17 ינואר 2008 | 10:55 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

לקראת הפסטיבל הבריטי שמתחיל היום

מתוך "פנאי פלוס", 16.1.2008

שלושה אירועים בשנה. זה היבול הפסטיבלי שאני מצליח לחבב בסינמטקים בשנה השוטפת. תלונותיי מוכרות ומשומשות: הסינמטקים, בגלל מצוקות תקציב, מאפשרים לקונסוליות הזרות בארץ גישה בלתי מפרעת אל מסכיהם, או לפחות כך זה נראה למתבונן מן הצד. ומאחורי אירועים כמו "שבוע הקולנוע הפולני" תמצאו על פי רוב סרטים מדרג ב' של אותה מדינה, כפי שלוקטו על ידי משרד החוץ הפולני והמשוגרים לסינמטקים נטולי סטנדרט עריכתי בסיסי. ונדמה שהסינמטקים, הצמאים לחומרים כדי למלא את מסכיהם, מקרינים הכל, ללא סינון או מיון. וגם אם במסגרת האירועים האלה מגיע סרט או שניים ראויים (במחווה לקולנוע הרוסי שהתקיימה באחרונה, היו שני סרטים ראויים), הם מוקפים בלא מעט תוצרים זניחים. הסיבה ברורה: הסרטים הגדולים, המצליחים, המדוברים של אותה מדינה באותה שנה לא זקוקים למשרד החוץ כדי להיות מוקרנים בסינמטקים.
אבל, במזל גדול, שלושה מהאירועים השנתיים האלה, הממומנים ברובם על ידי השגרירויות ומכוני התרבות של המדינות המתארחות, מאורגנים על ידי אנשים טובים, נמרצים, בעלי טעם משובח שהופכים את הסינמטקים, שלוש פעמים בשנה, למקום שתענוג לשרוץ בו. זה קורה בפסטיבל הצרפתי (באביב), בפסטיבל האוסטרלי (אירוע חדש יחסית בקיץ, שכבר התייצב על רמה גבוהה) והפסטיבל הבריטי (בחורף). ואם אנחנו בינואר, זה אומר שהגיע הזמן להמליץ על מבחר מסרטי שבוע הקולנוע הבריטי שמתחיל היום (אתמול אם אתם חיפאים) ומנוהל על ידי המועצה הבריטית.
קודם כל, "כפרה" ו"קונטרול". "כפרה", הסרט שפותח את הפסטיבל, זוכה לביקורת סופר-אוהדת במדור השבוע. נוכחותו הפסטיבלית סמלית בלבד, והוא מציג כבר ממחר בבתי הקולנוע בכל הארץ. על "קונטרול", סרטו של אנטון קורבין על להקת ג'וי דיוויז'ן, כבר קראתם כאן השתפכויות פרי עטי מאז שראיתי אותו – ועפתי לתקרה – בפסטיבל ירושלים. בהקרנות בירושלים ובתל אביב תוכלו לפגוש את הבמאי בכבודו ובעצמו. זה אמנם סרטו העלילתי הראשון אבל הוא מגדולי/ענקי/מדהימי במאי הקליפים בתבל כבר כמעט עשרים שנה (דפש מוד, יו-2, הקילרז). הגעתו ארצה היא אחד האירועים המרגשים של חיי. במקביל להקרנת "קונטרול" יוקרן גם הסרט התיעודי על ג'וי דיוויז'ן (לא ראיתי) שנשמע כמובן מסקרן. אבל מי שמחמיץ, או שומר שבת או לא השיג כרטיסים: "קונטרול" אמור להגיע להקרנות מסחריות (מצומצמות, אמנם) בשבועות הקרובים. כך שיהיה סיכוי לתיקון למחמיצים.
"קונטרול", למשל, מעלה נקודה מרתקת: מה הוא סרט בריטי? אנטון קורבין הוא הולנדי. המימון לסרטו היה ברובו עצמאי, בחלקו יפני, וגם בריטי. אבל הסרט מצולם במנצ'סטר ועוסק באחת מאבני היסוד של המוזיקה הבריטית בת זמננו (ורוב השחקנים אנגליים). כך שזה מספיק כדי להפוך אותו לסרט בריטי.
