לפני שבועיים הוזמן סטיבן סודרברג לפסטיבל סן פרנסיסקו לשאת שם הרצאה תחת הכותרת "The State of Cinema". על משקל "מצב האומה", הנאום השנתי של הנשיא בקונגרס. סודרברג, שבקיא בכל הצדדים של הוליווד – מלהיטים שוברי קופות עתירי תקציב, דרך דרמות זוכות אוסקרים ועד סרטים עצמאיים דלי תקציב, שמכיר הצלחה וגם כשלון – נשא נאום מבריק שמנסה לפצח מה מקולקל בקולנוע האמריקאי של ימינו. כולל התהייה: האם הוא באמת מקולקל? כמות המידע שהוא מספק פשוט אסטרונומית, והדיווחים שלו מתוך פנים הוליווד מרתקים ומאירי עיניים על איך העסק הזה עובד – מתימטית.

היתה רק בעיה אחת: סודרברג סרב בתוקף שהנאום הזה שלו יופץ – לא וידיאו, לא הקלטה ולא תמלול. כל ניסיון שנעשה להעלות הקלטה של הדברים שהוא אמר לאינטרנט, הורד מיד לבקשת אנשי הפסטיבל. אבל הביקוש גבר עד שלבסוף סודרברג התרצה ונתן לאנשי אגודת הקולנוע של סן פרנסיסקו (בראשה עומדת המפיק העצמאי טד הופ) אור ירוק להעלות את הווידיאו ואת התמלול. בין אם אתם מאיזינים לו או קוראים את דבריו, הם מאלפים. מומלץ לכל מי שמתעניין בקולנוע – בין כיוצר, כמדווח או כצורך.

State of Cinema: Steven Soderbergh from San Francisco Film Society on Vimeo.

"טראנס" של דני בויל

continue reading…

יכול להיות שביומיום אני נתפס כסנוב בעל טעם אליטיסטי מתנשא. "מנועים קדושים" ו"עץ החיים", אחרי הכל, היו הסרטים האהובים עליי בשנתיים האחרונות. אבל כשזה מגיע לדפש מוד, אני בדיוק כמו כולם (טוב, כמעט כמו כולם את "Just Can't Get Enough" אני פשוט לא סובל כבר 32 שנים). הייתי קול עם הכרטיסים ביד שלושה חודשים, אבל מאז שהלהקה נחתה אמש והגיעה למלון הילטון בתל אביב, אני מודה שאני בקדחת דפש מוד טינאייג'רית, שתתפוגג רק מחר (שלישי) ב-23:00. זרמו איתי.

אבל יש במעריצי דפש מוד אלמנט שהוא תעלומה מבחינתי: איך יתכן שבישראל הפך "Shake The Disease" לאחד השירים הכי מוכרים ואהובים של הלהקה. אחרי הכל, סינגל יחסית זניח בדיסקוגרפיה של הלהקה, שלא נכלל באף אלבום אולפן (רק באוספים), שהגיע רק למקום ה-18 במצעד הבריטי ב-1985. לא להיט גדול. וגם שיר שמייצג רגע קטן ויוצא דופן בתולדות הלהקה, התקופה הגרמנית שלה שבה היא ניסתה להתחבר לגל התעשייתי הגרמני/בלגי – של ניצר אב ופרונט 242 ואיינשטורצנדה נויבאוטן – ולהעניק לו גוון מלודי/רומנטי. התהייה שלי מגיעה ממקום מאוד אליטיסטי ומתנשא: זה אחד השירים של הלהקה שאני הכי אוהב. אז איך ייתכן שכל כך רבים ואחרים גם? הסבר אפשרי לכך הוא שהאלבום הראשון שבו נכלל השיר הזה היה אוסף הסינגלים מ-1985, שזה התקליט – ולימים, הדיסק – שהשיק את קדחת דפש מוד בישראל. אני זוכר את הימים השחורים האלה כאילו היו אתמול, ההתמודדות הראשונה של נער בן 17 עם העובדה שכל הארץ מתאהבת פתאום בלהקה שלו. הקנאה! אני איתם מאז "Speak and Spell", מאז "A Broken Frame", מאז "Construction Time Again", אני מחזיק את כל ה-12 אינצ'ים שלהם עם הרימיקסים שלהם והבי-סיידס, מרגיש ייחודי בהערצתי ללהקה שחשבתי שרק אני מכיר, ופתאום אני שומע את "אוסף הסינגלים 81'-85" מתנגן מאוטו של ערס עם ניאנים סגולים מתחת לשסי מתנגן בדיזנגוף? אני מתוודה: שנה החרמתי את דפש מוד על זה. עברתי ל-Woodentops ול-New Model Army. אבל זה עבר לי עם "Black Celebration" (זה קרה לי שוב כשראיתי את סרט ההופעה הראשון שלהם, "101"' והבנתי שעכשיו כל נערי הקולג'ים באמריקה מתחרים איתי על אהבתם לדפש מוד. שוב החרמתי אותם שנה. עד ל"Violator".

