כחול ולבן. ״פנתר לבן״ נכנס השבוע לטבלה והתמקם בצמוד ל״יסמין הכחולה״ של וודי אלן. ״פנתר לבן״ הישראלי, בבימויו של דני רייספלד, הוא אחד משני הסרטים החדשים בטבלה, לצד ״לאבלייס״. אפרופו כחול, יהיה מעניין לראות איפה ישתבץ ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ בשבוע הבא. ובצמרת: ״כוח משיכה״ השלים את הרצף: כל עשרת המבקרים צפו בו ודירגו אותו והוא נשאר בראש. הוא אחד משלושה סרטים בטבלה שכל עשרת המבקרים ראו.

ושימו לב מה הצטבר בקרקעית הטבלה: מהמקום ה-22 ועד למקום ה-27 מרוכזים סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים. יש עוד כמה במעלה הטבלה (״Rush״, ״קפטן פיליפס״, ״חיי עם ליברצ׳ה״)ֿ אבל באופן כללי זו עונה חלשה מאוד לסיפורים אמיתיים ולביוגרפיות קולנועיות.

ועוד חידוש מעניין: במקום האחרון יושב לו ״היועץ״ של רידלי סקוט עם קונסנזוס כמעט מוחלט של כוכב אחד מכל מבקר. חוץ מישי קיצ׳לס שממש התלהב ונתן לו ארבעה כוכבים. גם ב״ניו יורק טיימס״ התלהבו מהסרט, למרות נאצות רוב המבקרים האחרים.

הנה טבלת השבוע.

continue reading…

״פנתר לבן״. אינדיאנים בשמש (צילום: קרן יונה)

continue reading…

אם לא רצתם לראות את ״כוח משיכה״ באיימקס בראשון לציון, הפסדתם. החל מהערב סרטו המופלא של אלפונסו קוארון פונה בכוח מהאולם (אתמול בערב הוא עדיין הוקרן מול אולם מלא) כדי לעשות מקום ל״משחקי רעב: התלקחות״. ככה זה באיימקס: שבועיים והחוצה.

בפסטיבל ונציה האחרון, שם הוקרן ״כוח משיכה״ בבכורה עולמית כסרט הפתיחה, הוקרן גם סרט קצר בשם ״אנינגאק״ שכתב וביים בנו של קוארון, ג׳ונאס קוארון, שהיה גם השותף לכתיבת ״כוח משיכה״. כעת, הסרט הזה גם מנסה להתחרות בקטגוריית הסרט הקצר באוסקרים. מדובר בנספח קסום ל״כוח משיכה״, שאני לא בטוח האם ניתן להעריך אותו בלי לראות את הסרט הארוך.

למי שכבר ראה. כזכור, שעה אחרי תחילת הסרט קולטת סנדרה בולוק תשדורת רדיו בגלי ה-A.M מאדם על כדור הארץ בשם אנינגאק, שיש לידו כלבים ותינוק. אבל מכיוון שאף אחד מהם לא מבין את שפתו של השני, הם לא ממש מצליחים לתקשר. אז הלך קוארון הבן וצילם את הצד השני של שיחת הרדיו הזו, ויצר את הסרט הקצר על האיש הזה, איסלנדי קשיש ושיכור, שגם נמצא במעין חלל חיצון קפוא ונידח משל עצמו, עם מצוקה קיומית משל עצמו, וגם הוא מחפש נחמה בקול אנושי שהוא מוצא מעל גלי הרדיו, מבלי להבין על מה היא מדברת. אז אם תהיתם מה אנינגאק אומר לסנדרה בולוק, הנה השיחה המלאה ביניהם לפניכם:

הפיצו! הפיצו! הפיצו! הסרטון שמסביר מה זה תלי, מה זה תמלוגים ליוצרים ומי מאיים עליהם. במאים: יונתן גורפינקל ומויש גולדברג. משתתפים לפי סדר הא"ב: עמית ליאור, עירית לינור, דניאל לפין, קרן מרגלית, אבי נשר, רונה סגל, ארי פולמן, גל פרידמן, איתן צור, אלי תבור.

