מהיר ועצבני 500,000
14 מיליון. זו ההערכה של כמה אנשים מעולם ההפצה ובתי הקולנוע בישראל לגבי מספר הכרטיסים שנמכרו בבתי הקולנוע בישראל בשנת 2013. כבר שנים שלא שמענו את המילה ״משבר״ כשזה מגיע לקולנוע בארץ – למעשה, מאז 2005, שהיתה אכן שנת משבר עם 8 מיליון כרטיסים בלבד שנמכרו, כנראה המספר הנמוך מזה עידנים. אבל מאז, המספר הזה רק הולך וגדל בהדרגה. למעשה, ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבה נתוני מכירות הכרטיסים continue reading…
זו טבלת המבקרים האחרונה לשנה זו. הטבלה הבאה תתפרסם כבר בשנת 2014 (ועם סרט חדש של מרטין סקורסזי בשביל הספתח). טבלת המבקרים הצטרפה ל״סינמסקופ״ בסוף מרץ השנה, אחרי ש״עכבר העיר״ נסגר, ומאז היא הפכה לאחד הפיצ׳רים הכי פופולריים (והכי ויראליים) בבלוג הזה. אז סוף השנה היא הזדמנות לשוב ולהודות לתשעת המבקרים והמבקרות שבכל שבוע משתפים איתי פעולה בהפקת הטבלה הזאת. כל אחד מכם, חמישה כוכבים.
וכאילו כדי להוכיח לי שהטבלה תפסה בקרב הקהל, קיבלתי לינק לפוסט בבלוג ״נביא שקר״ שלוקח את כל הנתונים בטבלת המבקרים בשמונת חודשי קיומה באתר ומנתח אותם על פי כל מיני התפלגויות סטטיסטיות. עיינו כאן. אני חייב להודות שלא לחלוטין הבנתי את כל הפילוחים, או בעיקר את האפליקציה שניתן לגזור מהנתונים האלה, אבל נחמד לראות בדיקה שמציגה מה הציון הנפוץ שכל מבקר נותן לסרטים, ואולי דרך זה להבין האם יש מבקר אחד שבאופן כללי שונא את כל הסרטים, או מבקר שאוהב כל מה שהוא רואה (נראה לי שכל החבורה כאן יצאה די זכאית מההאשמה הזאת). יש שם גם דיון שלם סביב המשמעות של דירוג על ידי כוכבים (או כל סקאלה מספרית רדוקטיבית). נדמה לי שכל מבקר מנסח לעצמו את המשמעות האמיתית של כל חצי כוכב שהוא נותן, ושזה קצת פחות שרירותי ממה שזה נדמה. אבל הפילפול חביב.
והנה אנחנו עם הטבלה האחרונה לשנה ועם ארבעה סרטים חדשים. הכי בולט מביניהם, מנקודת מבט תקשורתית, הוא ״חלום אמריקאי״ (״American Hustle״ בהיפכא-מסתברא באנגלית) של דיוויד או. ראסל, שרבים חשבו שהוא יהיה המועמד המוביל לזכייה באוסקר השנה (תחושה שדי דעכה מרגע שהסרט הוצג לקהל, אבל יהיו לו מועמדויות לרוב); ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״ של בן סטילר, שכנראה יהיה הסרט הקופתי והמצליח מבין הסרטים החדשים; ״אוגוסט: מחוז אוסייג׳״, העיבוד רב הכוכבים של ג׳ון וולס להצגה של טרייסי לטס (שהוצגה בישראל בכיכובה של גילה אלמגור); ו״סיפור משפחתי״ (״Like Father, Like Son״, כי המפיצים החליטו השבוע לשגע אותנו עם השמות הכי נטולי יחוד ובלתי זכירים שיש) סרט יפני מקסים-מקסים מאת הירוקאזה קורה-אדה (״החיים שאחרי״). מי מהשלושה מנצח, ומי צונח לתחתית הטבלה באופן די מביך? הנה הטבלה (וכרגיל: הסרטים שעלו השבוע מסומנים בצהוב):
אני עושה את זה כאן לפעמים. בזמן שאני שובר את הראש ואת השיניים לסכם את השנה בקולנוע – לברר מה היו הסרטים הכי נצפים בארץ השנה, ובמקביל לסנן את כל הסרטים שראיתי השנה לטבלה היררכית אחת שרק אני מבין היטב מה ההבדל בין המקום השישי למקום השביעי בה – אני גם שולף לרגע את השיר או שניים או שלושה שהכי אהבתי השנה. המסר שלי בכך הוא פשוט: להכריע מה היו סרטי השנה שלי זה ממש קשה לי, ואני משקיע בזה לא מעט מחשבה (סיכום השנה שלי יתפרסם כאן ביום שישי). אבל מה השיר שהכי הרעיד אותי? אה, זה קל. כל כך קל, שהשנה יש לי שלושה שירי שנה. כלומר, ארבעה.
