"ארץ קשוחה", ביקורת (או: רציחות לא פשוטות)
כפי שכבר כתבתי לפני כחודש: כשראיתי את "לא ארץ לזקנים" (אק"א "ארץ קשוחה") של האחים כהן בפעם הראשונה היה מאוחר בלילה, והסרט הזה לא נתן לי לישון. רצתי למחשב לקרוא את התסריט שלו, ואז שבתי וצפיתי בו שוב. ואז שוב. עילם וולמן, במדור הבכורה הקולנועי שלו ב"העיר" (הנכתב מאמריקה) תוהה נכון: האם הייתי מגיב כך אם על הסרט לא היו חתומים האחים כהן? כלומר, אם לא הייתי יודע בבטחון מלא שאני בידיים של מאסטרים שאני מעריץ את עבודתם? הייתי רוצה לחשוב שכן. כי 100 הדקות הראשונות מהסרט הן וירטואוזיות צרופה. שילוב מפציץ בין מתח חסר רחמים והומור שחור. המרדף של הכלב אחר לואלין בנהר. השוט בו רואה לואלין את האוויר מוצא מגלגלי המאית שלו החונה באופק. ובעיקר: דמותו של אנטון שיגור, הרוצח הכי נחוש והכי בלתי ניתן להשמדה מאז ה-T-1000 של "שליחות קטלנית 2 ", הבריחה שינה מעיניי. ממש כך.
אבל אלה 20 הדקות האחרונות שעשו למוחי סלטה, פליק-פלאק ובורג כפול. פייד אאוט ארוך, נדמה לי שהוא ראשון בסרט, ופתאום נקודת התצפית מתחלפת. דמות משנית הופכת דמות ראשית, דמות ראשית יוצאת מהסרט, ודמות נוספת פתאום מופיעה אאוט-אוף-דה-בלו לסצינה אחת בלבד. ואז, הסצינה האחרונה. שהיא… היא… מתסכלת במחשבה ראשונה. אפילו מרגיזה. אבל היא לא נתנה לי מנוחה. היא העסיקה אותי, שוב, ושוב, ושוב. הסצינה הזאת, והסצינה האחרונה המפלצתית, המופתית, הסנסציונית של "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, הן שתיים מהסצינות שהכי נחרתו במוחי בעת האחרונה. העובדה ששני הסרטים האלה, שתי יצירות מופת בעלות קווי מתאר דומים, הם גם המתחרים העיקריים השנה באוסקר ממלאת אותי אושר.
כאמור, אני רוצה לנסות להעמיק בסרט הזה. בעיני הוא דומה יותר ל"האיש שלא היה שם" מאשר ל"פארגו", הסרט שמבקרים רבים משווים אותו אליו. הדמיון ל"פארגו" מתבקש: הז'אנר, הנופים הצחיחים, האלימות. אבל אני חייב לקרוא את "ארץ קשוחה" כמטאפורה, כהזיה. וככזה הוא דומה יותר, בעיני, ל"האיש שלא היה שם", אולי הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן. אבל עד שאגמור לכתוב את זה, הנה הביקורת, המאוד בסיסית ומאוד ראשונית שלי. המשך יבוא.
מתוך גיליון "פנאי פלוס", 23.1.2008
נופים צחיחים. שמש עולה. מדבר. ארץ שום מקום. ואין מוזיקה. הסרט החדש של האחים כהן הוא הנגאטיב המושלם לסרטם הראשון: "רציחות פשוטות". שניהם התרחשו באותה סביבה, מערב טקסס, ושניהם תיארו עולם אלים, גחמני, רצחני, נטול חוק וסדר. אבל ההוא היה אפל, גשום ומוזיקלי. וכאן: צחיח, שטוף שמש ושקט. וגם הטון הפוך: שם זו היתה קומדיה מפחידה; כאן זהו מותחן מורט עצבים, אבל שבנוי כמו קומדיה. ברגעים המותחים ביותר אי אפשר שלא להתאפק מלפלוט צחקוק, גם כדי לפרום את פקעת העצבים, אבל גם כי האחים כהן מביימים מתח עם אותה פרטנות פיזית בה הם מביימים סלפסטיק. האנשים שלהם נראים די מטופשים.
זו הפעם הראשונה שהאחים כהן מעבדים ספר. "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי, עם דיאלוגים שממילא נראים כאילו נתלשו מסרט של האחים כהן, הוא הבסיס לסרט שבתחילה מתנהג כמו מותחן פשע, הופך למערבון, ואז נגמר כמו הרהור נוגה על "לאן הולך העולם הזה שלנו". בין לבין, האחים מייצרים כמה מהסצינות המופתיות ביותר שנראו באחרונה בקולנוע, המשלבות הומור מקאברי, אכזריות בלתי נסבלת ורגעים של מתח מורט עצבים (ומתוך כבוד לספרו של מקארתי, כמו גם למשמעות היצירה של האחים כהן, אני מעדיף לשמור על השם המקורי של הספר, שתורגם כבר לעברית, ולא להיכנע לניסיונות הרידוד של המפיצים הישראליים שמנסים להפוך סרט כה יוצא דופן לסתם עוד מותחן פעולה מערבוני שדוף. הם קוראים לסרט "ארץ קשוחה", אתם – בייחוד אחרי שתראו את הסרט – מוזמנים לקרוא לו על שם הספר: "לא ארץ לזקנים").
שלושה גיבורים יש בסרט, אך הם אף פעם לא נפגשים. לוולין מוס (ג'וש ברולין), חייל לשעבר, מוצא מזוודה מלאת כסף שנותרה מאחור אחרי עסקת סמים שהתחרבשה. הוא לוקח את הכסף. אנטון שיגור (חאווייר בארדם) הוא רוצח קר רוח שנשלח (לא ברור על ידי מי) לאתר את הכסף. אבל שיגור הזה הוא רוצח פילנטרופ: הוא מוכן לרצוח סתם כך, גם בלי שיקבל על זה תשלום. ומאחוריהם דוהר אד טום בל (טומי לי ג'ונס), השריף הקשיש, שלא ברור את מי מהשניים הוא רוצה לעצור, ובינתיים הוא מגלה שהוא כבר לא בכושר להתמודד עם פשעי העולם החדש. יש רק דמות אחת בסרט – אשתו של מוס (קלי מקדונלד הנהדרת) שפוגשת את שלוש הדמויות האחרות. כל השאר, מעולם לא נפגשים.
