מתוך "בן דוד מדרגה ראשונה" של אלן ברלינר

פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי של אמסטרדם, IDFA, פסטיבל קאן של הסרטים התיעודיים, ננעל אמש עם תוצאות מפתיעות. הפרס הראשון הלך לאלן ברלינר על סרטו החדש, "בן דוד מדרגה ראשונה", בו הוא מתעד את דעיכתו מאלצהיימר של משורר קרוב-רחוק. זה משמח כי אלן ברלינר הוא דוקומנטריסט אהוב מאוד, אבל הוא לא זוכה בדרך כלל בפרסים בזירה הבינלאומית (יש לו שלושה פרסי אמי). ברלינר, שביקר בישראל בפסטיבל ירושלים לפחות פעמיים, הוא במאי ניו יורקי שמציב את הפרסונה הנוירוטית שלו במרכז סרטיו. הוא התגלה כשלקח את הז'אנר הנפוץ מדי של בן המראיין את אביו הקשיש והפך את זה לכמעט-קומדיה עצובה למדי על הדחקה ב"לא עסק של אף אחד". הוא ביים גם את "הצליל המתוק ביותר", בו כינס עוד אנשים ששמם אלן ברלינר לברר מה הקשר בין אדם ובין שמו; ואת "ער לחלוטין", בו הוא עוסק בנטייתו לעבוד בלילה, ועל ציפורי לילה באופן כללי. סרטיו תמיד חכמים ושנונים אבל כנראה קלילים מדי בשביל פרסים בפסטיבלים כמו IDFA, שבדרך בוחרים בסרטים פוליטיים ובסרטי מצוקה ועוולות כזוכים. מה שרומז שזה אולי סרט רציני יותר מסרטיו הקודמים. עכשיו רק צריך לברר איפה ומתי נראה את "בן דוד מדרגה ראשונה" בישראל.

גם הסרט שזכה בפרס השני מסקרן למדי: זהו סרט הולנדי שביימה אסתר הרטוג בשם "חייל על הגג", שצולם בחברון ועוקב אחר 800 תושבי חברון היהודיים בלב עיר ערבית.

ּ================

הפסקת האש בין ישראל לחמאס מן הסתם התקבלה באנחת רווחה גם אצל בעלי בתי הקולנוע שבסוף השבוע האחרון התאוששו משבוע עסקים איום. "סקייפול" ו"דמדומים 4.2" היו הסרטים הנצפים בסוף השבוע. אבל גם "למלא את החלל" עדיין עובד. הסרט חצה בסוף השבוע את 180,000 הכרטיסים מה שאומר שהוא ברגעים אלה עוקף במילימטרים את "העולם מצחיק" והופך לסרט הישראלי הנצפה לשנה זו. עכשיו צריך לראות אם הוא יצליח להגיע גם ל-200,000.

קלינט איסטווד ב"חוזר למשחק". הסרט הראשון מזה 20 שנה שהוא משחק בו ולא מביים

continue reading…

כשם שסרט חלש של במאי שאני אוהב עוזר לי לנסח לעצמי מה יש בבמאי הזה שמוצא חן בעיניי, גם כשחסרונותיו חשופים לעין, כך סרט טוב מאת במאי שאני לא ממש מחבב עוזר לי לחדד את חוסר חיבתי. כזה הוא "בתוך הבית", סרט חביב מאוד של פרנסואה אוזון, במאי שפשוט אין לי כוח אליו (אבל שיש לו לא מעט מעריצים).
continue reading…

