מימיון: לי דניאלס, אלפונסו קוארון, בן סטילר, דיוויד או ראסל, פול גרינגראס, סטיב מקווין

הגענו לרגע הזה בשנה בו מירוץ האוסקר מתחיל להתחמם ולהתייצב ויוצרי הסרטים מגיעים להוליווד לפסטיבל AFI וה״הוליווד ריפורטר״ מכנס סביב שולחן עגול את חמשת הבמאים שהוא מהמר שסרטיהם יהיו בולטים באוסקרים השנה. הווידיאו הזה, של הבמאים (ובהמשך הפוסט הזה, גם התסריטאים) שיושבים לשיחה גלויה בחדר אחד, הפך כבר למסורת חג (ואוסקר) של ה״הוליווד ריפורטר״ וגם כאן. המשתתפים השנה הם אלפונסו קוארון, בעל ״כוח משיכה״ (שיהיה הזוכה הגדול השנה?); סטיב מקווין, בעל ״12 שנות עבדות״ (ואולי הוא יהיה הזוכה הגדול השנה?); דיוויד או ראסל (ש״חלום אמריקאי״ שלו ממוקם כבר חודשים בראש טבלאות ההימורים למרות שהוא עדיין לא הוקרן ויש לי תחושה שכשהוא ייחשף בסופו של דבר, הוא יגרום אכזבה גדולה, בדומה לציפיות שנבנו סביב ״כנופיות ניו יורק״ ושהתאדו ברגע שהסרט הוצג בבכורה); בן סטילר (עם ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״); פול גרינגראס (עם ״קפטן פיליפס״, סרט שדועך בטבלאות ההימורים באוסקרים ככל שסרטו האחר של טון הנקס, ״להציל את מיסטר בנקס״, עולה); ולי דניאלס עם ״המשרת״ (שיזכה למועמדויות רבות אבל ללא אף זכייה).

השיחה ביניהם אינה קשורה לאוסקרים, אלא היא שיחה מרתקת וכנה מאוד בין כמה מהבמאים הכי מרתקים כרגע בעולם. חפשו, למשל, את הקטע בו אלפונסו קוארון מודה שהוא טעה כשביים את ״תקוות גדולות״, סרט – שלטענתו – לא התאים לו; או את הקטע המעניין בו דיוויד או ראסל מדבר בכנות על הסרטים הראשונים שביים (ובעיקר ״שלושה מלכים״ ו״אני אוהב האקביז״) בהם הוא חיקה סגנונות של עמיתים שהוא העריץ אבל לא מצא את הסגנון הייחודי לו (ולכן, כנראה, אלה שני הסרטים שלו שאני הכי אוהב, להבדיל מכל שאר סרטיו, עם הסגנון הייחודי שלו, שאותו אני לא מחבב במיוחד).

הנה השיחה בת 50 הדקות (ואחריה, התסריטאים וגם הצלמים):

continue reading…

סיד פילד בסינמטק תל אביב. ינואר 2011. צילום: שרון לנגר, מתוך אתר איגוד התסריטאים

סיד פילד, גורו לתסריטאות, הלך אתמול לעולמו מסרטן. הוא היה בן 77.

כיום כמעט כל סטודנט לקולנוע יודע להגיד ״רוברט מקי״ כשמדברים על מורים לתסריטאות, אבל הרבה לפני שרוברט מקי הפך למותג – ולדמות ב״אדפטיישן״ – היה את סיד פילד. ב-1979 פרסם סיד פילד את מה שהוא, ככל הנראה, הספר הבסיסי ביותר והמשפיע ביותר ללימוד תסריטאות, ״Screenplay״ (יצא בעברית תחת השם "יסודות כתיבת התסריט״). למרות שבקרב תסריטאים ואנשי מקצוע סודות ויסודות המבנה התסריט הקלאסי היו מוכרים מאז ומתמיד, זה היה פילד שניסח את מבנה שלוש המערכות הקלאסי, או מה שהוא קרא לו ״הפרדיגמה״.