ועוד מעולם המוזיקה: "החוף הדרומי" הוא סרט תיעודי מבדר למדי הסוקר את סצינת ההיפ-הופ הצומחת בערי החוף הדרומי של אנגליה – ברת וברייטון. "אם אתה נכשל על הבמה בלונדון זה הסוף שלך", מסביר שם מישהו, "אם אתה נכשל כאן, אנשים ימשיכו לבוא לראות אותך ותהיה לך הזדמנות נוספת". חוץ מלתעד את התופעה – היפ הופ בריטי עם מבטא קוקני – הסרט מנסה לפצח את הקוד הגנטי של ההיפ-הופ. מצד אחד, מוזיקה המוחה נגד דיכוי וניצול שנולדה בגטאות השחורים באמריקה, מצד שני מוזיקה המיוצגת על ידי דימויים של נהנתנות, זהב, עושר, מכוניות גדולות ונשים בביקיני. ההיפ הופ האנגלי הוא ההפך משני אלה. הוא לבן ברובו, לא מגיע מהגטו, אבל נרתע מייצוגי הראפ האמריקאים גדושי הזהב. למעשה, נדמה שהראפרים האנגלים מושפעים פחות מטופאק ויותר משייקספיר. הם ממשיכים מסורת בריטית של משוררים נודדים, טווי סיפורים מחורזים, אמני דיבור ומלל. אלא שעכשיו הם עושים את זה לצלילי סימפולים של, למשל, הג'אם.
הג'אם? מחאה? פרולטריון? בחיבור מהיר נעבור ל"זאת היא אנגליה" של שיין מדוז, אחד הסרטים האנגליים המדוברים בתריסר החודשים האחרונים מאנגליה שמגיע סוף סוף להקרנה (חד פעמית?) בארץ. הסרט יוקרן לצד "בנעלי המת", סרטו הקודם של מדוז, כך שנוצרת מעין מחווה אד-הוק לאחד היוצרים הבריטיים הבולטים כרגע.
אני מודה, לא קל לי עם סרטיו של מדוז ("24/7", היה הראשון). הם מחוספסים מדי לטעמי, הם עסוקים בתיעוד איזושהי גרסה עגומה של "מציאות" שאני לא מצליח למצוא הצדקה אמנותית או חברתית מאחוריה. זה מעין גרפיטי קולנועי. אבל "זאת היא אנגליה", ברובו, הוא הברקה. הסרט ממוקם ב-1983 וכבר סיקוונס כותרות הפתיחה שלו נפלא: מונטאז' של קטעי ארכיון מ-1982-1983 ערוכים לצלילי הרגאיי של טוטס והמייטלס. זה מדהים: אירועי תחילת שנות השמונים באנגליה – שביתות, מחאות, מרגרט תאצ'ר, הנסיכה דיאנה, מלחמת פוקלנד, המודס, הסקינהדס – היו יכולים לאכלס עשור שלם, והם נדחסו כולם לשנה סוערת אחת. הסרט מבוסס על סיפורו האישי של מדוז, ומספר של שון (במקום שיין), נער בן 12 שאביו נהרג בפוקלנד ומוצא חברים חדשים בדמויות חבורת גלוחי ראש בעיירת החוף הצפונית האפרורית בה הוא חי עם אמו. בשעה שאנגליה מתפוררת לרסיסים, שון חווה עם חבריו החדשים את היום היפה בחייו: הם מאמצים אותו, מלבישים אותו כמותם, מספרים אותו, והוא מתנשק בפעם הראשונה עם בחורה (שנראית כמו בוי ג'ורג'). אלא שהטוב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן. אל חבורת גלוחי הראש מגיע מנהיג חדש, אלים, גזען. ואם גלוחי הראש היו עד עכשיו קייטנה חביבה הם הופכים בהנהגתו לחבורה אלימה, ושון נגרר איתם. מדוז לא יכול להתאפק, וקשה שלא לראות את זה בא: סוף הסרט הוא העתקה מושלמת, עם טוויסט בריטי, לסוף הכה-מצוטט של "400 המלקות" של טריפו. זו כבר קלישאה לסרטי התבגרות ריאליסטיים, אבל זה עדיין עובד. גם כאן – בעיקר כי הסוף מתנגן לצלילי "פליז פליז פליז" של הסמיתס (בגרסת כיסוי).
