השוטים של יאנוש קמינסקי
א.
פסטיבל רומא המשודרג הגיע אמש לסיומו. הזוכה בפרס הראשון הוא סרטו החדש של לארי קלארק ("קידס"): "Marfa Girl". הנה רשימת הזוכים המלאה. אבל הנה העניין המעניין: קלארק לא תכנן בכלל להפיץ את הסרט הזה בבתי הקולנוע או בדי.וי.די, אלא אך ורק באתר האינטרנט שלו החל ממחרתיים, 20.11. continue reading…
חלפו חמישה חודשים מאז שג'רי סיינפלד השיק את הסדרה האינטרנטית שלו "קומיקאים יהודיים אוכלים בייקון" "קומיקאים במכוניות קונים קפה" וסוף סוף יש מה לראות שם שוב. החצי הראשון מציג בדיחות משומשות, אבל החצי השני של הפרק הזה – בו מגיע סיינפלד (במה שנראה כחלק מאולתר ביום הצילום) לביתו של קרל ריינר כדי לפגוש את מל ברוקס, שמגיע לבקר את ריינר כל ערב כדי לראות סרט – פשוט נפלא. ברוקס צעיר מריינר בכארבע שנים, אבל הוא הרבה יותר זקן ממנו. סיפורי הביזנס של ברוקס נפלאים (וגם העדות שלו שהוא מעולם לא ראה את סיינפלד מופיע, אבל הוא מעריץ את לואי סי.קיי).
תוספת: ובתזמון מקרי ומצוין, הנה מל ברוקס מתארח אצל ג'ימי קימל השבוע.
לא רק אני נמצא קצת בקדחת מהשאלה מי יביים את "מלחמת הכוכבים" הבא. גם קונן אובריאן, מתברר. והוא ניסה לדמיין מה היה קורה אם כמה מהבמאים היותר מוכרים כיום ינסו לביים את הפרק הבא. למשל, ווס אנדרסון:
"האחות של אחותך"
לפני שאתם קופצים פנימה, עשו לעצמכם הימור קטן: סרטה החדש של לין שלטון – האם לדעתכם אהבתי את הסרט או לא?
"איה". סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן-נון
נו, זה היה צריך לעלות כבר מזמן. בקולנוע לב, שם הסרט "איה" בן ה-40 דקות בשבועיים האחרונים, נראה שהם רק מוסיפים לו עוד ועוד הקרנות. אז הנה: ביקורת קצרה לסרט קצר.
סרט בחינם # תראו מי קיבל תואר אבירות # והפיוט והאובדן, שבועיים אחרי הוריקן סנדי.
היו שלום "שלגי הקילימנג'רו". אזעקה אחת קטנה ויצא לי כל החשק ללכת לסינמטק לראות סרט צרפתי שכולם אמרו לי שהוא נורא יפה (למרות שאולמות 3 ו-4 התת קרקעיים בסינמטק הם בוודאי מהמקומות הכי בטוחים בתל אביב במקרה של התקפת פג'ארים).
================
תושבי הדרום: אם אתם לא מצליחים לישון הלילה, דעו שרועי ורנר המתוק והמתחשב פתח את "2 בלילה" שלו לצפייה חינם למשך כל הסופשבוע. נראה לי שעכשיו צריך לפתוח את הסרט לצפייה גם לתושבי תל אביב. הסרט כאן.
===============
כדי להסיח את הדעת מהלחימה, בואו ניזכר בדברים מרגיעים יותר. כמו, למשל, הוריקן סנדי. continue reading…
לא יודע. אולי זו האזעקה והביקור הראשון שלי במקלט עם בנותיי ב-11 שנות חיינו בבית הזה. ואולי זו הנוסטלגיה. ואולי, אנא עארף… אבל רק עכשיו ראיתי את הכתבה הזאת מתוך "אולפן שישי" האחרון, פגישת מחזור במלאת 25 שנה ל"בלוז לחופש הגדול" ומשהו שם ריגש אותי (כמעט) עד דמעות. כן, כנראה בגלל האזעקה. אבל הכתבה יפה (זהירות: ספוילרים עצומים לסרט. מצד שני, אם לא לא ראיתם את הסרט, צפייה בכתבה די תחסוך לכם את הצפייה בו).
אני ניתקתי את קשריי עם סדרת "דמדומים" בסרט הקודם, הסרט הרביעי. פשוט לא הרגשתי שום משיכה – ואפילו לא חובה מקצועית – לצפות בו. גם העובדה שהוא בוים על ידי ביל קונדון, במאי שאני מאוד מחבב, לא סייעה לו. פשוט לא הלכתי אליו. לא מצאתי שום סיבה להאמין שדווקא הסרט הזה יהיה טוב יותר משלושת הסרט הדי בינוניים שקדמו לו. אני מודה: כשיוקרן הסרט במוצאי שבת ביס, אני מתכנן לצפות בו. אתן לו חצי שעה של חסד.
היום מגיעה סדרת "דמדומים" לסופה. ברגעים אלה יושבים אלף ומשהו מעריצי (מעריצות) "דמדומים" במרתון ארבעת סרטי הסדרה (מסכנים) בסינמה סיטי ובחצות ודקה – בשניה שבה מותר מבחינה חוזית ליונייטד קינג להתחיל להקרין את הסרט – יוקרן הסרט החמישי. אותי יהיה מעניין לעקוב בסוף השבוע בקרב בין "דמדומים 5" ובין "בונד 23" ("סקייפול"). הבכורה של "סקייםול" לפני שלושה שבועות הכפילה את הכנסות בתי הקולנוע באותו סוף שבוע, ומאז הסרט כמעט ולא נחלש. האם מלתעות הערפדים יזיקו לו, או ששתי המפלצות האלה ישרדו אחת ליד השניה ואמצע אוקטובר יציג נתוני קופה של אמצע יולי? נראה בימים הקרובים.
אם אצפה בשבת בסרט הרביעי וארגיש שפספסתי הברקה, אכה על חטא ואלך לראות את הסרט החמישי בקולנוע. אבל עד שזה יקרה – ואם זה יקרה – אני משאיר את איזור התגובות כאן זמין לנערות "דמדומים" ואמהותיהן, אם ירצו לעדכן אותנו איך היה הסרט.
הפגנת העיתונאים. גם מפגינים וגם מדווחים
קיבלתי סמ"ס מאיגוד העיתונאים החדש להגיע להפגנה במחאה על כל מה שקורה בעתונות הישראלית בשבועות האחרונים. זה מתחיל ב-13:00 ברחבת סינמטק תל אביב. וכשהאיגוד קורא, אני מגיע. אני מביט סביבי בכל מה שקורה – למשל, במעריב – ומחפש מילים כדי לעקוב אחרי זה ולפרשן את זה. ואני לא מצליח. סיפור "מעריב", למשל, מורכב בשבילי במיוחד. חמש שנים עבדתי שם, מ-1994 עד 1999. אני חייב למקום הזה המון. "סינמסקופ" נולד ב"מעריב" ב-1996. עבדתי שם עם אנשים מדהימים, זה היה למעשה בית הספר לעיתונות שלי עם המורים הכי טובים שהיו לי – אמנון רבי, דבורית שרגל, אמיר רותם, גל אוחובסקי, תמר גלבץ. למשך תקופה ערכתי את מדוריו של רון מיברג, ולמשך תקופה הוא ערך את כתבותיי. רענן שקד, עמית שהם, דרור פויר, מושיק לביא, כנרת רוזנבלום, שירי לב-ארי, מולי שגב, חגי לוי – כמות האנשים המדהימים והמוכשרים שעבדתי איתם שם מציפה אותי נוסטלגיה.
אבל באותה נשימה, השנה האחרונה שלי ב"מעריב" היתה די סיוט.
continue reading…
תגובות אחרונות