אלו היו שעות לא פשוטות. מצד אחד, נמשכת ההתארגנות מאחורי הקלעים לעוד שיפורים ושדרוגים (ויש גם מבצע חדש שהיה אמור לעלות אתמול) ואז הכל קרס. מרגע הכרזת הפסקת האש, "סינמסקופ" נעלם. בלילה שבין רביעי לחמישי הוא עוד עלה וירד כמו סירנה, רגע קיים רגע לא. מחמישי בצהריים ולמשך 12 שעות הוא התאדה לחלוטין. אתם וגם אני נותרים נעולים בחוץ.
זו היתה תקלה רב מערכתית דבבסיסה מחדל פשוט: שכחתי לחדש את בעלותי על הדומיין של סינמסקופ, אותו קניתי בספטמבר 2004 (שנה וחצי לפני שהבלוג הוקם). ואז התחילה סדרה של תקלות כתוצאה מזה (וגם כמה צירופי מקרים הזויים על גבם). אבל ב-1:00 בלילה זה הסתדר וחזרנו לשגרה. דפדפו אחורה, כי יכול להיות שפספסתם את הפוסטים שהעליתי ברביעי וחמישי. ואם עוד לא יצא לכם לקרוא את הפוסט הזה על האפקטים הדיגיטליים של הקולנוע הישראלי, כדאי לכם מאוד. זה אחד הדברים הכי מפתיעים שאני ראיתי על סרט ישראלי.
תודה לכולם על הסבלנות. נראה לי שעכשיו הכל בסדר. עכשיו נותר רק להדביק פיגור של יממה בעבודה.

"סינמסקופ" תעשיות והנדסה ממשיכה את הפיתוח הגלובלי ומשפרת את השירות לקוראיי הבלוג בסלולר. גרסת המובייל של הבלוג עלתה השבוע ומעתה קריאת הבלוג בסלולר הרבה יותר מהירה ומנצלת לכם פחות רוחב פס. בימים הקרובים נוסיף שם עוד כמה שדרוגים.
שני טיפים:
א. כשאתם בתוך הבלוג בדפדפן הסלולרי שלכם היכנסו לאפשרויות ולחצו על שמירה במסך הבית. וכך יהיה לכם קיצור דרך לבלוג ממסך הבית, שבעצם הופך למעין דמוי אפליקציה.
ב. אם אתם לא מסתדרים עם גרסת המובייל ומתגעגעים לגרסה הרגילה והמלאה של הבלוג כמו במחשב, רדו לתחתית המסך ושם תוכלו לבחור בין הגרסה הרגילה ובין גרסת המובייל, לפי נוחותכם.
כרגיל, הערותיכם והצעותיכם יתקבלו בברכה.

ברשותכם, נמשיך באסקפיזם. אוקיי? הלב פועם מהר מדי כדי להתחיל לנסות להתמודד עם כל מה שקורה באתרים שאינם שלי. אהיה לכם מרחב מוגן.

אז זה הטרנד הנוכחי בהוליווד: גרסאות אקשן לאגדות ילדים. היתה לנו את הצייד קוטל השלגיות. ותכף מגיעים עמי ותמי (או הנזל וגרטל, תלוי איפה גדלתם) קוטלי המכשפות. ובמרץ יגיע "ג'ק קוטל הענקים", הגרסה של בריאן סינגר לאגדת ג'ק ואפוני הפלא. ביומיים האחרונים עלו לרשת טריילרים חדשים לשני מסרטי קיץ 2013 שמציגים את האגדות החדשות. "ג'ק וקוטל הענקים" הנ"ל הוא הראשון. אני מביט בו וחש שמשהו חסר: זה סרט חדש של בריאן סינגר ("X מן") אבל אני לא רואה בו שום התייחסות לשואה. זו בוודאי תקלה בטריילר. במרץ בארץ.

אבל יש עוד סרט.