כשאומרים "קולנוע בריטי" קופצות לראש שתי אסוציאציות. האחת: קולנוע ריאליסטי, חברתי, מחוספס, על מעמד הפועלים האנגלי. למשל, קן לואץ' (שמציג סרט חדש בפסטיבל) ומייק לי, מזוהים עם הכיוון הזה בשני העשורים האחרונים. שיין מדוז מייצג את הקול החדש והמרתק של הכיוון הזה.
השנייה: דרמות תקופותיות, שמלות, מלמלות, כוסות תה מפורצלן עדין, מבטא בריטי מיושן, מלכים ואנשי אצולה באחוזות ענק. חובבי האסוציאציה הזאת מקבלים בפסטיבל "כפרה" כמובן. אבל גם את "ומתי בפעם האחרונה ראית את אביך". סרט בריטי מהזן הצנוני, אבל עדיין נעים מסוגו. דמיינו סרט לנשים, אבל לגברים. במקום דרמה על יחסי אשה עם אמה, הסרט הזה מציג דרמה מפותלת ומרגשת על קשר בין גבר עם אביו הגוסס. הליהוק הוא מה שעושה את הסרט: קולין פירת בתור המשורר שאף פעם לא זכה באהדת אביו וג'ים ברודבנט בתור האב, רופא יהיר וקר לב, שלא ידע להעריך את בנו. בזכות הליהוק הסרט הזה, כמוצג פסטיבלי בלבד, מוצלח. אבל אנאנד טאקר ("הילרי וג'קי") מתגלה פעם נוספת כבמאי שמתקשה ליצור עלילה סוחפת. הסרט סימפטי, לא מבריק, לא ייחודי. אבל איכשהו נעים.
ולבסוף: אל, אבל אל, תחמיצו את המחווה לקומדיות אילינג. אמנם יוצגו רק ארבעה סרטים, שזה מבאס, אבל הם חיוניים לצפייה. אולפני אילינג הלונדוניים הפיקו בין 1947 ל-1956 סדרה של קומדיות מעולות, סאטיריות, ארסיות, המלגלגות על אורחות החיים הבריטיים. אלכסנדר מקנדריק וצ'רלס קרייטון (לימים במאי "דג ושמו וונדה") היו הבמאים הבולטים של הקומדיות האלה. המשובחים שבסרטים היו עם אלק גינס בתפקיד הראשי. גינס, המוכר כשחקן דרמטי (למשל ב… "מלחמת הכוכבים"), היה בעברו קומיקאי מופלא. שניים מהסרטים שיוצגו בסינמטקים השבוע יוכיחו זאת: "דם כחול", בו מגלם גינס שמונה תפקידים שונים, של בני משפחת אצולה הנרצחים בזה אחר זה, כשקרוב משפחה רחוק חומד את תואר האצולה לעצמו ומחליט לחסל את כל אלה שלפניו בשושלת. נפלא. השני הוא "ליידיקילרז", פארסה לונדונית שהפכה גם לרימייק אמריקאי דרומי של האחים כהן. כבר נערכו מחוות מקיפות יותר לקומדיות של אילינג בעבר בארץ (אחד הבעלים הנוכחיים של האולפנים הוא איש העסקים הישראלי אורי פרוכטמן, בעלה לשעבר של אנני לנוקס), אבל גם בתור מי שראה את הסרטים האלה בפסטיבלים קודמים ובטלוויזיה אני מתייחס להקרנות החוזרות האלה כמתאבן בלבד ודורש בזאת: הביאו מחווה מלאה, מושלמת, מקיפה של כל הקומדיות של אילינג בתשע השנים המופתיות האלה, בה נוצרו כמה מהסרטים המבריקים שנעשו אי פעם ("כנופיית לבנדר היל" ו"האיש שלנו בהוואנה", למשל).

