כשקראתי על הסרט הזה לראשונה לפני פסטיבל טורונטו, חשבתי שזו הברקה: "עדיין חי", סרט תיעודי על פול וויליאמס. מי בימינו זוכר את פול וויליאמס? מי בכלל יודע שהוא עדיין חי? לא מכירים? ובכן, הוא האיש שכתב את השיר הזה. מבחינתי זה מספיק, אבל הוא כתב רבים נוספים. ועכשיו מגיע הטריילר לסרט התיעודי עליו, והפתיח שלו פוגע אצלי בול בלב, כאילו אני כתבתי אותו: וויליאמס, איש קטן מידות, כתב כמה מהשירים הכי יפים של שנות השבעים, ובזכות העובדה שהיה לו חוש הומור אנרכיסטי למדי הוא הפך לדמות אהובה מאוד בתוכניות אירוח, וממלחין להיטים הוא הפך לסלבריטי בעצמו, לאיש בפרונט. ואז הוא נעלם. אולי כי ב-1979 – עם הפאנק והגל החדש – הטעם המוזיקלי של אמריקה השתנה בין לילה. והנה מגיע איש בשם סטיבן קסלר שאני כבר סקרן לדעת מי הוא, מוצא את וויליאמס כיום – נדמה שהוא הצטמק אף יותר – ועושה עליו סרט תיעודי. ולא רק זאת, אלא שוויליאמס גם כותב ומבצע שיר חדש לכבוד הסרט. הנה השיר (ואחריו הטריילר): continue reading…

הנה ריטואל: שלב ראשון – המועצה לביקורת סרטים ("הצנזורה") מגבילה סרט ישראלי לצפייה עד גיל 16, בשעה שלא ברור מה יש בסרט שבכלל יגרום להם לחשוב שהסרט הזה זקוק למגבלה כלשהי. שלב שני – יוצרי הסרט קופצים על הבשורה הזאת בהתלהבות, עושים לה ספין כועס ("רומסים את זכות הביטוי שלנו!") והופכים אותה במהירות לכותרת תקשורתית ("הסרט כך וכך הוגבל לצפייה על ידי הצנזורה!"), אותה הם ינסו למנף אולי גם לקמפיין אקטיביסטי/פייסבוקי – שיותר משהוא אמור לשנות את החלטת הצנזורה אמורה לעזור ולקדם את שמו של הסרט. שלב שלישי – continue reading…

סדרת המפגשים המצולמים של ה"הוליווד ריפורטר" נמשכת. היה לנו כבר את השחקנים, התסריטאים, עכשיו תור השחקניות. יש בוודאי גם את הבמאים באופק. כמדי שנה הם מנסים לקבץ את הנבחרת שהם חושבים שתהיה בחזית המירוץ לאוסקר – תוך שהם מאזנים את הבחירה עם שמות שהקהל מכיר ועם השחקנים שהיו פנויים להגיע למפגש. כך, למשל, במפגש הזה אין – מן הסתם בשל סיבות שונות – את הילדה מ"חיות הדרום הפראי" ואין את ג'סיקה צ'סטיין מ"Zero Dark Thirty" שבוודאי יהיו מועמדות. אבל כן יש את סאלי פילד מ"לינקולן", את הלן האנט מ"The Sessions", את מריון קוטיאר מ"חלודה ועצם" ואת רייצ'ל וייס מ"ים כחול עמוק". ארבעתן כבר זוכות אוסקר. וגם את נעמי וואטס, איימי אדאמס ("המאסטר") ואן התאוויי ("עלובי החיים"). מתוך השביעייה הזאת, אן האתאווי היא בעלת הסיכויים הדולים ביותר להיות מועמדת ואף לזכות. לפילד ולהאנט יש סיכויים מסויימים גם להיות מועמדות. לכל השאר – נה. הנה השיחה ביניהן:

continue reading…

יש פעם ראשונה לכל דבר. הייתי כבר בטלוויזיה החינוכית, בקשת, ברשת, בטלעד, בהוט וב-יס. אבל מעולם לא הייתי בערוץ 1. עד היום. מסדרונות מצופים לינוליאום כחול, אותם היתה לי שהות לבחון כשבאמצע הפגישה בה נכחתי נשמעה אזעקה והיינו צריכים לצאת ולמצוא את המרחב המוגן.
ועוד תגלית: תמיד ידעתי שהכתובת של הטלוויזיה הישראלית היא פשוט "רוממה, ירושלים". היום גיליתי שהכתובת האמיתית של המבנה היא רחוב תורה מציון 17, ירושלים.

"איה". הלפני

לפוסט הזה אני מחכה כבר די הרבה שבועות ואני ממש שמח שהוא סוף סוף עולה. לפני כמה שבועות שאלתי את עודד בן-נון, חצי מצמד הבמאים של "איה" (הסרט הקצר שהביקורת שלי עליו נמצאת כאן), לצד זוגתו מיכל ברזיס, האם הוא יוכל לארגן לנו מעין מצגת שתציג את עבודת האפקטים והפוסט-פרודקשן המאוד מאסיבית שאפשרו לא מעט מהקסמים שמתחוללים בסרט הזה. לכאורה מדובר בסרט קטן וקאמרי על שני אנשים במכונית, למעשה זה סרט מורכב מאוד וגדוש עבודת מחשבים. הסרט צולם ב-11 ימים ועוד שני ימים נוספים לצילומי הרקעים – כמות עצומה של ימי צילום לסרט בן 40 דקות. אבל התוצאה יצאה כה עשירה ומרשימה שהסרט אכן קיבל מעמד שאינו אופייני לסרט קצר: אחרי שבועות של הקרנות בסינמטקים הוא עבר להקרנות בקולנוע לב – תחילה בתל אביב בלבד ועקב הביקוש גם בעוד מקומות בארץ. כמו שכתבתי במקום אחר: הסרט הזה הוא ארוחה מלאה, למרות שהוא קצר בחצי מסרט קולנוע באורך מלא – גם מבחינה רגשית וגם מבחינת ערכי ההפקה. לא בטוח שכל מי שרואה את הסרט מודע לכמות האפקטים שיש בו, אבל דומני שקל לחוש שיש כאן השקעה קולנועית מרשימה במיוחד.

