"המשחק של אנדר״, ביקורת

"המשחק של אנדר״. ״את באה איתי ל׳כוח משיכה׳ אחרי זה?״

"המשחק של אנדר״. ״את באה איתי ל׳כוח משיכה׳ אחרי זה?״

השנה מלאו 50 שנה לסרט הבכורה של פרנסיס פורד קופולה, סרט אימה דל תקציב בשם "דמנציה 13", בהפקת רוג'ר קורמן. היו שנים ארוכות שהסרט הזה היה בלתי ניתן להשגה – כמה הייתי מאושר כשהצלחתי להשיג עותק VHS מקרטע שלו לפני בערך עשרים שנה. היום הוא זמין, ומצוי ברשות הכלל. האיש שמספר הכי טוב איך נוצר "דמנציה 13" הוא דווקא מנחם גולן, שבכמה ראיונות שלו סיפר על הקשר שלו להפקת הסרט.
זה היה בתחילת שנות הששים. מנחם גולן, איש תיאטרון שעבד בעולם הפצת הקולנוע וחלם להתחיל להפיק ולביים, פנה לרוג'ר קורמן וביקש להיות אסיסטנט שלו. קורמן הסכים והזמין אותו לעבוד איתו במונטה קרלו על סרטו The Young Racers. שם פגש גולן אסיסטנט צעיר נוסף שבא לעבוד על הסט: פרנסיס פורד קופולה. continue reading…

מתוך "ליל המתים החיים"
מחר (31.10) יחגגו ילדי אמריקה את האלואין, ליל כל הקדושים, לילה של תחפושות ורוחות רפאים. בני 7 חושבים על ממתקים, בני 13 חושבים על סרטי אימה. ג'ון קרפנטר קיבע את מעמדו של האלואין כחג של אימה בזכות סרטו "ליל המסיכות", המתרחש כולו באותו לילה. אז זה הפך לחג סרטי האימה. אז הנה חלק א' מספיישל סרטי האימה שלנו. "ליל המתים החיים" מ-1968 הוא סרטו העצמאי, הזול, והכמו-ריאליסטי של ג'ורג' רומרו, והוא אבי סרטי הזומבים. 45 שנה וכלום לא השתנה, כל מה שקורה ב"המתים המהלכים" קרה כבר קודם ב"ליל המתים החיים" ושלל סרטי ההמשך שלו. הסרט הזה התחיל הכל, ומי שייראה אותו הלילה לראשונה עשוי להיות מופתע איך למרות תקציבו הזעום והאפקטים המאוד בסיסיים שלו, הוא עדיין אפקטיבי. הסרט נמצא ברשות הכלל וזמין כאן לצפייה חוקית, ואף להורדה. הנה באים הזומבים:
ביום הולדתה ה-100 נפגש לו ריד לשיחה עם בת דודתו, אותה הוא תיעד לסרט דוקומנטרי בן 27 דקות. האתר SnagFilm מציע את הסרט לצפייה, לזכרו של ריד:

בגיליון האחרון של "פנאי פלוס" ערכו פרויקט נוסטלגי לזכר שנות התשעים. זה, כמובן, שיגר אותי למסע נוסטלגי אל עברי. את קריירת העיתונות שלי התחלתי דקה לפני ששנות התשעים התחילו. כך שזו נקודת הזמן בחיי שבה עברתי מחובב קולנוע שרואה סרטים להנאתו, לחובב קולנוע שגם צריך לכתוב על סרטים. בתחילת שנות התשעים הייתי במקומוני רשת שוקן בשולי גוש דן ("צומת השרון", "ערים") ומ-94' ועד לסוף העשור הייתי ב"זמן תל אביב" ושאר מוספי "מעריב" וגם בניו יורק. בקיצור: את שנות התשעים אני זוכר ממש טוב. אז האם אוכל לסנן עשרה סרטים שאני הכי אוהב מתוכן? זו משימה בלתי אפשרית וממש אידיוטית. מה שאומר שמיד רצתי לבצע אותה בפזיזותי הנודעת. כדי שאוכל להתמודד עם מיעוט המקום וצמצום הריכוז התמקדתי בסרטים אמריקאיים, וכרגיל שאלתי את עצמי: אם אחד מסרטי שנות התשעים יוקרן עכשיו בטלוויזיה, על מי אגיד "אחלה סרט" ואזפזפ הלאה, ועל מי מהם איעצר ואצפה עד הסוף, בהתרגשות. נראה לי שעל אלה. וכעת, נשאלת השאלה: מה הם סרטי שנות התשעים האהובים עליכם?