המועמדים

"כפרה" המוביל מבין מועמדי הבאפט"א שהתפרסמו אתמול, יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל הבריטי הערב (בתל אביב), למרות שמפיציו עיקרו כל חגיגיות מהבכורה הפסטיבלית אחרי שכבר קיימו בכורה חגיגית בעצמם והוציאו את הסרט לטרום-בכורה בסוף השבוע שעבר.
שניים מהסרטים שזכו אתמול למועמדות בבאפט"א בקטגוריית "הסרט הבריטי הטוב ביותר" יוקרנו גם הם בפסטיבל: "זאת היא אנגליה" של שיין מדוז ו"קונטרול" של אנטון קורבין. ושלושה מהסרטים המועמדים לפרס קארל פורמן, המוענק ליוצר בריטי מצטיין, יוקרנו אף הם: "בריק ליין", "הרצח של ג'ון לנון" ו"קונטרול".

המסקרנים

חוץ מהסרטים שכבר ראיתי, יש בפסטיבל עוד כמה סרטים שטרם ראיתי והם מסקרנים אותי עד מאוד. הפסטיבל הם גם ההזדמנות של המפיצים לשלח החוצה את הסרטים במחסניהם ולנסות אותם על בני אדם, לפני שיחליטו האם יופצו או ייגנזו.
כך, למשל, קולנוע לב יציג את "זה עולם חופשי", סרטו החדש של קן לואץ' (סרטו הראשון מאז הזכייה בדקל הזהב בקאן על "כשהרוח נושבת"). הם גם יציגו את "בריק ליין" של שרה גברון, אחד הסרטים הבריטיים היותר מדוברים של השנה. גברון תתארח בפסטיבל. יונייטד קינג יציגו את "מר בדידות", הסרט החדש של הרמוני קורין, יוצר אמריקאי בדרך כלל. סרטי אורלנדו, שמביאים גם את "קונטרול", יציגו גם את "סיפורו של האלם פו" המאוד מסקרן של דיוויד מקנזי ("הזר"). ויוצג גם "הרצח של ג'ון לנון" שמתחיל לייצר כותרות שנויות במחלוקת בימים אלה.

15 תגובות ל - “לקראת הפסטיבל הבריטי שמתחיל היום”

  1. אור ברקת 17 ינואר 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    עולם האסוציאציות שלי מתמקד בצד החברתי של הבריטים ופחות בדרמות היסטוריות. לא הייתי אומר את זה – רק עכשיו שקראתי שמתי לב באיזו קיצוניות הוא מוטה לשם.

    וללא קשר:

    האם המייל ליצור איתך קשר הוא yraveh ב.. או yair ב…?

  2. נמרוד 17 ינואר 2008 ב - 14:46 קישור ישיר

    ג'ון סטיוארט בראיון מקוצץ אך ארסי עם יונה גולדברג, מחברו הגא של הספר: "פאשיזם ליברלי: ההיסטוריה הסודית של השמאל".

    אם לשפוט על פי כמה ראיונות מהשנה האחרונה אצל סטיוארט וקולבר , משהו רע מאד עובר על השיח הפוליטי באמריקה.

