הנרי פול (תומס ג׳יי הרדי) ופיי גרים (פרקר פוזי) מתאחדים ב״נד רייפל״

את קיקסטארטר ועולם המימון הקהילתי גיליתי לפני שנתיים בזכות האל הארטלי. הארטלי פנה למעריציו וביקש מהם עזרה: 40,000 דולר כדי לגמור את העבודה על סרטו הקצר, ״Meanwhile״. הסרט כבר צולם והיה די גמור והוא היה צריך רק עוד קצת מימון לגימור ולשלבי ההפצה. קיקסטארטר, הבנתי אז, הוא כמו פסטיבל קאן בזעיר אנפין: לקאן מגיעים מפיצים מהעולם וקונים סרטים להפצה עוד לפני שהם צולמו או הושלמו. הקנייה במצב הספקולטיבי משתלמת במחיר: לקנות פרויקט על הנייר זול יותר מאשר פרויקט שכבר הוקרן בבכורה וזכה לשבחים ולפרסים שמיד הקפיצו את מחירו. בכסף שהמפיקים מקבלים בשלב המכירה המוקדמת הם יכולים לממן את הפקת הסרט. רוב הקולנוע העצמאי עובד כך. קיקסטארטר והאתרים הדומים לו מספקים שירות דומה ברמה הקמעונאית: קנה היום את הדי.וי.די לסרט שייצא רק בעוד שנה. ההכנסה מהמכירה המוקדמת תעזור לממן את הפקת הסרט שאותו אתם כבר קונים מראש.

בתחילת דרכם של אתרי המימון הקהילתי נדמה היה שרק הכסף שמגויס על ידי הגולשים הוא כל סך המימון שהפרויקט הזה יקבל, אבל עד מהרה התברר שעל פי רוב מדובר באחד משני נתיבי מימון: האחד, הוא מימון לגימור. השלב בו כל התקציב שכבר היה נתון אזל אבל הפרויקט עוד לא הושלם. השני, במימון של לפני ההפקה, מדובר באמצעי למינוף.

כשריצ׳רד לינקלייטר התארח בפסטיבל ירושלים הוא דיבר על כך continue reading…

"מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני – חד וחלק, הסרט הישראלי הכי טוב, הכי מורכב, הכי מרגש והכי שאפתני שראיתי השנה – ייצא לבתי הקולנוע ב-23.1.2014. הנה הטריילר שמציג מבחינתי, בעיקר, את הצילום הפנומנלי ורב ההשראה של בועז יהונתן יעקב.

אניה עשתה את זה ב״אחוות הטבעת״, אמיליאנה טוריני עשתה את זה ב״שני הצריחים״, אנני לנוקס עשתה את זה ב״שיבת המלך״, ניל פין עשה את זה ב״ההוביט״ הראשון, ועכשיו תורו של אד שירן (Ed Sheeran) לשיר את שיר הסיום בסרט החדש של פיטר ג׳קסון: ״ההוביט 2: מפלתו של סמאוג״. ״זו מסורת בסרטי הטולקין שלנו״, כותב ג׳קסון בדף הפייסבוק שלו על תהליך הליהוק של זמר שיטוס לניו זילנד, יראה את הסרט ויכתוב שיר שיתנגן על הרולר בסוף. בתם של ג׳קסון ופראן וולש (התסריטאית) היא שהציעה את אד שירן לתפקיד זמר הסיום, בשעה ששירן היה בסיבוב הופעות עם טיילור סוויפט. זה לקח לו יום לכתוב, יום להקליט. יאדה יאדה יאדה, הנה השיר:

continue reading…

הדדליין להגשת סרט האנימציה באורך מלא שלכם נסגר. אם הסרט שלכם הופץ, או עומד להיות מופץ, מסחרית בלוס אנג׳לס בין 1 בינואר ועד 31 בדצמבר, ואם הוא מכיל לפחות 75 אחוז אנימציה, הרי שניתן להגיש אותו כמועמד לאוסקר בקטגוריית סרטי האנימציה. ועדה מטעם ענף האנימציה של האקדמיה תצפה בסרטים ומתוכם תבחר את חמשת המועמדים לאוסקר (את הזוכה יבחרו כלל חברי האקדמיה). אלה 19 הסרטים שהוגשו בזמן. האם תוכלו להמר מי יהיה מועמד ומי יזכה?