(לצפייה בסרטונים המציגים את עבודת האפקטים בסרט, קפצו פנימה)

continue reading…

"ברברה"

continue reading…

זה השיר החדש שכתבה פיונה אפל לסרט החדש של ג'אד אפטאו, "זה 40", שמוגדר בפוסטרים שלו כ"מעין המשך ל'הדייט שתקע אותי'". הסרט ייצא בארצות הברית ב-25.12, ובישראל ב-14.2.2013, וכדאי מאוד שהוא יהיה מצחיק אחרת יהיה גורלו כשל "אנשים מצחיקים", סרטו הקודם והגנוז בארץ של אפטאו. ג'ון בראיון (Brion), שהיה המפיק של אפל בשניים מאלבומיה (אחד מהם נגנז) הוא מלחין פסקול סרטו של אפטאו והוא שב כאן לתפקיד המפיק המוזיקלי של אפל. כזכור, אפל היתה בת זוגו של פול תומס אנדרסון וג'ון בראיון הלחין שלושה מסרטיו. נראה שאנדרסון נפרד משניהם.

אגב, כשהוא במיטבו – כמו למשל ב"מגנוליה", ב"שמש נצחית בראש צלול" ו"סינקדוכה ניו יורק" – קל לזהות פסקול מאת ג'ון בראיון, לא פעם עם מגע ההרמוניום המזוהה איתו, אלה פסקולים שיש בהם לרוב מלנכוליה רבה. לכן הופתעתי אתמול לראות את "פראנורמן" ולזהות, ממש מתחילת הסרט, שהתוגה שאופפת את סרט האנימציה הזה מקורה מפסקול של אותו בראיון.

והנה עוד שיר מתוך פסקול "זה 40". השיר "שכתוב" של פול סיימון, מתוך האלבום האחרון שלו:

continue reading…

בתי הקולנוע מאשדוד דרומה סגורים מאז תחילת מבצע "ענן אבק" – זה אומר סינמטק שדרות וגלובוס מקס של אשדוד ובאר שבע. והפעם הראשונה שהרגשתי ממש בטוח בארבעת הימים האחרונים היתה כשהלכתי להקרנה בקולנוע גת: גם אטום לקולות מבחוץ וגם תת קרקעי. יזדרזו בעלי הקולנוע הקרין בו סרטי ילדים בהצגות יומיות וסרטים שונים לאורך הערב והוא יהפוך למקלט מרגיע לכל מי שרוצה לפוש מסירנות ופג'ארים בתל אביב.

וזה גרם לי לחשוב: אין יותר בתי קולנוע תת קרקעיים בתל אביב, אה? יש את גת, רב חן 4 וסינמטק 3 ו-4. וזהו. פעם היה את קולנוע דיזנגוף בקרקעית דיזנגוף סנטר, ואת קולנוע הוד. ולפני זה היו אפילו עוד. אני עוד זוכר את קולנוע סטודיו שהיה ממוקם מתחת לקולנוע מוגרבי. והיה לרגע קט את הקולנוע ההוא של דורון ערן בקרקעית של גן העיר, ואת ששת המופלאים במרתפי התחנה המרכזית החדשה. היה איפה להסתתר במקרה של התקפת טילים. היום? אין לאן לברוח.

והיינו בסרט הזה כבר ב-2008, ועמדתי לא השתנתה: "סינמסקופ" קורא לשים קץ למלחמה הזאת. עצרו את הכל.

לפני כמה ימים העלו אנשי "הוליווד ריפורטר" את מפגש השחקנים שלהם. עכשיו הגיע תור התסריטאים. הם הושיבו את ג'אד אפטאו, מיכאל האנקה, מארק בואל (זוכה האוסקר על "מטען הכאב"), ג'ון קרסינסקי (שכתב את התסריט הראשון שלו, "הארץ המובטחת" של גאס ואן-סאנט, עם מט דיימון), דיוויד מאגי ("חיי פיי") וכריס טריו ("ארגו") לשיחה. אני מניח ששלושה מהם אכן יהיו מועמדים לאוסקר (טריו, מאגי והאנקה). ואני מניח שבשבוע הבא יגיע תור הבמאים. הנה השיחה:

continue reading…

השוטים של יאנוש קמינסקי

א.

פסטיבל רומא המשודרג הגיע אמש לסיומו. הזוכה בפרס הראשון הוא סרטו החדש של לארי קלארק ("קידס"): "Marfa Girl". הנה רשימת הזוכים המלאה. אבל הנה העניין המעניין: קלארק לא תכנן בכלל להפיץ את הסרט הזה בבתי הקולנוע או בדי.וי.די, אלא אך ורק באתר האינטרנט שלו החל ממחרתיים, 20.11. continue reading…