חיכינו שאדם גרינברג (הצלם של ״מבצע יונתן״) יגיע לביקור בארץ ממקום מושבו בלוס אנג׳לס, חיכינו שדובי זלצר (המלחין של ״מבצע יונתן״) יחזור משהות באיטליה ויגיע לביתו ביפו, חיכינו שלאושיק לוי ולנורית הירש (המלחינה והזמר של ״בלדה לשוטר״ מתוך ״השוטר אזולאי״. וגם של ״עיר מקלט״ מ״כץ וקרסו״) יהיה זמן להיפגש. והיום תפסנו את כולם. יום הצילום המי-יודע-כמה לסדרה התיעודית שלנו (אריק ברנשטיין, נואית גבע, שי להב ואני) לערוץ 1 על הקולנוע הישראלי. הנה ההוכחות:

אדם גרינברג. צילום: אלירן קנולר (איפור: בר ברק)

דובי זלצר

נורית הירש ואושיק לוי

לפעמים מודעת דרושים קטנה היא בעצם מבוא לידיעה חדשותית. שלשום קראתי בפייסבוק של אבנר שביט שחברת סרטי אורלנדו – חברת ההפצה של עודד הורוביץ, שאחראית על הפצת ״פרנסס הא״ (אחד מסרטי השנה, כבר אמרנו לכם, נכון?) ו״זרים על שפת האגם״ (סרט השנה של מבקרי צרפת ושאני לא ממש התפעלתי ממנו) ובקרוב על הפצת ״סיפור משפחתי״ של קורה-אדה – מחפשת מנהל הפצה חדש. רגע, למה מנהל הפצה חדש? לאן הלך רוני מהדב, מנהל ההפצה שהיה כה מזוהה עם סרטי אורלנדו בשנים האחרונות? אז הנה התשובה: מהדב, בן 40, נבחר להיות המנהל החדש של סינמטק חולון, במקומה של נועה רגב, שמונתה לפני כמה שבועות למנהלת סינמטק ירושלים.

מהדב יהיה המנהל הראשון של סינמטק חולון, אחרי שלוש מנהלות: מור אלדר, שהקימה את הסינמטק (וכעת מנהלת את ערוצי הסרטים של יס), שירה כרמי (שעברה עם משפחתה לאפריקה והפכה סופרת מסקרנת אחרי שזכתה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״) ונועה רגב, שעברה לסינמטק ירושלים.

אחד הדברים האחרונים שמהדב עבד עליהם בסרטי אורלנדו היה להילחם בהחלטת הצנזורה להגביל את הצפייה ב״זרים על שפת האגם״ גם למבוגרים מעל גיל 18 וגם בשעת ההקרנה (הצנזורה אסרה על הקרנת הסרט לפני השעה 22:00). היום, אחרי שני ערעורים, סרטי אורלנדו נצחו וההגבלה על שעות ההקרנה הוסרה. כעת יש שיוויון בין הזרגים ההטרוסקסואליים של ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ ובין הזרגים ההומוסקסואליים של ״זרים על שפת האגם״: אלה ואלה מוגבלים מגיל 18.

הפוסט הזה מוגש לכם בשיתוף ג'יימסון וויסקי שמכריזים על תחרות הסרטונים הבינלאומית Done in Sixty Seconds, או בקיצור DISS. זוכרים? זו השנה השנייה שג׳יימסון משתפים פעולה עם ״סינמסקופ״ בתחרות הזאת. בשנה שעברה ההיענות היתה מפתיעה ומוצלחת, ויוצרי הסרט הזוכה טסו ללונדון, פגשו שחקנים ובמאים מובילים, והשתתפו בטקס חלוקת פרסי הקולנוע מטעם המגזין אמפייר וג׳יימסון.

אבל אם אתם לא זוכרים את השנה שעברה, הנה הרעיון מהתחלה: המשימה שלכם, אם תבחרו לקבל אותה (ובהנחה שאתם לפחות בני 18), היא לצלם גרסה משלכם בת 60 שניות בדיוק לסרט קיים. רצוי, כמובן, שיהיה מצחיק ומקורי ומוצלח, או לפחות אחד מהשלושה. יש לכם עד 13 בפברואר 2014 להעלות את הסרטון שלכם לאתר התחרות (בשיתוף מגזין הקולנוע הבריטי "אמפייר"). צוות שופטים יבחר את הסרטון הישראלי הטוב ביותר. יוצר הסרטון (או היוצרת) יזכו בכרטיס טיסה זוגי ללונדון לייצג את ישראל בגמר התחרות הבינלאומית שיתקיים במרץ 2014. מאוד חשוב! קראו את התקנון לפני שאתם יוצאים לדרך, גם לגבי פורמט העלאת הקובץ, אבל בעיקר בעניין השימוש במוזיקה. אל תיפסלו על שטויות.

