שלושה סרטים חדשים ועוד אחד נכנסו היום לטבלה. אחד מהם מתמקם באופן מרשים באיזורי הצמרת. הסרטים החדשים אחד אמריקאי, אחד בריטי ואחד צרפתי. "המקום בתוך היער" של דרק סיאנפראנס ("בלו ולנטיין") עם ריאן גוסלינג ובראדלי קופר בתפקידים הראשיים הוא הנציג האמריקאי (העצמאי), "טראנס" של דני בויל הוא הבריטי, ו"סביונים" של קארין טרדיו הוא הצרפתי. בנוסף לכך נכנס השבוע לטבלה הסרט "אמהות מושלמות", שעלה בשבוע שעבר. ונחשו מי עזב את הטבלה השבוע?
אמש פורסמו שמות הזוכים בפסטיבל דוקאביב. אחד השמות ברשימה היה של תלמיד שלי ממעלה, איתי נצר, שסרט שנה ב' שלו זכה בפרס השני בתחרות הסטודנטים. סרטו, "כתמים לבנים", הוא סרט עדין וקומפקטי מאוד, בסך הכל 14 דקות (סרטי תעודה של סטודנטים כמעט תמיד ארוכים מדי). לרגל הזכייה מאפשרים אנשי מעלה לצפות בסרט.
התקציר הרשמי שלו הוא כזה: "יצחק, עולה ותיק מברית המועצות, וברוט, כלב שחור וקופצני, יוצאים לבדיקה אצל הווטרינר. לברוט יש גידול באחת מרגליו האחוריות. יצחק מכין את עצמו לכריתת הרגל, וברוט פשוט שמח לצאת לטיול. סיפור מפתיע על נאמנות ופרידה". קצת כמו "Home Movie" של ראובן ברודסקי, שזכה בשנה שעברה בדוקאביב והיה אחד משופטי תחרות הסטודנטים השנה, שני הסרטים מרשימים בכך שהם מתמקדים בהתבוננות ממרחק, במבט פיוטי על עולם קמל (סרטו של ברודסקי עסק במשפחתו ובסיפורו האישי, אז נקודת המבט היתה קרובה יותר. נצר מתבונן ממרחק בגיבור שהוא מצא, ומצליח לייצר תחושה פלאית של "זבוב על הקיר" שיש לו גם חוש תזמון מצמרר). אני מזהיר מראש, הסרט הזה – עדין ורגיש ככל שהוא – גם מאוד מאוד (מאוד) עצוב. הנה הוא במלואו:
"סטאר טרק" החדש יוצא בקרוב, ומי לקח חסות רשמית על הסרט? מזדה. אבל אז הגיעה אאודי, ובמחווה לא מאוד אופיינית לעולם הפרסום האמריקאי שמנסה לא לפלוש איש לתוך הטריטוריות של רעהו, עקפו את מזדה בסיבוב ויצרו לעצמם קמפיין משלהם. קמפיין שמשתמש בעולם של "סטאר טרק", מבלי שזה ייעשה באופן רשמי, בלי קשר להפקה, בלי כלום. הם רק גייסו שני שחקנים – את לנארד נימוי ואת זכארי קווינטו – שרק במקרה (במקרה!) גילמו שניהם את מיסטר ספוק ב"סטאר טרק"/"מסע בין כוכבים", ועכשיו שניהם משתתפים בסרטון ויראלי של אאודי שנמשך 2:44 דקות משעשעות מאוד. השניים יוצאים לשחק יחד גולף. האחד יוצא לדרך במרצדס, השני באאודי. נחשו למי קל, נוח ומהיר יותר? הפאנץ' של הסרטון גרם לי לצחוק בקול רם.
לפני שעה קלה הוכרזו שמות הזוכים בפסטיבל דוקאביב. הפסטיבל יימשך עד מוצ"ש והזוכים בפרסים המרכזיים יזכו להקרנות הדרן.
בין השופטים בתחרות הישראלית: גיא דוידי ("5 מצלמות שבורות") ומויש גולדברג ("החיים כשמועה").
