לפני כשבועיים הסתובבתי באיזור טבריה והכנרת והגעתי גם לבית גבריאל. למעשה, שני אולמות הקולנוע של בית גבריאל הם בית הקולנוע היחיד של כל איזור טבריה (יש גם את האולם בסינמטק ראש פינה, למשקיענים). באנו לראות את ״דיברנו מספיק״ בהצגת ערב. בבית גבריאל התקיימה באותו שבוע הבכורה הארצית של ״פנתר לבן״, סרט ישראלי חדש, שצולם כולו באיזור טבריה והכנרת. שאלתי את הקופאי איך הביקוש ל״פנתר לבן״ והוא ענה לי ״לא משהו״. שאלתי אותו מה כן הולך חזק במכירות והוא ענה ״משחקי רעב: התלקחות״.
נכנסנו לאולם, שהיה מלא למדי בכמאה צופים מבוגרים, בסביבות גיל 50. ביציאה מהסרט הלובי כבר היה מלא בעשרות צופים שחיכו לתחילת הסרט הבא, ״יסמין הכחולה״. ושוב, הרגשתי שאין הבדל בין הקהל שמגיע לראות סרט בבית גבריאל ובין הקהל שמגיע לראות את הסרטים בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. אותו פרופיל של צופה: מבוגר יחסית, מבוסס (או לפחות נראה מבוסס), מה שנקרא – בורגני. זה גרם לי לתהות: אם הקהל שמגיע לראות סרטים בבית גבריאל זהה לקהל שמגיע לראות סרטים באיזור תל אביב, ואותם סרטים מצליחים גם שם וגם שם, לאן הולך הקהל האחר? לאיזה קולנוע הולכות הדמויות של ״פנתר לבן״? הבריונים, העניים, השוטרים, המתאגרפים? זה משהו שבתוכי ידעתי, אבל בבית גבריאל ראיתי אותו בעיניים: הקהל של הקולנוע בארץ מאוד הומוגני.
ולכן, לסרטים שפורשים מההומוגניות הזאת אין סיכוי מסחרי בארץ. לפחות לא במסגרות המקובלות. בסוף סוף-השבוע הראשון שלו על המסכים הביא ״פנתר לבן״ רק 2,000 איש לקופות. בכל הארץ. מי שחשב שתושבי טבריה ירוצו לקולנוע כדי לראות את העיר שלהם על המסך, עם המצוקות והנצחונות של בני העיר, התבדה. הפצה המבוססת על לוקאל-פטריוטיות לא עובדת (עם זאת, נדמה לי שרוב מי שהתגלגל ל״פנתר לבן״ במקרה, חיבב את הסרט. והוא אכן סרט שקשה שלא לחבב ולהתייצב לצידו). תושבי טבריה רצו לקולנוע כדי לראות את ״משחקי רעב״, ממש כמו תושבי תל אביב, רמת גן ואוקלהומה סיטי.
אז מה עושים? מה יעשה יוצר continue reading…
תגובות אחרונות