״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו יוצא להקרנות מסחריות בארות הברית ביום שישי הקרוב, והוא מגיע לזה תחת מטר מכובד מאוד של נוכחות תקשורתי. למעשה, מבין הסרטים העצמאיים והזרים שיוצאים בסוף השבוע הקרוב (וביניהם גם ״סיפור משפחתי של קורה-אדה), זה הסרט שמקבל הכי הרבה חשיפה. ואם עד עכשיו זה היה מוגבל לבלוגים העוסקים בסרטי אימה ובקולנוע עצמאי, היום הגיע ״מי מפחד מהזאב הרע״ ל״ניו יורק טיימס״. מחר זה יתפרסם בגיליון יום ראשון של העיתון המודפס אבל היום זה כבר באתר: מבקר הקולנוע הניו יורקי ג׳ון אנדרסון (ולא סולן להקת יס), הכין כתבה על קשלס ופפושדו, ועל החשיבות של ״מי מפחד מהזאב הרע״ לקולנוע הישראלי. אנדרסון מציין – בין שלל השבחים שלהם זכה הסרט בעולם – את העובדה שהוא זכה בפרס הסרט הטוב מצד פורום מבקרי הקולנוע של ישראל (גילוי נאות: אנדרסון יודע את זה כי בתור חבר בתא מבקרי הקולנוע של ניו יורק הוא עזר לי ולשותפיי לצוות הפרס הישראלי רבות בבניית שיטת ההצבעה, שהיא גרסה ישראלית לשיטת ההצבעה הניו יורקית). הכתבה שלו גם מלאה אבחנות מוצלחות. הוא, למשל, מכנה את ״מי מפחד מהזאב הרע״ ״סרט אימה מדמם עם מצפון חברתי״, והוא רגיש לעובדה הנכונה כל כך שבישראל, הקהל, המבקרים והממסד נוטה לקחת את הסרטים המקומיים באופן אישי מאוד, גם ברמה הלאומית. ושיש תזוזה מסוימת לשינוי בשנים האחרונות בטעמים שהקולנוע הישראלי מייצר, תחילה מצד דור חדש של מבקרים (אחד מהם היה קשלס), ואז מצד דור חדש של במאים (אחד מהם הוא קשלס). אנדרסון גם מספר שסרטם הבא של הפפשולסים יהיה ״היו זמנים בפלסטינה״, בו הם הופכים את המאבק להקמת מדינת ישראל למערבון ספגטי. אה, והוא ראיין גם אותי לכתבה.

====================

ומזאב לזאב: ״הזאב מוול סטריט״ מסתמן כאחת ההפתעות המסחריות הגדולות של העונה. בארץ. continue reading…

רגע לפני פטירתו של אריק שרון, העלה אבי מוגרבי את סרטו הקוואזי-תיעודי, סמי-אירוני, מ-1997, ״איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון״ במלואו ליו-טיוב (שעה של סרט). אני, אגב, מעולם לא חוויתי את הטרנספורמציה שעליה מדווח מוגרבי בכותרת (כנראה בציניות, אגב). אריק שרון נותר, עד לרגע זה, הפוליטיקאי הישראלי שהכי הפחיד אותי. הנה הסרט של מוגרבי, בו הוא רודף אחר שרון ברחבי הארץ, במהלך מערכת הבחירות של 1996, בניסיון להשיג ממנו ראיון (כן, כותרות הפתיחה הן הומאז׳ לגודאר):

continue reading…

ביום חמישי, כשיוכרזו המועמדויות לאוסקר, לא יהיה שם נציג ישראלי*. אמנם, ארנון מילצ׳ן חתום כמפיק על ״12 שנים של עבדות״, ודני דימבורט ואלכסנדרה מילצ׳ן (הבת של ארנון) חתומים על ״הזאב מוול סטריט״, אבל הם לא יוזכרו ברשימת המועמדים (המוגבלת לשלושה שמות בלבד, של אנשים שהיו המפיקים ממש, ולא בעמדה ניהולית בכירה של אישור פרויקט ומימונו וליוו אותו מרחוק). וגם ל״מעשה בהרג״ התיעודי יש נקודה ישראלית בזכותה של פיליפה קוברסקי, השותפה לסרט ומשמשת כמפיצה הבינלאומית שלו.

אבל אתמול פורסם שיהיה השנה זוכה ישראלי באוסקר. continue reading…

שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה. אחד זינק הישר לצמרת, ממש-ממש גבוה, אחד קרס הישר אל המקום האחרון, השלישי ניתר הישר אל אמצע הטבלה.

