כריסטופר נולן רק התחיל את הצילומים לפני שעה בערך, ולכן יש לו רק סצינה אחת לחשוף בפניכם – עם קומישנר גורדון (גארי אולדמן) הגוסס ומתחנן שבאטמן ישוב לטפל ברשע בעיר – ועוד קצת עבודת מחשב/מיניאטורות. כל שאר השוטים בטיזר הראשון ל"האביר אפל חוזר" לקוחים מהסרט הראשון בסדרה, אולי כדי להזכיר לנו שזה הסיפור של ברוס וויין כאן, ולא של הג'וקר.

 

הנה הטיזר הראשון לסרט הבא של כריסטופר נולן, הבאטמן השלישי והאחרון שלו, שנה ויומיים לפני הבכורה:

 

 

 

 

 

 

ראשית, אם אתם לא עוקבים אחר העמקגייט המביך של פסטיבל ירושלים, עשו זאת. עדכנתי את הפוסט פעמיים מאז הפרסום המקורי אמש. והערב: מישל ריאק מכריז שהוא מנתק מגע מהפסטיבל מהעלבון. זו בשורה הרסנית לפסטיבל הירושלמי.

 

=============

 

אחרי שראיתי את "אוסטרליה שלי" בפסטיבל ירושלים יצאתי ואמרתי שזה הסרט הטוב ביותר של אניישקה הולנד שראיתי מימיי, ולא מעניין אותי שלבמאי בעצם קוראים עמי דרוזד. מבחינתי זה סרט של אניישקה הולנד. וטראח! יומיים אחר כך אני קורא שפולין בחרה בסרטה החדש של הולנד, המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה, להיות נציגה לאוסקרים. לדעתי זו המדינה הראשונה שמכריזה כבר על נציגה לאוסקרים.

 

ואפרופו "אוסטרליה שלי": נראה לי שהצלם הפולני של הסרט, אדם סיקורה, בילה בשנה שעברה יותר ימים בישראל מאשר בפולין. לא רק שהוא צילם כאן את "אוסטרליה שלי", אלא גם צילם במדבר הישראלי לא מעט סצינות מהסרט "הרג הכרחי" של יז'י סקולימובסקי. המדבר הישראלי מגלם את המדבר האפגני. הצילום של סיקורה הוא הדבר הכי טוב ב"אוסטרליה שלי".

 

ואגב "אוסטרליה שלי": האם זה מאוחר מדי להוסיף את שני הסנט שלי ולהכריז שבעיניי זה שם איום ונורא לסרט? גם נורא שבלוני – נראה אתכם לא מבלבלים עם הסרט הגרמני "אלאמניה שלי" שיוצא בקולנוע בעוד שבועיים – וגם נורא מבלבל (אין שום אוסטרליה ב"אוסטרליה שלי"; ולא, זה לא צ'יינטאון).

 

ובכלל, אני די לא סובל שמות סרטים בגוף ראשון. "אוסטרליה שלי", "אחותי היפה", "החתונה היוונית שלי", "שטן קטן שלי". שמישהו יארגן מהר למפיקים וליוצרים (ולמפיצים) סדנת שמות. כי המצב כאן הולך ומידרדר. כן, אני מדבר אליך, "אדון פידלמן".

 

==============

 

עדכון מהפקת "הערת שוליים": הסרט הגיע כבר ל-170,000 צופים. אם כך, הוא יגיע בוודאי גם ל-200,000 צופים. מרשים. ואגב, בשבועיים האחרונים כמעט כל יום מגיעה אליי הזמנה לאיזשהו כנס או יום עיון הקשור לרט. פעם זה פאנל של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, פעם זה מורים בבית מדרש יהודי,זה אחד הסרטים הכי מדוסקסים בזמן אמת שנתקלתי בהם. אני מעריך שזה עניין של ימים עד שמישהו יפרסם מסלול טיול ירושלמי בעקבות הלוקיישנים של הסרט.

 

==============

 

סליחה על הזחיחות, אבל נורא מדגדג לי כבר להגיד: אמרתי לכם! כשפרסמתי את טבלת תחזית הקופות לקיץ שברתי את הראש בניסיון לפצח איזה סרט יהיה אלוף הקיץ: "רובוטריקים 3 " או "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'". בחרתי ב"הארי פוטר" מתוך שלל נימוקים (ואינטואיציה). ובכן, שלושה ימים אחרי בכורתו ונראה שקלעתי בול. ספק אם יהיה סרט שיצליח להשיג את הקטר המשתולל הזה. רק מה, נראה שהמספרים עליהם הימרתי היו נורא שמרניים: "רובוטריקים 3 " נמצא כבר עכשיו ב-300 מיליון דולר, והוא יעצר איפשהו בין 350 ל-400, ו"הארי פוטר" – אם לא תהיה צניחה היסטרית בסוף השבוע השני – יחצה בקלות את ה-400 ואפילו ה-500 מיליון דולר, לא?

 

טוב, עד כאן הזחיחות, כי בשאר הסעיפים אני בינתיים די רחוק מההימורים, אז הגאווה שלי מוגבלת.