"רחוב סומסום" היא תוכנית המיועדת לבני 4 בערך, המשודרת בבוקר לפני שהם יוצאים לגן, ומלמדת אותם מושגים בסיסיים בשפה וחשבון. אתם יודעים את זה בוודאי, כי ההורים הם אלה שמושיבים את הילדים מול התוכנית, בעיקר כדי שהם עצמם יוכלו לצפות בה – גם מתוך נוסטלגיה לימים שהם היו בני 4, וגם כי היא מצחיקה בני 44. ואני מניח שביום חמישי הקרוב ההורים שיראו את התוכנית ישפריצו את קפה הבוקר מהאף כשב"רחוב סומסום" החליטו ללמד את הילדים מה זה אידיום באמצעות "Homelamb", פרודיה על "הומלנד", בה כבשי האף.בי.איי מחפשים את זאבי הטרוריסטים, עד שזאב בעור כבש חודר למפקדה, ולליבה של הכבשה קאאאארי מתיסון. בכורת הסרטון התקיימה הערב ביו-טיוב לפני השידור בטלוויזיה. כדאי לראות, זה די קורע (ומלא אידיומים):

מאז אמש אני משוטט ביו-טיוב ומחפש איזשהו קטע וידיאו אחד להעלות כאן ושימסגר לי את התחושות על מותו של לו ריד. כמו כולם, גם אני חש שיש לי איזשהו קשר אישי, אוטוביוגרפי, עם לו, שהתעצם לא מעט בזכות העובדה שהוא המוזיקאי האהוב על אשתי. והתעצם לא פחות בזכות העובדה שב-22 השנים האחרונות הוא היה בזוגיות הכי לא צפויה בעולם עם לורי אנדרסון, שאותה אני ממש מעריץ (אחרי שנים של זוגיות לא ממוסדת הם התחתנו לפני חמש שנים, רגע לפני שהם הגיעו לישראל יחד, היא הגיעה עם ההופעה שלה להיכל התרבות, והוא עלה בסוף לתת הדרן – ובכלל, אחרי שנים בהם הם כמעט ולא התערבבו זה בפרויקטים של זו, בעשר השנים האחרונות הם הופיעו והקליטו יחד לא מעט). רציתי להזכיר משהו על כך שריד גילה לעולם את הקסם של אנטוני האגרטי, מאנטוני והג'ונסונס. או אולי משהו משירי ההספד שלו ושל ג'ון קייל לאנדי וורהול. לא הצלחתי להחליט. ולבסוף, אין מנוס אלא ללכת בבלוג הזה על הכי צפוי: לו ריד בקולנוע. השירים של לו ריד היו בהמון סרטים, אבל הוא עצמו היה במעט מאוד (אגב, הוא ביים סרט קצר על דודתו בת המאה לפני כמה שנים, שהוקרן בדוקאביב). פול סיימון הזמין אותו לתפקיד קטן ב"פוני של טריק אחד", והחברות שלו עם פול אוסטר הכניסה אותו לשני פרויקטים קולנועיים שלו. הוא גילם את עצמו – תחת הקרדיט "לא לו ריד" – ב"לולו על הגשר" – והיה מרואיין מרכזי ב"כחול בפנים" של וויין וואנג ואוסטר. הנה תזכורת לגבי "כחול בפנים": וויין וואנג ביים את "עישון" המבוסס על תסריט של פול אוסטר. תוך כדי צילומי הסרט צילמו וואנג ואוסטר לא מעט קטעי אילתור וראיונות עם השחקנים המופיעים בסרט ושאר דמויות ניו יורקיות מוכרות (ג'ים ג'רמוש, למשל) שלא נכנסו לסרט והם ערכו מתוכם סרט נלווה, מאולתר ואפיזודי באופיו, שעוסק באנשים שמספרים סיפורים סביב עישון וסיגריות. הראיון של לו ריד הפך למעין ציר, או שלד, עליו כל הסרט (הקצת מקושקש) הזה בנוי, מכותרות הפתיחה ועד כותרות הסיום. שם הוא מדבר על אהבתו לניו יורק, הפחד שלו משבדיה, יחסו לבייסבול, הקשר שלו לסיגריות – שהרגו לא מעט מחבריו (אבל שלפחות לא גרמו לו לצרוך אלכוהול, אמר האיש שלפני כמה חודשים עבר השתלת כבד) – ולבסוף, ומה שנותר הכי זכור מהסרט, הסיפור שלו על המשקפיים שהוא המציא ושהוא חשב שמהם יבוא עושרו. ומישהו ביו-טיוב קיבץ את כל קטעי לו לווידיאו קופצני אחד. היה שלום לו, מסור ד"ש לאנדי, שבטח מצלם סרט בשוט אחד שנמשך אינסוף שעות:
שני במאים הלכו לעולמם בסוף השבוע: האחד בשיבה טובה ואחרי קריירה ענפה ואגדית, השנייה בדמי ימיה.
א.
האל נידהם, הבמאי של "סמוקי והבנדיט" (אחד הלהיטים הגדולים של ברט ריינולדס, ואחד מסרטי מרדפי המכוניות הגדולים של שנות השבעים) ושל "מירוץ מחוף לחוף", הלך לעולמו בגיל 82. לפני שהוא נהיה במאי, הוא היה אחד מגדולי הפעלולנים (Stuntman) של הוליווד: הוא כבר עשה פעלולים ב"Stage Coach" של ג'ון פורד, ובהמשך הוא היה במאי 2nd unit מבוקש לסרטי אקשן (מאוד קשה לכתוב על עולם הפעלולים בעברית, המילים לא קיימות). במהלך שנות השבעים הוא היה כפיל הפעלולים של ברט ריינולדס, שגם שכר אותו להיות במאי ב"סמוקי והבנדיט" ובכמה סרטים נוספים בתחילת שנות השמונים.
לפני שנה קיבל האל נידהם פרס אוסקר מיוחד מטעם חבר הנאמנים של האקדמיה. מי שהציג אותו היה קוונטין טרנטינו. צפו:

הסרט הצרפתי "זרים על שפת האגם", שזכה בפרס הבימוי של מסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן האחרון (והוקרן בפסטיבל חיפה), הוא כבר קרוב לחצי שנה מוגדר כאחד הסרטים הנועזים של השנה ("נימפומנית" של לארס פון טרייר כנראה ייצא רק בתחילת השנה הבאה, כדי להקטין תחרות). הפוסטר הישראלי שהכינו אנשי סרטי אורלנדו לסרט, שיוצא בקרוב בארץ, מכריז "הסרט הפרובוקטיבי של השנה!", כיאה לסרט המציג סצינות מין מפורשות. וכדי לעצבן את הפוריטניים עוד יותר: סצינות מין הומואי מפורשות. כמה מפורש? קולנוען גיי שראה את הסרט אמר לי שאפילו לטעמו זה יותר מדי. אני מניח שאיש לא הופתע כשהמועצה לביקורת סרטים החליטה לתת לסרט הזה סיווג "למבוגרים מגיל 18". וכדי להוסיף את הזעזוע שלהם ממה שהם ראו הוסיפו עוד סעיף החמרה בכתב יד (כי לא הומצאה לזה חותמת): להקרנה מהשעה 22:00 בלבד (כאילו שמישהו היה מקרין את הסרט הזה בהצגות יומיות, אבל טוב שהחלטות שיבוץ ניתנות גם ברמה הסטטוטורית). ההודעה לעיתונות שהגיעה עם הבשורה לא באה לזעוק חמס וגזל, אלא התכוונה לרוץ לספר לחבר'ה: אכן, צדקנו, זה הסרט הכי פרובוקטיבי של השנה! (ואליבא דצנזורה בארץ, הסרט הכי פרובוקטיבי מאז "שורטבאס", שגם הוא הוגבל כך). הידד, הרווחנו כותרת חינם בעיתונות. (במקרה הזה, הצנזורה עושה למפיצים עבודה שיווקית טובה: צופה שייכנס לסרט ולא יידע מה מצפה לו, ייצא מהסרט זועם, וכנראה גם באמצע, ובעידן פייסבוק זה יביא לביקורת מפה-לאוזן רעות).
אז אם מישהו רוצה לצעוק "שמרנות!" או "הומופוביה!" לגבי ההחלטה, אני לא מסכים. כשיש סקס מפורש ובוטה, הצנזורה מגבילה. מפיץ ידע את זה כשהוא קונה את הסרט להקרנה (וכנראה, בתוך תוכו, גם מקווה לזה).
אבל!
יש כאן בכל זאת פוטנציאל לתקדים מסוים שעשוי לבחון את מידת ההומופוביה של הצנזורה הישראלית. בקרוב חבריה יידרשו לצפות בסרט צרפתי נוסף מפסטיבל קאן: "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלאטיף קשיש. זוכה דקל הזהב השנה. וגם הוא מכיל סצינות מין מפורשות ובוטות מאוד. אבל של לסביות. כמה מתערבים שהצנזורים ההטרוסקסואלים הקשישים יזדעזעו מסקס בין לסביות (קטינות) פחות משהם הזדעזעו מסקס בין הומואים? כל סיווג של "כחול הוא הצבע החם ביותר" שהוא פחות חמור מהגבלה למבוגרים מגיל 18 וגם הקרנות מהשעה 22:00 הוא עדות לאפליה ולהומופוביה, ועילה לבג"ץ. אבל אין סיכוי שזה יקרה, נכון?
תגובות אחרונות