סרט אחד מצטרף לפסטיבל ירושלים, שלושה סרטים פורשים מפרסי אופיר
״ארץ פצועה״ מצטרף לפסטיבל ירושלים
התוכניה של פסטיבל ירושלים התפרסמה בסוף השבוע והיא מכילה כמה עדכונים מעניינים.
טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 25.6.2015
"אסטריקס באחוזת האלים״. אחד משלושה סרטים חדשים בטבלה השבוע
זו הטבלה האחרונה לחצי השנה הראשונה של 2015. שנה שהתחילה חלש, אבל אז זינקה קדימה עם שתי יצירות מופת שזכו לשבחים מקיר לקיר בטבלת המבקרים שלנו, ומככבים בצמרתה: ״מקס הזועם, כביש הזעם״ ו״הקול בראש״. סיכום חצי השנה הביא אותנו השבוע להתחיל להמר אילו סרטים נמצא השנה באוסקרים.
טבלת המבקרים של השבוע כוללת שלושה סרטים שלא היו בה בשבוע שעבר. שני סרטים חדשים, ״טד 2״ (למבוגרים) ו״אסטריקס באחוזת האלים״ (לילדים). לטבלה מצטרף גם הסרט הישראלי ״הקפות״, בבימויה של לי גילת, שעלה בשבוע שעבר, אבל רק השבוע נכנס לטבלה (אני מזכיר: סרט צריך לקבל מינימום שלושה ציונים מהמבקרים כדי להיכנס לטבלה). חפשו את שלושתם מהאמצע ומטה.
הנה הטבלה:
סטנלי קובריק וספיידרמן קמים לתחיה. האם זה טוב? וגם: הפיץ׳ שלנו ל״הקול בראש 2״, מחווה לסטיב מרטין (ו״סינמסקופ״ ברדיו הקצה #40)
האם כל אחד יכול להיות סטנלי קובריק?
רוצים כרטיסים להקרנות בתל אביב ובירושלים לשני סרטים טובים? המשיכו עד הסוף.
===================
הנה הפודקאסט השבועי שלי ברדיו הקצה. לחצו כאן. נפתח עם מחווה מוזיקלית לזכר ג׳יימס הורנר, שנהרג היום בהתרסקות מטוס.
===================
זה היה יום גדוש בכותרות, שאני לא לחלוטין יודע איך להגיב אליהן:
המלחין ג׳יימס הורנר, זוכה האוסקר על פסקול ״טיטאניק״, נהרג בהתרסקות מטוס
ג׳יימס הורנר זוכה בראשון מבין שני האוסקרים שלו על ״טיטאניק״ ב-1998
בשורות איומות לחובבי מוזיקה מסרטים: ג׳יימס הורנר, אחד המלחינים הגדולים של הוליווד בשנות התשעים, נהרג הבוקר בהתרסקות המטוס שלו בקליפורניה. הוא היה בן 61. יחד איתו נהרג גם טייס המטוס. המטוס התרסק ביער לוס פדרס, באיזור סנטה ברברה בדרום קליפורניה. ההתרסקות גרמה גם לשריפת קוצים.
הורנר זכה ב-1998 בשני פרסי אוסקר על הסרט ״טיטאניק״ (שניים מתוך 11 הפרסים בהם זכה הסרט באותו טקס). הוא זכה על הפסקול וזכה על החלחנת השיר, ״My Heart Will Go On״. יש להניח שהשותפות שלו בשיר שביצעה סלין דיון, היא זו שהפכה אותו למולטי מיליונר חובב כלי טיס, שבבעלותו שלושה מטוסים ושני מסוקים.
הנה הורנר זוכה בשני האוסקרים שלו ב-1998:
אפשר כבר להתחיל להמר על זוכי האוסקר? וגם: ״מלחמת הכוכבים״, קלינט איסטווד ו״מלחמת הכוכבים״
גלריית היצורים של ״מלחמת הכוכבים, פרק 7״. מתוך ״ואניטי פייר״, צילום: אנני ליבוביץ
המון כותרות ונושאים. הגיעו עד הסוף:
ששה סרטים ישראליים בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים. לאן נעלמו כל השאר?
"תיקון״ של אבישי סיון. אחד מששה סרטים בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים
ששה סרטים ישראליים חדשים ייתחרו השנה בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים. ששה בלבד. ויש סיכוי שעל רובם לא שמעתם. בשבועות האחרונים אני מנסה לברר אצל יוצרי הפיצ׳רים השנה מי מהם יהיה בירושלים ובסופו של בירור אני חושב שיש לי מושג לא רע איך תיראה התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה, לשם רובם הולכים. ״ארץ פצועה״ של ארז תדמור, ״היורד למעלה״ של אלעד קידן (שהיה בקאן), ״ההר״ של יעל קיים ואולי אפילו ״הכל שבור ורוקד״ של נוני גפן (ואני מנחש ומהמר שגם ״רבין – יום אחרון״ של עמוס גיתאי יהיה בחיפה). כל אלה מתוכננים לחיפה. אז מי הולך לירושלים?