 

================

 

 

המפיק חיים מנור הלך היום לעולמו בגיל 66. מנור מוכר בעיקר כמפיק טלוויזיה ("מי רוצה להיות מיליונר", "גלגל המזל") אבל הוא גם הפיק את "כיכר החלומות" (לשעבר "כיכר המיואשים", אם כבר מדברים על שמות נואשים), סרטו של בני תורתי שחיבבתי מאוד. "סינמסקופ" משתתף בצער המשפחה והחברים על האובדן.

כשיצאתי מ"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" השמיני בצהריים צייצתי בטוויטר כך: "דיוויד ייטס שבר את הכישוף של אלפונסו קוארון. למרות פתיחה מחורבנת ואפילוג מיותר, 'הארי פוטר 8' הוא הסרט הטוב בסדרה".

 

יפ.

 

מעניין מאוד מה יעלה בגורלו של דיוויד ייטס עכשיו. הוא הובא כמין במאי-כוכב בהתהוות להארי פוטר ונשאר שם לארבעה סרטים. כלומר, האיש הזה הכניס במו ידיו כ-4 מיליאד דולר לעסקי הקולנוע. ולהבדיל מכל קודמיו בתפקיד (כריס קולומבוס, שהיה שם לשני הסרטים הראשונים; אלפונסו קוארון, שהגיע לשלישי, במה שנחשב לטוב בסרטי ובספרי הסדרה; ומייק ניואל, שהגיע לסרט הרביעי וייבש לנו את הצורה) ייטס הגיע מבלי שידענו לזהות איזה מין במאי הוא. אולי הוא היה סתם קבלן עבודה בסדרה שכבר התנהלה מעצמה ולא היתה יותר זקוקה לאגואים של במאים מפורסמים ומפונקים. ולעיתים, כך גם נראו התוצאות. אלא שכמעט בכל סרט היה לפחות רגע אחד – או שניים – של "אוקיי, רגע, מי האיש הזה, הוא הפתיע עכשיו במשהו מעניין". שוט מרשים. סצינה מדויקת. בכל פעם משהו קטן. בסרט השמיני זה הצטבר כמעט לכדי רוב אורכו של הסרט כולו, של רגע אחרי רגע שאני אומר: "זה לא רע בכלל!", ולראשונה מזה שנים באמת אכפת לי מהארי וחבריו המגודלים ומה שיעלה בגורלם. וכעת, עם תום הסדרה אני סקרן למדי לראות מה יעלה בגורלו של הייטס הזה. אני מניח שמבחינת פרנסה, ובהנחה שהוא לא מכור לקוקאין או התגרש שש פעמים, האיש הזה לא צריך יותר לעבוד לעולם. כלומר, אם הוא יקח על עצמו עוד פרויקטים לבימוי זה יבוא רק מאחד משני דחפים: או בצע כסף טהור, או באמת רצון לעשות משהו שמדליק אותו ומעניין אותו.

 

למשל: אחרי שראיתי את הפוטר השמיני חשתי שהוא היה יכול לקחת על עצמו בלי שום בעיה את "ההוביט" החדש. אבל את זה הוא פיספס. אז מה הוא יעשה? סתם סרטי גיבורי על בתלת מימד? או שהוא יצליח להבריק?

 

אבל למען הסר ספק, לא הרגשתי מתחילת הסרט שזה הולך להיות הברקה. קודם כל, כי הפתיחה היתה בעיניי איומה. ראיתי את כל הסרטים בסדרה ועדיין התקשיתי להיזכר מי נגד מי ומה ואיך ומה הם רוצים מגרינגוטס. וחשבתי שזו כתיבה מרושלת להחריד מצד ג'יי.קיי רולינג לקחת שתי דמויות טריוויאליות לחלוטין מהספר הראשון ולהפוך אותן לדמויות שכל פתרון העלילה מונח על כתפיהן, עשר שנים אחר כך. ניסיון כה מלאכותי לנסות להוכיח לנו שבעצם הכל תפור יפה-יפה כבר מהספר הראשון. יאללה יאללה.

 

ולעומת זאת, חשבתי שזה לא פחות מרושל לדחוף באמצע הספר/הסרט האחרון דמות חדשה לגמרי (אחיו של דאמבלדור, בגילומו של קיארן היינדס), שאמורה פעמיים לצוץ בדיוק ברגע האחרון כדי להציל את המצב. יאללה, הגיע הזמן לארוז הכל, לא להתחיל אקספוזיציות חדשות.

 

אבל מרגע שהארי פוטר ושות' חוזרים להוגוורטס, שם נערכים לקראת בגרנד-פינאלה של הסיפור, הכל מתיישב בול. גם האופן שבו הסרט הזה מסכם כמעט את כל הסרטים שקדמו לו בסדרה – בדמויות ובלוקיישנים – ובעיקר כי היו בו כמה וכמה רגעים קולנועיים מרשימים למדי.