בין שלוש הדמויות האלה נרקמת עלילה בעלת טונים תנ"כיים מובהקים. אנטון שיגור, כמעין שטן עלי אדמות, הוא לא סתם רוצח, הוא כמו מלאך המוות – את מקומו של החרמש תופס מתקן פניאומאטי המשמש להרג בקר – הוא לא סתם הורג, הוא דורש מקורבנותיו לבחון קודם את חייהם, הוא מבקש מהם חשבון נפש. ויש לו אובססיה לדאוג שסוליות הנעליים שלו תמיד יהיו נקיות (אולי כי באנגלית "סוליה" ו"נשמה" נשמע אותו דבר). האלמנט התנ"כי, או המיתי, מתעצם בדמותה של אמה של אשתו של מוס שחוזרת ואומרת "ניבאתי שכל זה יקרה", כאילו כל מה שקורה היא כמו אפוקליפסה שהיתה בכתובים. וכשהרוצח שלנו פוגש לבסוף את אחת הדמויות הוא אומר, "זה היה צפוי".
במשך כמעט שלושת-רבעי הסרט אנו צופים ב"לא ארץ לזקנים" כמו במותחן כמעט שגרתי. מרדף רצחני של איש אחד אחרי איש אחר. אם עוצרים לחשוב, הוא באמת קצת משונה. הרוצח, למשל, לא מתנהג כמו דמות בסרט מציאותי. "לפעמים אני חושב שהוא רוח רפאים", אומר עליו אד טום. או, למשל: מותחן ללא מוזיקה? ועוד שמצליח למתוח אתכם עד קצה עצביכם? או הגיבור שלנו, שנדמה שהוא מצליח לחשוב רק כשהוא הולך לישון. ובסרט הוא לא הולך לישון הרבה. בכל פעם שהוא ישן, צצה לו מחשבה שדוחפת אותו קדימה. ומשם, ועד המחשבה הבאה, הוא פועל על פי אינסטינקטים הישרדותיים, של לוחם במנוסה.
אלא שאז, ברבע האחרון של הסרט קורה דבר כה משונה שגורם לכל הסרט לשנות כיוון, טון ומשמעות. פתאום, בבת אחת, כל נקודת התצפית של הסרט מתהפכת. דמות חדשה, שלא היכרנו קודם, נכנסת לעלילה לסצינה אחת. דמויות אחרות נעלמות. זה המקום בו הצופה מחויב לשאול את עצמו: רגע, מי באמת הגיבור של הסרט הזה? של מי הסיפור הזה? ואז, אם נזכרים בקריינות שפותחת את הסרט, ומחברים אותה לסוף, מתקבלת עלילה חובקת, זו שהמסקנה שלה היא אכן שהעולם הזה הוא באמת לא ארץ לזקנים. מצד שני, גם לא ממש לצעירים.
אהבתי את הסרט. כל דקה וכל רגע בו. אהבתי את המתח רווי העצבים, את המשחק ואת התגובה של הקהל כשהמסך מחשיך בפתאומיות בסוף הסרט לאחר שוט אחרון על פניו של טומי לי גו'נס..(ובעיקר את התגובה..'אבל מה היה הסוף?..).
אני חוזרת כרגע מצפיה בסרט החדש של פול האגיס In the Valley of Ellah והייתה שם דווקא נקודה מינורית ששמתי אליה לב. גם ב'לא ארץ לזקנים' וגם בסרט הזה משחקים טומי לי ג'ונס, ג'וש ברולין ושחקנית אחת נוספת ששיחקה אצל האחים כהן את פקידת הקבלה בטריילר פארק אליה פונה אנטון שיגור כשהוא מנסה לברר את מקום המצאו של לוולין מוס (סצינה נפלאה!!!)ואליו אצל פול האגיס היא משחקת עובדת בצי'קן דיינר אליו מגיעים טומי לי גו'נס ושרליז ת'רון בנסיונות התחקות אחר עקבותיו של בנו של ג'ונס…
"הבריחה שיניי מעיניי" הוא התיאור הכי מפחיד שיצא לך לכתוב אי פעם (בכוונה או בטעות), בעיקר עם התוספת הזאת, "ממש כך", שמבטלת כל אפשרות לקרוא אותו באופן מטאפורי. אני מדמיינת את שיני עיניך עדיין מסתובבות בעיר בלילות ומחפשות קורבן.
אוף… קשה לתאר את התחושה לאחר הצפייה ב"לא ארץ לזקנים". התגובה הראשונית שלי בסיום היתה WTF? אבל הסרט הזה לא מצליח לצאת מראשי ואין לי ספק שאגש לראות אותו שוב כי יש לי הרגשה שלא פענחתי אותו עד הסוף. הוא היה מרתק, מהפנט, והיו בו שלוש דמויות ראשיות נפלאות (וגם הדמות של קארסון וולס, ליהוק מבריק של וודי הרלסון), וסיפור אניגמטי. ואין ספק שדמותו של אנטון שיגור היא אחת הדמויות הקולנועיות הנפלאות ביותר שיצא לי להתקל בהן: היחס שלו למין האנושי היה כמו זה של ילד קטן שנתקל במין הזה לראשונה בחייו, ואולי הוא באמת חייזר (מטאפורי או לא) שהורג רק את מי שלא עונה על הקריטריונים החידתיים שלו? אין לדעת, וזה היופי שבסרט. ואולי זו בכלל קומדיה? ממש כמוך, בכמה מהרגעים האכזריים ביותר מצאתי את עצמי פולט צחקוק או חיוך. זכורים לי במיוחד שני רגעים כאלה: האחד כששיגור מצית מכונית ליד דראגסטור והמצלמה מראה אותו נכנס לחנות כשברקע רואים את הלהבה יוצאת מפתח מיכל הדלק של המכונית הכחולה שברקע, ואנו יודעים מה עומד להגיע בתוך שניה או שתיים. השני בחדר המלון של וולס, ג'סטה קטנה בה שיגור מרים את מגפיו כדי שלא יתלכלכו משלולית הדם המתפשטת על הרצפה בעוד משוחח בטלפון.