בקיצור, "Shake The Disease". גרסת המקסי סינגל. הם כתבו את זה על ימי האיידס. היום זה על מחלת הדפש-מודיטיס שאני – ו-50,000 כמוני, בוודאי יותר – לוקים בה:

דפש מוד, כמו רובין רייט ב"בית הקלפים", רוצים לעזור לילדי אפריקה והודו לשתות מים נקיים. לשם כך הם עוזרים לגוף הצדקה "charity: water" להגיע לקהל שלהם. הסרטון הנ"ל יוקרן ביום שלישי בפארק הירקון לפני ההופעה שלהם.

יעל אבקסיס ב"ערבים רוקדים". צילום: איתן ריקליס

הנה כמה כותרות שהצטברו אצלי על הדפדפן בימים האחרונים:

1)

את השם אורן עוזיאל שמעתי לראשונה לפני שנתיים כשכתבתי את הפוסט הזה. מדובר בתסריטאי אמריקאי, עם שם ישראלי מאוד (אין לי מושג מה הרקע הישראלי שלו) שהפך לתסריטאי שאולפני סוני מאוד מטפחים. continue reading…

לדפש מוד, שיופיעו בישראל ביום שלישי, יש המון קליפים עם מכוניות. הנה כמה מהם. למשל זה, האהוב עליי מביניהם, שביים אנטון קורבין:

continue reading…

סיון לוי ב"שש פעמים" של יונתן גורפינקל

עד עכשיו עקבנו אחרי ההישגים של "מי מפחד מהזאב הרע", סרט שמסקרן אותי מאוד ואני מצפה לראות אותו כבר. אבל למען ההגינות, הוא לא היה הישראלי היחיד בפסטיבל טרייבקה – היה שם גם "שש פעמים" שביים יונתן גורפינקל על פי תסריט של רונה סגל. אבל אולי בגלל שכבר ראינו אותו בפסטיבל חיפה (אני מתפעל מהבימוי ויכולתו של גורפינקל ליצור תחושה חריפה של ריאליזם מדכא ואמין מאוד, אבל נותרתי קר לסרט) והוא זכה בציון לשבח בפסטיבל סן סבסטיאן, אבל ההשתתפות שלו בעוד פסטיבל קצת פחות הרשימה אותנו. אבל, לכבוד טרייבקה יש ל"שש פעמים" טריילר חדש ולכבודו אנחנו כאן:

continue reading…

"רוקדים ביפו"

פסטיבל דוקאביב נפתח אמש ויימשך עד מוצאי שבת הבא (11.5). אנסה לעדכן בכל פעם שאצליח לראות סרטים מתוכו. הנה שניים ראשונים.

continue reading…

"איירון מן 3". כניסה חדשה לטבלה

הרבה אקשן בטבלת המבקרים שלנו השבוע. שני סרטים חדשים שעולים היום מצטרפים אליה, ועוד שני סרטים שעלו בשבועות קודמים וסוף סוף השיגו ציונים משלושה מבקרים, שזה המינימום כדי להיכנס לטבלה. "איירון מן 3" ו"לא" (הסרט הצ'יליאני שהיה מועמד לאוסקר והוקרן בבכורה בשבועיים של המבקרים בקאן בשנה שעברה), הם הסרטים החדשים בחבורה. האם תצילחו לנחש מי מהם קיבל ממבקרינו ציון גבוה יותר? גם "חיים טובים יותר" ו"חנה ארנדט" סוף סוף הזדחלו פנימה. לעומת זאת, שבעה סרטים עזבו השבוע את בתי הקולנוע ואת הטבלה ובראשם "אהבה" של מיכאל האנקה, שהיה בשבועות האחרונים הסרט במקום הראשון. עם עזיבתו, יש לנו סרט חדש במקום הראשון בטבלה.

הנה הטבלה המלאה:

continue reading…

אנחנו ממשיכים עם המיטב של כנס הקומדיה של סם שפיגל שהתקיים ב-11.4. העלינו כאן כבר את רשף לוי, אילנה דיין ואסי דיין. עכשיו עידן דיין. סליחה, עידן אלתרמן. עידן בחר להציג שתי סצינות, לא אחת, ודרכן לדבר על הפאנץ'-ליין, על שורת המחץ שחותמת סצינה קומית. זו לא הבדיחה עצמה, אלא רק הבונוס בסופה של בדיחה שהיתה מתקיימת בלעדיה, ומשדרגת אותה. הוא התחיל עם הקרנת הסצינה עם מרשל מקלוהן מתוך "הרומן של עם אנני" והמשיך עם סצינת האורגזמה ב"כשהארי פגש את סאלי". הנה הקטע של עידן: