הכותרת נראית פשוטה: אליסיה ווסטון התפטרה מניהול סינמטק ירושלים. ההשלכה של המשפט הזה על סינמטק ירושלים ועל הפסטיבל, שמהדורתו ה-30 תיפתח בעוד חודשיים ושבוע, הרסנית. אגיד את זה בפשטות: המשא ומתן של ווסטון על תפקיד ניהול הסינמטק, מרגע שהוצע לה התפקיד ועד שהיא נחתה בישראל, היה ארוך יותר מהזמן שהיא ישבה בפועל על כסא המנהלת. continue reading…
בפנים: עוזי וייל # 1 במאי # הסינמטק # שוברי הקופות בישראל של השבועות האחרונים # דפש מוד
היום גיליתי סופית שהאינטרנט יותר מהיר מקצב המחשבה שלי. בצהריים קראתי פוסט של עוזי וייל בפייסבוק שמבשר על כך שהוא מוכר את ספרו החדש, "חמישה חלומות", באמצעות Headstart. רק 55 שקלים לעותק חתום וממוספר בהוצאה מצומצמת, ותשלום שמגיע כמעט כולו לכיסו של הסופר (בניכוי הוצאות הדפוס), ולא לכיסה של רשת ספרים שמטפטפת שקלים להוצאה שמטפטפת אגורות לסופר. ראיתי ומיד אמרתי לעצמי שאני לא רק חייב לתמוך במיזם הזה – ואגב כך לרכוש את ספרו החדש של האיש שכתב את "היום שבו ירו בראש הממשלה", אחד הספרים האהובים עלי, המכיל את "בקוב יקרה לך משהו טוב", אחד הסיפורים האהובים עליי – אלא גם להפיץ אותו הלאה, continue reading…
כאמור, חוץ מרשימת הסרטים הישראליים המוקרנים במסגרות הרשמיות והצדדיות בפסטיבל קאן, יהיה מעניין לעקוב אחר הנוכחות הישראלית בשוק הסרטים של קאן. לזה וגם לזה יש חשיבות, וניתן לאמוד מכל מסגרת עד כמה חמה המניה של הקולנוע הישראלי. כי השוק של קאן הוא ממש כמו בורסה, הביקושים וההיצעים מבטאים את ערכו של כל סרט, וערכה של כל תעשיית הסרטים של אותה מדינה. יהיה מעניין לראות אילו סרטים ישראליים יובלטו בשוק של קאן על ידי הנציגים המקומיים, ויהיה מעניין לא פחות לראות אילו סרטים ישראליים יככבו דווקא בדלפקים של הסוכנויות הזרות. סוכן המכירות הצרפתי Films Distribution יקדם בקאן שלושה סרטים ישראליים: continue reading…
א) לפני ארבע שנים, במאי 2009, ראיתי דרמת טלוויזיה קטנה בשם "זרובבל" שלא הותירה בי רושם רב, למעט אחד: "'זרובבל', בסופו של דבר, שווה הכל בזכות התגלית שנקראת אסתר רדא (שהיתה גם ב'הלהקה' בהבימה). היא נפלאה. (זה אחד הפוסטים שעדיין תקועים בימי תפוז של הבלוג, שכבר מזמן הייתי צריך לחלץ אותם משם. אפשר לקרוא אותו פה).
ב) לפני חצי שנה התפעלתי מקליפ שביים גל מוג'ה כאן.
חברו את א) עם ב) וקיבלתם את זה – גל מוג'ה מביים את הקליפ החדש של לורן היל אסתר רדא.
אפרופו הביקורת שלי מאמש על "איירון מן 3" – שני הרהורים מאוחרים.
א. גיצים ושלג. "הוגו" פיצח את זה ואחריו כולם יישרו קו. בסרט תלת מימדי אנחנו כבר לא ממש שמים לב לתלת מימד, התרגלנו מהר. אז איפה אפשר עדיין לייצר תחושה יפה של תלת מימדיות? בסצינות מושלגות, אז נדמה שפתיתי השלג יוצאים מהמסך ונופלים לנו על הברכיים. כנ"ל בסצינות של גיצים המתעופפות ממדורות. כל מה שאני זוכר מכל סרטי התלת מימד שראיתי בשנתיים האחרונות זה כמות עצומה של שלג ("הוגו") או גיצים ("הקרודים") או גם גיצים וגם שלג במקרה של "איירון מן 3".