אבל קודם כל, יש לי בבירור להקת שנה: continue reading…
״חייו הסודיים של וולטר מיטי״. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
אייבל פררה
הערב יוקרן בערוץ יס 3 (במסגרת משבצת פסטיבל הקולנוע של יס 3, ובמסגרת חודש בין הסדינים) הסרט ״4:44, היום האחרון בעולם״, סרטו האחרון של אייבל פררה, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ניו יורק וסימן מעין קאמבק של אחד הבמאים הכי עצמאיים שצמחו באמריקה. מנקודת מבט ישראלית, זו הפעם הראשונה מאז ״מרי״ ב-2005 שסרט של פררה מגיע להקרנה כלשהי בישראל. גם סוג של קאמבק. בשנות התשעים, פררה היה אחד הבמאים המסעירים בעולם ואחד היוצרים שהכי הלהיבו אותי – הוא עשה גרסאות שלו לסרטי אימה וגנגסטרים שנעו על הגבול שבין אקספלויטיישן וארט-האוס. ולכבוד הקרנת ״4:44״ הערב, אנשי יס סידרו לי הזדמנות לשוחח איתו קצת. הנה הוא:
מימין: נדב אלוביק, מרטין פרימן (״ההוביט״) ובן אורינגר
גם הפוסט הזה מוגש לכם בשיתוף ג׳יימסון וויסקי והתחרות הבינלאומית שהחברה עורכת ושאנחנו כאן שותפים לה זו השנה השניה: Done In Sixty Seconds. כל פרטי התחרות ותנאי ההשתתפות בה נמצאים כאן, אבל תזכורת למי שהחמיץ: אתם יוצרים סרטון בן 60 שניות שהוא גרסה/פרודיה על סרט מוכר, מעלים לאתר, וצוות שיפוט מקומי בוחר את הסרט הטוב ביותר ושולח את יוצרו פלוס חבר/ה ללונדון להשתתף בגמר הבינלאומי של התחרות, המתקיימת שם בשיתוף ״אמפייר מגזין״, שהוא כיום מגזין הקולנוע הגדול והמשובח בעולם. החידוש השנה: אפשר להגיש גם סרטים שצולמו בסמארטפון.
לא מאמינים להייפ? אז תשאלו את בן אורינגר ואת נדב אלוביק שלפני שנה קראו כאן ב״סינמסקופ״ על התחרות הקודמת, קיבצו חברים והלכו לצלם גרסה משלהם ל״התחלה״, וזכו במקום הראשון. כמה חודשים אחר כך הם היו על מטוס ללונדון, שם הם השתתפו בתחרות הבינלאומית (ולא זכו) והגיעו למסיבות הקוקטייל של טקס פרסי אמפייר, טקס הקולנוע המתוקשר של אנגליה. שם הם הסתחבקו עם מרטין פרימן (בילבו באגינס מ״ההוביט״) וטום הידלסטון (לוקי מ״הנוקמים״). הם חזרו עם תמונות וחוויות, והנה הן לפניכם.
האקדמיה האמריקאית פרסמה (מוקדם מהרגיל) את רשימת תשעת הסרטים שעולים לסיבוב ההצבעה השני בקטגוריית הסרט הזר. המסע התחיל עם 75 סרטים שהוגשו על ידי גופי הבחירה של כל מדינה מדינה. הסרטים האלה חולקו לקבוצות שנצפו על ידי ועדות שיפוט שדירגו את הסרטים. ששת הסרטים הנבחרים מאת הוועדות עולות לשלב הבא, אליהם מצרפת הנהלת קטגוריית הסרט הזר (בראשו של המפיק מארק ג׳ונסון) שלושה סרטים נוספים שהיו בעלי פרופיל גבוה בזירת הפסטיבלים ובביקורות בשנה החולפת ושהוועדות התעלמו מהם (כי הם, ככל הנראה, פחות ידידותיות לצופה הממוצע). סרטים הזוכים בפסטיבל קאן, ברלין או בוונציה – אם הם נבחרו לנציגי המדינה שלהם – יכולים להיות בטוחים שיגיעו לתשיעיה. את תשעת הסרטים האלה תראה עכשיו ועדה חדשה, רחבה יותר, בסוף שבוע מרוכז, ותוצאות ההצבעה שלהם יקבעו מי יהיו חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר.
התשיעיה, שפורסמה אמש, גרמה לי להגיד כמה פעמים ״ידעתי!״ וכמה פעמים ״פשששש״. קודם כל, הנה היא:
תגובות אחרונות