העיניים של המדינה. כך יצרנו את הסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים״
מנחם גולן וכותב שורות אלה בצילומי ״חגיגה לעיניים״
זה היה חלום שהתגשם. במשך שנים רציתי להרים סדרה המספרת את סיפורו של הקולנוע הישראלי. שלחתי לזכיינים ולערוצים הצעות, תקצירים, רעיונות. כלום לא קרה. אף אחד לא הבין למה צריך להקדיש סדרה לקולנוע הישראלי ומה כבר יש לספר שם. כמעט הרמתי ידיים. ולבסוף, זה קרה לגמרי במקרה ובלי קשר ליוזמות שלי. ליואב גינאי, מנהל התוכניות של ערוץ 1, היה חלום דומה. כשהוא נכנס לתפקידו הוא רצה סדרת דגל שתהיה האנציקלופדיה של הקולנוע הישראלי. וכך, מפיק הסדרה והעורך הראשי שלה, אריק ברנשטיין, קיבץ אחד-אחד צוות לביצוע המלאכה, וצירף גם אותי. כך גויסתי להיות חלק מקבוצה שקמה כדי להרים את הפרויקט השאפתני שהפך שלוש שנים אחר כך ל״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״ (השם מושאל מסרטו האהוב, אך הנעלם, של אסי דיין מלפני 40 שנה), סדרה תיעודית בת עשרה פרקים, שתעלה לשידור ביום ראשון הקרוב, 21.6, ב-21:00 בערוץ 1. הקרדיטים הם אלה: אריק ברנשטיין מ״עלמה הפקות״ הוא המפיק, נואית גבע היא הבמאית, שי להב הוא התסריטאי, ואני עורך התוכן של הסדרה, ומי שישב במשך שנתיים מול 150 מרואיינים, מחיים טופול ועד דאנה איבגי (ולהב לצידי, תמיד עם השאלה הנכונה ברגע הנכון). אנחנו יוצרי הסדרה. זה היה אחד הדברים המהנים והמספקים שעשיתי מימיי.
נרגעתם מהסערה סביב הסרט על יגאל עמיר? כי תכף מגיעים עוד שניים
״רבין – יום אחרון״, סרטו של עמוס גיתאי. השחקן יוגב יפת מגלם את יגאל עמיר בשיחזור סצינת רצח ראש הממשלה בכיכר רבין
מצחיקה מדינת ישראל. מדינה בת שבעה מיליון תושבים, פרומיל מאוכלוסיית תבל, אבל שלא עובר יום שהיא לא מככבת בראש מהדורות החדשות בעולם. כל קטנה, כל כך רעשנית. וכך גם בפנים: פחות מאלף איש מונה קהילת אנשי הקולנוע והתיאטרון בישראל, אבל – יה וואראדי! – כמה רעש. קהילה קטנה שמייצרת כל כך הרבה כותרות. אני לא מבין למה תיק התרבות לא היה הכי מבוקש במו״מ הקואליציוני, הרי ברור שמיד אחרי משרד החוץ, הבטחון והאוצר, זה התיק עם הכי הרבה כותרות בעמודי השער בעיתונות. בשבוע האחרון, אף יותר מהם.
זה היה שבוע מדכא ומחריש אוזניים שבו, צר לי לומר, כולם טעו, כולם הפסידו, כולם איבדו עשתונות וכולם נכנסו להיסטריה, להיפר-ונטילציה. וכך, רצף של אירועים שלא היו אמורים להיות קשורים זה לזה בכלל, פתאום נכרכו יחד, וחשפו – בעיקר, חושי שיפוט לקויים. צריך להודות, היא התחילה. שרת התרבות מירי רגב פתחה חזית מול נורמן עיסא ולימדה אותנו את הטקטיקה שכנראה תאפיין את הקדנציה שלה: אם אני לא מסכימה איתך, אפסיק לך את המימון. אגב, כמי שישב חמש שנים במועצת הקולנוע, אני לא לחלוטין בטוח שהשרה יכולה כל כך מהר להפסיק תקצוב של גוף שכבר נמצא ראוי, עמד בקריטריונים ומקבל מימון ממשרד התרבות. ואם היא תמצא לכך דרך עוקפת מועצה, ספק אם זה יעמוד בבית משפט. זה דיון אחר, שגם אותו איש לא דן. אבל זו רוח התקופה: צעקות ואיומים.
תגובות אחרונות