יש רגעים שבהם שוק הטלוויזיה בארץ מעורר את חמתי. הנה מתרקם לו רגע כזה שעומד להבשיל למשבר נוראי, ואולי אף למלחמה מרה, ממש בימים הקרובים. תל״י היא חברת התמלוגים שאוספת, מחלקת ועוקבת אחר תשלומי התמלוגים שזכייניות הטלוויזיה צריכות לשלם, על פי הסכמים חתומים איתן, לתסריטאים ולבמאים. אבל בשבועות האחרונים מתנהל דיון משפטי אצל הממונה על ההגבלים העסקיים שהגיע כבר לבית המשפט להגבלים עסקיים, שבו מנסים להוכיח בלהטוטים משפטיים שעצם קיומה של חברה לאיסוף תמלוגים מנוגד לחוק ושיש לפרק את תל״י. מה שברור מאליו לכולם כשזה מגיע לתמלוגים של תמלילנים ומלחינים (שנאספים על ידי אקו״ם) ולתמלוגים למבצעים (שנאספים על ידי חברת ״אשכולות״), הופך למקור סכסוך כשזה מגיע לתסריטאים ובמאים. תאגידי השידור הגדולים בארץ – קשת, רשת, הוט ופרטנר – קוראים לממונה על ההגבלים העסקיים לסגור את תל״י. זה כמו סיפור קפקאי בו היוצרות מתהפכות: ענקי התקשורת בישראל, ששולטים במדיה, בתוכן ובזמני האוויר, מנסים לטעון שהחברה שמלקטת ליוצרי התוכן את תמלוגיהם היא הבריון והם הגופים החלשים והנגזלים תחת דורסנותה של תל״י. שתל״י, ולא קשת, היא המאיימת על התחרות החופשית בשוק התקשורת הישראלית. זה הרי אבסורד נוראי.

בשעה שתאגידי התקשורת בארץ מנסים לרמוס את תלי ולעשוק את היוצרים מתמלוגיהם, continue reading…

מימיון: לי דניאלס, אלפונסו קוארון, בן סטילר, דיוויד או ראסל, פול גרינגראס, סטיב מקווין

הגענו לרגע הזה בשנה בו מירוץ האוסקר מתחיל להתחמם ולהתייצב ויוצרי הסרטים מגיעים להוליווד לפסטיבל AFI וה״הוליווד ריפורטר״ מכנס סביב שולחן עגול את חמשת הבמאים שהוא מהמר שסרטיהם יהיו בולטים באוסקרים השנה. הווידיאו הזה, של הבמאים (ובהמשך הפוסט הזה, גם התסריטאים) שיושבים לשיחה גלויה בחדר אחד, הפך כבר למסורת חג (ואוסקר) של ה״הוליווד ריפורטר״ וגם כאן. המשתתפים השנה הם אלפונסו קוארון, בעל ״כוח משיכה״ (שיהיה הזוכה הגדול השנה?); סטיב מקווין, בעל ״12 שנות עבדות״ (ואולי הוא יהיה הזוכה הגדול השנה?); דיוויד או ראסל (ש״חלום אמריקאי״ שלו ממוקם כבר חודשים בראש טבלאות ההימורים למרות שהוא עדיין לא הוקרן ויש לי תחושה שכשהוא ייחשף בסופו של דבר, הוא יגרום אכזבה גדולה, בדומה לציפיות שנבנו סביב ״כנופיות ניו יורק״ ושהתאדו ברגע שהסרט הוצג בבכורה); בן סטילר (עם ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״); פול גרינגראס (עם ״קפטן פיליפס״, סרט שדועך בטבלאות ההימורים באוסקרים ככל שסרטו האחר של טון הנקס, ״להציל את מיסטר בנקס״, עולה); ולי דניאלס עם ״המשרת״ (שיזכה למועמדויות רבות אבל ללא אף זכייה).

השיחה ביניהם אינה קשורה לאוסקרים, אלא היא שיחה מרתקת וכנה מאוד בין כמה מהבמאים הכי מרתקים כרגע בעולם. חפשו, למשל, את הקטע בו אלפונסו קוארון מודה שהוא טעה כשביים את ״תקוות גדולות״, סרט – שלטענתו – לא התאים לו; או את הקטע המעניין בו דיוויד או ראסל מדבר בכנות על הסרטים הראשונים שביים (ובעיקר ״שלושה מלכים״ ו״אני אוהב האקביז״) בהם הוא חיקה סגנונות של עמיתים שהוא העריץ אבל לא מצא את הסגנון הייחודי לו (ולכן, כנראה, אלה שני הסרטים שלו שאני הכי אוהב, להבדיל מכל שאר סרטיו, עם הסגנון הייחודי שלו, שאותו אני לא מחבב במיוחד).

הנה השיחה בת 50 הדקות (ואחריה, התסריטאים וגם הצלמים):

continue reading…

סיד פילד בסינמטק תל אביב. ינואר 2011. צילום: שרון לנגר, מתוך אתר איגוד התסריטאים

סיד פילד, גורו לתסריטאות, הלך אתמול לעולמו מסרטן. הוא היה בן 77.

כיום כמעט כל סטודנט לקולנוע יודע להגיד ״רוברט מקי״ כשמדברים על מורים לתסריטאות, אבל הרבה לפני שרוברט מקי הפך למותג – ולדמות ב״אדפטיישן״ – היה את סיד פילד. ב-1979 פרסם סיד פילד את מה שהוא, ככל הנראה, הספר הבסיסי ביותר והמשפיע ביותר ללימוד תסריטאות, ״Screenplay״ (יצא בעברית תחת השם "יסודות כתיבת התסריט״). למרות שבקרב תסריטאים ואנשי מקצוע סודות ויסודות המבנה התסריט הקלאסי היו מוכרים מאז ומתמיד, זה היה פילד שניסח את מבנה שלוש המערכות הקלאסי, או מה שהוא קרא לו ״הפרדיגמה״.

לפני כשלוש שנים ביקר פילד בישראל כחלק מסדנת תסריטאות מאלפת בשם ״פסגת התסריטאות״, בה continue reading…

זה לא אשגר, זה אסגר. כלומר, אסרר

מנויי קולנוע לב קיבלו השבוע הזמנה להקרנת טרום בכורה של ״העבר״, הסרט הצרפתי-אירני שיהיה ככל הנראה מועמד בולט באוסקר הזר, שתתקיים ביום שישי הקרוב. ההזמנה הועברה גם אליי, והיא מאפשרת הצצה אל הפוסטר הישראלי של הסרט, שפרגמנט ממנו חתכתי בצילום הנ״ל. שם הבמאי על הפוסטר: אשגר פרהאדי. כזכור, זה הבמאי האיראני (צרפתי כעת) שכבר זכה באוסקר הזר על ״פרידה״. ברוב הפרסומים סביב ״פרידה״, כולל בבלוג הזה, אכן כתבנו את שמו ״אשגר״. אבל מומחית הלשון של ״סינמסקופ״, ענבל קידר, גוערת בי, בנו (עמיתיי העיתונאים), ובכם שזה לא באמת שמו, ושכולנו סובלים מדיסלקציה קלה כי אנחנו קוראים את שמו באנגלית (Asghar) ומתבלבלים בעין עם המיקום של ה-h (אשכרה). כדי לדעת איך מבטאים את שמו באמת, עלינו לפנות לא לתעתיק האנגלי, אלא למקור: اصغر فرهادی.

אני מדביק כאן שוב את הנימוק המלומד של קידר מפוסט שפורסם לפני כמה חודשים, בו היא גוערת בי (ובכל כלי התקשורת בארץ) שטעינו בהגיית שמו, בגלל בלבול. נימוק שפוסק בסופו של דבר שהדרך ההגיונית לכתוב את שמו היא ״אסגר״, ולא ״אשגר״. מעניין האם עוד אפשר לתקן את הפוסטרים. הנה ההסבר:

הטעות הכי מגוחכת שיצר התיווך האנגלי, שכמעט כולכם נדבקתם בה בחודשים האחרונים, היא "אשגר". אני כבר לא מדברת על זה שכל תעתיקי השמות שכוללים את העיצור הערבי غ הפכו אותו מזמן לג' (כמו "באקה אלגרבייה" במקום "ע'רבייה" ו"אבו גרייב" במקום "ע'רייב"), בעיקר כי באנגלית הוא מתועתק "gh" (למעשה, ההגייה הערבית שלו הרבה יותר דומה לר' עברית מאשר לג'). נגיד שכשמדובר בשמות פרסיים יש לג' יותר הצדקה מבחינת הגייה, ונניח לזה. אני מדברת על זה שכשאתם קוראים את השם הפרטי של פרהאדי המסכן באנגלית (Asghar) אתם אפילו לא שמים לב שה-h היא אחרי ה-g ולא אחרי ה-s ומשתילים לו בשם ש', שלא היתה שם מעולם, בשום שפה. בקיצור, אם אתם בעניין תעתיקי כתיב למתקדמים – השם בכלל צריך להיות "אצע'ר"; אם אתם מעדיפים תעתיקי הגייה שפויים (אני בעד) – לכו על "אסגר" או "אסרר" (שניהם קירובים סבירים), אבל בחיאתכם, תכחידו את הש' המטופשת הזאת. היא רק מעידה על העובדה המצערת שגם באנגלית אתם דיסלקטים. או לפחות שאחד מכם דיסלקט והשאר החליטו משום מה לסמוך עליו (וה"אשגר" הזה הגיע כמעט לכל מקום: וויינט, וואלה, הארץ, העכבר, סריטה, סינמסקופ, תוכניות כל הסינמטקים; נדמה לי ש-nrg הם היחידים שדבקו בס' בכל האזכורים שלו).

