נרגעתם מהסערה סביב הסרט על יגאל עמיר? כי תכף מגיעים עוד שניים
״רבין – יום אחרון״, סרטו של עמוס גיתאי. השחקן יוגב יפת מגלם את יגאל עמיר בשיחזור סצינת רצח ראש הממשלה בכיכר רבין
מצחיקה מדינת ישראל. מדינה בת שבעה מיליון תושבים, פרומיל מאוכלוסיית תבל, אבל שלא עובר יום שהיא לא מככבת בראש מהדורות החדשות בעולם. כל קטנה, כל כך רעשנית. וכך גם בפנים: פחות מאלף איש מונה קהילת אנשי הקולנוע והתיאטרון בישראל, אבל – יה וואראדי! – כמה רעש. קהילה קטנה שמייצרת כל כך הרבה כותרות. אני לא מבין למה תיק התרבות לא היה הכי מבוקש במו״מ הקואליציוני, הרי ברור שמיד אחרי משרד החוץ, הבטחון והאוצר, זה התיק עם הכי הרבה כותרות בעמודי השער בעיתונות. בשבוע האחרון, אף יותר מהם.
זה היה שבוע מדכא ומחריש אוזניים שבו, צר לי לומר, כולם טעו, כולם הפסידו, כולם איבדו עשתונות וכולם נכנסו להיסטריה, להיפר-ונטילציה. וכך, רצף של אירועים שלא היו אמורים להיות קשורים זה לזה בכלל, פתאום נכרכו יחד, וחשפו – בעיקר, חושי שיפוט לקויים. צריך להודות, היא התחילה. שרת התרבות מירי רגב פתחה חזית מול נורמן עיסא ולימדה אותנו את הטקטיקה שכנראה תאפיין את הקדנציה שלה: אם אני לא מסכימה איתך, אפסיק לך את המימון. אגב, כמי שישב חמש שנים במועצת הקולנוע, אני לא לחלוטין בטוח שהשרה יכולה כל כך מהר להפסיק תקצוב של גוף שכבר נמצא ראוי, עמד בקריטריונים ומקבל מימון ממשרד התרבות. ואם היא תמצא לכך דרך עוקפת מועצה, ספק אם זה יעמוד בבית משפט. זה דיון אחר, שגם אותו איש לא דן. אבל זו רוח התקופה: צעקות ואיומים.
תגובות אחרונות