continue reading…

רגע לפני הקרנתו בפסטיבל AFI, הוצג ״בית לחם״ לתקשורת הלוס אנג׳לסית, ואחד הצופים בסרט היה הבלוגר ג׳פרי וולס, שחזר ממנו עמוס שבחים. זה עניין גדול למדי, שכדאי לשים לב אליו כי הוא אומר משהו. כי להבדיל מלא מעט בלוגרי ומבקרי קולנוע אמריקאיים שעוקבים באופן דרוך ומעודכן מאוד אחר הקולנוע הישראלי – סקוט פיינברג, אן תומפסון, אליסה סיימון, ג׳סטין צ׳אנג וכו׳ – ג׳פרי וולס בדרך כלל לא שם לב לקולנוע הישראלי. למעשה, מאז ״ואלס עם בשיר״ אני לא זוכר את וולס מתייחס לסרט ישראלי. continue reading…

זה היה היום לפני 20 שנה. סרג׳נט ברונו לימד את הלהקה לנגן.

ב-4 בנובמבר 1993, יום חמישי, התחילו שידורי ערוץ 2 המסחרי. היום לפני עשרים שנה פתח יעקב איילון את השידורים של ערוץ 2, שחולקו אז בין שלושה זכיינים בסידור שיבלבל את הקהל הישראלי מאז ועד היום. טלעד הגרילה את ערב הפתיחה. תוכנית אירוח של רפי רשף. סרט התעודה ״עגיל בזין״. תוכנית המערכונים ״החמישה הקאמרית״ (כן, היום יום הולדת 20 לחמישיה הקאמרית במתכונתה המוכרת). ורגע לפני החדשות פינה קטנה בת שלוש דקות בשם ״ברונו״ בה הופיע שלמה בראבא עם טוקסידו וזקנקן וסיפר לצופים מה הם הולכים לראות הערב.

ערוץ 2 ניסה להיות אמריקה, משהו חדש – פרסומות, פרומואים, אריזות גרפיות, מסחרי, בידורי, וגם (״ע״ע ״עגיל בזין״) קיצוני. כל מה שערוץ 1 לא היה. אבל טלעד תמיד חשבו קצת בירושלמית, לא כמו קשת שתמיד חשבה על העתיד. הם חשבו אחורנית. ובערוץ 1 היו רגילים שיש קרייני רצף. מעין די.ג׳ייאים של לוח השידורים שמופיעים בין תוכנית לתוכנית ואומרים ״ראינו פרק בסדרה ׳קוז׳אק׳ ועתה נעבור לפרק בסדרה ׳דאלאס׳״. אבל הם רצו קריין רצף משודרג. כלומר, מופרע. כלומר, מצחיק. אז הם קראו לבראבא. וכך, היום לפני עשרים שנה, התחלתי לעבוד עם בראבא.

לבימוי הפינות בחרו במאי צעיר, בוגר טרי מסם שפיגל, המחזור הראשון,  continue reading…

אנשי ציד. מימין, ״מקום בגן עדן״. משמאל, ״בית לחם״

צירוף מקרים מעניין גרם לכך ששני סרטים ישראליים חדשים מציגים את סיפורה של המדינה כסיפורו של יעקב ועשו: גם ״בית לחם״ וגם ״מקום בגן עדן״ של יוסי מדמוני. שניהם הוקרנו זה לצד זה בהקרנות האקדמיה בקיץ, ואני מחכה כבר חודשים לתזמון מתאים כדי לדבר על שניהם יחד. חשבתי שכשיפורסמו המועמדויות לפרסי אופיר ושניהם יהיו מועמדים לפרס הסרט, יהיה מעניין לראות איך שני סרטים שעוסקים בעשו המקראי כמטאפורה מתחרים זה נגד זה. אבל ״מקום בגן עדן״, לאכזבתי, לא היה מועמד (כבר כתבתי, שזה הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה, ומכיוון שהוא יופץ לבסוף רק בשנה הבאה, אני תוהה האם זה גם יהיה הסרט הישראלי שהכי אוהב בשנה הבאה). חשבתי שאולי הם יוקרנו זה לצד זה בפסטיבל חיפה, אבל ״מקום בגן עדן״ בחר לדלג על פסטיבלי הקולנוע בארץ (אין לי מושג למה, אבל זה היה תמוה). הייתי צריך לעבור לגור בטורונטו או בפאלם ספרינגס כדי למצוא תזמון מוצלח לכתוב על שניהם בכפיפה אחת: שניהם הוקרנו בפסטיבל טורונטו, ויוקרנו בפסטיבל פאלם ספרינגס. ואגב הרהור בכך התחוור לי שיש גם סרט שלישי. עליו בהמשך.