הסרטים הם: ״היא״, סרטו החדש של ספייק ג׳ונז; ״עומאר״, סרטו של האני אבו-אסעד; ״פעילות על טבעית: המסומנים״ סרטו של הבן של האבא מ״בית קטן בערבה״.

והנה הטבלה, שגם נשרו ממנה כמה סרטים מעניינים מאוד:

continue reading…

האני אבו אסעד בסינמטק תל אביב, שלשום

שלשום (יום שלישי) התקיימה בסינמטק תל אביב הקרנת הבכורה התל אביבית של ״עומאר״, סרטו של האני אבו אסעד (הסרט יוצא היום להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב). אבו אסעד, שביים את סרטיו הראשונים בתמיכה ישראלית (״פורט טרנזיט״ מומן על ידי קרנות ישראליות, ו״גן עדן עכשיו״ הופק בעזרת שותפים ואנשי צוות ישראליים – אבל מומן מכסף אירופי) מנסה ככל האפשר להתנתק יותר ויותר מהתלות בישראל ליצירת סרטיו. את ״עומאר״ הוא הפיק במימון כמעט מלא של אנשי עסקים פלסטיניים, ורוב אנשי הצוות על הסט היו פלסטיניים (ורק מעט ישראליים). ראוי לציון במיוחד צלם הסרט, איהאב אסאל, שהיה עד כה אסיסטנט של צלמים כמו וילמוש זיגמונד ואנטואן הברלה (שצילם את ״גן עדן עכשיו״ ואת ״מדוזות״), ועכשיו לוקח פיקוד על המצלמה ועושה עבודה משובחת.

אז בתוך כל ניסיונותיו של אבו אסעד להתנתק מהזיהוי הישראלי, הגעתו להציג את הסרט בסינמטק תל אביב היא בראש ובראשונה הישג של הסינמטק. ואני מעריך את אבו אסעד שהסכים להגיע (ובצדק, אלון גרבוז וסינמטק תל אביב היו מאז ומתמיד התומכים הכי גדולים של הקולנוע של אבו אסעד, גם כשהממסד הישראלי תקף אותו).  את הפוליטיקה השאיר אבו אסעד לשפת הדיבור: ממש כמו עמיתו, אליה סולימאן, אבו אסעד מסרב לדבר עברית באירועים רשמיים. זו שפת הכיבוש. הוא מוכן לדבר רק אנגלית או ערבית. וממש כמו עמיתו, אליה סולימאן, אבו אסעד הוא יליד נצרת, שתקוע בין גדרות והגדות: הוא אזרח ישראל, אבל הוא מזדהה עם המאבק הפלסטיני ומסרב לכנות את עצמו ״ישראלי״ או לדבר את שפת המדינה. לכן, כמו אליה סולימאן, הוא מעדיף לחיות מחוץ לגבולות המדינה ולחזור לעיר הולדתו, נצרת, רק לצילומי סרטיו (אבו אסעד התחיל את דרכו הקולנועית על הסט של אליה סולימאן ב״כרוניקה של היעלמות״, וזה די מדהים בעיניי ששניים מהבמאים הכי טובים במזרח התיכון מגיעים שניהם מנצרת. ולמיטב ידיעתי, שניהם גם לא מדברים זה עם זה מאז).

הנה השיחה בת חצי השעה בתום ההקרנה. זהירות, יש ספוילרים לסוף הסרט, אם כי אם ראיתם את ״בית לחם״ אתם יודעים מה הולך לקרות – למרות שהסרטים שונים (באמצע השיחה מדבר דרור שאול, אותו מציג אבו אסעד כ״חבר״. ביאור לעניין: שאול ואבו אסעד השתתפו יחד במעבדת התסריטים של סאנדאנס באותו מחזור, שאול עם ״אדמה משוגעת״ ואבו אסעד עם ״גן עדן עכשיו״):

continue reading…

כידוע, למי,שעוקב איתנו כאן באדיקות אחרי שנים של סיקורי מערוץ האוסקר, שאם יש פרס מקדים אחד שהוא באמת חשוב ומנבא בדרך אל האוסקרים הרי שזהו פרס גילדת הבמאים האמריקאית (dga). ביותר מתשעים אחוז מהמקרים הבמאי שזוכה ב-dga, הוא הבמאי שזוכה באוסקר, והסרט שהבמאי שלו זוכה באוסקר הוא גם הסרט שזוכה באוסקר. יש פיצולים, אבל הם נדירים.
חמשת הבמאים המועמדים הערב הם, אכן, הבכירים והבולטים בעונה, אין הפתעות. אני מסדר אותם לפי סדר סיכוייהם לזכות:

סטיב מקווין, "12 שנים של עבדות"
אלפונסו קוארון, "כוח משיכה"
דיוויד או ראסל, "חלום אמריקאי"
פול גרינגראס, "קפטן פיליפס"
מרטין סקורסזי, "הזאב מוול סטריט"

הזוכים יוכרזו בסוף ינואר, אבל האוסקרים יתקיימו השנה רק בתחילת מרץ, בגלל אולימפיאדת החורף שתופסת את הפריים-טיים של פברואר באמריקה.

אמרו לנו לא לדאוג. שרת התרבות לימור לבנת אמרה לא לדאוג, חברת הכנסת מירב מיכאלי אמרה לא לדאוג. הן אמרו שהן בטוחות שדיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, יעביר חוות דעת חיובית, התומכת בהמשך קיומה של תל״י, חברת התמלוגים של התסריטאים והבמאים. הערב העביר גילה לבית הדין להגבלים העסקיים את חוות דעתו, והיא – מה נגיד – מאכזבת. שני סעיפים יש בה: האחד תומך בהמשך קיומה של תל״י כגוף תיעוד וגביה. אוקיי, התחלה טובה. אבל השני הוא סטירת לחי: הממונה ממליץ שלא לאפשר לתל״י לנהל מו״מ בשם היוצרים מול הזכיינים לגבי גובה התמלוגים (אבל מול מכוני כושר, משום מה, כן). את זה מצפה הממונה על ההגבלים העסקיים שכל יוצר יקבע בעצמו מול הזכיין. כלומר, תל״י יכולה להמשיך לגבות תמלוגים, אבל היא לא תדע כמה לגבות. זה קצת מעקר את עצם הקיום של החברה, ושם את הכוח בידי הזכיינים, הטייקונים. אקו״ם יכולה לנהל מו״מ מול הזכיינים ותחנות השידור, תל״י לא. למה? ככה. משונה את מי מגביל הממונה על ההגבלים.

הכדור עובר עכשיו לבית הדין להגבלים עסקיים שצריך לקבל החלטה סופית מה יהיה עתידה של תל״י ומה יהיה עתיד התמלוגים של היצירות האודיוויזואליות בארץ. על שולחנו של בית הדין מונחים, מצד אחד, חוות דעת של שרת התרבות ומועצת הקולנוע וארגוני תמלוגים ותסריטאות מהעולם, המסבירים את חשיבותה של חברה שתרכז את ניהול התמלוגים. ומנגד, יש לו את ההתנגדויות של רשת וקשת לקיומה של תל״י במתכונתה הנוכחית, בניסוח שאינו באופן מובהק שונה ממה שכתב הממונה, שנראה שאימץ את עמדתן. בין לבין, יש כמה וכמה חברות שהחליטו לא להגיש התנגדויות, ואני מקווה שעכשיו אולי גם יישמע קולן כמי שלא רק לא מתנגדות, אלא גם ממש תומכות. יהיה מותח, ומסקרן, ומרגיז מאוד, לחכות ולראות את הסיפור הזה יסתיים.

כשזה מגיע לתל״י, אני כותב על העניין בדאגה, גם כי כאדם שהתרבות יקרה לו, אני מבין מה אומרת החלטה כזאת על מעמדה של יצירה קולנועית וטלוויזיונית בעיני רשויות המדינה. אבל אני גם כותב כבעל עניין. מזה כשנתיים אני חבר תל״י, ופעמיים בשנה אני מקבל ממנה צ׳קים על שידורים חוזרים בערוצי הסרטים של יס של דרמה שכתבתי לפני 15 שנה. הדרמה הופקה עבור איי.סי.פי (חברת הכבלים) ומאז נמכרה שנית ליס. אני לא ידעתי על המכירה, ולא הייתי יודע שהיא ממשיכה להיות משודרת אילולא תל״י.