ב. מסוקים מתפוצצים. כשם שלפני שלוש שנים עולם הקולנוע וההפצה שבו יצא "איירון 2" היה שונה לחלוטין מזה שאליו יוצא "איירון מן 3", אני תוהה איך יראה העולם הזה בעוד שלוש שנים. וכשאני רואה את הטריילרים לסרטי הפעולה הצפויים לנו בקרוב, שבהם האפקטים הדיגיטליים נראים נורא בולטים, וכל התפוצצות, וכל התרסקות, וכל זינוק, הכל נראה כמו אנימציה. ואנחנו יושבים בסרטי האקשן האלה וכבר לא מאמינים לכלום. הכל מצויר. ואני מתחיל לתהות מתי יגיע הטרנד ההפוך. מתי יגיע סרט הפעולה שיצהיר על עצמו שהוא 100 אחוז נטול CGI? אף אחד לא מצפה שקולנוע יהיה אמיתי. הרעיון בקולנוע זה לעשות כאילו, ותמיד היו אפקטים – רקעים מצוירים, מיניאטורות שמתפוצצות – אבל משהו בעובדה שהיה שם נפח ומשקל שנלכדו בעדשה גרם לאשליה להיראות מרשימה יותר. יש בצילום האנלוגי משהו שאני מתגעגע אליו. פעם הייתי מודד סרטי פעולה לפי כמות המסוקים המתפוצצים שיש בו. זה היה המדד שלי. היום זה רק פיקסלים מתפוצצים. אף מסוק, גם לא מיניאטורי, לא ניזוק בעת צילומי סרט זה. ואני חושב שתוך כמה שנים תתחיל תנועת נגד, שתנסה להחזיר את הקולנוע לצילום אקשן אמיתי, כמו פעם. כריסטופר נולן עדיין מחזיק את המוצב הזה לבדו. נראה לי שיצטרפו אליו עוד.
הקטע השלישי מתוך כנס הקומדיה של בית ספר סם שפיגל, שנערך לפני שבועיים וחצי בסינמטק תל אביב, שייך לאסי דיין. עזבו אתכם מצניעות, צניעות זה לחובבנים, אסי דיין בא להציג את עצמו: הוא בחר בקטע מתוך "שלאגר" שהוא כתב וביים ב-1979. זהו חלק מקמפיין בן 34 שנים שדיין מקיים כדי לשכנע את עם ישראל ש"שלאגר" הוא סרט יותר טוב מ"גבעת חלפון אינה עונה" ("סרט שעם שלם יודע בעל פה יותר מאשר את ההמנון", אומר דיין בהשתוממות). יש ליוצרים קטע כזה, שהם לא מבינים בעצמם מה גדול בהם. אבל הוא בחר בסצינה מוצלחת מאוד:
מצב הנקודות: אייר פורס 1 – איירון מן 3
אני משתדל להעלות את הווידיאו של האירוע הזה כמעט כל שנה, בעיקר כי זה די מצחיק. בכל שנה מארח הבית הלבן ארוחת ערב לכבוד הכתבים בוושינגטון, ותחת הכותרת הלא-מפתה הזאת מסתתר אחד האירועים המבוקשים בוושינגטון שמביא אליו לא רק עיתונאים אלא גם המון סלבריטאים ושחקני קולנוע (האירוע, למרות שנשמע שהוא מתקיים בבית הלבן, מתקיים למעשה באולם הנשפים של מלון הילטון בוושינגטון). במרכז הערב דברי חידודין מאת מגיש טלוויזיה מוכר. השנה, באירוע שהתקיים הלילה, זה היה קונן אובריאן, שעשה את זה בפעם השנייה (בפעם הקודמת זה היה ב-1995). המנחה מקבל את הזכות לרדת על הנשיא – לעשות לו מעין roast – בפניו. הנשיא עצמו מקבל אף הוא כמה רגעים בהם הוא מתבדח על חשבונו ועל חשבון יריביו. הכל נעשה ברוח טובה. כמובן שהרגעים הכי מצחיקים היו בשנים שבבית הלבן היה נשיא שהתקשורת היתה באופן מובהק נגדו, ובלילה הזה כולם העמידו פני סחבקים והבדיחות היו כולן ברוח טובה אבל טעונות המון איבה הדדית, וההומור היה נפיץ. עם ברק אובמה, כשם שהיה עם ביל קלינטון, יש למנחה נשיא שהוא ספורטיבי עם ההומור, וממילא זוכה לאהדת הקהל באולם.
ובכל זאת, זו אחת ההצגות הטובות בעיר. מהרגעים האלה שאני אוהב את אמריקה, בעיקר כי יש להם שם חוש הומור מוצלח. הנה 27 דקות של בדיחות מאת קונן אובריאן על נשיא ארצות הברית, הנאמרות לו בפניו (ובהמשך: הפרודיה של הבית הלבן על "בית הקלפים" עם קווין ספייסי):
בבתי הקולנוע בישראל מוצגים עכשיו שלושה סרטים בעלי מאפיינים דומים. "אני ביאליק" ו"מחכים לסורקין" הם סרטים עצמאים דלי תקציב. "מחכים לסורקין" ו"עמק תפארת" הם סרטים הפונים לקהל הקיבוצים מחוץ לתל אביב. ו"עמק תפארת" ו"אני ביאליק" מוצגים שניהם בסינמטק תל אביב. בקיצור, שלושה סרטים שמתחרים ביניהם על אותו קהל (או קיבוצניקי או מנויי הסינמטק). לשלושתם אין תקציבי פרסום גדולים, אם בכלל. כלומר, ששלושתם בונים על ניסים כדי שיבוא קהל. או על כך שיגיע איש אחד, שישלח שניים, שיישלחו שלושה. וכן הלאה. אני מנסה לעקוב אחר מצבם של שלושת הסרטים האלה באתרי הזמנות הכרטיסים ורואה ששניים מהם מוצגים מול אולמות ריקים (שוב, אלה אתרים להזמנת כרטיסים מראש. יתכן ודקות לפני ההקרנה של כל אחד מהם משתרך תור עבורם מול הקופות). אבל "אני ביאליק", המוצג בסינמטק תל אביב פעמיים בשבוע בלבד, מצליח למצוא קהל (שוב, הסתייגות: זה אולם 5, בן 60 מקומות בלבד. בשתי הקרנות בשבוע. כלומר שזה לא כמות אדירה של צופים, זעומה אפילו, אבל יודע כל מי שסרט שלו הוצג איפשהו שלמלא גם חצי מאולם בן 60 מקומות זו עבודה קשה מאוד). הבנתי את זה כשמול עיניי ראיתי פנסיונר אחד אומר לפנסיונר אחר שהוא חייב ללכת לראות את "אני ביאליק" כי הסרט הזה הוא "משהו". הוא אכן משהו. מעניין אם צופיו גם מבינים את אחיזת העיניים שבבסיסו. הנה ביקורת קצרה שלי עליו:
צריך להגיד את זה: על סמך כמה מהדוברים שראיתי בכנס הקומדיה של סם שפיגל אני מסיק שהכותרת הנכונה יותר לאירוע היתה "הכנס להריסת בדיחות". שלא יהיו הבנות: כל הדוברים שראיתי שם היו מרתקים ומבריקים. באמת, זה היה מחכים מאוד. אבל צריך לקחת בחשבון שכשמישהו מסביר במשך 15 דקות למה בדיחה מצחיקה, זה הורס את הבדיחה.
מה שנותר, אם כן, הוא הערך האוטוביוגרפי שבצפייה באנשים מוכרים שעונים לשאלה "מה מצחיק אותי". לפני כמה ימים חשפנו כאן את תשובתו של רשף לוי, שדיבר על זה שדווקא הומור מקאברי, ובדיחות על לוויות, הן שמצחיקים אותו. ועכשיו, בווידיאו השני מתוך אותו כנס, מגיעה אילנה דיין, המודעת לעובדה שהיא לוהקה לתפקיד "הרצינית ההיא", שבוחרת בסצינה מתוך "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ ובעצם מסגירה שמה שמצחיק אותה זה אירוניה, בעיקר חברתית:
תגובות אחרונות