 

ההמשך, רק למי שכבר ראה את הסרט או קרא את הספר:

 

לאורך כל הסדרה הרגשתי שלדמותו של סנייפ יש פוטנציאל הרבה יותר גדול. הוא עשה את הזיגזג הצפוי מזה שאנחנו בטוחים שהוא רע, לזה שמתברר שהוא טוב, לזה שמתברר אחר כך שהוא דווקא בוגד מרושע, אבל תמיד חשנו שיש בו מימדים נוספים. סנייפ המרושע תמיד נראה לי החמצה. אז, אכן, סוף הסרט נותן לסנייפ גאולה מרשימה בפלאשבק נהדר שבעצם מציג לנו את דמותו מזווית אחרת לחלוטין, אבל לטעמי הרגע הזה גם הגיע קצת מאוחר מדי, וגם סגר את הסיפור שלו באופן קצת מלאכותי (הכל בגלל שהוא היה מאוהב בלילי פוטר? זה הכל?). הגאולה של סנייפ, לתחושתי, היתה צריכה להגיע הרבה קודם. די בדומה לאופן שבו סיריוס בלק נגאל מיד בסוף הסרט/הספר השלישי.

 

עניין אחר: יש לי תחושה – ואני די משוכנע שהדי.וי.די של הסרט יבסס אותה – שהמון סצינות ירדו בעריכה בכל המערכה הראשונה של הסרט, לפני גרינגוטס ובין גרינגוטס והוגוורטס. יש שם קפיצות עלילה די בולטות. ובצדק רב: די ברור שמטרת הסרט היא להגיע כמה שיותר מהר להוגוורטס. אם כי, הסצינה של הדרקון הלבקן בשמי לונדון היא מהיפות בסרט, ואולי אף בסדרה, והרגע היחיד שבו היתה איזושהי הצדקה לתלת-מימד (צפו בסרט בעותק דיגיטלי. בכמה מימדים, תחליטו לבד. אבל שיהיה דיגיטלי).

 

ומבחינתי, שוט הסיום של הסרט הוא כשהארי, הרמיוני ורון עומדים על הגשר ההרוס, אחרי מפלתו של וולדמורט, ומאחוריהם הוגוורטס ההרוס והחבול. האפילוג כעבור 19 שנה היה מבאס לגמרי. גחמה של גב' רולינג, מן הסתם.

 

אה, ואולי על הנייר השידוך של הרמיוני ורון נראה הגיוני, אבל בסרט אמה ווטסון, שהפכה לדבר הכי טוב בסדרה, נתקעה עם רופרט גרינט האיום, שמכאן יטוס ישר לחיים לצד רינגו סטאר ב"סלבריטי האח הגדול" ושאר פעלויות בלתי קולנועיות של כוכבים שעבר זמנם וקלש שיערם.

 

ושלא יהיו ספקות: כשיחצה הסרט הזה את סף מיליארד הדולר בקופות עולמיות יתחילו אנשי וורנר בהוליווד לשלח שלמונים לגב' רולינג כדי לברר איך אפשר להחיות את הסדרה. החל מרי-בוט, ועד ספין-אופים ופריקוולים. כל מי שאומר "היה שלום הארי פוטר", לא מבין את הוליווד. תוך חמש שנים הוא חוזר.

 

 

עם צאת השבת הגיעה ההודעה מטעם הנהלת פסטיבל ירושלים שהיא שוללת את פרס סרט הביכורים מ"עמק תפארת" של הדר פרידליך בשל ניגוד אינטרסים של אחד השופטים שהעניקו את הפרס. מדובר ככל הנראה במישל ריאק, מנהל "ארטה פראנס", ששותפים להפקת "עמק תפארת".

בעיניי ההודעה הזאת היא חתיכת קשקוש אידיוטי. קודם כל, כי מה שמשתמע מכך הוא שהיה איזשהו מפיק שהיה עסוק כל השבת בלטפטף רעל לאוזני מנהלי פסטיבל ירושלים כדי להטיל ספק באמינותו של האיש ושל הפרס. ואני לא הייתי עוצר שם, כי אם כבר אז הייתי בודק האם יש קשר בין זכייתה של הגר בן-אשר בפרס הבמאית ובין נוכחותה בחבר השופטים של טלי שלום-עזר, שביימה את "סרוגייט", שעוסק בעולם קולנועי/מיני דומה. מבינים, אפשר למצוא דופי בכל אחד ובכל שיקול.

העניין הוא שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהשיפוט נעשה על פי דעת הרוב. והיו חמישה שופטים. גם אם אחד מהם הצביע שלא על פי מצפונו אלא על פי אינטרסים זרים, עדיין יש ארבעה אחרים שאמורים לקזז אותו, לא? האם הפרס ניתן על סמך דעתו בלבד? ואם ריאק הוא איש כה כרימטי ששיקוליו הזרים הצליחו לגרום לו לשכנע אותו את עמיתיו – ביניהם שניים ממבקרי הקולנוע המשמעותיים של ימינו – להצביע כראות עיניו, למה הוא בחר בקטגוריית סרט הביכורים ולא בקטגוריה הראשית והבכירה יותר?