אז אין מנוס: נהפוך את הדיון הקולנועי הזה לשיעור בפרשת השבוע. אנחנו אחרי פרשת ״תולדות״, הפרשה בספר בראשית שמתארת את לידת התאומים: עשו ויעקב, והמתיחות הגדולה ביניהם שמובילה בסוף הפרשה לבריחתו של יעקב מפני עשו. חלק ראשון מטרילוגיה: בשבוע הבא, פרשת ״ויצא״, בו בורח יעקב מעשו, מגיע ללבן וסיפור אהבותיו לרחל ולאה. ואחר כך, פרשת ״וישלח״ – יעקב חוזר הביתה, מבוהל ממה שיקרה עם עשו, שנשבע להרוג אותו כשיחזור. המפגש הדרמטי בין האחים שנפגשים אחרי כ-21 שנות פרידה. האם עדיין תהיה שם איבה? יעקב מכין את עצמו לכל מצב: תפילה, דורון ומלחמה. תפילה, שהכל יעבור בשלום; דורון, מתנה לפיוס; מלחמה, אם אין ברירה וצריך להילחם על החיים מול אח שעדיין נוטר. ושלוש הפרשיות האלה מקבלות בו בזמן פירושים שונים מאת שלושה סרטים ישראליים חדשים. שונים, אבל אולי לא ממש.

״בית לחם״ נושא את המטאפורה שלו על שרוולו: continue reading…

״כל הזמן שבעולם״. אשתו של הנוסע בזמן

continue reading…

החודש הזה עמד בסימן ״יסמין הכחולה״ של וודי אלן. אנשי קולנוע לב לא מפרסמים מספרים בזמן אמת, אבל קל להבחין שמדובר באחד הלהיטים הגדולים בבתי הקולנוע בחודש האחרון. אני מניח שהוא כבר מתקרב ל-200,000 צופים ואולי בדרכו להפוך לסרט הכי מצליח של וודי אלן בארץ, אפילו יותר מ״חצות בפריז״. והסרט הזה מפצל את צופיו כהוגן. אני, בניגוד מוחלט לדפוסיי עד כה, לא אהבתי את הסרט. הביקורת שלי על ״יסמין הכחולה״ היתה צוננת, מקרה נדיר מאוד כשזה מגיע לוודי אלן. וזה אחרי שתי צפיות. כמו האנשים שאמרו לי בעל פה או במייל שהם חושבים שאני טועה לחלוטין לגבי הסרט או שהם מסכימים איתי לגמרי גדולה מכל תגובה על סרט אחר שאני זוכר מהעת האחרונה. אז להבדיל מהרבה סרטים שמצליחים, הסרט הזה מעורר אנשים, הוא מלווה אנשים, הוא הופך לנושא שיחה. הסרט הכי נצפה החודש בבתי הקולנוע הוא ״תוכנית בריחה״ עם סטאלון ושוורצנגר, אני בספק אם מישהו ניהל שיחה כלשהי אחרי הסרט הזה או דן בו ובערכיו וייצוגיו. כך שצריך לתת כפיים לוודי אלן – אוהבים או לא, הוא עדיין שיחת העיר. וכדי שעמדתי בנושא תהיה נחרצת באופן דווקאי לא הכנסתי אותו לרשימת חמשת הסרטים הטובים של אוקטובר. את מי כן הכנסתי? את אלה:

continue reading…

טבלת המבקרים של השבוע מובאת לכם בחסות הספרה 3. שלושה סרטים חדשים נכנסו לטבלה, ורובם קיבלו את הציון 3 מרוב המבקרים. קום-סי, קום-סה, זה מה שיש לנו השבוע. סרטי בסדר. ״כל הזמן שבעולם״ הוא סרטו החדש והחביב מאוד של ריצ׳רד קרטיס (התסריטאי של ״נוטינג היל״); ״תור 2״ הוא המשך הרפתקאות האיש והפטיש; ו״הרשות החמישית״ הוא סרטו של ביל קונדון (״דמדומים 4״) על ג׳וליאן אסאנג׳ ופרשת וויקיליקס. להפתעתי, עמיתיי מצאו את הסרט הזה מעט טוב יותר ממה שאני חשבתי עליו. הופתעתי. (עדכון, שישי בבוקר: גם ״המשחק של אנדר״ הצטרף לטבלה. יתרון האינטרנט על הדפוס). וגם: שניים מהסרטים הבולטים ביותר של העונה החולפת עזבו את הטבלה. הנה כל הנתונים:

continue reading…