16 פברואר 2008 | 15:28 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

מיי בלאדי ולנטיין

אז איך ביליתם את ולנטיינז דיי שלכם שלשום? ב”זה ייגמר בדם” האלים ונטול הרומנטיקה, במיוזיקל המשספים “סוויני טוד” או במלודרמת ההתאבדות “קונטרול”? סופשבוע עליז בבתי הקולנוע, לא ככה?

או שאולי נפלתם בפח של קולנוע לב והלכתם לראות סרט שם במבצע האחד פלוס אחד שהם פרסמו בקרנות הרחוב. אינדי, שפרסמה שלשום את תלונתה בתגובות, הלכה וזעפה:

לתייק תחת הכותרת “יום אהבה עצבני”:
אני מניחה שבין המוני הצופים שהתייצבו היום בקולנוע לב לרגל חג האהבה כדי לקנות כרטיסים במבצע 1+1 (המוכר יותר בסיסמת השיווק השוביניסטית, ההומופובית והדוחה שנבחרה למודעותיו – “הבנות עלינו!”) היו לפחות חמישה-שישה זוגות שבחרו לחגוג הערב בסרט מסוים ולא סתם ללכת לכל מה שיציעו להם בחצי מחיר. אבל למי שהגיע קרוב לקופות ציפתה הפתעה מכוערת: למרות הפרסומים במודעות, שציינו במפורש שמדובר בכל הסרטים בקולנוע לב ובכל ההקרנות בתאריך 14.2, פתק קטן בקופות בישר כי הסרטים “כפרה”, “ארץ קשוחה” ו”סוויני טוד” לא נכללים במבצע. רק שעות אחרי שעזבתי את התור בזעם הצלחתי להבין מה משותף לשלושת הסרטים האלה (הם לא בבעלות לב), אבל זה לא ריכך לא את האכזבה מביטול התוכניות הפרטיות ולא את ההרגשה שמישהו רימה כאן אנשים בלי לעפעף.
אני הייתי שם כדי לקנות כרטיסים ל”כפרה” להצגה שנייה, אחרי שבועות של התלבטות איפה ומתי לראות אותו. באופן כללי אני משתדלת להימנע מבילויים בימים עמוסי בליינים, ובאופן ספציפי אני מנסה לא להיקלע לקניונים בחגים (אמיתיים ומומצאים), ובכלל אין לי אהוב. בקיצור, לא הייתי בוחרת ללכת לסרט בסנטר בדיוק ביום הזה אלמלא המצוקה התקציבית שיצר חודש עמוס סרטים שחייבים לראות דווקא בקולנוע. במשך כמה ימים (מאז שראיתי את המודעה לראשונה) בחנתי את האפשרות שלפחות אחד מהם לא יעלה לי יותר מקפה ומאפה, אם אלך אליו עם מישהו, והחלטתי להתפשר על ערב בלוני הלב האדומים. אבל מתברר ש”לב סרטים ובתי קולנוע” (ככה קוראים לאנשים שחתומים על המודעות), שמלכתחילה התכוונו להזמין לסרט רק בנות שהולכות לסרטים עם בנים (וכאלה שבדרך כלל משלמים עליהן), צמצמו את זה לאלה שבאות לראות בקולנוע לב רק סרטים שאי אפשר לראות בשום קולנוע אחר. אה, ואם במקרה הן קבעו מראש ללכת דווקא להצגה שנייה (ואני מניחה שזה מה שעשו רוב הזוגות שחגגו היום את ולנטיינז דיי), שיבוץ ההקרנות המוזר להערב השאיר להן בחירה רק בין “הצטלבות” (לא ברשימת הצפייה שלי) ל”תשוקה, זהירות” (ראיתי כבר). נשמע קצת פחות נדיב מסימני הקריאה של המודעות הלבביות. זוג חברים שגילו את החוצפה מאוחר כמוני בחרו ללכת ל”הצטלבות” (במקום לסרט שתכננו לראות) ומאוד נהנו. אני מקווה שהם יזכרו את זה בתור ולנטיינז דיי מוצלח. אני אחזור להימנע מבילויים ביום הזה, ונראה לי שאת “כפרה” אנסה לראות בקולנוע אחר, אם כי לא נראה לי שזאת תהיה נקמה מאוד אפקטיבית. אולי כדאי לחשוב על משהו יותר יעיל. תביעה ייצוגית?
אני לא מבינה שום דבר בחוקים שעוסקים באמת בפרסום, אבל אם אפשר לתבוע משווקי ביצים ששמים תמונות של תרנגולות חופשיות ומאושרות על אריזות של ביצים שהוטלו בלולים מתעללים, נראה לי שיש לי קייס לתבוע מפיצים שכותבים במודעה בעיתון “בכל הסרטים בקולנוע לב, לכל ההצגות באותו היום” ואז כותבים בקופות משהו אחר לגמרי, לא?

