שובר הקופות הכי מוצלח והכי מהנה כרגע בבתי הקולנוע הוא ״לשבור את הקרח״ של דיסני. רוב הסיכויים שאין לכם מושג מזה כי בעלי בתי הקולנוע בארץ שיבצו אותו רק להצגות יומיות, והחמיצו את ההזדמנות להפוך אותו לאירוע גם למבוגרים (זה צ׳יק-פליק קלאסי, שנערות מבוגרות יתמוגגו ממנו, גם בלי ילדים). לפני כעשרה ימים, אחרי שראיתי את ״לשבור את הקרח״, היה לי ברור שזה הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית סרט האנימציה. אבל אין ספק שהוא גם יהיה מועמד מוביל בקטגוריות המוזיקה והשירים.

בסוף השבוע האחרון ״לשבור את הקרח״ טיפס ועקף את ״משחקי רעב״ והגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, ואולפני דיסני שחררו סצינה שלמה מתוך הסרט ליו-טיוב. כל מי שראה את הסרט זוכר אותה ומיד ירוץ לצפות, ואני מקווה שגם השאר. זו הסצינה שחותמת את המערכה הראשונה, ובה אלזה – המלכה שנולדה עם יכולת קסומה לייצר קרח מידיה – בורחת מממלכתה ויוצרת לעצמה ארמון קרח מבודד בהרים, שם לא ירדפו אותה. ואגב כך היא שרה את ה-להיט מתוך הסרט: ״Let It Go״. דיסני הבינו שזה הלהיט מהסרט לכן הם כבר שיחררו אותו כסינגל בביצועה של דמי לובטו, כוכבת דיסני בשיקום. אבל כנראה כדי לקדם את סיכוייו באוסקרים הם מוציאים אותו בגרסה הווקאלית מהסרט, ולא בגרסת הפופ.

מה שמעניין ב״לשבור את הקרח״ הוא שדיסני קצת חזרו איתו לימים שלפני ״אלאדין״, כשאת התפקידים הראשיים בסרטי האנימציה שלהם הם נתנו לשחקני במה בעיקר, בעיקר בגלל יכולויות השירה שלהם. את אלזה מבצעת בסרט אידינה מנזל, שהתגלתה בברודוויי ב״רנט״ ואז ב״Wicked״. מלחין הסרט, בובי לופז, טוען שאין כרגע בברודוויי אף זמרת עם המנעד הקולי שלה. הנה היא פותחת מבערים:

בחודש מאי השנה הוקם פורום מבקרי הקולנוע של ישראל. 22 מבקרי קולנוע חברים בו כרגע. ואחרי כמה חודשים של התארגנות מנהלתית – במהלכה כבר חולק פרס פורום המבקרים בפסטיבל הסטודנטים, והפורום הושק רשמית בפסטיבל ירושלים במפגש עם קנת טוראן מה״לוס אנג׳לס טיימס״ – הגענו לדצמבר, וכעת הפורום משיק את פרס הביקורת לו לסיכום שנת 2013. הפרסים מוענקים לסרטים ישראליים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ בין 1.1.2013 ועד ל-31.12.2013. בהמשך אסביר מה זה הפרס ואיך מתבצעת ההצבעה אבל לפני הכל, הנה הזוכים:

continue reading…

ארי פולמן על במת טקס פרסי הקולנוע האירופי, לפני שעה קלה

לפני שעה קלה הסתיים בברלין טקס חלוקת פרסי הקולנוע האירופי, המוגש מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע בראשות וים ונדרס. הזוכה הגדול של הערב הוא ״יפה לנצח״ סרטו החדש של פאולו סורנטינו (״זה בוודאי המקום״), מעין גרסה ניאונית-טריפית-פופית-דקדנטית ל״לה דולצ׳ה ויטה״. ״יפה לנצח״ זכה בפרס הסרט, סורנטינו זכה בפרס הבמאי, טוני סרווילו זכה בפרס השחקן, והסרט קטף גם את פרס העריכה.

כצפוי (לפחות למי שקרא את הפוסט אתמול) ארי פולמן זכה בפרס סרט האנימציה על ״כנס העתידנים״. הסרט זכה בדיוק ביום בו הסתיימו הקרנותיו המסחריות בסינמטק תל אביב עם 27,000 צופים. עכשיו, אני מקווה, הוא ישוב לסיבובי הדרן.

אסף סודרי ליקט הערב את פרס הצילום על עבודתו ב״למלא את החלל״. עובדת זכייתו בפרס פורסמה כבר לפני כמה שבועות (זהו אחד מכמה פרסים טכניים המוענקים על ידי ועדה ולא על ידי בחחירת כלל חברי האקדמיה האירופית), והערב הוא זכה.

אסף סודרי זוכה על הצילום של ״למלא את החלל״

נקודה ישראלית נוספת נמצא בפרס הסרט התיעודי שהוענק ל״מעשה בהרג״ של ג׳ושוע אופנהיימר, סרט קשה מנשוא העוסק בטבח וברציחות הממוסדות באינדונזיה, שגורם לכמה מהאנשים שביצעו את הרציחות להתוודות על מעשיהם מול המצלמה. פיליפה קוברסקי היא המפיצה הבינלאומית של הסרט.