  3. גונקל 17 ינואר 2008 ב - 15:58 קישור ישיר

    ג'יזס, הסטיוארט הזה פשוט עולה על העצבים! אני באמת היחיד שחושב שהמלך הוא עירום? כן, כן, פוליטי ונוקב וליברלי וביקורתי והכל, אבל גם דמגוגי, מעצבן, יהיר, מטעה ומלא בעצמו. מילא שכל פעם שהוא מראיין מישהו שהוא לא אוהב, חצי מהראיון הוא פשוט עסוק בלצחוק בקול רם במקום להתווכח – אבל לקצץ ראיון עם סופר ימני מרבע שעה ויותר לשש דקות? זה לא רק מפגר, זה גם פשוט לא אתי. מה כבר נאלצתם לצנזר שם שהיה כל כך בלתי ניתן לשמיעה? ירידות על הילארי קלינטון? או שזו הדרך שלכם לסדר מחדש את הויכוח כך שהמנחה יוצא מנצח? שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי בצד של סטיוארט מבחינה אידאולוגית; אבל הדו פרצופיות והמניפולטיביות שלו עולות לי על העצבים.

  4. יוני 17 ינואר 2008 ב - 16:21 קישור ישיר

    לגונקל יש משהו בדבריך אבל זה משני כי זאת תוכנית שלא צריך שיהיה בה דיון נייטרלי מכיוון שכל מי שצופה בה הוא שמאלני ליברלי.

  5. גונקל 17 ינואר 2008 ב - 16:26 קישור ישיר

    א. לא נכון. זאת תוכנית קומית פופולרית שקוסמת לצעירים ויכולה בהחלט להשפיע על תפיסה פוליטית של אדם שמגבש את ההשקפות שלו. אין לי התנגדות עקרונית לזה, אבל עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה.

    ב. אם כל מי שצופה בתוכנית הוא שמאלני ליברלי, מה הפואנטה? לזרוק את הקונסרבטיבי התורן לגוב האריות ולראות אותו מתפתל? מצטער, לא מצחיק אותי.

  6. דרורית 17 ינואר 2008 ב - 16:36 קישור ישיר

    ובניק לינק, אוסקר-שמוסקר, העיקר שיש פוסטר.

  7. אודי 17 ינואר 2008 ב - 16:46 קישור ישיר

    מה קורה עם ה-Daily show daily?

  8. רז-ש 17 ינואר 2008 ב - 21:04 קישור ישיר

    אני צופה בדיילי שואו כל יום והמקסימום שהיה שם ראיון היה ראיון באורך של 7.5 דקות. כל התוכנית היא 25 דקות. ככה שמה הבעיה בזה שהוא קיצץ ראיון של 18 דקות? יש לי חדשות בשבילך, כמעט כל ראיון בכל תוכנית (גם בארץ לצורך העניין) מקוצץ בצורה דורסנית ותמיד לטובת המראיין. פשוט במקרה הזה סטיוארט מצא לנכון להקדים ולהבהיר את זה כגילוי נאות- כנראה באמת בגלל תוכן הראיון הפוליטי. אז להגיד על זה לא אתי זה לחטוא לאמת. זה אתיקה- ברגע שיש שקיפות מלאה ואין נסיונות הטעיה מכוונים. זו דוגמא לאתיקה בתוכנית שיש לזכור שהיא תוכנית בידור וסאטירה.

  9. גונקל 17 ינואר 2008 ב - 22:38 קישור ישיר

    הטיעון הקבוע של סטיוארט – אני רק תוכנית בידור. אבל תוכנית בידור שמשתמשת בכוח הפוליטי שלה 80% מהזמן כנראה משתמשת בטיעון הזה רק ברגעים בהם נוח לה להשתמט מאחריות. אשר לראיון – 18 דקות שיחה בטוק שואו טלוויזיוני מהזן של סטיוארט שמקוצצות לשש דקות הן דבר נדיר ויוצא דופן. עצם ההכרזה על כך מעידה. אבל השאלה "למה" נשארת פתוחה, ואני באמת לא מבין איזה דברים האדם הזה כבר יכול היה להגיד שאסור בשום פנים ואופן שיישמעו.

  10. נמרוד 18 ינואר 2008 ב - 0:10 קישור ישיר

    התזה של גולדברג פשוטה מאד – האידיאולוגיה השמאלית, לפחות זו האמריקנית, היא תולדה ישירה של התנועות הטוטאליטריות בנות המאה העשרים (ופה אני עושה לו חסד, כי הוא כל הזמן רומז לנאציזם), ומדוע? משום שהן הפאשיסטים והן הפרוגרסיבים תומכים במעורבות ממשלתית בחיי הפרט. כלומר, גולדברג לוקח קריטריון אחד, מנפח את החשיבות שלו אצל השמאל האמריקני (מדינה שמעולם לא הייתה בה תנועה סוציאליסטית אמיתית) ומתעלם משאר ההבדלים התהומיים. זהו שגעון השוק החופשי gone wild. סטיוארט מתייחס אל גולדברג בדיוק כמו אל הבדיחה הגרועה שהוא.

    אגב גולדברג כתב איזה מאמר ל"תכלת", ואפשר למצוא אותו בעברית באתר שלהם, למי שרוצה להעמיק.

  11. דן ברזל 18 ינואר 2008 ב - 0:55 קישור ישיר

    גונקל, הדבר היחיד שההכרזה של סטיוארט מעידה היא שהוא עצמו היה ער לכך שקיטוע הראיון עשוי להיראות כמו צנזורה, ועל כן היה לו חשוב להעיד שעורכי התוכנית השתדלו להביא את תמצית הדיון אל הצופים. לא יודע כמה שמת לב, אבל בדרך כלל מי שנוהג להפעיל צנזורה לא נוהג להתהדר בכך בראש חוצות. בוודאי לא כשהוא שמאלני ליברל המאמין בחופש ביטוי.

    אגב, לו אני סופר ימני, הייתי אץ לי אל התוכנית של סטיוארט ברצון רב. אם יש לי קייס טוב, אין כמו לשטוח אותו מול שמאלני מושבע. לסיים ראיון כזה בתיקו זה נפלא. הבעיה היא שלפחות בשני המיקרים שאני ראיתי עד כה, היריבים של סטיוארט היו דיי דבילים.

  12. דרורית 18 ינואר 2008 ב - 0:57 קישור ישיר

    לבמאים יש הסכם, אולי תחילת הסוף של שביתת התסריטאים?
    (בניק לינק).

  13. RanK 18 ינואר 2008 ב - 5:13 קישור ישיר

    אני חושב שהוא חלק מאיזה פסטיבל אירי קטן שהסינמטרק עורך לאחר הפסטיבל הבריטי, אבל בלי להכנס לפוליטיקה, אולי כדאי להזכיר כבר עכשיו את ONCE, האינדי-מיוזיקל הנפלא של ג'ון קרני.
    ראיתי אותו במקרה כשהוא יצא בניו-יורק, ואז הלכתי לראות אותו שוב. נדמה לי שהוא יופץ גם בהקרנות מסחריות, אבל אם לא – רוצו בהמוניכם וכו'

  14. איתן 18 ינואר 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    התגובה של התסריטאים : רגע, אנחנו חושבים.

    http://weblogs.variety.com/thompsononhollywood/2008/01/dga-forges-agre.html

    משהו כאן מריח לי לא טוב. ההסכם עם הבמאים בא מהר מדי. והתסריטאים נבוכים. מאוד. הם לא יודעים עד כמה, ואם בכלל, תנאי ההסכם עם הבמאים טובים להם, ומצד שני, אין להם כל כך ברירה.

  15. סטיבי (לא בבית) 18 ינואר 2008 ב - 14:28 קישור ישיר

    אז בקיצור, מאחר שאין לי מנוי, אני לא יודעת אם אהיה מתישהו בפסטיבל הבריטי. את לוץ' ראיתי, את מדוז אני מאוד אוהבת אבל כנראה בהזדמנות אחרת (אצלי זה דרך כלל אומר DVD), כפרה בהזדמנות אחרת (ראו סוגריים קודמים) ולגבי קונטרול…
    מה זה בדיוק "הקרנות מסחריות (מצומצמות, אמנם)"?
    והאם אתה או מישהו אחר יזכה לראיין את כבודו הקורבין בשהותו בארץ? (אם כן, מסור לו את אהבתי).


השאירו תגובה ל - דרורית