עסקנו בעניין הזה מעט בעקבות פסטיבל ונציה, כשקוונטין טרנטינו עמד בראש חבר השופטים שנתן את הפרס הראשי לסרט שביימה האקסית שלו, סופיה קופולה. מהלך שנוי במחלוקת בהחלט שהרים כמה וכמה גבות, בייחוד מצד אלה שציפו לראות את "ברבור שחור" זוכה. אבל הפרס נותר על כנו והפסטיבל נתן גיבוי מלא לטרנטינו, צוותו ובחירותיהם. דבר שבירושלים לא השכילו לעשות.

זה כל העניין בפסטיבלי קולנוע, שתמיד יש בהם משהו קונטרוברסלי, תמיד עולה משהו לא צפוי במפגש בין מקבץ סרטים ובין מקבץ שופטים, שתמיד יהיו אנשים דעתניים ובעלי אג'נדה כזו או אחרת. למקרא ביקורותיו של ריצ'רד שיקל יכולים לבוא יוצרי כמה וכמה מהסרטים ולהוכיח את פסטיבל ירושלים שעל פי טעמו לסרטיהם מלכתחילה לא היה סיכוי איתו. והם צודקים. כל שופט מביא את ההטיה שלו ואת הטעם שלו לשולחן. ואם הפסטיבל מקבל את הטענה שעניין עסקי היטה את שיפוטו של ריאק, הם בזאת מצהירים ששיקול דעתו אינו אמין עליהם, כשזה האיש שגם עומד בראש השיפוט של תחרות הפיצ'ינג השנתית של הפסטיבל, מה שאומר שגם שם הפסטיבל צריך לבחון מחדש את הכרעותיו של ריאק, לא? בקיצור, בעיני זה בולשיט גמור.

ואם ארבעת השופטים האחרים מבינים סולידריות מהי, הם יודיעו להנהלת הפסטיבל שהם כארבעה עומדים מאחורי ההחלטה המקורית ומחזירים ל"עמק תפארת" את הפרס הזה (ואת זה אני כותב כמי שחושב שהפרס הגיע ל"השוטר", אבל שהפנקסנות והנקמנות וקטנות האופי של תעשיית הקולנוע  מחרחרת המדון והבלתי מסוגלת לפרגן של ישראל פשוט מוציאה אותי מדעתי).

תוספת, ראשון בבוקר. נירית אנדרמן מוסיפה הבוקר ב"הארץ" עוד קצת מידע על השטות הזאת:

"הבדיקה בעניין החלה בעקבות פנייתו של מבקר הקולנוע מאיר שניצר ('מעריב') להנהלת הפסטיבל, לאחר הטקס. שניצר תהה כיצד ייתכן שהוחלט להעניק פרס ל'עמק תפארת', בעוד שאחד מחמשת השופטים, מישל ריהק, עומד בראש מחלקת הקולנוע של 'ארטה' צרפת – גוף שהשקיע בסרטה של פרידליך. בהנהלת הפסטיבל בדקו את פרוטוקול הישיבה של חבר השופטים, גילו שריהק אכן השתתף בהצבעה על הענקת הפרס ל'עמק תפארת', והחליטו לבטל את הפרס."

נכון עשה שניצר כשפנה לפסטיבל כדי לקבל תגובה על תהייה שהתעוררה אצלו, וזאת לפני פרסום אייטם שלו על הנושא (שטרם עלה לאינטרנט), אם כי התזמון שלו לבקשת התגובה – כששמו של השופט היה ידוע, והקרדיטים של כל הסרטים היו חשופים לפניו לאורך כל השבוע – מריח קצת כמו רצון לעכור שמחה ולא לעשות צדק. לא טוב עשה הפסטיבל שלא פתר את העניין באופן מהיר יותר ושיביע סולידריות בשופטיו ובמתחריו. נראה אותם מוצאים שופטים לשנה הבאה, עם יחס כזה. הדרך היחידה שבה התנהגות כזאת יכולה להיות מוצדקת מצד הפסטיבל היא רק אם יתברר שהיה תיקו מוחלט בין שני סרטים ושקולו של ריאק הכניע את כף לטובת "עמק תפארת" (ובואו נודה: ריאק עשה עסקים בעבר ובהווה עם כמעט כל המפיקים שהשתתפו בתחרות, אז גיב מי א ברייק).

תוספת, ראשון בערב: ועכשיו מישל ריאק עצמו מגיב. והוא מעוצבן לאללה. ובצדק. פסטיבל ירושלים עשו כאן פאדיחה איומה, וריאק – בראיון לאבנר שביט ב"וואלה" – מכריז שהוא בזאת מנתק מגע מהפסטיבל. זו הכרזה קטלנית לפסטיבל, כי ריאק כנציג "ארטה" הוא מהתומכים העיקריים של תחרות הפיצ'ינג השנתית. התחרות שבה התגלו בעבר "לבנון", "סיפור גדול" וגם… "בוקר טוב, אדון פידלמן". אם אני הייתי פנינה בלייר הייתי כבר מרימה טלפון לכתרי ושחורי ולריאק ולנציגי ה-CNC ומסדר את שינוע התחרות כמות שהיא לפסטיבל חיפה (שם ניסו ליצור לה מעין העתק, שנותר חיוור למדי). בקיצור, מהשניה הראשונה – לפני 24 שעות – היה ברור שיש כאן פשוט טעות היסטרית בשיקול דעת מצד פסטיבל ירושלים. ביזיון.