ועוד נקודה ישראלית, אם תרצו: בפרס חבר השופטים הצעיר – פרס המוענק על צוות שיפוט של נערים בני 12-14 לסרט ילדים ונוער – זכה ״יש ילדים זיגזג״, הפקה הולנדית על פי ספרו של דויד גרוסמן, שביים וינסנט באל (גם הזכייה הזאת כבר פורסמה לפני הערב).

לרשימת הפרסים המלאה.

לפני כשבועיים הסתובבתי באיזור טבריה והכנרת והגעתי גם לבית גבריאל. למעשה, שני אולמות הקולנוע של בית גבריאל הם בית הקולנוע היחיד של כל איזור טבריה (יש גם את האולם בסינמטק ראש פינה, למשקיענים). באנו לראות את ״דיברנו מספיק״ בהצגת ערב. בבית גבריאל התקיימה באותו שבוע הבכורה הארצית של ״פנתר לבן״, סרט ישראלי חדש, שצולם כולו באיזור טבריה והכנרת. שאלתי את הקופאי איך הביקוש ל״פנתר לבן״ והוא ענה לי ״לא משהו״. שאלתי אותו מה כן הולך חזק במכירות והוא ענה ״משחקי רעב: התלקחות״.

נכנסנו לאולם, שהיה מלא למדי בכמאה צופים מבוגרים, בסביבות גיל 50. ביציאה מהסרט הלובי כבר היה מלא בעשרות צופים שחיכו לתחילת הסרט הבא, ״יסמין הכחולה״. ושוב, הרגשתי שאין הבדל בין הקהל שמגיע לראות סרט בבית גבריאל ובין הקהל שמגיע לראות את הסרטים בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. אותו פרופיל של צופה: מבוגר יחסית, מבוסס (או לפחות נראה מבוסס), מה שנקרא – בורגני. זה גרם לי לתהות: אם הקהל שמגיע לראות סרטים בבית גבריאל זהה לקהל שמגיע לראות סרטים באיזור תל אביב, ואותם סרטים מצליחים גם שם וגם שם, לאן הולך הקהל האחר? לאיזה קולנוע הולכות הדמויות של ״פנתר לבן״? הבריונים, העניים, השוטרים, המתאגרפים? זה משהו שבתוכי ידעתי, אבל בבית גבריאל ראיתי אותו בעיניים: הקהל של הקולנוע בארץ מאוד הומוגני.

ולכן, לסרטים שפורשים מההומוגניות הזאת אין סיכוי מסחרי בארץ. לפחות לא במסגרות המקובלות. בסוף סוף-השבוע הראשון שלו על המסכים הביא ״פנתר לבן״ רק 2,000 איש לקופות. בכל הארץ. מי שחשב שתושבי טבריה ירוצו לקולנוע כדי לראות את העיר שלהם על המסך, עם המצוקות והנצחונות של בני העיר, התבדה. הפצה המבוססת על לוקאל-פטריוטיות לא עובדת (עם זאת, נדמה לי שרוב מי שהתגלגל ל״פנתר לבן״ במקרה, חיבב את הסרט. והוא אכן סרט שקשה שלא לחבב ולהתייצב לצידו). תושבי טבריה רצו לקולנוע כדי לראות את ״משחקי רעב״, ממש כמו תושבי תל אביב, רמת גן ואוקלהומה סיטי.

אז מה עושים? מה יעשה יוצר continue reading…

סרט אחד: ״שש פעמים״ שביים יונתן גורפינקל. מעל כולם. קונסנזוס כמעט מוחלט של אהבה מצד המבקרים. כמעט. אחד מהם, טיפש שכמותו, מקלקל את ההישג. ובכל זאת הסרט הזה מזנק מעלה מעלה במעלה טבלת המבקרים. אבל שימו לב גם מי יצאו ממנה:

continue reading…

וכאילו כל מה שקרה היום לא מספיק, אנחנו טובעים הערב תחת מבול של כותרות, שכל אחת מהן היתה צריכה להספיק לפוסט שלם. אז נעבור אחת-אחת:

1.

גל גדות תהיה וונדר-וומן ב״סופרמן נגד באטמן״ של זאק סניידר. זו כותרת מדהימה. הישג כביר לגל גדות, continue reading…

מילק, ביולי השנה, בצילומי הסדרה על הקולנוע הישראלי. צילם: אלירן קנולר

זה פשוט שבוע של בשורות נוראיות. והנה מגיעה עוד אחת: אמיל קנבל, או מילק (סגול ב-ל׳) כפי שהוא מוכר לכל, אחד מגדולי מורי הקולנוע בארץ והג׳נטלמן שעיצב וחינך במשך 40 השנים האחרונות את קולנועני ישראל, הלך היום לעולמו. הוא היה בן 77. ליביו כרמלי, מנהל הארכיון בסינמטק תל אביב, עדכן בדף הפייסבוק שלו שמותו היה עקב מחלה נדירה שהיתה ידועה רק לבודדים סביבו, ושמילק המשיך להגיע ללמד – עשר שנים אחרי שיצא לפנסיה – עד לשבוע שעבר, כשכוחותיו הולכים ואוזלים.