בשבועות האחרונים התחלתי לפתח רעיון לסרט תיעודי חדש. זה היה רעיון נהדר. התחלתי סדרת פגישות, התחלתי תכנונים, התחלתי לעבוד על הדבר, להתחיל לפתח ולייצר את הרעיון. כבר נכנס זכיין לתמונה. כבר התחיל להתגבש פרויקט. ואז, אחרי כמה שבועות של עבודה, מסיבות טכניות לחלוטין, העסק קרס. הפרויקט נגנז. שבועות של עבודה שלא הבשילו לכלום. בתוך זה, מה שאיפשר את העבודה הזאת, היה הצ׳ק (הקטנטן) של תל״י שהגיע בדצמבר, שהזכיר לי שיצרתי בעברי שלושה-ארבעה דברים, שעדיין משודרים פה ושם (להפתעתי), מייצרים הכנסות עבור הזכיינים המשדרים, ואני רואה מהם בסופו של דבר כמה מאות שקלים. זה בדיוק הרעיון של תמלוגים. היצירה ממשיכה להניב, ואגב כך עוזרת לממן יצירות עתידיות. אז אם אני, שעשיתי כה מעט, רואה ברכה בעבודתה של תל״י, דמיינו את היוצרים הבכירים, הוותיקים, הפוריים, המשמעותיים, ומה המשמעות של גוף כמו תל״י לחייהם ולכלכלתם, ולהמשך היצירה שלהם.

אם בית הדין על ההגבלים העסקיים יאמץ את גישת הזכיינים, הרי שבפעם הבאה שערוץ יס דוקו ישדר את הסרט התיעודי שיצרתי, ״שרון עמרני, זכרו את השם״ אהוד בנאי יראה כסף מהשידור החוזר בזכות תמלוגים שהוא יקבל מאקו״ם על המוזיקה שהוא הלחין לסרט, אבל אני – שהזמנתי אותו לעבוד איתי שבוע על פרויקט שעבדתי עליו למעלה משנה – לא אראה ממנו יותר שקל. כי צריך להגביל את העסקים שלי.

מעשה שטן. הערב אני מדבר על ג׳ף לין ועל ELO ועל עבודותיו כמפיק. הרצאה שנקבעה לפני חודשים, ושהיה לה בעיקר ערך נוסטלגי עם מקדם רטרו ניכר. ופתאום: היא הופכת אקטואלית. לא מספיק שבסוף השבוע יוצא ״היא״ של ספייק ג׳ונז, שנראה כמו עיבוד לסרט לשירים של ג׳ף לין, ולא מספיק שתמצאו שני שירים ישנים של ELO בכותרות הסיום של ״חלום אמריקאי״. אבל את כל זה כבר אמרנו בשבועות האחרונות. עכשיו מתברר שאחד הקטעים הלא מוכרים מתוך פסקול ״חלום אמריקאי״ הוא בעצם קטע חדש של ג׳ף לין שהולחן במיוחד לסרט. קטע איסטרומנטלי שנשמע כמו קאבר לקטע ישן של הצלליות:

עוד בערך 20 שירים של ג׳ף לין ו-ELO בהאזנה מודרכת ודרמטית, הערב ב-21:00 בפסז׳ (אלנבי 94).

תיקון. עשיתי קצת בלאגן עם התאריכים. תיקנתי. אמריקה חוזרת השבוע לתפקוד אחרי חופשת חג המולד – לפחות, האמריקה שלא קפואה ו/או קבורה תחת שלג. מה שאומר שעונת האוסקרים מתחילה להתחמם. הגיע הזמן: עד כה פרסי המבקרים הניבו תוצאות מבלבלות ואנחנו נמצאים כבר בינואר ללא סרט אחד שהוא בחזקת מועמד מוביל מובהק. זה ישתנה מחרתיים (שלישי) כשגילדת הבמאים תפרסם את חמשת המועמדים שלה, והתחרות תצטמצם סוף סוף לחמשת המובילים. סטיב מקווין ואלפונסו קוארון, בוודאי. אבל האחים כהן? מרטין סקורסזי? דיוויד או. ראסל? ספייק ג׳ונז? פול גרינגראס? וודי אלן? אלכסנדר פיין? מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ? ויומיים אחר כך, ביום חמישי, הבאפט״א הבריטית תפרסם את מועמדיה ואולי גם זה יעזור. ואז ביום ראשון הבא, גלובוס הזהב, ביום חמישי הבא המועמדויות לאוסקר וגם פרסי ״בחירת המבקרים״. בקיצור, בתוך עשרה ימים המירוץ לאוסקר צריך להצטמצם לשני מועמדים מובילים. ״12 שנים של עבדות״ ו״כוח משיכה״ או ״חלום אמריקאי״ ו״הזאב מוול סטריט״. והאם ״בתוך לואין דיוויס״ יהיה במירוץ בכלל?

===============

ועוד משהו שיקרה השבוע: continue reading…

"הזאב מוול סטריט״. מי מפחד מהזאב הרע?

continue reading…