אגב, תחרות הפיצ'ינג: רק לי ברור שהזוכה הגדול בתחרות הישראלית בירושלים בשנה הבאה יהיה הסרט "למלא את החלל" של רמה בורנשטיין ובעוד שנתיים "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא?

16:30. ברגעים אלה מתחיל בסינמטק ירושלים טקס חלוקת הפרסים של פסטיבל ירושלים. הישארו איתנו כאן לעדכונים חיים של הזוכים.

 

מעדכנים אותי מהמדשאה למרגלות הסינמטק שהמוזיקה מהחזרה של אייל גולן לקראת הופעתו בבריכת השולטן די משתלטת על הסאונד של הטקס. מצד שני, הופעה של אייל גולן בחינם.

 

עד שיתחילו לחלק את הפרסים, בואו ננסה להבין מי נגד מי. ובכן, מנקודת המבט שלי, היו שני סרטים בולטים ומשמעותיים בפסטיבל: "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"השוטר". ההגיון שלי אומר שאלה הסרטים שאמורים לבלוט בטקס הפרסים. אבל פרסי פסטיבלי קולנוע מחולקים על ידי חבר שופטים מצומצם, לכן תמיד צפויות הפתעות הנובעות מאג'נדה (לאו דווקא פוליטית), או ניסיון להבליט סרטים מסוימים על פני סרטים שכבר קיבלו את מנת תשומת הלב שלהם. או לעיתים, מכל סיבה אחרת. כך, למשל, הפתיע חבר השופטים בירושלים לפני כמה שנים כשנתן את הפרס הראשון ל"נו אקזיט". השנה, ה"נו אקזיט" הוא "אורחים לרגע" של מאיה קניג. הייתי שם לב אליו מסיבה נוספת: גור בנטביץ' כבר הגיע עם סרטים קצרים לתחרות בירושלים ויצא – להפתעת כולם – עם הפרס הראשון. בקיצור, יש סיכוי להפתעות. אגב, אם "איש ללא סלולרי" יזכה, גם לא אהיה מופתע. אמנם מבחינה קולנועית הסרט לא מרשים במיוחד ודי סטנדרטי (באופן מהוגן ונאה למדי) אבל הוא כתוב באופן מקורי ומשעשע מאוד.

 

במילים אחרות: יש מקום גם לבחירות הצפויות, אבל גם מקום להפתיע. למשל: פרס הסרט ל"פידלמן" אבל פרס התסריט דווקא ל"סלולרי". או ההפך. וכן הלאה.

 

הנה מתחילים לחלק את הפרסים:

 

פרס רוח החופש:

תיעודי: "טעמה המר של החירות" של מרינה גולדובסקיה.

עלילתי: "הפרס" של פאולה מרקוביץ'.

ציונים לשבח: "בטון" של נורית קידר ו"הגל הירוק".

 

במילים אחרות, פרסי רוח החופש הולכים לסרטים של במאיות. האם המגמה הזאת תמשיך גם לקטגוריות הבאות? כזכור, באופן תקדימי למדי שלושה מתוך 11 הסרטים בתחרות העלילתית בוימו על ידי נשים.

 

החוויה היהודית:

"שלום עליכם, צוחק בחשיכה", במאי: יוסף דורמן

 

פרס הסרט העצמאי הקצר:

"ברבי בלוז", במאית: עדי קוטנר.

 

פרס סרט הסטודנטים הקצר:

"חסימות", במאי: גולן רייז (מעלה)

 

(לא כל כך הבנתי את ההבדל בין הפרסים, אבל ניחא).

 

תסריט:

"השוטר", נדב לפיד

 

מוזיקה:

אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

 

צילום:

שי גולדמן, "השוטר"

 

שנה שניה ברציפות שגולדמן זוכה בפרס הזה עם סרט שיש בו מילה אחת עם ש' ו-ט'.

 

עריכה:

אילה בנגד, "בוקר טוב, אדון פילדמן"

 

שחקניות:

נטלי עטיה ומורן רוזנבלט, "אודם" (שתיהן מגלמות אותה דמות, בצעירותה ובבגרותה).

 

שחקן:

גור בנטביץ', "אורחים לרגע"

 

מדהים! איזה איש הבנטביץ הזה. כשהוא מגיע, הוא זוכה. ועוד מביס את ששון גבאי. לאיש הזה יש את הקארמה הכי חזק במזרח התיכון, שתדעו. ואולי זה פשוט כשרון ענק. אני מעריץ.

 

סרט תיעודי:

הסרט: "שלטון החוק", של רענן אלכסנדרוביץ'

בימוי: "הדירה", במאי: ארנון גולדפינגר.

ציונים לשבח: "בני דודים לנשק", נעמי לב-ארי; "הדולפין", דני מנקין ויונתן ניר

 

שמעתי ש"הדירה" – שמוקרן ב-35 מ"מ(!) – מעולה, אבל לא יצא לי לראות אותו. על "שלטון החוק", סרט מרתק וחשוב (אבל שבסופו של דבר התאכזבתי ממנו), אני עוד צריך לכתוב בהקדם.