אני מניח שבימים הקרובים נשמע – בפייסבוק, ואולי כאן בבלוג – לא מעט סיפורי מילק. לכל מי שלמד בימוי באוניברסיטת תל אביב, סם שפיגל, או בית ברל, יהיו כאלה בשפע. למרות ששמו אינו מוכר לקהל הרחב – לפות לאלה שלא ראו את ״שובי אפריקה״ של ליונל רוגוזין או את ״הבננה השחורה״ של בנימין חיים, שמילק צילם – מילק הוא אגדה בקרב בוגרי בתי ספר לקולנוע, מאותם מורים שאי אפשר אלא לכנותם ״אגדיים״. מילק היה ישיר מאוד, ודרש מהתלמידים שהציגו בפניו עבודות להתמודד עם ביקורת, לעמוד על שלהם, ולעצב את עמדתם האישית אל מול עמדתו שתמיד היתה נחרצת. ולעיתים לא נעימה לאוזן, אבל מעצבת אישיות.

בתור מי שלמד continue reading…

לספייק ג׳ונז יש סרט חדש בשם ״היא״ שיגיע ארצה בעוד חודש ובו מתאהב חואקין פיניקס במחשב. הנה הטריילר החדש, המתנגן לצלילי ״סופר-סימטרי״ של ארקייד פייר:

נתעלם מ״חלומות אלקטרוניים״, מעין ״סיראנו דה ברז׳רק״ לעידן הקיברנטי (וסרט שאני מאוד אוהב, אגב), כי שם זה מחשב בן שמתאהב בבחורה (וירג׳יניה מדסן), וברור שזה דבר אחר לגמרי. אבל גם הרעיון הזה של גבר שמתאהב במחשב – שהוא גם טלפון (כלומר שהוא מתאהב באנדרואיד) – כבר נכתב והולחן קודם. זה היה ב-1981, כשג׳ף לין ו-ELO כתבו וביצעו את שיר האהבה הנבואי הבא:

ספי ריבלין ז״ל עם שייקה אופיר ב״השועל בלול התרנגולות״

אם את ארונו של אריק איינשטיין הציבו בכיכר רבין, את ארונו של ספי ריבלין צריך להציב במדרחוב של ראשון לציון. נדמה לי שהוא הכוכב הכי גדול של עיר הולדתי, וללא ספק השחקן הכי מזוהה איתה. ספי ריבלין גר כל חייו בראשון – ולתקופה, ממש ליד בית הוריי – והיה חבר מועצת העיר. והרבה לפני שידעתי שהוא בן עירי הוא היה מבחינתי האיש הכי מצחיק בעולם, ב״ניקוי ראש״ וב״רגע עם דודלי״. הרבה לפני שהכרתי את רואן אטקינסון, הכרתי את ספי ריבלין.

בקולנוע הישראלי הנוכחות שלו היתה מועטה, אבל בסרטים ראויים: ״רק היום״ של זאב רווח, ״השועל בלול התרנגולות״ של אפרים קישון ובאחרונה ב״הסודות״ של אבי נשר (בתור אביה של אניה בוקשטיין).

ומשום מה, ברגע ששמעתי על פטירתו, מיד חשבתי דווקא על הסצינה הזאת, מהסוף של ״השועל בלול התרנגולות״, בה הוא משחק מול שייקה אופיר. אופיר מגלם את חבר הכנסת דולניקר וריבלין הוא העוזר הפרלמנטרי שלו. אחרי פיצוץ ביניהם, בו מתעמת ריבלין עם הבוס שלו ומוכיח אותו שהוא כבר לא רלוונטי, נותן לו הח״כ הנכבד את הנאום הנרגש הבא, שנחתם בפאנץ׳-ליין הכי טוב בכל הסרט:

ועכשיו, ריבלין, שייקה אופיר ואפרים קישון יכולים לעשות רימייק ל״השועל בלול התרנגולות״ בלול הגדול שבשמיים.

״חלום אמריקאי״ של דיוויד או. ראסל הוקרן למבקרים ולמצביעים בשבוע שעבר, ״הזאב מוול סטריט״ של מרטין סקורסזי הוקרן אתמול ושלשום ובכך הושלמו כל הצפיות בסרטים שאמורים להוביל השנה את מירוץ האוסקרים. והבוקר, שעון ניו יורק, התכנסו מבקרי הקולנוע של ניו יורק להצביע על פרסי סוף השנה שלהם. זו הקבוצה הראשונה בסדרה של עשרות פרסי עיתונות שיחולקו מעתה ועד סוף דצמבר, ואז יתחילו פרסי גילדות היוצרים. בין פרסי העיתונות ובין פרסי הקולנוענים נתחיל להבין מי המועמד המוביל לזכות השנה באוסקר.

ומי שיוצא מקו הזינוק עם יתרון הערב הוא ״חלום אמריקאי״ שזכה בפרס סרט השנה מטעם מבקרי הקולנוע של ניו יורק.

שאר הפרסים שלהם:

continue reading…