בפרס הראשון בסך 70,000 שקל זכה ישרי הלפרן על סרטו "רקדנית, עמוד וסרט". הסרט ישודר ביום רביעי הבא בערוץ יס דוקו. continue reading…
בשנה האחרונה העביר הבמאי אבי נשר קורס על בילי וויילדר בסם שפיגל. בכנס הקומדיה, שאנחנו ממשיכים להעלות את מיטב הקטעים ממנו, הוא הציג קטע מתוך "חמים וטעים" של וויילדר וסיפק כמה וכמה אנקדוטות על תהליך כתיבת הסרט שלא הכרתי. המסר של הדברים: וויילדר הבין שלקומדיה יש את הכח לנגח מוסכמות חברתיות, ועם זאת הבין שאם עשית סרט חתרני שאיש לא ראה, לא עשית דבר. כדי שסרט יהיה חתרני, עליו קודם כל להיות פופולרי.
ובזמן שהייתי בערב דפש מוד שלי שני דברים קרו: ריי הריהאוזן, מגדולי ומחלוצי עולם האפקטים – האיש שבלעדיו לטים ברטון לא היתה קריירה – הלך לעולמו בגיל 92. עד לעולם האפקטים הדיגיטליים, כמעט כל מה שנעשה בעולם האפקטים בסרטים – צילומי מניאטורות, שימוש בסטופ-מושן ויצירת מפלצות – היה מבוסס על המצאותיו של הריהאוזן.
וגם, ו"המשחק של אנדר", ספרו של אורסון סקוט קארד, שהוליווד מנסה כבר כל כך הרבה שנים להפוך לסרט (בתחילה עם וולפגנג פיטרסן) מקבל סוף סוף טריילר ראשון לקראת יציאתו בנובמבר. גאווין הוד ("וולברין") הוא הבמאי לבסוף. הילד מ"הוגו", הילדה מ"אומץ אמיתי", הנבל מ"איירון מן 3" והאן סולו.
את ערוץ היו-טיוב שלי התחלתי ב-4 באוגוסט, 2006, ביום בו בוטלה ההופעה של דפש מוד בפארק הירקון. הווידיאו הנ"ל היה הראשון שהעליתי ליו-טיוב. חודשיים לפני כן נסעתי לראות את דפש מוד בנירנברג ולראיין אותם לקראת הגעתם ארצה. ובהזדמנות שהייתי שם, נתנו לי קלטת וידיאו להעביר לערוץ 2, עם צילום של "Question of Time", השיר שנוגן בפתיחת המופע, לצורך שימוש בכתבות פרומו לקראת הגעתם ארצה. אלא שאז הביקור בוטל, ובערוץ 2 לא עשו כלום עם הווידיאו הזה, אז העליתי אותו ליו-טיוב.
הלילה ראיתי את דפש מוד בהופעה חיה בפעם הרביעית. פעם שנייה בתל אביב. הופעה נהדרת, כמעט מושלמת. התחילה בול בזמן, נגמרה בול בזמן, הכל היה בה מדויק, שמעו מצוין, ראו מצוין, בחירת השירים היתה באופן כללי די מצוינת. נהניתי כהוגן.
למי שהיה, למי שהפסיד, זה – באמצעות הפייסבוק של מעריץ חרוץ – הסט ליסט שנוגן הלילה בפארק:
לפני שבועיים הוזמן סטיבן סודרברג לפסטיבל סן פרנסיסקו לשאת שם הרצאה תחת הכותרת "The State of Cinema". על משקל "מצב האומה", הנאום השנתי של הנשיא בקונגרס. סודרברג, שבקיא בכל הצדדים של הוליווד – מלהיטים שוברי קופות עתירי תקציב, דרך דרמות זוכות אוסקרים ועד סרטים עצמאיים דלי תקציב, שמכיר הצלחה וגם כשלון – נשא נאום מבריק שמנסה לפצח מה מקולקל בקולנוע האמריקאי של ימינו. כולל התהייה: האם הוא באמת מקולקל? כמות המידע שהוא מספק פשוט אסטרונומית, והדיווחים שלו מתוך פנים הוליווד מרתקים ומאירי עיניים על איך העסק הזה עובד – מתימטית.
היתה רק בעיה אחת: סודרברג סרב בתוקף שהנאום הזה שלו יופץ – לא וידיאו, לא הקלטה ולא תמלול. כל ניסיון שנעשה להעלות הקלטה של הדברים שהוא אמר לאינטרנט, הורד מיד לבקשת אנשי הפסטיבל. אבל הביקוש גבר עד שלבסוף סודרברג התרצה ונתן לאנשי אגודת הקולנוע של סן פרנסיסקו (בראשה עומדת המפיק העצמאי טד הופ) אור ירוק להעלות את הווידיאו ואת התמלול. בין אם אתם מאיזינים לו או קוראים את דבריו, הם מאלפים. מומלץ לכל מי שמתעניין בקולנוע – בין כיוצר, כמדווח או כצורך.