השנה, אגב, יהיה גם פרס מיוחד לסרט שצולם בסמארטפון, כך שאפילו ציוד צילום מקצועי אתם כבר לא צריכים.

ההצעה שלי לכם? ארגנו באמצעות התגובות כאן קו-פרודוקציות של קוראי ״סינמסקופ״. מישהו עם רעיון יימצא מישהו עם מצלמה ויחד תמצאו מישהו שיודע לשחק ולערוך. בשנה שעברה שני חברים, שאחד מהם קרא על התחרות ב״סינמסקופ״, יצרו סרט וטסו ללונדון. אז קדימה, אל תתמהמהו.

ואם אתם לא מקשיבים לי, אולי תקשיבו לדני בויל, טום הידלסטון, סמיואל ל׳ ג׳קסון, כריס או׳דאוד, קנת בראנה, סיימון פג וניק פרוסט שמסבירים מה כדאי לעשות ואיך לעשות את זה. בששים שניות:

אם אתם מגישים סרט משלכם לתחרות, אתם בהחלט
continue reading…

אדם גרינברג בסם שפיגל, יום ראשון. צילום: יוסי צבקר

היום (שלישי) ב-16:30 יתקיים במוזיאון ישראל כנס בהפקת בית הספר לקולנוע סם שפיגל לציון עשר שנים לפטירתו של דוד פרלוב, ובמלאת חמישים שנה לסרטו התיעודי הקצר, אבל הכל-כך יפה, ״בירושלים״. סרט שהוזמן על ידי ההסתדרות הציונית והופק על ידי שירות הסרטים הישראלי ושהייתם מצפים שיהיה מעין גלויית תיירות פרסומית לירושלים, אבל במקום זאת הופך להרהור פיוטי על דמותה של העיר, כפי שהיא משתקפת דרך מצלמות ועדשות וזכרונות. זה סרט שהוא שיר.

רנן שור ואנשי סם שפיגל אצרו, יצרו והפיקו פרויקט מחווה בשם ״עקבות בירושלים״ שיוצג בבכורה ביום חמישי ב-50 ערים ברחבי העולם (ושבוע אחר כך גם במומה בניו יורק). בישראל הוא יוצג ביום חמישי בסינמטקים בירושלים, תל אביב, חולון והרצליה (מי שיגיע לסינמטק הרצליה יוכל לשמוע דברי הקדמה שלי לפני ההקרנה). ״עקבות בירושלים״ מציג במרכזו גרסה משופצת ויפהפיה של ״בירושלים״, וסביב הסרט שזורים תשעה סרטי תעודה קצרים שיצרו בוגרי סם שפיגל ותלמידיו שיצרו מחוות לסרט בן החמישים. בין המשתתפים: נדב לפיד, דוד אופק, מורן איפרגן, ירדן כרמין ובנימין פרידנברג.

אחד הדברים היפים ב״בירושלים״ הוא הצילום של אדם גרינברג. גרינברג היה בן 27 כשפרלוב לקח אותו לצלם את הסרט (הם עבדו כבר קודם בסרט ״בדמיך חיי״ על משפט אייכמן), ועם צוות של כארבעה אנשים – במאי, צלם, עוזר צלם ותחקירנית (ובכמה סצינות גם איש סאונד) – הם יצאו עם מצלמת 35 מ״מ לצוד את זוויות העיר, שהיתה אז – ב-1963 – עדיין מחולקת, כשחומה מפרידה את העיר העתיקה שהיתה אז בשטח ירדן.

בשנים שחלפו מאז, אדם גרינברג הלך והתפרסם כאחד מבכירי צלמי הקולנוע בארץ – התחרות שלו עם דוד גורפינקל בשנות השבעים היא החומרים שמהם עושים קולנוע – ואז בעולם. הוא צילם את ״מציצים״ של אורי זהר בסינמסקופ. את ״מבצע יונתן״ למנחם גולן, את ״אסקימו לימון״ לבועז דוידזון ואת ״האדומה הגדולה״, שצולם בארץ, לסם פולר. מסרט לסרט הצוות והציוד רק הלכו וגדלו, השאפתנות רק הלכה וצמחה. וב-1980 הוא עבר ללוס אנג׳לס, בחיפוש אחר אתגרים חדשים. אחרי כמה פרויקטים לחברת קנון של גולן-גלובוס הוא קפץ כיתה ב-1984 כשבמאי צעיר ואלמוני בשם ג׳יימס קמרון בחר בו לצלם סרט מדע בדיוני עצמאי וקטן ב-6 מיליון דולר בשם ״שליחות קטלנית״. הסרט הפך continue reading…