והסיום? עליו אני עדיין חושב. חלקו האחרון של הסרט הוא הסיבה שבגללה אני כלל לא בטוח שעדיין פענחתי את הסרט. זה מה שיביא אותי לצפייה שניה (ואולי אף שלישית ויותר) בסרט הזה. בינתיים אני רק חושב שהוא היה נפלא, אבל עדיין לא ברור לי לחלוטין למה הוא היה כל כך נפלא. חידה.
חזרתי עכשיו מצפייה, את הספר קראתי לפני כמה חודשים. סרט טוב, אולי אפילו טוב מאוד, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת, אולי בגלל שלפחות למי שקרא את הספר, החידתיות לא כזאת גדולה. בכמה מילים מספיילרות – לא, שיגור הוא לא שטן, למרות שהשריף אולי היה רוצה לחשוב עליו במונחים כאלה. שיגור הוא האקראיות, חוסר המשמעות, נציגו עלי אדמות של הניהיליזם שאינו יודע מוסר וחוק מהם. טום בל מנסה לצייר את המרדף הזה כמחזה מוסר של מאבק בין טוב ורע, אבל האמונה הדתית שלו קורסת כשהוא מבין שאין משפט עליון בעולם הזה והצודק לא מנצח. בגלל זה החלום האוטופי על המפגש עם אבותיך בגן-עדן וההתעוררות המכאיבה, ובגלל זה "לא ארץ לזקנים" – לא בגלל שאין כבוד לערכים הישנים בימינו; פשוט בגלל שאם אתה זקן אתה הולך למות, ואם אתה הולך למות זה הסוף בשבילך, והיי, טאף לאק. זה רהוט, מעניין ומוצג בצורה קולנועית ומקורית להפליא, אבל בעיני קצת שטחי מבחינה פילוסופית בהשוואה לכמה מיצירות המופת הגדולות באמת של האחים כהן.
קורמק מקארת'י הזה הוא מיזנטרופ רציני. הספר "לא ארץ לזקנים" הוא מעשייה של דיסני לעומת ספרו האחרון "הדרך" !! זה אחד הספרים הכי קודרים וחזקים שיצא לי לקרוא. משהו כמו "אני האגדה" פוגש את "על העיוורון"…
גונקל – כל הכבוד. ניתוח מעולה. זה בדיוק מה שחשבתי אחרי שראיתי את הסרט.
כשקוראים את זה ככה, פרוט לפרוטות, זה נראה קצת קלישאתי ועלוב; "העולם של היום זה לא מה שהיה פעם, אין דין ואין דיין, הניהיליזם גואה ואף אחד לא יודע מה לעשות"… המשפטים החביבים על זקנים באשר הם. תעודת כבוד למקארתי (ולאחים כהן) שהצליחו להפוך את הסנטימנטים האלה לסרט שלא רק שהוא לא קלישאי, הוא מרתק, מעורר דיונים ועניין ונחרת בזיכרון.
אגב, הדמות של אד טום בל מזכירה מאוד את וויליאם סומרסט (מורגן פרימן) בשבעה חטאים של דייויד פינצ'ר; דמות איש החוק המזדקן והפורש, שמביט (בקריינות שפותחת וסוגרת את הסרט) על הפשעים והפושעים של היום ופשוט לא מבין.
אני לא מבין איך הם לא הפכו את זה לקלישאה – זקנים מתלוננים שפעם היה יותר טוב, הצעירים לא איכפת להם, ועוד דור יהיה אותו דבר. הסרט טבול בדימויים שמציגים זאת – אבל האמרה היא אותה האמרה לא?
וזה בדיוק למה אני לא נופל מהסרט: יש בו הרבה דברים מרשימים, אבל הרבה דברים שהם מאד "ספרותיים". כל החלק המסיים שהשריף ולא שיגור מופיעים בו – הוא מאד חלש קולנועית.
"פרספוליס" הוקרן בפסטיבל ירושלים. פספסתי אותו. אני מצטער על כך. הנה ראיון-קומיקס עם במאית הסרט.
http://www.webcomicsnation.com/culturepulp/culturepulp/series.php?view=archive&chapter=26821
את "ארץ קשוחה" עוד לא ראיתי, אבל שמחתי על האזכור ל"האיש שלא היה שם" – אולי הסרט האהוב עלי של האחים ובוודאי הכי אנדר-רייטד שלהם. הסצינה שבה האלמנה מגיעה לביתו של הרוצח ופולטת תיאוריה מטורללת על חייזרים שרצחו את בעלה היא אחת האהובות עלי בכל הזמנים. לא בגלל התוכן המקושקש שלה, אלא בגלל המראה של האלמנה שמשתלב עם סערת הרוחות שמעבר לדלת. כמה אני מצטער שלא יצא לי לראות את הסרט הזה בקולנוע…
כבר ציינתי בעבר את אכזבתי מ"לא ארץ לזקנים, (כן, גם אני חייב להסכים ש"ארץ קשוחה" זה שם מטומטם. טוב שלא קראו לו "איך להריץ שיגועים בטקסס"). אני במיעוט. כמעט כל מי שאני מכיר ראה את הסרט והתרשם עמוקות. וכמובן שהיכולות של האחים כהן לספר סיפור בצורה קוהרנטית אינן מוטלות בספק.
אבל עם כל הכבוד לטכניקה, מה בעצם הסרט הזה אומר? שהחיים הם, איך נאמר בעדינות, די ומחורבנים? שאנשים מונעים על ידי תאוות בצע מטופשת? שהאקט היחידי של חמלה בסרט (חזרתו של מוס לזירת הפשע כדי להביא מים לפצוע שאותו נטש) היא זו שתביא לחורבנו?