 

פרס חביב הקהל:

"אוסטרליה שלי" של עמי דרוזד.

 

סרט ביכורים:

"עמק תפארת", במאית: הדר פרידליך.

 

 

בימוי:

הגר בן אשר, "הנותנת".

 

הפתעה!! הדר והגר. השליטה של הבמאיות נמשכת.

 

הסרט הטוב ביותר:

"בוקר טוב, אדון פידלמן". במאי: יוסי מדמוני. תסריט: ארז קו-אל. מפיק: חיים שריר.

 

בסופו של דבר הבחירה הבטוחה, הצפויה אבל לדעתי גם הנכונה.

 

זהו. "השוטר" יצא עם שני פרסים נאים, אחד מהם כצפוי לצילום, אבל לא עם פרס סרט הביכורים שהימרתי עליו. "אורחים לרגע" הצליח בכל זאת להפתיע קצת (פרס השחקן). "אודם", קצת כצפוי, עם השחקניות (לדעתי הגיע גם לקלרה חורי). והשוטים הארוכים של הגליל מבעד לעיניהן הכה שונות של הגר בן-אשר והדר פרידליך הקסימו את השופטים.

 

והפסטיבל ה-28 יזכר כפסטיבל הכי נשי של ירושלים. שלושה פיצ'רים של במאיות, ושמונה מהפרסים והציונים לשבח הלכו ליוצרות.

 

מצד שני: כלום ל"איש ללא סלולרי"?

"הדרך חזרה", במאי: פיטר וויר

 

 

גילוי נאות: את שלושת הסרטים הבאים בכלל לא ראיתי בפסטיבל ירושלים. את "13 מתנקשים" ואת "הדרך חזרה" ראיתי בדי.וי.די.שניהם יוקרו בסוף השבוע בירושלים. ולא רק: "13 מתנקשים" יגיע לסינמטק תל אביב בקרוב; והשבוע הגיעה הבשורה ש"הדרך חזרה" יגיע באוקטובר להקרנות מסחריות בישראל, 13 חודשים אחרי בכורתו בפסטיבל טורונטו. במילים אחרות: לקח לחבורת השבויים בסרט פחות זמן ללכת ברגל מסיביר להודו משיקח לסרט הזה להגיע במטוס מאמריקה לישראל.

 

את "מותרות" של דוד אופק ראיתי בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות (הסרט, שהוקרן השבוע גם בירושלים, ישודר בשבוע הבא ביס דוקו).

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.7.2011

 

 

"13 מתנקשים". במאי: טאקשי מיקה.

טאקשי מיקה הוא ככל הנראה אחד הבמאים המופרעים בעולם. ואם לא המופרעים, אז ההיפראקטיביים. לפני כעשר שנים ניסה פסטיבל הקולנוע בירושלים לסמן אותו כמי שכדאי לשים לב אליו ובמשך כמה שנים הביא כמה מסרטיו – הבולט שבהם היה סרט האימה "אודישן". אלא שמאז התברר שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי הפילמוגרפיה של מיקה. האיש הזה מסוגל לביים לעיתים עד כארבעה סרטים בשנה אחת. חלקם יצירות מקושקשות וטראשיות לגמרי, חלקן מושקעות יותר. כל סרט שונה לחלוטין מקודמו. אבל עיקר פרסומו הגיע בזכות העובדה שסרטי האימה היפניים הפכו למוצר מבוקש בעשר השנים האחרונות, ומיקה יצר את האימה שלו מופרעת ואלימה במיוחד (לפעמים. ולפעמים, כמו ב"שיחה לא מזוהה", דווקא לא).

 

לא ברור לי לגמרי מי השפיע יותר על מי – טאקשי מיקה עלך קוונטין טרנטינו או ההפך – אבל לפני כמה שנים דרכיהם נפגשו. מיקה ליהק את טרנטינו למערבון היפני שלנו "מערבון סוקיאקי", ובהשראתו יוצר עכשיו טרנטינו מערבון ג'אנגו בעצמו. ואם תרצו, אפשר להגיד באופן מעט וולגרי ש"13 מתנקשים" עושה לסרטי הסמוראים את מה ש"ממזרים חסרי כבוד" עשה לסרטי מלחמת העולם השניה: גם הומאז' מדוקדק, אבל גם סערה פסיכוטית של פרץ אלימות וירטואוזי, שלא עושה כבוד למקור אלא חוכא ואיטלולא.