אוהבים אותך, אינדי.

=========

והצבע האדום ב”סוויני טוד” אינו של לבבות אדומים ורומנטיים, אלא של הדם הניגר במלוא הדליים. אני חיבבתי את הסרט רבות.

הנה ג’וני דפ והלנה בונהם קרטר בשיר “ג’והאנה” מתוך הסרט:

14-johanna.mp3

והנה ביקורתי מגיליון “פנאי פלוס”, 13.2.2008:

ראשית, עדכון: אם איכשהו הפרט הזה חמק מאוזניכם אני כאן כדי להזכיר ש”סוויני טוד”, שיתוף הפעולה החדש בין טים ברטון (במאי) וג’וני דפ (טנור), הוא מיוזיקל. קרי, שרים בו. אני טורח לציין את מה שאמור להיות ברור מאליו בגלל שדיווחים מאמריקה ומאנגליה העידו שמלאכת השיווק של אולפני וורנר הצליחה היטב בהסתרת העובדה שבסרט הזה רוב הדיאלוגים מושרים ושקהל מעריצות ומעריצי ג’וני דפ שהגיעו להקרנות הבכורה כה הופתע שהוא הגיב לסרט בצחקוקים נבוכים.
“סוויני טוד” הוא הפרויקט המושלם לטים ברטון. בתור מי שהתבאס שסרטו האחרון, “צ’רלי בממלכת השוקולד”, ויתר על השירים מהגרסה הבימתית (והקולנועית הקודמת) והסתפק בעיבוד מתוק מדי של המקור הספרותי, מגיע “סוויני טוד” ומוכיח לי שצפיתי נכון: ברטון יכול להתמודד מצוין עם מיוזיקל שהכל בו לא נראה על פי חוקי הז’אנר.
אבל לפני בואו של ברטון, “סוויני טוד” הוא סטיבן סונדהיים. סונדהיים, אחד המלחינים יוצאי הדופן והמאתגרים על התיאטרון המוזיקלי באמריקה, יוצר אנטי-מיוזיקלס. במידה מסוימת הוא כותב אופרות או אופרטות, אבל הוא כותב אותן במבנה של שיר. המיוזיקלס שלו הם הכל מלבד שמחים ואופטימיים (למרות שסונדהיים המאוחר מוכר כתמלילן ומלחין, הוא מוכר יותר בתור התמלילן של “סיפור הפרברים”, למוזיקה של לנארד ברנסטין). גם המלודיות של סונדהיים לעיתים מאתגרות את האוזן עם מבנים א-טונליים ומלודיות מחוספסות. אבל הוא יודע גם לספק נחמה: כמו לא מעט מגדולי המלחינים הקלאסיים של אמריקה במאה ה-20 הוא מצליח לענג את האוזן, בדיוק ברגע האחרון לפני שהמלודיות שלו נעשות אגרסיביות מדי, עם פראזה מרגיעה, שיוצרת קתרזיס רגשי-מוזיקלי. מהבחינה הזאת, “סוויני טוד” של ברטון הוא הסרט הראשון שעושה חסד עם הכשרון של סונדהיים מאז “דיק טרייסי” מ-1990, סרט הקומיקס האפלולי של וורן בייטי שסונדהיים כתב בו את השירים למדונה.
ברטון ודפ חוגגים בשלוליות הדם של סונדהיים כמי שמצאו את התוכן המושלם להם, מאז שיתוף הפעולה הראשון שלהם ב”המספריים של אדוארד”. ברטון, אנימטור במקור, אוהב לקחת אגדות ילדים ולעצב אותן כסיוטים, אבל “סוויני טוד” הוא סיוט מתחילתו ועד סופו: סיפורו של ספר, ששופט מרושע שולח אותו לכלא על לא עוול בכפו כדי להתחתן עם אשתו, שרוצה לנקום את עוולו בעת שובו מהכלא, ומרוב זעם הופך לרוצח סדרתי שמשסף את גרונות כל לקוחותיו. אך נקמה, אנחנו כבר יודעים, היא רגש ששורף את הנשמה, והגיבור, למעשה, כורה לעצמו את אובדנו במעשיו.
יש אולי משהו מונוטוני בסרט, ונדמה שברטון משקיע כאן ממיטב כשרונו, אבל רק קמצוץ מנשמתו (מה שהופך את התוצאה הסופית לווירטואוזית, אבל מעט צינית). אך מדובר בבידור קולנועי-תיאטרלי משובח – בהנחה שאתם אוהבים את התיאטרון המוזיקלי שלכם טבול בדם – והוא לוקח את המקור של סונדהיים לקצה הכי גרוטסקי שנדמה לי שאכן מגיע לו. התוצאה, בעיקר בכמה מרגעי השיא של הסרט, משובחת.

**

תודה לבלתי נסלח בתגובות שתיקן את פליטת הקולמוס שלי בה החלפתי בין לנארד ברנסטין ואלמר ברנסטין. טעות אידיוטית שקרתה, כנראה, בגלל שאני קורא עכשיו את ספרו החדש של אלמר לנארד.

17 תגובות ל - “מיי בלאדי ולנטיין”

  1. לני ריפנשטאל 16 פברואר 2008 ב - 15:48 קישור ישיר

    יאיר. קראתי אצל ולוט ידידתך שבעיתון “פירמה” (מה זה? של גלובס או דה מארקער או כלכליסט או שבועון עצמוני או מה?)”אם יוצא לכם ללוכדו” – הופיעה “כתבה על עורכי תסריט” וכמו שאומרת ולוט “היא זו שעשתה מבחינתי את הגיליון הנוכחי”. והשאלה אם אתה (ומי, אם לא אתה?)יכול להשיג/לסרוק את זה ולפרסם את זה כאן עבורינו, קוראותיך הנאמנות?

  2. רני 16 פברואר 2008 ב - 15:59 קישור ישיר

    זה מוזר: גם אני קורא עכשיו את החדש של לנארד.

  3. אורון 16 פברואר 2008 ב - 18:32 קישור ישיר

    ניק-לינק: “עץ לימון” של ערן ריקליס זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין!

  4. איתי 16 פברואר 2008 ב - 18:38 קישור ישיר

    יאיר, לא יוצאים הרבה סרטים של דפ. בבקשה, אשמח אם תוכל לתת ביקורת אחת מעמיקה על סגנון המשחק הייחודי שלו

  5. Shai 16 פברואר 2008 ב - 18:43 קישור ישיר

    First – it is nice to see that you give Stephen Sondheim the respect he deserves. For the majority of the audience he is recognised, as you said, from his lyrics for West Side Story, but West Side Story is an exception. After West Side Story Sondheim mostly compose his own texts. He is one of the few who writes the lyrics & compose the music for his musicals. Every musical of him his written in a different style and even in his failures-and he had some-there are moment of inspirations that only a true genius has.

    Second – Bonham Carter do not participate in the song you uploaded. It is sung by Johnny Depp, Jamie Campbell Bower & Laura Michelle Kelly.

    Third – I also like the film but I think that Depp & Bonham Carter are a miscast. Sondheim’s musicals need someone who can sing in different tones. Bonham Cater has a very small voice, which doesn’t convey the true menace of her character. Depp’s voice is 1 dimensional and misses the undertones of the character. The film would have gained from actors who can actually sing and match the depth of Sondheim music.