כמו ב"איש שלה היה שם", גם כאן העונש הוא אחיד – מוות, והוא מגיע כתוצאה מטיפשותם של אחרים. אפילו רגע האמת, הדו קרב המסורתי בין הטוב והרע, נגזל מאיתנו. לא שוגור הוא ההורג את מוס, אלא אמה של אשתו, שבטיפשותה מסגירה את מיקומו למקסיקנים.
בסופו של עניין, הסרט חלול. לא יוצאים ממנו עם תחושה של התעלות, של הבנה חדשה של הקיום האנושי, אלא יותר עם תחושה מעיקה שההוויה האנושית היא חסרת פשר. כיוון שהעניין מוסווה כקומדיה שחורה העסק נתפס כבדיחה.
כאן המקום לציין שציניות וסרקאזם (הפורטה של האחים, וסימן ההיכר המובהק של עבודתם), הם עלבונות בפסיכולוגית. זה אומר שמשהו ביכולת שלך להתחבר למכלול ההוויה האנושית פגום. כי במקום שיש אכזריות חסרת פשרות (והיא אכן חלק מהקיום האנושי), מתקיימת גם חמלה.
זה לא. זו בריחה מהיכולת להתמודד עם מציאות. זו בריחה מתמשכת של האחים כהן מהתמודדות עם הצד הזה של האנושיות וזה הופך אותם לקולנוענים מוגבלים, משהו כמו דיוויד לינץ', שגם הוא כבול כבר שנים בתוך עולם כאוטי שאותו הוא אינו מצליח לסדר.
אולי אנשים צעירים פחות רגישים לדברים האלה. הם חושבים שציניות זה מה-זה מגניב. אני יודע שהדברים האלה פחות הפריעו לי כשהייתי צעיר ומעריץ שרוף של האחים כהן. אבל היום, עם מעט יותר ניסיון בחיים הציניות, המאקבריות, הסתמיות, נראים לי פתאום מיותרים. מיזנרופיות חסרת ערך.
זה עדיין קולנוע משובח, אבל לצערי, הוא ציני וחף מכל שמץ של נשמה. קארמה.
סאנדאנס – רוב הביקורות שאני קורא באינטרנט על הסרטים המוצגים שם מסתכמות פחות או יותר ב"סרט לא רע/סביר/טוב, אבל לא יצירת מופת, ואף לא מתקרב לכך". לפני הפסטיבל, הסרט היחיד שתפס לי את העין ברשימה הוא הגרסה הגרמנית לסרט-הטלויזיה-המבוסס-על סיפור-אמיתי "הגל" ("The wave"). סיפור של ניסוי של מורה בבית ספר תיכון, המראה לתלמידיו עד כמה קל ליצר משמעת פאשיסטית בקרב קבוצה של אנשים, ולהוביל אותם למעשים קשים. הנה מגיעה הביקורת על הסרט הזה. גלן קני קורא לסרט "מועדון קרב גרמני".
http://glennkenny.premiere.com/blog/2008/01/sundance-film-2.html#more
הייתי קורא לזה "הנחשול" הגרמני
🙂
הסרט נפלא. אין בכלל ספק. אבל גם הספר. צריך להגיד את זה, כי כנראה מעטים מן המבקרים קראו אותו לפני שראו את הסרט וזה קצת חבל. זה חבל כי הספר כל-כך נפלא וקולנועי, שקשה לי מאוד להגיד "סרטם של האחים כהן" ולשים נקודה אחרי זה. למעשה – וזה עולה גם מהראיון הקצר שהיה איתם ב-7 לילות ביום ששי – הסרט הוא עיבוד נאמן מאוד למקור הספרותי. ושלא נטעה – זוהי גם הגדולה שלו. כשקראתי לפני מספר חודשים שהאחים כהן עשו מ"לא ארץ לזקנים" סרט – זה היה לא רק משמח מאוד אלא גם נראה כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם. למעשה, כבר בזמן הקריאה היה ברור שמהספר הזה פשוט חייב לצאת סרט; העובדה שהוא נעשה ע"י האחים הבטיחה את זה שהוא יהיה סרט מעולה. למי שלא קרא צריך להסביר – בניגוד לסרטים רבים שנעשו ע"פ ספרים – במקרה שלנו כמעט כל הדיאלוגים מופיעים בספר. כן – גם הדיאלוג המלא בין שיגור לבין המוכר בתחנת הדלק (למשל – יש עוד כמובן). כלומר – האחים לא המציאו כאן כלום. גם התיאורים ש"הסרט אלים" –— אז הסרט לא ממש אלים (קטן על מי שראה אוז ורואה המגן באופן קבוע…) – אבל בוודאי פחות אלים מן התיאורים בספר, שלפעמים צריך לקרוא אותם יותר מפעם אחת בשביל להבין מה בעצם קרה כאן (כמו למשל ברצח הראשון בסרט…). הגדולה של האחים בסרט הזה מתמקדת לדעתי בשלוש נקודות: 1. ההעברה המושלמת של הספר לשפה קולנועית – גם העטיפה הויזואלית וגם הדמויות נראות בדיוק כמו שאני לפחות דמיינתי בזמן הקריאה (ואני די בטוח שאני לא לבד בקטע הזה…) 2. הדמות של שיגור שהיא פשוט מלאך המוות בהתגלמותו – לא ממש רוע מושלם כמו בסרטים אחרים – פשוט מחלאך המוות שאין שום אפשרות להתווכח איתו – מזכיר קצת דמות של החמישיה הקאמרית מפעם, ועל ברגמן כבר כולם דיברו אז לא נמשיך…) ו-3. העובדה שהם לא נגררו הפעם למחוזות ביזאריים שמאפיינים אותם לפעמים, אלא פשוט העבירו את הסיפור אחד לאחד; גם את זה לא פשוט לעשות. זהו, אני לא יודע אם כן אוסקר או לא אוסקר, וזה גם לא ממש חשוב – זה סרט נפלא מכל בחינה שהיא. רוצו לראות כמו שאמרו פעם.