continue reading…

כשקראתי על הסרט הזה לראשונה לפני פסטיבל טורונטו, חשבתי שזו הברקה: "עדיין חי", סרט תיעודי על פול וויליאמס. מי בימינו זוכר את פול וויליאמס? מי בכלל יודע שהוא עדיין חי? לא מכירים? ובכן, הוא האיש שכתב את השיר הזה. מבחינתי זה מספיק, אבל הוא כתב רבים נוספים. ועכשיו מגיע הטריילר לסרט התיעודי עליו, והפתיח שלו פוגע אצלי בול בלב, כאילו אני כתבתי אותו: וויליאמס, איש קטן מידות, כתב כמה מהשירים הכי יפים של שנות השבעים, ובזכות העובדה שהיה לו חוש הומור אנרכיסטי למדי הוא הפך לדמות אהובה מאוד בתוכניות אירוח, וממלחין להיטים הוא הפך לסלבריטי בעצמו, לאיש בפרונט. ואז הוא נעלם. אולי כי ב-1979 – עם הפאנק והגל החדש – הטעם המוזיקלי של אמריקה השתנה בין לילה. והנה מגיע איש בשם סטיבן קסלר שאני כבר סקרן לדעת מי הוא, מוצא את וויליאמס כיום – נדמה שהוא הצטמק אף יותר – ועושה עליו סרט תיעודי. ולא רק זאת, אלא שוויליאמס גם כותב ומבצע שיר חדש לכבוד הסרט. הנה השיר (ואחריו הטריילר): continue reading…

הנה ריטואל: שלב ראשון – המועצה לביקורת סרטים ("הצנזורה") מגבילה סרט ישראלי לצפייה עד גיל 16, בשעה שלא ברור מה יש בסרט שבכלל יגרום להם לחשוב שהסרט הזה זקוק למגבלה כלשהי. שלב שני – יוצרי הסרט קופצים על הבשורה הזאת בהתלהבות, עושים לה ספין כועס ("רומסים את זכות הביטוי שלנו!") והופכים אותה במהירות לכותרת תקשורתית ("הסרט כך וכך הוגבל לצפייה על ידי הצנזורה!"), אותה הם ינסו למנף אולי גם לקמפיין אקטיביסטי/פייסבוקי – שיותר משהוא אמור לשנות את החלטת הצנזורה אמורה לעזור ולקדם את שמו של הסרט. שלב שלישי – continue reading…

סדרת המפגשים המצולמים של ה"הוליווד ריפורטר" נמשכת. היה לנו כבר את השחקנים, התסריטאים, עכשיו תור השחקניות. יש בוודאי גם את הבמאים באופק. כמדי שנה הם מנסים לקבץ את הנבחרת שהם חושבים שתהיה בחזית המירוץ לאוסקר – תוך שהם מאזנים את הבחירה עם שמות שהקהל מכיר ועם השחקנים שהיו פנויים להגיע למפגש. כך, למשל, במפגש הזה אין – מן הסתם בשל סיבות שונות – את הילדה מ"חיות הדרום הפראי" ואין את ג'סיקה צ'סטיין מ"Zero Dark Thirty" שבוודאי יהיו מועמדות. אבל כן יש את סאלי פילד מ"לינקולן", את הלן האנט מ"The Sessions", את מריון קוטיאר מ"חלודה ועצם" ואת רייצ'ל וייס מ"ים כחול עמוק". ארבעתן כבר זוכות אוסקר. וגם את נעמי וואטס, איימי אדאמס ("המאסטר") ואן התאוויי ("עלובי החיים"). מתוך השביעייה הזאת, אן האתאווי היא בעלת הסיכויים הדולים ביותר להיות מועמדת ואף לזכות. לפילד ולהאנט יש סיכויים מסויימים גם להיות מועמדות. לכל השאר – נה. הנה השיחה ביניהן:

continue reading…

יש פעם ראשונה לכל דבר. הייתי כבר בטלוויזיה החינוכית, בקשת, ברשת, בטלעד, בהוט וב-יס. אבל מעולם לא הייתי בערוץ 1. עד היום. מסדרונות מצופים לינוליאום כחול, אותם היתה לי שהות לבחון כשבאמצע הפגישה בה נכחתי נשמעה אזעקה והיינו צריכים לצאת ולמצוא את המרחב המוגן.
ועוד תגלית: תמיד ידעתי שהכתובת של הטלוויזיה הישראלית היא פשוט "רוממה, ירושלים". היום גיליתי שהכתובת האמיתית של המבנה היא רחוב תורה מציון 17, ירושלים.