    Forth – Here is Send in the Clowns from Sondheim’s Little Night Music. I think this his most known songs from any of his musicals. First video is Sodheim talking about writing the song.

    http://www.youtube.com/watch?v=iWC5qfVnsVs

    The second is Judi Dench’s version from the 1996 Royal National Theatre’s production of Little Night Music:

    http://www.youtube.com/watch?v=0rEhOnd8S-8&feature=related

  6. Shai 16 פברואר 2008 ב - 19:08 קישור ישיר

    One more thing.

    In the link below Rakefet Ram wrties about Sweeny Todd.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3506925,00.html

    There is no doubt she didn’t watch the film. Otherwise she wouldn’t describe the film as a dramatic-thriller. What exactly is a dramatic-thriller?

  7. חןחן 16 פברואר 2008 ב - 20:59 קישור ישיר

    ושוב סרט זניח לוקח פרס בברלין. איזה משהו ברזילאי. שיהיה להם לבריאות

  8. איתן 16 פברואר 2008 ב - 21:46 קישור ישיר

    חןחן – למה להגיב בכזה ביטול לגבי סרט שעוד לא ראית ? לפי הדף שלו ב imdb, הוא דווקא נשמע מעניין.

    בעניין אחר – ראיתי היום את “נשימה” של קים קי-דוק. בחיי שאני לא מבין מה אתה רוצה ממנו, יאיר. קי-דוק כבר עשה סרטים טובים יותר מ”נשימה”, אבל בסך הכל, זהו סרט יפהפה, זורם, מעניין וכדרכו של קי-דוק – גם מוזר ומשונה. אולי מכיוון שכבר למדתי למה לצפות מקי-דוק, לא הופתעתי הפעם, אבל גם לא התאכזבתי. חסר כאן המימד העל-טבעי, הפלאי, שהפך את “להרגיש בבית” לתעלומה המקסימה שהוא היה, אבל מערכת היחסים שבין האשה הזו לבין הנידון למוות, מערכת יחסים שמצליחה להזרים חיות לאדם שמת עוד לפני שהוא מת, מחייה גם את הסרט הזה. בעיניי, סרט לא רע בכלל.

  9. חןחן 16 פברואר 2008 ב - 22:33 קישור ישיר

    אני לא מבטל ולא מתנשא, פשוט הניסיון של השנים האחרונות מלמד שאין לנו שום סיכוי לראות את הזוכים בדוב הזהב. מישהו ראה את הסרט שזכה בשנה שעברה? מישהו זוכר את גרבוויצה? מישהו פה נתקל בכרמן הדרום האפריקאי שקטף גם הוא את הפרס היוקרתי?

  10. רני 16 פברואר 2008 ב - 23:23 קישור ישיר

    אז מה זה אומר? שאלה סרים זניחים? או אולי שהמפיצים שלנו לא עושים את עבודתם כמו שהיו צריכים? או שהם לא מביאים סרטים כלל, או שהם מקרינים אותם באיחור ניכר לאחר שאר העולם. אני מסוגל לחשוב על הרבה מאד דוגמאות לסרטים כלל לא זניחים שלא הופצו בארץ. דוגמא אחרונה: “ההתנקשות בג’סי ג’יימס” שלא יוקרן בארץ. או “המארח” הדרום קוריאני שכלל לא זכה פה להקרנה בבתי הקולנוע. אפילו “חצי נלסון”.

  11. רותם 17 פברואר 2008 ב - 1:14 קישור ישיר

    “כרמן” סרט מיותר וזניח.
    “המארח” הוא סרט אמריקאי גרוע שמדבר קוריאנית.
    לא כל מה שזוכה בפסטיבלים הוא זהב, ולא כל מה שמונעים מאיתנו המפיצים זה דווקא לרעתנו.

  12. רני 17 פברואר 2008 ב - 2:06 קישור ישיר

    זו לא הנקודה, רותם. ישנם אחרים שחובים ההיפך. אני, למשל, חשבתי ש”המארח” היה סרט מצוין ושמעתי אנשים שהתלהבו מ”כרמן”. הנקודה היא שההחלטה צריכה להיות של הקהל, לא של מישהו אחר. ירצו יאכלו.