ונקודה אחרונה לסיום – גם בסדרה הכי טובה שמשודרת כיום בטלוויזיה אין פסקול… כמה נהדר השקט הזה לפעמים (בעיקר כשיש סיפור טוב).
באמת מוזר. כאילו יצאתי קצת מאוכזב מהסרט (בעיקר בגלל הבילד-אפ המטורף המשך חודשיים) אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו מאז (אתמול אחה"צ). אני מניח שבצפייה נוספת שתבוא בקרוב ולאחר קריאת מספר פרשנויות (חלקן כאן) דברים יראו אחרת. אגב הסיום הזכיר לי (בעיקר בפתאומיותו) את הסיום של "ורטיגו" – מדלן נופלת אל מותה בפעם השניה ומיד מופיעה הכותרת THE END כשהמצלמה מתרחקת מג'ימי סטיוארט ההמום. אין רגע לנשום ולעכל.
"היופי" באלימות של הסרט היא לא בכמות שלה (כמו ב"להרוג את ביל חלק I"), ולא באיכות שלה (השניים האחרונים של קרוננברג), אלא העובדה שהיא נוכחת בכל מקום, האווירה היא של אלימות. אתה לא יכול להתקיים בלי אלימות סביך. וזה אולי הדבר החזק ביותר בסרט, שמונולוג הפתיחה ודיאלוג הכמעט סיום באים להדגיש על תקופתנו- ולדעתי הם מה שקצת הורסים את הסרט. את הקולנעיות שבו.
דרך אגב, THE ROAD, של קורמאק מקארתי (אכן ספר עוכר שלווה בהרבה ואחד הטובים שקראתי מזה שנים) אמור להפוך לסרט בשנה הקרובה, עם ויגו מורטנסן בתפקיד האבא.
הבמאי הוא ג'ון הילקואוט.
נתפלל שלא יהרסו אותו.
חייבים להיות הוגנים לחלוטין עם צרכני סרטים פשוטים, ולא קליינטים קבועים של יאיר רוה (למרות שסביר שהם לא קוראים את הבלוג הזה). בשתי מילים: חרא סרט. זה בדיוק מה שכל הצופים סביבי בבית הקולנוע ברמת גן טענו עם היציאה ממנו. אנשים רגילים, מבוגרים מן היישוב. כאלה שלא, לא קראו את הספר, לא בקיאים בפילמוגרפיה של האחים, וסתם רוצים תסריט קוהרנטי, ולא במקצת, שמייצר איזו משמעות עם התחלה, אמצע וסוף. ומהבחינה הכי בסיסית הזו – ואין ספק שרוברט מקי היה מסכים איתי כאן – מדובר בחרא סרט. ואגב, למי שכן בקיאים בפילמוגרפיה של האחים: ללא ספק מהחלשים ביותר שלהם. אפילו "אכזריות בלתי נסבלת", קומדיה מטופשת והכל, היה צפייה מהנה וראויה יותר. לא להתקרב. מצטער.
מה ז"א חייבים להיות הגונים עם צרכני סרטים פשוטים?
אנחנו חייבים להם משהו כאן? בתור מישהו שמתפרנס מצרכני סרטים "פשוטים" – נראה לי שההסברים כאן די עושים את שלהם. אם מישהו יקרא כאן – או כל ביקורת "מתוחכמת" אחרת- ויבוא לסרט ויתפלא שהוא קיבל חרא של סרט, אז הוא לא צרכן פשוט, אלא סתם בן אדם שלא יודע לקרוא.
אני לא מאמין שאני הולך לדבר כמו הנריך אונגר, אבל אף מילת ביקורת לא סוכמה במילים אחלה, מגניב סבבה. מי שמצפה לסרט פשוט, שילך לסרט שהביקורת לא מתארת בהרבה מילים גבוהות ומורכבות. ולא שזה הופך את זה ליותר טוב, זה פשוט הופך את זה למשהו אחר.
וזה שרוברט מקי היה מסכים איתך, נו, זה אפילו עלבון ל"צרכנים הפשוטים".
יש בסרט באמת משהו ממגנט – כאילו הוא ענה על כל יצריי ותאוותיי כבן אנוש. יניקה נטולת מחשבות. וזה כמובן מחייב צפייה שנייה. ושלישית. ורביעית
התגובות לסרט כאן מעניינות. מזכירות לי בקווי הדמיון שלהם את הפרק האחרון של הסופרנוס – שוט שחור ולא צפוי.
כאן עולה לי שאלה.
אני לא מקורי (http://www.tve.co.il/story.asp?id=3948), וקשה לי לנסח את זה על הכתב: האם יוצרים לא צפויים יכולים להפיק רגעים לא צפויים? זאת הרי סתירה.
לדעתי מה שהאחים ניסו להעביר כאן בעזרת השלד המצויין שבנה להם מקארתי, הוא את הפשטות של החיים עצמם. בתוך הסרט הפרטי שלנו יש הכל. קומדיה אימה ומתח. אנחנו לא מחלקים את הימים שלנו לזא'נרים.
וזאת הגדולה של הסרט אבות יקרים שלי. ריאליזם טהור.
לדוגמא, באחת הסצינות האחרונות. שיגור יוצא מהבית של אשתו של לואלן. מה קרה שם? מן הסתם עוד רצח. לא הבנתי בדיוק. אבל זה לא העניין. שיגור יוצא מהבית, נכנס למכונית, נוסע לו בנחת ברחוב ומישהו נכנס בו. האחים כהן חפרו פה עמוק. בערה בי הציפייה לראות אותו כמו כל הנבלים בסרטים המתחכמים, יוצא ללא פגע בגיחוך מרושע אל העולם. ובמקום זה הם מורידים אותו מהאולימפוס עם התאונה הפשוטה הזאת. מציגים אותו ככה, כאחד האדם, מבקש חולצה מאיזה ילד. זה יפה. נגעה בי התמימות שבה בוים הקטע. כל כך לא צפוי.