סטיב מרטין מקבל אוסקר כבוד, אתמול לפנות בוקר

אתמול לפנות בוקר חולקו בהוליווד פרסי האוסקר לשם כבוד ולמפעלות חיים – פרסים שבעבר הוענקו במסגרת הטקס הרשמי, אבל לפני כמה שנים פוצלו לאירוע מצומצם ונפרד כדי לעזור בקיצור משך הטקס. שלושה מוותיקי הוליווד זכו בפסלונים על עבודתם ארוכת השנים בתחום: אנג׳לה לנסברי (המוכרת בעיקר מהטלוויזיה בזכות הסדרה ״רצח במשיכת קולמוס״), מעצב התלבושות פיירו טוסי, והקומיקאי סטיב מרטין. אנג׳לינה ג׳ולי זכתה בפרס על שם ג׳ין הרשולט המוענק על גמילות חסדים ועבודה למען מטרות הומאניטריות.

הפסלון לאנג׳לה לנסברי לא ברור לי – לא משנה בכמה סרטים היא הופיעה בצעירותה, עדיין נדמה לי שפרס אמי על מפעל חיים מתאים לה יותר – אבל אנחנו כאן לכבודו של סטיב מרטין.

סטיב מרטין היה הקומיקאי הראשון שהערצתי. הייתי בן עשר בסוף שנות השבעים, וסטיב מרטין היה הדבר הכי לוהט בטלוויזיה האמריקאית. עם בלונים סביב מצחו, וחץ פלסטיק המפלח את גולגלתו – או כתר פרעוני של תות-אנך-עמון – ובנג׳ו המשתלשל מכתפו הוא היה הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיים. הוא היה אצל ג׳וני קרסון, וחזר שוב ושוב ל״סאטרדיי נייט לייב״ והיה ב״החבובות״, הוא התנגן לי על הפטיפון באלבום הכפול של הופעות הסטנד אפ שלו, ואז הוא הגיע לקולנוע, בראש ובראשונה ל״The Jerk״. במשך ארבעה סרטים, הצימוד של סטיב מרטין כשחקן וקרל ריינר כבמאי (אבא של רוב ריינר) הניבו כמה מהבדיחות הכי מצחיקות בקולנוע. ואז גילינו שהאיש המשוגע הזה גם יודע לרגש: ב״הורים במשרה מלאה״ של רון הווארד או ב״גרנד קניון״ של לורנס קסדן וב״אבי הכלה״ של ננסי מאיירס וצ׳רלס שאייר. בין אם זה היה עם ג׳ון לנדיס ב״שלושה אמיגוס״ או עם פרנק אוז ב״אשה בהפתעה״, מרטין היה שחקן וקומיקאי שרציתי לראות אותו בכל תפקיד, ורבים מהם אני יודע לצטט עד היום.

אז לתת לו אוסקר כבוד – האיש, אחרי הכל, הנחה את טקס האוסקר שלוש פעמים – זו בעיניי מחווה נפלאה.

אז הנה קטעי הווידיאו מתוך הטקס אתמול הקשורים לחלק של מרטין. ראשית – כי אני יודע שאתם רואים רק את הווידיאו הראשון ואז מתעייפים וממשיכים הלאה – הנאום של מרטין עצמו, עם קבלת הפרס. האיש שכל משפט שלו זה פאנץ׳ (״אני לא יכול לבטא בפניכם כמה אני נרגש הערב. כי הבוטוקס עדיין טרי״). ואחרי זה, שלושת הדוברים שהציגו אותו לפני כן: מרטין שורט (שותפו ל״שלושה אמיגוס״), טום הנקס (אומר עליו סטיב מרטין: ״כולם אוהבים את טום הנקס. אז ראיתי את ׳קפטן פיליפס׳. לא חשבתי שזה כזה מצחיק״) וחברו ביל טיילור (חבל לי שקארל ריינר לא היה בין הדוברים, כי הוא היה ממש האבא של הקריירה הקולנועית של מרטין).

סטיב מרטין:

continue reading…

מיהו אוטר? זה שמקבל כסף מחברת הלבשה איטלקית כדי ליצור סרטון קצר ואווירתי שלא לחלוטין ברור האם הוא פרסומת או מה. והשבוע זה קרה פעמיים, פעם אחת עם מרטין סקורסזי ופעם שנייה עם ווס אנדרסון. שני הסרטונים לפניכם.

ווס אנדרסון יצר במימון פראדה את הסרט הקצר ״קסטלו קוואלקנטי״, שהוקרן הערב בפסטיבל רומא (סרטו החדש של אנדרסון, ״גרנד בודפשט הוטל״ ייפתח את פסטיבל ברלין). ג׳ייסון שוורצמן בתפקיד הראשי:

continue reading…

״ווג׳דה״. הנערה עם האופניים

continue reading…