סינמה סיטי ירושלים. בקרוב
לפני 11 שנה, בקיץ 2002, עשיתי קניות בקלאבמרקט בצומת גלילות כשנתקלתי בתגלית מדהימה: במבנה הרב-מכר שמעל לסופרמרקט – מבנה שנמצא בבעלות תנובה – בנו מגה-פלקס קולנועי מהסוג שעד לאותו רגע הכרתי רק מאירופה. הייתי אז ב״העיר״, הקפצנו צלם, ונכנסתי לשוטט בפנים. הרווחתי סקופ נאה לאותו גיליון, אבל האמת, נדהמתי. continue reading…
ושוב מגיעה השנה לסיומה, ואני מביט ברשימות סיכום השנה של עמיתיי – בארץ, ובאירופה – ואני חושב שאני לא ראוי להיות מבקר קולנוע. ממש לא אהבתי את ״קיסר חייב למות״ (סרט השנה של וויינט), וחשבתי ש״הפרש הבודד״ ממש משעשע. רשימת סרטי השנה שלי מכילה בעיקר סרטים דוברי אנגלית (וגם שניים דוברי צרפתית). רשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה מכילה 14 סרטים (כולל שניים שיצאו בינואר שעבר ואחד שיצא ממש עכשיו) ועוד 13 סרטים שמקבלים ציון לשבח. האם סרט השנה שלכם מופיע כאן? שתפו בתגובות מה היו הסרטים שאתם הכי אהבתם השנה.
תזכורת. סיכום שנה: מה היו הסרטים הקופתיים בישראל ב-2013?
הנה הרשימה שלי (לחצו על שמות הסרטים כדי לעבור לביקורת מורחבת על כל אחד מהם):
"חלום אמריקאי״ מסתמן כסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע. ומחר יש לג׳ף לין – סולן אי.אל.או – יום הולדת (הוא יהיה בן 66). ואם כבר ראיתם את הסרט בוודאי שמתם לב שבכותרות הסיום מופיע שיר של ELO שאנחנו לא מכירים. ״Long Black Road״, שמו. מאיפה הוא צץ פתאום? ובכן, זה אינו שיר חדש, אלא שיר שג׳ף לין כתב בסביבות 2001 (בערך 21 שנה אחרי התקופה בה מתרחשת עלילת ״חלום אמריקאי״) והוא מופיע כשיר בונוס בדיסק האחרון של אי.אל.או, ״Zoom״. אבל כרגיל אצל לין, יש לו סאונד רטרו שכנראה התאים לסרט, אז מישהו שם שלה אותו מהאבדון ושם אותו בחתימת הסרט. הנה הוא:
ֿ
העונה השלישית של ״קומיקאים במכוניות שותים קפה״, סדרת הרשת של ג׳רי סיינפלד, עלתה שלשום. בפרק הבכורה הארוך אוסף סיינפלד את לואי סי.קיי מביתו במנהטן ויחד הם נוסעים (בסיבוב ארוך למדי) עד לצ׳לסי פירז, שם (מתברר) מחזיק לואי סירה. הם שטים צפונה במעלה ההאדסון. הסירה (כך אומר סיינפלד) מזכירה את זו מ״מלתעות״ (״אתה קווינט!״, אומר סיינפלד ללואי), אבל אני פתאום חושב שאולי לואי סי.קיי הפך לג׳ורדן בלפורט מ״הזאב מוול סטריט״ ואני תוהה מה הוא חשב על ״הכל אבוד״. אבל בכל אופן, אם אתם נשברים בגלל האורך תריצו לסוף, לאיזור הדקה ה-17, שם מספר לואי לג׳רי סיפור מדהים שהיה יכול להיות פרק נפלא לעונה הבאה של ״לואי״ (שאנחנו מקבלים עדכון שעשרה פרקים ממנה כבר כתובים ושסטיבן רייט הצטרף כשותף לכתיבה):
מהיר ועצבני 500,000
14 מיליון. זו ההערכה של כמה אנשים מעולם ההפצה ובתי הקולנוע בישראל לגבי מספר הכרטיסים שנמכרו בבתי הקולנוע בישראל בשנת 2013. כבר שנים שלא שמענו את המילה ״משבר״ כשזה מגיע לקולנוע בארץ – למעשה, מאז 2005, שהיתה אכן שנת משבר עם 8 מיליון כרטיסים בלבד שנמכרו, כנראה המספר הנמוך מזה עידנים. אבל מאז, המספר הזה רק הולך וגדל בהדרגה. למעשה, ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבה נתוני מכירות הכרטיסים continue reading…
זו טבלת המבקרים האחרונה לשנה זו. הטבלה הבאה תתפרסם כבר בשנת 2014 (ועם סרט חדש של מרטין סקורסזי בשביל הספתח). טבלת המבקרים הצטרפה ל״סינמסקופ״ בסוף מרץ השנה, אחרי ש״עכבר העיר״ נסגר, ומאז היא הפכה לאחד הפיצ׳רים הכי פופולריים (והכי ויראליים) בבלוג הזה. אז סוף השנה היא הזדמנות לשוב ולהודות לתשעת המבקרים והמבקרות שבכל שבוע משתפים איתי פעולה בהפקת הטבלה הזאת. כל אחד מכם, חמישה כוכבים.