לפני כשלוש שנים ביקר פילד בישראל כחלק מסדנת תסריטאות מאלפת בשם ״פסגת התסריטאות״, בה continue reading…

זה לא אשגר, זה אסגר. כלומר, אסרר

מנויי קולנוע לב קיבלו השבוע הזמנה להקרנת טרום בכורה של ״העבר״, הסרט הצרפתי-אירני שיהיה ככל הנראה מועמד בולט באוסקר הזר, שתתקיים ביום שישי הקרוב. ההזמנה הועברה גם אליי, והיא מאפשרת הצצה אל הפוסטר הישראלי של הסרט, שפרגמנט ממנו חתכתי בצילום הנ״ל. שם הבמאי על הפוסטר: אשגר פרהאדי. כזכור, זה הבמאי האיראני (צרפתי כעת) שכבר זכה באוסקר הזר על ״פרידה״. ברוב הפרסומים סביב ״פרידה״, כולל בבלוג הזה, אכן כתבנו את שמו ״אשגר״. אבל מומחית הלשון של ״סינמסקופ״, ענבל קידר, גוערת בי, בנו (עמיתיי העיתונאים), ובכם שזה לא באמת שמו, ושכולנו סובלים מדיסלקציה קלה כי אנחנו קוראים את שמו באנגלית (Asghar) ומתבלבלים בעין עם המיקום של ה-h (אשכרה). כדי לדעת איך מבטאים את שמו באמת, עלינו לפנות לא לתעתיק האנגלי, אלא למקור: اصغر فرهادی.

אני מדביק כאן שוב את הנימוק המלומד של קידר מפוסט שפורסם לפני כמה חודשים, בו היא גוערת בי (ובכל כלי התקשורת בארץ) שטעינו בהגיית שמו, בגלל בלבול. נימוק שפוסק בסופו של דבר שהדרך ההגיונית לכתוב את שמו היא ״אסגר״, ולא ״אשגר״. מעניין האם עוד אפשר לתקן את הפוסטרים. הנה ההסבר:

הטעות הכי מגוחכת שיצר התיווך האנגלי, שכמעט כולכם נדבקתם בה בחודשים האחרונים, היא "אשגר". אני כבר לא מדברת על זה שכל תעתיקי השמות שכוללים את העיצור הערבי غ הפכו אותו מזמן לג' (כמו "באקה אלגרבייה" במקום "ע'רבייה" ו"אבו גרייב" במקום "ע'רייב"), בעיקר כי באנגלית הוא מתועתק "gh" (למעשה, ההגייה הערבית שלו הרבה יותר דומה לר' עברית מאשר לג'). נגיד שכשמדובר בשמות פרסיים יש לג' יותר הצדקה מבחינת הגייה, ונניח לזה. אני מדברת על זה שכשאתם קוראים את השם הפרטי של פרהאדי המסכן באנגלית (Asghar) אתם אפילו לא שמים לב שה-h היא אחרי ה-g ולא אחרי ה-s ומשתילים לו בשם ש', שלא היתה שם מעולם, בשום שפה. בקיצור, אם אתם בעניין תעתיקי כתיב למתקדמים – השם בכלל צריך להיות "אצע'ר"; אם אתם מעדיפים תעתיקי הגייה שפויים (אני בעד) – לכו על "אסגר" או "אסרר" (שניהם קירובים סבירים), אבל בחיאתכם, תכחידו את הש' המטופשת הזאת. היא רק מעידה על העובדה המצערת שגם באנגלית אתם דיסלקטים. או לפחות שאחד מכם דיסלקט והשאר החליטו משום מה לסמוך עליו (וה"אשגר" הזה הגיע כמעט לכל מקום: וויינט, וואלה, הארץ, העכבר, סריטה, סינמסקופ, תוכניות כל הסינמטקים; נדמה לי ש-nrg הם היחידים שדבקו בס' בכל האזכורים שלו).

סטיב מרטין מקבל אוסקר כבוד, אתמול לפנות בוקר

אתמול לפנות בוקר חולקו בהוליווד פרסי האוסקר לשם כבוד ולמפעלות חיים – פרסים שבעבר הוענקו במסגרת הטקס הרשמי, אבל לפני כמה שנים פוצלו לאירוע מצומצם ונפרד כדי לעזור בקיצור משך הטקס. שלושה מוותיקי הוליווד זכו בפסלונים על עבודתם ארוכת השנים בתחום: אנג׳לה לנסברי (המוכרת בעיקר מהטלוויזיה בזכות הסדרה ״רצח במשיכת קולמוס״), מעצב התלבושות פיירו טוסי, והקומיקאי סטיב מרטין. אנג׳לינה ג׳ולי זכתה בפרס על שם ג׳ין הרשולט המוענק על גמילות חסדים ועבודה למען מטרות הומאניטריות.

הפסלון לאנג׳לה לנסברי לא ברור לי – לא משנה בכמה סרטים היא הופיעה בצעירותה, עדיין נדמה לי שפרס אמי על מפעל חיים מתאים לה יותר – אבל אנחנו כאן לכבודו של סטיב מרטין.