 

"13 מתנקשים" מתרחש בימי הסמוראים של יפן, אי שם במאה ה-19, והוא מתרחש דווקא בימי שלום. זה מידע שיתברר כאירוני למדי כשנגיע לסוף הסרט. דווקא בימי השלום האלה מתברר שאחד השליטים הוא סדיסט חסר תקנה. דקות ארוכות משקיע מיקה – שאני חושד שהוא סאדיסט לא פחות מהלורד שנגדו הסרט יוצא – כדי להמחיש לנו עד כמה מרושע ורע לב הוא אותו שליט. הסרט מתחיל בסצינה של חראקירי, התאבדות טקסית. אחד מקציניו של אותו שליט נוטל את חייו. השליט, כנקמה באותו קצין, משתמש בכל משפחתו כמטרות לאימון ירי חץ בקשת, כולל ילדיו. ואז הוא אונס אשה ורוצח את בעלה לנגד עיניה. אשה אחרת הוא לוקח כשפחת מין, לא לפני שהוא קוצץ את זרועותיה, רגליה ואת לשונה ושוחט את כל משפחתה. אני מודה שבשלב מסוים חשבתי להרים ידיים ולנטוש את הסרט. בסרטיו האחרים של מיקה (יוצר שתמיד קצת קשה לי איתו ועם המופרעות שלו) לפחות היה איזושה נימה של הומור המתלווה לאלימות. אבל מזל שלא ויתרתי. אמנם זה מגיע קצת באיטיות, אבל כדי לטפל באותו שליט מרושע מתארגנת חבורת מתנקשים שיוצאים למשימת התאבדות: לצלוח את חילותיו של הלורד ולחסל אותו. וכך, בערך שעה מתחילת הסרט (הנמשך למעלה משעתיים) הסרט נהיה דבר אחר לגמרי: סרט מלחמה מרהיב למדי ועם כוריאוגרפיית קרבות פנטסטית.

 

קראתי כמה וכמה מבקרים מהעולם שמשווים את "13 מתנקשים" ל"שבעת הסמוראים" של קורוסאווה. ואני מניח שמיקה, בכמה שוטים מהודקי קומפוזיציה בתחילה, רצה שנחשוב לדקה או שניים על קורוסאווה. אלא שהסרט דווקא מגיע ממסורת פחות קנונית של סרטי סמוראים, ומנקודת האמצע הוא גם מבהיר שאם ב"שבעת הסמוראים" קורוסאווה ניסה לתרגם את המערבון ליפנית, הרי שסרטו מגיע דווקא ממסורת סרט המלחמה. בחצי השני, זה כמעט "הגשר על נהר קוואיי".

 

 

"הדרך חזרה". במאי: פיטר וויר

גם כאן, כמעט נשברתי רגע לפני אמצע הסרט (שגם הוא נמשך מעט יותר משעתיים). גם כאן אני שמח שנאזרתי בעוד מעט סבלנות, כי החצי השני היה מתגמל בהרבה מהראשון. ההבדל הוא שפיטר וויר הוא במאי שאני ממש אוהב (להבדיל מטאקשי מיקה, שאני מסוגל להישאר אדיש אליו). וויר, להזכיר, ביים את "המופע של טרומן", אבל מבחינתי הוא הבמאי האדיר של "גליפולי" ו"העד". "הדרך חזרה" הוא סרטו הראשון מאז "אדון ומפקד" מ-2003, סרט מלחמה ימי שממש אהבתי (ושהיה מועמד לאוסקר). יחסית לסרטיו גבוהי הפרופיל, "הדרך חזרה" קצת נותר פרויקט יתום שלא ממש זכה לתשומת לב (חוץ ממועמדות לאוסקר על האיפור). אני יכול להבין למה: הסרט נהיה מדהים, כאמור, רק כעבור שעה של צפייה. וגם אז, למרות ערכים קולנועיים גבוהים, הוא נותר סרט על הישרדות מול איתני הטבע שכמותו כבר ראינו, ולאו דווקא בהנאה.

 

ראשית, הסיפור שמדווחים לנו בפתיחה שהוא אמיתי (למרות שכבר נשמעו השגות על אמיתותו): בתחילת שנות הארבעים מגיעה קבוצת אסירי מלחמה לגולאג בסיביר. כמה מהם מחליטים לברוח מהכלא בדרך מקורית: לצעוד ברגל את כל ערבות הקרח של סיביר. כותרת הפתיחה מסגירה את סוף הסרט כבר בתחילה: הם צעדו אלפי קילומטרים, חצו את סיביר, עברו מדברים, הגיעו לסין, משם לטיבט, אז שמצאו מקלט וחופש לבסוף בהודו. לפחות אלה ששרדו את המסע.

 

וויר, שעוסק לא מעט בהישרדות בסרטיו, מתחיל את הסרט באופן לא מרשים. בתור במאי שתמיד עובד עם תסריטים מעולים, ובוחר בנתיבים הקולנועיים הלא-מובנים-מאליהם, הפתיחה הסוקרת את תנאי כליאתם של האסירים ותחילת בריחתם, לא מצליחה לסחוף. רק בהמשך הסרט פתאום הסע הופך לחווייה קולנועית מפעימה. ואולי זה לא קשור דווקא לוויר אלא לדיוויד לין: יש משהו בסרט הזה ובאקלים המשתנה שלו שמזכיר מסע בין סרטי דיוויד לין: הכפור של "דוקטור ז'יוואגו", המדבר של "לורנס איש ערב" ולבסוף – "המעבר להודו".

 

אבל אותי לכד בעיקר הקטע במדבר. שם ההשוואה ל"לורנס איש ערב" הופכת ככל הנראה להומאז' מפורש, ובעיני לפחות זה הומאז' אדיר ונפלא. סצינת הפטה-מורגנה של "הדרך חזרה" נהדרת, והאופן שבו משתמש וויר במסך הרחב והסינמסקופי כדי למקם את דמויות כנמלים זעירות על פני המדבר העצום הם מהשוטים והסצינות היפים שראיתי באחרונה.