וכך, בצפייה הרביעית שלי, כשהסתכלתי מבעד לשבלונה הזאת בעשרים הדקות האחרונות הצלחתי לקבל את הזיגזג. יפה. סרט יפה
אני לא מכיר את "The road", אבל הליהוק של ג'ון הילקוט מעניין. אמנם לא אהבתי את סרטו הקודם, "ההצעה", אבל האוירה האלימה ששלטה בסרט ההוא היתה משובחת. וגם הליהוק של ויגו מורטנסן מסקרן.
ובעניין אחר : ראיתי היום את "ג'ונו". יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, צריך להודות שג'ייסון רייטמן הוא במאי שחקנים מצויין. בסרטו הקודם אהרון אקהרט, וכאן – אלן פייג' – שניהם נותנים הופעה נהדרת. מצד שני, זה כבר סרט שני שלו שאני מרגיש שמשהו לא מתיישב לי בטון של הסרט. בסרט הקודם היתה סאטירה, שבחלקיה הקומיים הרגשתי התחכמות יתר. מישהו אמר לי פעם שלתסריטאי, המקום שהכי קל לברוח אליו הוא הוויס-אובר. וגם כאן, הוא לא כתוב טוב. ב"ג'ונו" ניסה ליצור רייטמן סרט קומי ומושחז על נושא רציני – הריון בגיל העשרה. הבעיה היא שבחלקיו הרציניים, "ג'ונו" דביק יותר מכל סרט הולמארק מצוי, הוא לא ממש מצחיק, ולא מספיק מושחז. אני יודע שאתה, יאיר, מאוד אוהב את רייטמן ככותב תסריטים. בעניין הזה אנחנו חלוקים.
לאיתן
הבעייה היחידה היא שרייטמן לא כתב את ג'ונו.
התסריטאית היא דיאבלו קודי, חשפנית לשעבר שזהו התסריט הראשון שלה.
ולעניין הסרט- אני מסכים איתך (ובניגוד לדעה הרווחת אגב) שהתסריט הוא החלק הבעייתי בג'ונו. אבל מצד שני רייטמן עושה עבודה נפלאה בבימוי, ובעצם "מציל" את הסרט. לכן המועמדות הראוייה שלו לאוסקר שימחה אותי מאוד
אני חיבבתי את ג'ונו. הוא ריגש אותי, בסופו של דבר, למרות התסריט. משהו בתסריט "מושלם" מידי בעיני. מתחכם מידי, "מגניב" מידי. אבל איכשהו, אני כן חושבת שיש לב ונשמה מתחת להברקות התסריט. אני מסכימה עם הביקורת של יאיר – זה יכול בקלות להפוך לסרט פולחן-נעורים, לי הוא מעלה הידהודים מ"מועדון ארוחת הבוקר" ואולי אפילו יותר "פריס ביולר" (שונאת את השם העברי של הסרט ההוא).
היחסים בין הדמויות של ג'ייסון בייטמן ואלן פייג' הם אלו שעניינו אותי (טיפונת מזכיר את את טימותי האטון ונטלי פורטמן ב"נערות יפות" של טד דמי), ואת השם הקולנועי בליק לא שמעתי מאז "בלוז" של ספייק לי.
ואופטופיק, בניק לינק, שלוש שעות של נוסטלגיה –
MTV מ-1983, כולל פרסומות והכל.
ועוד אופטופיק, לקראת האוסקרים – יאיר כתב על
"שנת האנטון", כאן זה שנת השפם…
http://chicagoist.com/2008/01/22/and_the_oscar_g.php
בנוגע ל"ג'ונו": אני דווקא חשבתי שהתסריט היה אחד הדברים המוצלחים שבסרט. הדיאלוגים המושחזים והשנונים שעפו מפי הדמויות תוך כדי טיפול בבעיות רציניות מבלי שהתסריט מתעלם או מדלג מעל אותן בעיות, היוו שינוי מרענן מסרטים הוליוודיים שבמרכזם טיפול ב"בעיה" חברתית כלשהי. נקודת המוצא הטיפה שמרנית של הסרט קצת הפריעה לי, אבל העשייה המוצלחת של הסרט חיפתה על כך. העובדה שסרט מסוגו הצליח בקופות בארה"ב וגם השתחל לחמישית האוסקר היא בעיני אות כבוד למיינסטרים האמריקאי. אחד הסרטים המרעננים של השנה.
ואם כבר עילם וולמן, למה לפתוח את טור הבכורה שלך עם ספוילר מהדהד לאחים?
מצחיקה כמות האנשים שראו היום את ג'ונו (כולל עוד כמה אנשים שלא כותבים כאן, ובהתחשב בכך שזו טרום-טרום-בכורה).
ראיתי היום את "הזייפנים" האוסטרי, המנצח לדעתי באוסקר הזר מול "בופור", סרט פשוט נפלא, שאני עדיין מעכל. מומלץ בחום לכל חובב קולנוע,
מחכה לביקורת של יאיר.
רותם ויניב-
איכשהו הבנתי את הסרט אחרת לגמרי (וכאן אני מסכים עם יאיר). הסרט איננו יצירה אחות ל"פארגו" המספרת לנו כיצד העולם התדרדר וכמה רע אנשים מסוגלים לעשות עבור מעט כסף. (מכאן ספויילרים) בעיניי, כל עלילת המזוודה היא מקגאפין אחד גדול לדיון הרבה יותר מטא-טקסטואלי על מהות הסיפור (לכן הפיתרון של העלילה, קרי מותו של מוס על ידי אנטגוניסט שלא נוכח בכלל בסרט מוצגת מחוץ לפריים אחרי שהוא אומר "אין דרך לנבא את הבאות"). ובגלל זה, הדמות של טומי לי היא גיבור האמיתי של הסרט- הוא המספר, או הקורא, שמסתכל על הכל מהצד (תזכרו שהוא לא פועל כלל במהלך הסרט) ומנסה לתת לסיפור היגיון… לכן הבימוי הטלוויזיוני לכאורה בסצינות בהם ג'ונס יושב ומספר על דברים שעוברים לו בראש הוא כה מוצלח- זה לא קולנוע אלא מטא-קולנוע…
אוף, נתקעתי, נראה לי אני אמשיך את הדיון בפיראנה (שגם היא כנראה חושבת שהסרט הוא סוג של גירסה פחות מגובשת לפארגו) מחר כאשר אני אדע לנסח את עצמי יותר טוב…
אני דווקא חיבבתי את הסרט עד שקראתי את הביקורת שלך יאיר, ופתאום קלטתי שמדובר בסרט שהוא בעיקר סרט פעולה. למעשה, אם השם שהיה חתום עליו לא היה האחים כהן אני בספק אם מישהו היה משקיע כל כך הרבה מאמץ לפענח אותו. כמו ששלום אסייג אמר בתוכנית של גורי אלפי (בציטוט חופשי) בדיחות שאני מספר הן נמוכות, אבל אם גורי היה מספר אותן פתאום היו חושבים שזה מתוחכם.
אני מצטרף לחובבי ג'ונו. לדעתי התסרטי טוב מאוד- נע קרוב מאוד לקלישאות אבל שומר על תחושה אמיתית – מלהכי העלילה צפויים אבל הם מועברים בדרך שמציגה את הדמויות כאנשים מורכבים התוצאה פשוט מציחקה ומרגשת. וגם הפסקול פשוט מקסים.
הבלתי נסלח – לא הבנתי אף מילה.
מצחיק מאד. נראה לי שסרטי מטלון מצאו את הפתרון לחרם העיתונאים שלהם. הקרנות טרום בכורה בערך בזמן שבו מתקיימות הקרנות עיתונאים, כשבועיים לפני מועד יציאת הסרט. ועוד מקרינים פרסומות.
יניב – סורי, שעת לילה מאוחרת ואובר התפלצנויות בתואר שני. יכול להיות שאני אמשיך את הדיון בפיראנה שם ספציפית זועמים לגבי הסוף.
הנקודה שלי (בהקשר של מה שאתה כתבת) הוא שהסרט רחוק בתפיסתו מלהיות "שבעה חטאים" או "פארגו". זה איננו סרט שמתלונן על האכזריות והשרירותיות של האלימות האנושית, אלא רק עושה שימוש בדמויות שחושבות כך (כך גם אומרים האחים בראיונות שקראתי בסופ"ש).
הסרט בעיניי מתעסק הרבה יותר בשאלה כיצד אלו שרואים את הסיפור מהצד (ג'ונס בסרט) מנסים להסביר ולנמק אותו, לצקת בו היגיון. אבל עזוב, מה אני מבין.
לאן נעלם דורון פישלר? האם עדיין כותב בטיים אאוט? אם לא, היכן ניתן למצוא את הביקורות שלו בימים אלה?
סופיה
נסי בעין הדג, אתר נאה לכל חובב פישלרים:
http://www.fisheye.co.il
רני, איך הטרום-טרום-בכורה קשורה לחרם?
מורן: זו היתה הודעה אירונית בעקבות הצפייה המוגברת בין קוראי הבלוג הזה ב"ג'ונו" שהיתה בסוף השבוע האחרון בקולנוע "גת".
סופיה – אני ממליץ על הסרט
Searching For Bobby Fischler
האחים כהן השתמשו בקולנוע כדי לחזק את האמירה של ספרו של מקרתי. זוהי בהרבה מובנים שיתוף פעולה. את הסרט מובילות שלוש דמויות שכל אחת מהן מייצגת צד מסויים, הזקן והישר, הכל אמריקאי הממוצע יוצא ויטנאם, והרוע הלא מוסבר. הסרט נבנה לאט לאט כסרט מתח מהורהר, בעוד אנו צופים במאבק הבלתי נגמר של מוס ושיגור, אנו זוכים לקבל את הירהוריו של בל. הדמויות לעולם אינן נפגשות, לעולם אינן מגיעות לתוך אותו פריים, הן מבודדות בתוך עולמן. הצופה מתבונן בסרט הזה ( שעשוי למופת) ומחכה לרגע בו הכל יתפוצץ לדמויות בפנים. אך רגע לפני שזה קורה, האחים כהן עוצרים את הסרט ומחליטים להרהר בכל מה שקרה לדמויות, וגם לצופים. הרי הצופים יוצאים מעוצבנים, כי הם רוצים לראות דם, הם משתוקקים לקליימקס. העולם שאליו הם רגילים הוא עולם הז'אנר, הטוב נגד הרע, אבל הסרט שולל את התפיסה הזאת, העולם הוא אינו כזה, הוא אינו כה פשוט.
בל מהרהר במצב העולם עם דודו, והוא אומר לו שהוא לא יכול לעצור את הרוע, הוא לא יכול לעצור את היעוד של אנשים, ושל הארץ הזאת, הוא לא בשליטה ( כמו הצופה) רק שיגור בשליטה. הסיצנה הבאה ממחישה זאת, אישתו של מוס אומרת לשיגור שזוהי בחירה שלו, בעוד שהוא טוען שזה לא בחירה שלו אלא החירה שהיא עשתה שהובילה אותה למוות. אך בעוד בל לא שולט, שיגור כן.
אז מגיעה תאונת הדרכים כדי להגיד עוד שני דברים,אחד שיגור הוא בן אדם, אנושי, לא רוח רפאים. והאקראיות של החיים חלה גם עליו. לבסוף בל מדבר על שני חלומות, באחד הוא מאבד את הכסף של אביו( תפיסת עולמו כנראה) ובשני הוא מדבר על הרצון שלו להתאחד עם אביו( ציפייה דומה לציפייה שאלוהים יכנס לחייו) אך אז הוא התעורר, כלומר התפכח, המציאות אינה טוב ורע, המוסר לא שולט בעולם ( לעומת פארגו) אלא חוסר המשמעות, ומי שמרוויח מכך הוא מי שמנצל זאת , כלומר שיגור.