יכול להיות שביומיום אני נתפס כסנוב בעל טעם אליטיסטי מתנשא. "מנועים קדושים" ו"עץ החיים", אחרי הכל, היו הסרטים האהובים עליי בשנתיים האחרונות. אבל כשזה מגיע לדפש מוד, אני בדיוק כמו כולם (טוב, כמעט כמו כולם את "Just Can't Get Enough" אני פשוט לא סובל כבר 32 שנים). הייתי קול עם הכרטיסים ביד שלושה חודשים, אבל מאז שהלהקה נחתה אמש והגיעה למלון הילטון בתל אביב, אני מודה שאני בקדחת דפש מוד טינאייג'רית, שתתפוגג רק מחר (שלישי) ב-23:00. זרמו איתי.
אבל יש במעריצי דפש מוד אלמנט שהוא תעלומה מבחינתי: איך יתכן שבישראל הפך "Shake The Disease" לאחד השירים הכי מוכרים ואהובים של הלהקה. אחרי הכל, סינגל יחסית זניח בדיסקוגרפיה של הלהקה, שלא נכלל באף אלבום אולפן (רק באוספים), שהגיע רק למקום ה-18 במצעד הבריטי ב-1985. לא להיט גדול. וגם שיר שמייצג רגע קטן ויוצא דופן בתולדות הלהקה, התקופה הגרמנית שלה שבה היא ניסתה להתחבר לגל התעשייתי הגרמני/בלגי – של ניצר אב ופרונט 242 ואיינשטורצנדה נויבאוטן – ולהעניק לו גוון מלודי/רומנטי. התהייה שלי מגיעה ממקום מאוד אליטיסטי ומתנשא: זה אחד השירים של הלהקה שאני הכי אוהב. אז איך ייתכן שכל כך רבים ואחרים גם? הסבר אפשרי לכך הוא שהאלבום הראשון שבו נכלל השיר הזה היה אוסף הסינגלים מ-1985, שזה התקליט – ולימים, הדיסק – שהשיק את קדחת דפש מוד בישראל. אני זוכר את הימים השחורים האלה כאילו היו אתמול, ההתמודדות הראשונה של נער בן 17 עם העובדה שכל הארץ מתאהבת פתאום בלהקה שלו. הקנאה! אני איתם מאז "Speak and Spell", מאז "A Broken Frame", מאז "Construction Time Again", אני מחזיק את כל ה-12 אינצ'ים שלהם עם הרימיקסים שלהם והבי-סיידס, מרגיש ייחודי בהערצתי ללהקה שחשבתי שרק אני מכיר, ופתאום אני שומע את "אוסף הסינגלים 81'-85" מתנגן מאוטו של ערס עם ניאנים סגולים מתחת לשסי מתנגן בדיזנגוף? אני מתוודה: שנה החרמתי את דפש מוד על זה. עברתי ל-Woodentops ול-New Model Army. אבל זה עבר לי עם "Black Celebration" (זה קרה לי שוב כשראיתי את סרט ההופעה הראשון שלהם, "101"' והבנתי שעכשיו כל נערי הקולג'ים באמריקה מתחרים איתי על אהבתם לדפש מוד. שוב החרמתי אותם שנה. עד ל"Violator".
בקיצור, "Shake The Disease". גרסת המקסי סינגל. הם כתבו את זה על ימי האיידס. היום זה על מחלת הדפש-מודיטיס שאני – ו-50,000 כמוני, בוודאי יותר – לוקים בה:
סינמסקופ 504: שיחה עם עמית אולמן על ״תיכון מגשימים״
תמכו ב"סינמסקופ"
רוצים לעזור לממן את פעילות הבלוג, טבלת המבקרים והפודקאסט? מוזמנים לבקר בדף שלי ב-Patreon ולבחור לכם את אחת מדרגות התמיכה, ולהצטרף לקבוצות הסודיות של "סינמסקופ" לקבלת עדכונים והמלצות פרטיות. לחצו כאן
תגובות אחרונות