ביולי הבא ייצא סרטם החדש של אנדי ולנה וושאובסקי (״מטריקס״), שנה וחצי אחרי ״ענן אטלס״. "Jupiter Ascending״ הוא שמו באנגלית ואני לא רוצה לנסות לנחש אפילו איך יקראו לו בעברית (״עלייתה של ג׳ופיטר״ זו אפשרות). הנה הטריילר הראשון לסרט על השפחה שמגלה שהיא מלכה:

שובר הקופות הכי מוצלח והכי מהנה כרגע בבתי הקולנוע הוא ״לשבור את הקרח״ של דיסני. רוב הסיכויים שאין לכם מושג מזה כי בעלי בתי הקולנוע בארץ שיבצו אותו רק להצגות יומיות, והחמיצו את ההזדמנות להפוך אותו לאירוע גם למבוגרים (זה צ׳יק-פליק קלאסי, שנערות מבוגרות יתמוגגו ממנו, גם בלי ילדים). לפני כעשרה ימים, אחרי שראיתי את ״לשבור את הקרח״, היה לי ברור שזה הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית סרט האנימציה. אבל אין ספק שהוא גם יהיה מועמד מוביל בקטגוריות המוזיקה והשירים.

בסוף השבוע האחרון ״לשבור את הקרח״ טיפס ועקף את ״משחקי רעב״ והגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, ואולפני דיסני שחררו סצינה שלמה מתוך הסרט ליו-טיוב. כל מי שראה את הסרט זוכר אותה ומיד ירוץ לצפות, ואני מקווה שגם השאר. זו הסצינה שחותמת את המערכה הראשונה, ובה אלזה – המלכה שנולדה עם יכולת קסומה לייצר קרח מידיה – בורחת מממלכתה ויוצרת לעצמה ארמון קרח מבודד בהרים, שם לא ירדפו אותה. ואגב כך היא שרה את ה-להיט מתוך הסרט: ״Let It Go״. דיסני הבינו שזה הלהיט מהסרט לכן הם כבר שיחררו אותו כסינגל בביצועה של דמי לובטו, כוכבת דיסני בשיקום. אבל כנראה כדי לקדם את סיכוייו באוסקרים הם מוציאים אותו בגרסה הווקאלית מהסרט, ולא בגרסת הפופ.

מה שמעניין ב״לשבור את הקרח״ הוא שדיסני קצת חזרו איתו לימים שלפני ״אלאדין״, כשאת התפקידים הראשיים בסרטי האנימציה שלהם הם נתנו לשחקני במה בעיקר, בעיקר בגלל יכולויות השירה שלהם. את אלזה מבצעת בסרט אידינה מנזל, שהתגלתה בברודוויי ב״רנט״ ואז ב״Wicked״. מלחין הסרט, בובי לופז, טוען שאין כרגע בברודוויי אף זמרת עם המנעד הקולי שלה. הנה היא פותחת מבערים:

בחודש מאי השנה הוקם פורום מבקרי הקולנוע של ישראל. 22 מבקרי קולנוע חברים בו כרגע. ואחרי כמה חודשים של התארגנות מנהלתית – במהלכה כבר חולק פרס פורום המבקרים בפסטיבל הסטודנטים, והפורום הושק רשמית בפסטיבל ירושלים במפגש עם קנת טוראן מה״לוס אנג׳לס טיימס״ – הגענו לדצמבר, וכעת הפורום משיק את פרס הביקורת לו לסיכום שנת 2013. הפרסים מוענקים לסרטים ישראליים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ בין 1.1.2013 ועד ל-31.12.2013. בהמשך אסביר מה זה הפרס ואיך מתבצעת ההצבעה אבל לפני הכל, הנה הזוכים:

continue reading…

ארי פולמן על במת טקס פרסי הקולנוע האירופי, לפני שעה קלה

לפני שעה קלה הסתיים בברלין טקס חלוקת פרסי הקולנוע האירופי, המוגש מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע בראשות וים ונדרס. הזוכה הגדול של הערב הוא ״יפה לנצח״ סרטו החדש של פאולו סורנטינו (״זה בוודאי המקום״), מעין גרסה ניאונית-טריפית-פופית-דקדנטית ל״לה דולצ׳ה ויטה״. ״יפה לנצח״ זכה בפרס הסרט, סורנטינו זכה בפרס הבמאי, טוני סרווילו זכה בפרס השחקן, והסרט קטף גם את פרס העריכה.

כצפוי (לפחות למי שקרא את הפוסט אתמול) ארי פולמן זכה בפרס סרט האנימציה על ״כנס העתידנים״. הסרט זכה בדיוק ביום בו הסתיימו הקרנותיו המסחריות בסינמטק תל אביב עם 27,000 צופים. עכשיו, אני מקווה, הוא ישוב לסיבובי הדרן.

