המועמדות לפרסי בחירת המבקרים (Critics Choice Awards) התפרסמו הערב. בשנים האחרונות גילינו שהפרסים האלה יודעים לנבא את האוסקרים לא פחות טוב (ולעיתים יותר טוב) מגלובוס הזהב, שממותג בתור הפרס שחוזה את האוסקר (בשנה שעברה דווקא לגלובוס הזהב היו יותר דיוקים בדרך לאוסקר, כך שגם הקביעות האלה נזילות). ״חלום אמריקאי״ ו״12 שנים של עבדות״ הם הסרטים המובילים עם מספר המועמדויות.

עשרת הסרטים המועמדים לפרסי בחירת המבקרים הם: ״חלום אמריקאי״ (דיוויד או. ראסל), ״כוח משיכה״ (אלפונסו קוארון), ״12 שנים של עבדות״ (סטיב מקווין), ״הזאב מוול סטריט״ (מרטין סקורסזי), ״בתוך לואין דיוויס״ (האחים כהן), ״היא״ (ספייק ג׳ונז), ״להציל את מיסטר בנקס״ (ג׳ון לי הנקוק), ״נברסקה״ (אלכסנדר פיין), ״קפטן פיליפס״ (פול גרינגראס) ו״מועדון הלקוחות של דאלאס״ (ז׳אן-מארק ואלה). זו פחות או יותר תהיה רשימת הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר, ב-90 אחוז ממנה. אלה הסרטים, זו העונה, זו התחרות. ״יסמין הכחולה״ בחוץ.

בקטגוריית הסרט התיעודי, שהיא אחת הקטגוריות הכי מסקרנות השנה באוסקרים, מועמדי פרסי בחירת המבקרים הם ״מעשה בהרג״, ״בלאקפיש״ (שמשודר הערב ביס דוקו), ״סיפורים שאנו מספרים״, ״ורמיר של טים״ ו״20 רגל מתהילת עולם״.

הפרסים יחולקו ב-16 בינואר.

=================

למרות ש״בית לחם״ עד כה לא קיבל איזכורים במועמדויות לגלובוס הזהב או במועמדויות לפרסי בחירת המבקרים (שני גופים שלא מתחשבים בנציגים הרשמיים של המדינות, ולכן המועמד המוביל לזכייה אצל שניהם הוא ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, שלא יכול להיות מועמד לאוסקר כי הוא אינו נציג צרפת לתחרות), הוא עדיין מקבל continue reading…

פיטר אוטול ב״לורנס איש ערב״

פיטר אוטול הלך הערב לעולמו בגיל 81. אפשר לתקצר את הקריירה שלו כמה שרוצים – כולל התפקיד שלו ב״מצדה״ אותו הוא צילם בישראל ואת התפקיד הנפלא שלו ב״הכפיל״ – אבל בסופו של דבר הוא זכה לתהילת עולם בזכות תפקיד אחד: זה של לורנס מ״לורנס איש ערב״ של דיוויד לין מ-1962, סרט שככל שאני מתבגר וצופה בו יותר כך אני אוהב אותו יותר, סרט שסטיבן ספילברג הכריז פעם שהוא צופה בו בכל פעם לפני שהוא יוצא לצלם סרט חדש (בסצינות המדבר ב״מפגשים מהסוג השלישי״ וגם ב״טין טין״, רואים את זה), סרט שהשפיע על דורות של יוצרים (טאטואין הוא כוכב מדברי בגלל ״לורנס איש ערב״). זה סרט שהיתה לי הזכות לראות אותו בעותק 70 מ״מ וגם בעותק דיגיטלי משופץ חדש, זה סרט שאני לא מפסיק להתפעל ממנו – ופיטר אוטול פשוט מושלם שם. באופן שבו הפרסונה הנהנתנית האישית שלו מתמזגת עם דמותו של ת.א לורנס. לפני עשר שנים הוא זכה באוסקר לשם כבוד (אותו הוא סרב בתחילה לקבל, בתקווה שעוד יזכה באוסקר רגיל על משחק, שלא לשם כבוד, אבל בסוף הוא התרצה. אוטול היה מועמד שמונה פעמים לאוסקר ולא זכה).

הפריימים מ״לורנס איש ערב״ תמיד עוצרים את נשימתי. הנה שניים לדוגמה:

continue reading…

"שש פעמים״. הנוער

continue reading…

״אינטרסטלר״ (המחשבות על התרגומים לעברית לשם הסרט עושות לי מצב רוח רע) יוצא בעוד שנה והוא הסרט שאני הכי מחכה לו ב-2014. שתי הדקות הבאות הן באמת טיזר ראשוני: רק כמה שניות בודדות של חומר גלם מצולם מהסרט, שבאמת לא מסגיר כלום ממה שצפוי לנו בו. רק מה, יש לי תחושה שעד שהסרט ייצא, מתיו מקונוהיי כבר יהיה עם אוסקר ביד.