סטיב מרטין היה הקומיקאי הראשון שהערצתי. הייתי בן עשר בסוף שנות השבעים, וסטיב מרטין היה הדבר הכי לוהט בטלוויזיה האמריקאית. עם בלונים סביב מצחו, וחץ פלסטיק המפלח את גולגלתו – או כתר פרעוני של תות-אנך-עמון – ובנג׳ו המשתלשל מכתפו הוא היה הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיים. הוא היה אצל ג׳וני קרסון, וחזר שוב ושוב ל״סאטרדיי נייט לייב״ והיה ב״החבובות״, הוא התנגן לי על הפטיפון באלבום הכפול של הופעות הסטנד אפ שלו, ואז הוא הגיע לקולנוע, בראש ובראשונה ל״The Jerk״. במשך ארבעה סרטים, הצימוד של סטיב מרטין כשחקן וקרל ריינר כבמאי (אבא של רוב ריינר) הניבו כמה מהבדיחות הכי מצחיקות בקולנוע. ואז גילינו שהאיש המשוגע הזה גם יודע לרגש: ב״הורים במשרה מלאה״ של רון הווארד או ב״גרנד קניון״ של לורנס קסדן וב״אבי הכלה״ של ננסי מאיירס וצ׳רלס שאייר. בין אם זה היה עם ג׳ון לנדיס ב״שלושה אמיגוס״ או עם פרנק אוז ב״אשה בהפתעה״, מרטין היה שחקן וקומיקאי שרציתי לראות אותו בכל תפקיד, ורבים מהם אני יודע לצטט עד היום.

אז לתת לו אוסקר כבוד – האיש, אחרי הכל, הנחה את טקס האוסקר שלוש פעמים – זו בעיניי מחווה נפלאה.

אז הנה קטעי הווידיאו מתוך הטקס אתמול הקשורים לחלק של מרטין. ראשית – כי אני יודע שאתם רואים רק את הווידיאו הראשון ואז מתעייפים וממשיכים הלאה – הנאום של מרטין עצמו, עם קבלת הפרס. האיש שכל משפט שלו זה פאנץ׳ (״אני לא יכול לבטא בפניכם כמה אני נרגש הערב. כי הבוטוקס עדיין טרי״). ואחרי זה, שלושת הדוברים שהציגו אותו לפני כן: מרטין שורט (שותפו ל״שלושה אמיגוס״), טום הנקס (אומר עליו סטיב מרטין: ״כולם אוהבים את טום הנקס. אז ראיתי את ׳קפטן פיליפס׳. לא חשבתי שזה כזה מצחיק״) וחברו ביל טיילור (חבל לי שקארל ריינר לא היה בין הדוברים, כי הוא היה ממש האבא של הקריירה הקולנועית של מרטין).

סטיב מרטין:

continue reading…

מיהו אוטר? זה שמקבל כסף מחברת הלבשה איטלקית כדי ליצור סרטון קצר ואווירתי שלא לחלוטין ברור האם הוא פרסומת או מה. והשבוע זה קרה פעמיים, פעם אחת עם מרטין סקורסזי ופעם שנייה עם ווס אנדרסון. שני הסרטונים לפניכם.

ווס אנדרסון יצר במימון פראדה את הסרט הקצר ״קסטלו קוואלקנטי״, שהוקרן הערב בפסטיבל רומא (סרטו החדש של אנדרסון, ״גרנד בודפשט הוטל״ ייפתח את פסטיבל ברלין). ג׳ייסון שוורצמן בתפקיד הראשי:

continue reading…

״ווג׳דה״. הנערה עם האופניים

continue reading…

קונסנזוס פרץ השבוע בין המבקרים ובין הקהל. בעוד ״כוח משיכה״ מככב בצמרת טבלת המבקרים עם ציונים כמעט מושלמים, הוא גם מככב בצמרת טבלת שוברי הקופות השבוע בארץ. הוא הביא לאולמות כ-40,000 צופים בסוף השבוע הראשון שלו, ומאז מן הסתם כבר הכפיל את מספריו. והוא מן הסתם ימשיך להיות הסרט הנצפה ביותר גם השבוע כי לא צפויה לו שום סכנה מאף אחד מהסרטים החדשים שיצאו היום.

ובעוד ״כוח משיכה״ שובר שיאים למעלה, ייתכן ובתחתית הטבלה נמצא הסרט הגרוע של השנה. גם כאן הקונסנזוס מוחלט.