וכאילו כדי להוכיח לי שהטבלה תפסה בקרב הקהל, קיבלתי לינק לפוסט בבלוג ״נביא שקר״ שלוקח את כל הנתונים בטבלת המבקרים בשמונת חודשי קיומה באתר ומנתח אותם על פי כל מיני התפלגויות סטטיסטיות. עיינו כאן. אני חייב להודות שלא לחלוטין הבנתי את כל הפילוחים, או בעיקר את האפליקציה שניתן לגזור מהנתונים האלה, אבל נחמד לראות בדיקה שמציגה מה הציון הנפוץ שכל מבקר נותן לסרטים, ואולי דרך זה להבין האם יש מבקר אחד שבאופן כללי שונא את כל הסרטים, או מבקר שאוהב כל מה שהוא רואה (נראה לי שכל החבורה כאן יצאה די זכאית מההאשמה הזאת). יש שם גם דיון שלם סביב המשמעות של דירוג על ידי כוכבים (או כל סקאלה מספרית רדוקטיבית). נדמה לי שכל מבקר מנסח לעצמו את המשמעות האמיתית של כל חצי כוכב שהוא נותן, ושזה קצת פחות שרירותי ממה שזה נדמה. אבל הפילפול חביב.
והנה אנחנו עם הטבלה האחרונה לשנה ועם ארבעה סרטים חדשים. הכי בולט מביניהם, מנקודת מבט תקשורתית, הוא ״חלום אמריקאי״ (״American Hustle״ בהיפכא-מסתברא באנגלית) של דיוויד או. ראסל, שרבים חשבו שהוא יהיה המועמד המוביל לזכייה באוסקר השנה (תחושה שדי דעכה מרגע שהסרט הוצג לקהל, אבל יהיו לו מועמדויות לרוב); ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״ של בן סטילר, שכנראה יהיה הסרט הקופתי והמצליח מבין הסרטים החדשים; ״אוגוסט: מחוז אוסייג׳״, העיבוד רב הכוכבים של ג׳ון וולס להצגה של טרייסי לטס (שהוצגה בישראל בכיכובה של גילה אלמגור); ו״סיפור משפחתי״ (״Like Father, Like Son״, כי המפיצים החליטו השבוע לשגע אותנו עם השמות הכי נטולי יחוד ובלתי זכירים שיש) סרט יפני מקסים-מקסים מאת הירוקאזה קורה-אדה (״החיים שאחרי״). מי מהשלושה מנצח, ומי צונח לתחתית הטבלה באופן די מביך? הנה הטבלה (וכרגיל: הסרטים שעלו השבוע מסומנים בצהוב):
אני עושה את זה כאן לפעמים. בזמן שאני שובר את הראש ואת השיניים לסכם את השנה בקולנוע – לברר מה היו הסרטים הכי נצפים בארץ השנה, ובמקביל לסנן את כל הסרטים שראיתי השנה לטבלה היררכית אחת שרק אני מבין היטב מה ההבדל בין המקום השישי למקום השביעי בה – אני גם שולף לרגע את השיר או שניים או שלושה שהכי אהבתי השנה. המסר שלי בכך הוא פשוט: להכריע מה היו סרטי השנה שלי זה ממש קשה לי, ואני משקיע בזה לא מעט מחשבה (סיכום השנה שלי יתפרסם כאן ביום שישי). אבל מה השיר שהכי הרעיד אותי? אה, זה קל. כל כך קל, שהשנה יש לי שלושה שירי שנה. כלומר, ארבעה.
אבל קודם כל, יש לי בבירור להקת שנה: continue reading…
״חייו הסודיים של וולטר מיטי״. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
אייבל פררה
הערב יוקרן בערוץ יס 3 (במסגרת משבצת פסטיבל הקולנוע של יס 3, ובמסגרת חודש בין הסדינים) הסרט ״4:44, היום האחרון בעולם״, סרטו האחרון של אייבל פררה, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ניו יורק וסימן מעין קאמבק של אחד הבמאים הכי עצמאיים שצמחו באמריקה. מנקודת מבט ישראלית, זו הפעם הראשונה מאז ״מרי״ ב-2005 שסרט של פררה מגיע להקרנה כלשהי בישראל. גם סוג של קאמבק. בשנות התשעים, פררה היה אחד הבמאים המסעירים בעולם ואחד היוצרים שהכי הלהיבו אותי – הוא עשה גרסאות שלו לסרטי אימה וגנגסטרים שנעו על הגבול שבין אקספלויטיישן וארט-האוס. ולכבוד הקרנת ״4:44״ הערב, אנשי יס סידרו לי הזדמנות לשוחח איתו קצת. הנה הוא:
תגובות אחרונות