"פרנסס הא״

continue reading…

היום, 13.12, מלאו עשר שנים לפטירתו של דוד פרלוב*. אתמול הסתיימה השבעה לפטירתו של מילק (אמיל קנבל). שניהם מורים אגדיים ורבי השפעה, ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושניהם עיצבו לפני חמישים שנה את פני הקולנוע התיעודי, בסרטים שיצרו יחד (פרלוב כבמאי ומילק כצלם) וגם בנפרד.

לזכר שניהם, שעכשיו בוודאי פוגשים זה את זה שוב בהתרגשות, מצאתי את האוצר הבא: פרלוב מצייר את מילק ב-1975. מילק עצמו מסר את האיור הזה לאמנון וינר, במאי "רשימות קצמן", בו מילק משתתף בקולו ובבביוגרפיה לצורכי עלילה בדויה על דמות הסתרים של הפוליטיקה הישראלית. "רשימות קצמן" שעבודת הסאונד עליו הסתיימה רק באחרונה, יוקרם בבכורה בסינמטק תל אביב ב-14.1, בערב לזכרו של מילק.

*) ה-13.12 הוא יום השנה על פי התאריך הלועזי. התאריך העברי הוא י"ח כסלו והוא כבר חל לפני שלושה שבועות. היום, על פי התאריך העברי, הוא עשרה בטבת, יום צום לציון תחילת המצור על ירושלים (על ידי צבאות נבוכדנצר, לא השלג), והיאר-צייט של רבי נתן, תלמידו וסופרו של רבי נחמן מברסלב.

צפוף! המון סרטים והמון כוכבים. סוף שבוע עם סרטים מדוברים שמקבלים חיזוקים חיוביים ממבקרינו. ששה סרטים הצטרפו היום לטבלה, מתוכם ארבעה שיצאו היום ועוד שניים מהשבוע שעבר. וחלוקת המרחב ביניהם הוגנת: אחד למעלה-למעלה, שניים במקום טוב באמצע ועוד שלושה בתחתית. הסרטים החדשים הם: ״ההוביט: מפלתו של סמאוג״, של פיטר ג׳קסון, שיוצא בארץ לפני אמריקה, ומוקרן במאתיים ואריאציות שונות (תלת מימד, דו מימד, תלת מימד איימקס, תלת מימד ב-HFR, ארבעה מימדים״; ״פרנסס הא״, אחד הסרטים המקסימים של השנה – סרטו החדש של נוח באומבך; ״הכל אבוד״, מופע סולו של רוברט רדפורד, בתור איש ללא שם שהיאכטה שלו נקלעת לצרות גדולות בלב ים; ו״אחים בדם״ (או ״Out of the Furnace״ כפי שהוא תורגם לאנגלית, על ידי אנשים לא מבינים איך מתרגמים סרטים מעברית פשוטה), סרטו השני של סקוט קופר, שהביא לג׳ף ברידג׳ס את האוסקר עם ״לב לא שפוי״. מהשבוע שעבר הצטרפו לנו ״שבעה צעדים״ של ספייק לי ו״פרדייז״, סרטה של דיאבלו קודי כבמאית.

יש לנו סיפור דוד וגוליית בטבלה. סרט אחד ענק מימדים – אפקטים, כסף, הפצה ענקית, תלת מימד; ומולו, הסרט הכי קטן, שלושה בדירה אחת, בשחור לבן. קל לנחש מי מהם התברג בצמרת הטבלה ומי יהיה, ביום ראשון, הסרט הכי נצפה של סוף השבוע? הנה הטבלה:

continue reading…

מחר (שישי) ימלאו עשר שנים לפטירתו של דוד פרלוב, אולי גדול הבמאים התיעודיים בתולדות הקולנוע הישראלי, ואחד המורים המשפיעים ביותר בבתי הספר לקולנוע בישראל. בית הספר לקולנוע סם שפיגל מציין את היאר-צייט הזה בפרויקט בינלאומי כמו שרק בית ספר סם שפיגל יודע להרים. רנן שור, מנהל בית הספר, יזם פרויקט מחווה לסרט התיעודי פורץ הדרך של פרלוב, ״בירושלים״. זה לא רק עשור למותו של פרלוב אלא 50 שנה ליצירתו של הסרט הזה. שור פנה לתלמידי בית הספר ובוגריו ואסף תשעה סרטים תיעודיים קצרים המתרחשים בירושלים ומתייחסים בדרכם לסרטו של פרלוב. הסרט המקורי והתגובות העכשוויות עליו קובצו ליצירה מרשימה אחת בשם ״עקבות בירושלים״ שתוצג הערב (חמישי) ב-50 ערים ברחבי העולם, כולל רוב הסינמטקים בארץ. (בסינמטק הרצליה ב-20:00 תוכלו לשמוע דברי הקדמה שלי לפני ההקרנה).