שלושה סרטים חדשים נכנסו לטבלת המבקרים השבוע: ״ווג׳דה״ הוא הסרט הראשון מתוצרת ערב הסעודית שמגיע למערב, ובכלל זה לישראל. סרט חביב מאוד על ילדה שרוצה אופניים. ״פארקלנד״ מספר את מה שקרה בדאלאס בארבעה הימים שאחרי רצח קנדי. ו״היועץ״ הוא סרטו החדש של רידלי סקוט על פי תסריט מאת קורמק מקארתי (״ארץ קשוחה״). איפה התמקם כל אחד מהם?

continue reading…

טוב, זה הופך לאחד הסרטים הכי מסקרנים של 2014. למה? כי הטריילר של ״נוח״ מראה בבירור שהסרט הזה מגיע מאת הבמאי של ״המעיין״ ולא מאת הבמאי של ״המתאבק״. ואני מזכיר: אני ממש אהבתי את ״המעין״. כפי שתקציר הסרט כבר רמז לפני למעלה משנה, בגרסה של דארן ארונופסקי לסיפור נוח, יש שימוש נרחב במדרשי חז״ל וסודות הקבלה, וחלק מהם – ובעיקר העלילה בין נוח ובני דורו – נחשף בטריילר הזה. אנתוני הופקינס, למשל, מגלם את מתושלח, שעל פי מסכת סנהדרין מת בגיל 969 שבוע לפני המבול (אם מסכת סנהדרין היא אחד ממקורות הייחוס של התסריטאים, הרי שזה ספוילר לסרט). מתושלח הוא סבו של נוח, וכשהוא מדבר בטריילר על אביו, הוא מדבר על חנוך, שחי 365 שנה והיה אחת הדמויות המיסטיות ומרובות האגדות מספר בראשית. ובקיצור, זה נראה כמו סרט עם תקציב ענק וכל חיות ה-CGI האפשריות, אבל שמן הסתם יהיה סמלי, פילוסופי, רווי אמונה עד לשד עצמותיו וככל הנראה יהודי באופן בוטה (לפחות מבחינת מראי המקום מהם לקוחה העלילה). הנה הטריילר:

continue reading…

"פרנסס הא״

אבנר שביט ואוהד קצין הבחינו ששיריו של דיוויד בואי עמדו במרכזן של שלוש מהסצינות המוזיקליות היפות בקולנוע בשנה האחרונה – מתוך ״כמה טוב להיות פרח קיר״, "אני ואת״ של ברנרדו ברטולוצ׳י ו״פרנסס הא״ של נוח באומבך – אז הם ערכו את שלושת הקטעים לקליפ אחד:

===============

רגע, ב״Rush״ היה שימוש יפה ב״Fame״ של בואי, לא?

===============

הקטע הכי מקסים בקליפ הנ״ל לקוח מתוך ״פרנסס הא״ של נוח באומבך וגרטה גרוויג שראיתי בפסטיבל ירושלים והתלהבתי ממנו מאוד. ועכשיו הגיעה הבשורה המשמחת שהסרט ייצא בארץ ב-5.12, עוד שלושה שבועות. הנה הטריילר המתורגם לעברית שהופץ היום, שגם מאזכר את העובדה שאני ממש-ממש חיבבתי את הסרט:

continue reading…

חודש לפני מותו – ב-21 ספטמבר – הגיע לו ריד לאולפן צילום בדאונטאון מנהטן כדי להתיישב מול מצלמתו של ז׳אן בפטיסט מונדינו ולהצטלם לקמפיין פרסומי לאוזניות זיק. מנכ״ל החברה, אנרי סיידו, פנה לריד כדי שיעזור לו לעצב אוזניות שיתאימו להאזנה למוזיקת רוק. ריד, מספר סיידו, אמר לו שהאוזניות שלו מצוינות למוזיקה קלאסית אבל לא לרוק, ושהוא מוכן לעזור לו. במהלך צילומי הקמפיין התיישב ריד לשיחה עם הבמאית פארידה חלפה, שהפכה לראיון האחרון שלו. ריד נראה בראיון חולה וחלש מאוד, אבל הוא מדבר ברגישות מרגשת על היחס שלו למוזיקה ולסאונד. ״סאונד מסודר זו מוזיקה״, הוא אמר. וגם: ״אני מגיב בצורה מאוד אמוציונלית לסאונד״. הנה תיעוד של סשן הצילומים הזה, והשיחה המוקלטת והמצולמת והפומבית האחרונה של לו ריד, לפני שנפטר חודש ושבוע אחר כך, ב-27 באוקטובר, ממחלת כבד.

continue reading…