנכון.
    אולי “אני לא שם” לא נראה לך כזה, לא חסרים סרטים כאלה.
    אם כי אני אישית לעולם לא חיבבתי את המילה אינטלקטואלי. אבל זה משהו אחר לגמרי.


השאירו תגובה ל - קפקא