האחים כהן ניצלו את הציפייה שלנו מסרט כדי לדבר על החיים והקולנוע באופן מורכב עמוק ועשיר. אחד הסרטים היותר מרתקים וחידתיים שראיתי. ככל שאני חושב עליו יותר, כך אני מוצא בו יותר.
ג'ק,
שמחה מאד על הקריאה שלך את הסרט. מסכימה לחלוטין.
אתמול ראינו. לא המם אותי ולא נתקע לי בנשמה, אבל בהחלט המשיך "לנקר לי בשכל" כמו שאומרים באנגלית.
יותר מאשר "חוסר המשמעות" ששולט בעולם, זוהי הרנדומליות ששולטת. המקריות. המפגשים בסרט (או בספר, לא קראתי לצערי) הם מקריים לגמרי.
לוואלין נתקל בכל הסיטואציה הראשונה במקרה. תוך שיטוט בערבה מונוטונית וענקית. באותה מידה יכול היה לבחור מסלול אחר.
בל רואה את העולם כטוב ורע, לרוב הישן הוא הטוב והחדש רע. אכן תפיסה קלאסית של זקנים.
הדמות היחידה שרואה את הדברים נכוחה היא אשתו של לואלין, שאומרת לשיגור שזה באמת הוא שמחליט. שיגור כביכול נותן לגורל להחליט, אבל זה הוא שמחליט להרוג. הוא פשוט נהנה לשחק.
עניין שלא פיענחתי עדיין בסרט ואנסה לחשוב עליו קשור בהשתקפויות.
הנסיון לחזות את העתיד, כלומר למצוא סכימה, נוסחא, שלפיה נוכל להבין את העבר ואולי לצפות את העתיד, הוא בבסיס של הסרט וכח שמניע את הדמויות.
ולא בכדי הסמל של המשדר המצפצף.
הדמויות תמיד יושבות מול חלון, נכנסות לחדר מול מראה, יושבות מול ההשתקפות בטלויזיה (סצינה מעולה בה בל נכנס כמה דקות אחרי שיגור ושותה מאותו בקבוק חלב, המצלמה או הוא מביטים בהשתפות של צלליתו בטלויזיה).
רק בסצינת הסיום בל יושב כשמאחוריו חלון (ואני חיכיתי מה אולי יקפוץ משם).
מזכיר לי מאד דיונים מלפני שנים בעקבות הספר של ג'ורג' אליוט "The Mill on the Floss" בו הסיפור מתנהל בשני קולות, של שתי דמויות, האחת קוראת את המציאות כתוצאה של שכר ועונש, בתור משהו בעל מבנה פנימי שנובע ממוסר מסוים, ואילו השניה מכירה ברנדומליות הטוטאלית של הדברים. (או שאולי זה "סיילס מארנר" שלה).
עוד סיטואציה שיכולה לשמש קו משווה בין הדמויות וראיית העולם שלהן היא זו בה הגיבורים מבקשים חולצה או מים. שיגור ולואלין מבקשים חולצה מזרים, נערים (והאין הנער נטול החולצה בסוף סימבול לנעורים הטהורים, התמימים, שנעדרים כל כך מהסרט?). מה ששונה הוא עניין הכסף.
לואלין מבקש חולצה מהצעירים בגבול והם מבקשים ממנו כסף. הוא נותן.
שיגור מבקש חולצה ומציע כסף – הם תחילה מסרבים לקחת, אבל לוקחים.
גם בטרנאקציה הראשונה, בה לואלין חוזר להביא למקסיקני הגוסס מים – זה עשוי להיראות אקט מוסרי או אנושי, אבל היי – האיש לקח להם את המיליונים ורק אז מרגיש צורך להודות. כלומר גם פה ניתן משהו בסיסי ביותר תמורת כסף.
אין פה הרבה חמלה באמת.
לא מבינה את הופעתו של וודי הרלסון בסרט. הדמות הזאת לא ממש חזקה או הכרחית שם ואני לא ממש מבינה איך היא מקדמת את העלילה, פרט לעובדה ששם אנחנו למדים ששיגור בכלל לא רוצה את הכסף. הוא רוצה את השליטה בגורל של אנשים.
הוא דווקא היה מתחבר לי טוב עם הנאום התנכי של ג'ולס מספרות זולה (סמואל ל ג'קסון) בדיינר. רק בשקט.
אמשיך לחשוב על זה, ואולי אקרא את הספר.
לא ברור לי עוד – אחרון ודי – מה היה *משני* בתפקיד של חאבייר בארדם. "תומך" הוא בהחלט היה.
קקה זאת לא מילה לתיאור הסרט הזה.
משעמם ועם סוף שלא קשור לכלום. סוף חכם הוא כזה שכל אחד יצליח לתפוס לא רק מי שמחפש. אני בטוח שאם אני ארצה אני אוכל למצוא סוף חכם גם ברמבו 3. אז יאללה מספיק עם החרטבונה!
מישהו יכול אולי להסביר לי את המוטיב החוזר של הכלבים בסרט?
גופות הכלבים, האמירה "הם יורים גם בכלבים", הכלב שרודף אחרי לוואלין בנהר…
ברור שיש כאן משהו,אבל לא הצלחתי לפענח את זה:)
אני כאחד שלא קרא את הספר אבל ראה כבר חלק מהסרטים של האחים, חושב שהסרט, גם אם המסר שלו לא כל כך מקורי, הוא מהטובים שלהם.
הסרט מתפאר בנוף השומם של המדבר שיחד עם האלימות ממלא את המקום של המוסיקה שדווקא כאן לא חסרה בכלל, וכרגיל האחים מצטיינים בהומור שחור שגרם גם לרגעים הכי מותחים להעלות אצלי חיוך.
מי שהולך לראות את הסרט במחשבה שהוא הולך לראות סרט אקשן קליל, יכול לצאת מהאולם וללכת לראות מהיר ועצבני, אבל מי שרוצה להתעמק בסרט של האחים כהן במיטבם, צריך להפסיק הכל וללכת לראות הכי מהר שאפשר.