אסף סודרי ליקט הערב את פרס הצילום על עבודתו ב״למלא את החלל״. עובדת זכייתו בפרס פורסמה כבר לפני כמה שבועות (זהו אחד מכמה פרסים טכניים המוענקים על ידי ועדה ולא על ידי בחחירת כלל חברי האקדמיה האירופית), והערב הוא זכה.

אסף סודרי זוכה על הצילום של ״למלא את החלל״

נקודה ישראלית נוספת נמצא בפרס הסרט התיעודי שהוענק ל״מעשה בהרג״ של ג׳ושוע אופנהיימר, סרט קשה מנשוא העוסק בטבח וברציחות הממוסדות באינדונזיה, שגורם לכמה מהאנשים שביצעו את הרציחות להתוודות על מעשיהם מול המצלמה. פיליפה קוברסקי היא המפיצה הבינלאומית של הסרט.

ועוד נקודה ישראלית, אם תרצו: בפרס חבר השופטים הצעיר – פרס המוענק על צוות שיפוט של נערים בני 12-14 לסרט ילדים ונוער – זכה ״יש ילדים זיגזג״, הפקה הולנדית על פי ספרו של דויד גרוסמן, שביים וינסנט באל (גם הזכייה הזאת כבר פורסמה לפני הערב).

לרשימת הפרסים המלאה.

לפני כשבועיים הסתובבתי באיזור טבריה והכנרת והגעתי גם לבית גבריאל. למעשה, שני אולמות הקולנוע של בית גבריאל הם בית הקולנוע היחיד של כל איזור טבריה (יש גם את האולם בסינמטק ראש פינה, למשקיענים). באנו לראות את ״דיברנו מספיק״ בהצגת ערב. בבית גבריאל התקיימה באותו שבוע הבכורה הארצית של ״פנתר לבן״, סרט ישראלי חדש, שצולם כולו באיזור טבריה והכנרת. שאלתי את הקופאי איך הביקוש ל״פנתר לבן״ והוא ענה לי ״לא משהו״. שאלתי אותו מה כן הולך חזק במכירות והוא ענה ״משחקי רעב: התלקחות״.

נכנסנו לאולם, שהיה מלא למדי בכמאה צופים מבוגרים, בסביבות גיל 50. ביציאה מהסרט הלובי כבר היה מלא בעשרות צופים שחיכו לתחילת הסרט הבא, ״יסמין הכחולה״. ושוב, הרגשתי שאין הבדל בין הקהל שמגיע לראות סרט בבית גבריאל ובין הקהל שמגיע לראות את הסרטים בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. אותו פרופיל של צופה: מבוגר יחסית, מבוסס (או לפחות נראה מבוסס), מה שנקרא – בורגני. זה גרם לי לתהות: אם הקהל שמגיע לראות סרטים בבית גבריאל זהה לקהל שמגיע לראות סרטים באיזור תל אביב, ואותם סרטים מצליחים גם שם וגם שם, לאן הולך הקהל האחר? לאיזה קולנוע הולכות הדמויות של ״פנתר לבן״? הבריונים, העניים, השוטרים, המתאגרפים? זה משהו שבתוכי ידעתי, אבל בבית גבריאל ראיתי אותו בעיניים: הקהל של הקולנוע בארץ מאוד הומוגני.

ולכן, לסרטים שפורשים מההומוגניות הזאת אין סיכוי מסחרי בארץ. לפחות לא במסגרות המקובלות. בסוף סוף-השבוע הראשון שלו על המסכים הביא ״פנתר לבן״ רק 2,000 איש לקופות. בכל הארץ. מי שחשב שתושבי טבריה ירוצו לקולנוע כדי לראות את העיר שלהם על המסך, עם המצוקות והנצחונות של בני העיר, התבדה. הפצה המבוססת על לוקאל-פטריוטיות לא עובדת (עם זאת, נדמה לי שרוב מי שהתגלגל ל״פנתר לבן״ במקרה, חיבב את הסרט. והוא אכן סרט שקשה שלא לחבב ולהתייצב לצידו). תושבי טבריה רצו לקולנוע כדי לראות את ״משחקי רעב״, ממש כמו תושבי תל אביב, רמת גן ואוקלהומה סיטי.

אז מה עושים? מה יעשה יוצר continue reading…

סרט אחד: ״שש פעמים״ שביים יונתן גורפינקל. מעל כולם. קונסנזוס כמעט מוחלט של אהבה מצד המבקרים. כמעט. אחד מהם, טיפש שכמותו, מקלקל את ההישג. ובכל זאת הסרט הזה מזנק מעלה מעלה במעלה טבלת המבקרים. אבל שימו לב גם מי יצאו ממנה:

continue reading…