במרכז הפרויקט הזה ניצב ״בירושלים״, שעבר שיקום ושפצור דיגיטלי והוא נראה עכשיו צלול ויפה יותר משאי פעם ראיתי אותו. והסרט הזה הוא אכן יפהפה. פרלוב נשלח על ידי מכון הסרטים הישראלי וההסתדרות הציונית לתעד את ירושלים. השנה היא 1963. ירושלים חצויה. ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים. ופרלוב, כמו תייר או עולה רגל, מביט בעיר בעיניים משתאות. התוצאה היא 30 דקות – כן, בסך הכל 30 דקות – של פיוט צרוף. פרלוב לקח איתו את הצלם אדם גרינברג – אז צלם יומנים צעיר, ולימים הצלם של ״מציצים״, ״אסקימו לימון״ ו״שליחות קטלנית״ – והם מייצרים פורטרט מודע לעצמו של עיר המגיבה למצלמה. הם מתעדים ילדים שמשתוקקים להצטלם, להיות מתועדים, ולעומת חרדים שנרתעים מהמצלמה, ואז סטודנטים שמפלרטטים עם המצלמה בנונשלנטיות שיקית. פרלוב הוזמן לתעד את העיר ובמקום סרט תיעודי קונוונציונלי לאותם ימים הוא הגיש למזמיניו שיר. פואמה. מבט לירי על עיר מזריחה לשקיעה.

אני יכול כעת לעבור סרט סרט מבין הפרויקטים שנוצרו בעקבות ״בירושלים״ ולדרג את מי מהם אני אוהב יותר ואת מי פחות, אבל אין לנו מקום. יש שם את דוד אופק ואת נדב לפיד ואת בנימין פרידנברג. ועוד. אבל בעיקר יש שם תובנה אחת: שמול הגדולה של ״בירושלים״ המקורי, תשעת הסרטים שבאים אחריו – גם המצוינים שבהם – בהחלט מתגמדים.

השבוע הזה נגמר עוד לפני שהתחיל. הייתי עם אדם גרינברג ביום ראשון בסם שפיגל, ואתמול ביום צילום תיעודי. ובין לבין אני רואה איך עונת האוסקר תופסת תאוצה ואני לא עומד בקצב. היום בצהריים יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב, אתמול פורסמו המועמדים לפרסי הסא״ג (גילדת השחקנים), שפחות או יותר העיפו את רוברט רדפורד מהמירוץ לאוסקר, אחרי שכבר חשבו שהוא המועמד הוודאי לזכייה. ובימים האחרונים קראתי את יובל אדלר, הבמאי של ״בית לחם״, מתייחס לעובדה ש״עומר״ של האני אבו-אסעד דומה לסרט שלו, ואת האני אבו-עסאד מתייחס לעובדה ש״בית לחם״ דומה ל״עומר״ שלו; ראיתי את רשימת עשרת סרטי השנה של ה-AFI, שמתוכה רק שלושה הוצגו עד כה בישראל; את רשימת עשרת סרטי השנה של המגזין ״סייט אנד סאונד״; את רשימת עשרת סרטי השנה של ״האוזן השלישית״ (מבין אלה שיצאו השנה בדי.וי.די); את סרטי השנה של איי.או סקוט (האחים כהן במקום הראשון, ״למלא את החלל״ עם ציון לשבח) ואת סרטי השנה של מנולה דרגיס (שניהם מה״ניו יורק טיימס״).

אבל עונת סיכומי השנה לא באמת יכולה להתחיל לפני שג׳ן איפ משחררת המגנום אופוס השנתי שלה. ג׳ן איפ היא עורכת מוונקובר שכבר כמה שנים משחררת בדצמבר קליפים ויראליים מופלאים למדי המסכמים בשוט ובזמר 300 סרטים בשבע דקות (ללא היררכיה, מכל הבא ליד). הפתיחה והסיום מוצלחים במיוחד:

continue reading…

חיכינו שאדם גרינברג (הצלם של ״מבצע יונתן״) יגיע לביקור בארץ ממקום מושבו בלוס אנג׳לס, חיכינו שדובי זלצר (המלחין של ״מבצע יונתן״) יחזור משהות באיטליה ויגיע לביתו ביפו, חיכינו שלאושיק לוי ולנורית הירש (המלחינה והזמר של ״בלדה לשוטר״ מתוך ״השוטר אזולאי״. וגם של ״עיר מקלט״ מ״כץ וקרסו״) יהיה זמן להיפגש. והיום תפסנו את כולם. יום הצילום המי-יודע-כמה לסדרה התיעודית שלנו (אריק ברנשטיין, נואית גבע, שי להב ואני) לערוץ 1 על הקולנוע הישראלי. הנה ההוכחות:

אדם גרינברג. צילום: אלירן קנולר (איפור: בר ברק)

דובי זלצר

נורית הירש ואושיק לוי