  13. RanK 17 פברואר 2008 ב - 7:01 קישור ישיר

    1. לגבי סוויני טוד – הליהוק מצויין, כל אחד מהם משחק מצויין, אבל אין מה לעשות הקולות שלהם אכן “קטנים”.
    לשם השוואה הנה השיר שטוד שר כשהוא מקבל את קופסת התערים שלו חזרה, מהגרסה הידועה ביותר של המחזמר עם אנג’לה לנסברי וג’ורג’ הים (שדומה כאן באופן חשוד למוני מושונוב):

    2. מי שמעוניין לראות את סונדהיים בפעולה, במקרה הזה מתוך סדנה שהוא העביר לתלמידי תיאטרון ומוזיקה, כשהוא מדריך אותם כייצד לשיר את אותו השיר בדיוק:

    אני מקווה שהלינקים האלה יעבדו כאן, אם לא אני אשים לינקים רגילים בהודעה הבאה.

    2. לגבי המבצע של קולנוע לב – לא יכלתי להגדיר את זה יותר טוב. אם אתה גיי לדוגמה, אז אתה אמור להכנס לסטריאוטיפ שבו אתה וחבר שלך צריכים להחליט מי ה”בחורה” בקשר? ובאותה נשימה – זוג לסביות כנראה אמורות להכנס חינם?

  14. RanK 17 פברואר 2008 ב - 7:16 קישור ישיר

    אוקיי, זה לא ממש עבד קודם, הנה הלינקים:

    אנג’לה לנסברי וג’רג’ הים בגרסה שצולמה לטלויזיה ב-1982 ובוימה ע”י טרי היוז והארולד פרינס:

    סטיבן סונדהיים מעביר סדנה לתלמידי “גילדהול”

    והנה הגרסה של דפ ובונהם-קרטר מהסרט של ברטון:

    ואם נשאר לכם כח, הנה משהו מצחיק, הרי לכל דבר צריכה ליהיות גרסת לגו, אז למה לא לסוויני:

    תהנו

  15. גונקל 17 פברואר 2008 ב - 9:46 קישור ישיר

    “ברטון משקיע כאן ממיטב כשרונו, אבל רק קמצוץ מנשמתו” – תיאור די קולע של כל מה שברטון עשה מאז “אד ווד”. אני אישית כבר לא אלך לסוויני טוד – בפרויקטים האחרונים שלו ברטון הצליח לשרוף את עצמו לגמרי מבחינתי. אני כבר לא יודע אם זה הוא שהתקלקל או אני שהתבגרתי, אבל נדמה לי שאם נציב את “אדוארד” או “באטמן חוזר” מול כל אחד מהסרטים שהאיש עשה בעשור האחרון תתגלם לעינינו טרגדיה: במאי כשרוני שהצליח לברוא בחוש האסתטי יוצא הדופן שלו עולמות אפלים ומסתוריים, ואז התמכר לחוש האסתטי שלו כל כך שהוא כבר לא מצליח לשחזר את האפלה והמסתורין.

  16. אורון 17 פברואר 2008 ב - 12:41 קישור ישיר

    אני די סבלתי ב”סוויני טוד” (ניק-לינק). הדבר הטוב באמת שם היה סשה ברון כהן, כרגיל.
    אבל אולי אני לא בדיוק קהל היעד של הסרט – אני סולד ממחזות זמר, והסרט היחיד של ברטון שאני מחבב פלוס זה “סליפי הולו”. מה שכן, אני לא מבין מי כן קהל היעד. אני לא מכיר הרבה אנשים שגם אוהבים מחזות זמר, גם לא נגעלים מכמויות מגוחכות של דם וגם אוהבים את הסרטים שלהם יפים מבחוץ וחלולים/חסרי נשמה מבפנים.

    ורותם – אני מאוד חיבבתי את “המארח”, ולולא פסטיבל ירושלים לא הייתי זוכה לראות אותו על מסך גדול. זה שבעינייך הוא זניח לא אומר שאף אחד לא מסוגל להנות ממנו ושטוב שהוא נחסך מהקהל. (אלא אם אתה זה שמחליט בעניין הזה :-))

  17. RanK 17 פברואר 2008 ב - 19:14 קישור ישיר

    יאיר, תודה שסדרת לי את הלינקים כמו שצריך… התיבה הזאת די מוגבלת…


השאירו תגובה