 

ובין "הגשר על הנהר קוואיי" מ"13 מתנקשים" ושאר ההומאז'ים מ"הדרך הביתה", שני האפוסים האלה בעיקר גרמו להיזכר כמה אני אוהב את סרטיו של דיוויד לין.

 

 

"מותרות", במאי: דוד אופק

אין לי מושג איך דוד אופק עושה את זה. איך הוא יוצא לעשות סרט שעל פניו נראה חשוב אמנם, אבל שיש לו פוטנציאל להיות לא כל כך מעניין, ולהצליח למצוא בתוך הכאוס הפוליטי והבטחוני הבלתי נסבל של משבר הומניטרי את הפינות הכי סוריאליסטיות, אלה שלכאורה הופכות את כל הסיפור לקומדיה, אבל כזאת שרק מדגישה עד כמה המצב למעשה טראגי. וסהרורי.

 

לכאורה זהו מסמך עיתונאי בעל חשיבות: "מותרות" מספר על המצור שהטילה ישראל על עזה, ושמנע הכנסת מוצרים רבים לשטחם. אבל במקום להגיש מסמך פוליטי שמסביר לנו למה המצור רע או טוב – איש-איש על פי עמדותיו הפוליטיות ומידת האמפתיה שלו למצוקתו של האחר – מוצא אופק כמה דוגמאות קטנות שימחישו לנו מה זה המצור הזה. אחת הדוגמאות האלה נראית כאילו נתלשה הישר מתוך סרט של פליני. זו דוגמה כה מטורללת שקשה להתאושש מכך שהיא לא בוימה לטובת הסרט. קבלו את "הספינה שטה", בגרסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אופק וצוותו מצלמים ספינת מסע שהיא בעצם רפת שטה, ושעליה טעונים עשרות עגלים בדרכם לשחיטה בעזה. אלא שבאמצע המסע הימי מגיעה ההחלטה מצד ישראל שלא יוכנסו יותר פרות לשטחי עזה. מעתה, קובעת ישראל, בעזה יאכלו רק בשר קפוא, לא בשר טרי. אבל הסרט לא נוגע בדיאטה של העזתי הממוצע, אלא ממחיש מה החלטה הזאת עושה לעשרות עגלים שבתחילה תקועים על ספינה בלב ים, ואז הופכים בעצמם לפליטים, סגורים במחנה פליטים משל עצמם, הולכים והופכים לפרים בוגרים, חולים ועצבניים בישראל, ושממוטטים כלכלית לא רק את הסוחר הערבי שייבא אותם, אלא גם את החוואי הישראלי שמנסה לעשות לכולם טובה ולאחסן את הבקר ברפתו עד שיוחלט מה ייעשה איתם. ההברקה הגדולה ב"מותרות" היא האופן שבו הוא מראה איך הסגר הזה היה, בלא מעט מקרים, בומרנג שבעצם פגע בישראלים ולא רק בערבים.

 

"היו זמנים באנטוליה", במאי: נורי בילגה ג'יילון

אם אתם מספיקים, ואם אתם אמיצים, ואם יש בכם תשוקה אמיתית (אבל אמיתית) לקולנוע מהסוג הכי יוצא דופן רוצו היום לראות את "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילגה ג'יילון. אם אתם, כמוני, מעריציו של ג'יילון, התכוננו להיות מופתעים ואולי אף מאוכזבים לכמה וכמה דקות (מתוך 150 דקות הסרט), שכן להבדיל מסרטיו הקודמים של הבמאי הטורקי האדיר הזה נדמה שהסרט הזה רב מלל ומרובה עלילה עד להתפקע. איפה הם השוטים הארוכים-ארוכים, המתבוננים בעננים, בדממה, ובעלילה המרוחה דק-דק על פרוסת הלחם שהיא הסרט, וכמעט שאינה מורגשת? אבל ג'יילון מנצח את כולנו – לפחות את המתמידים שבינינו – ורק אחרי למעלה משעתיים של סרט, הניסוי שהוא מעמיד בפנינו מתחיל להתחוור ולהצטלל.

 

עלילת "היו זמנים באנטוליה" מתפרסת על פני לילה ובוקר אחד בחייהם של צוות בילוש שיוצא אל איזורי הספר של טורקיה בחיפוש אחר גופתו של קורבן רצח. אם בסרטיו הראשונים חשתי שג'יילון הוא תלמיד מצטיין של טרקובסקי (הוא לא הסתיר את זה, "מרוחק" שלו הכיל הומאז' מובהק ל"סטאלקר"), "היו זמנים" נראה כמו גרסה שלו ל"זכרונות מרצח" של בונג ג'ון הו (וזו, בסופו של דבר, אולי האכזבה העיקרית והיחידה שלי מהסרט, כי פתאום נראה לי שג'יילון קצת מזפזפ בין במאים מצטיינים במקום להינעל על סגנון יציב משל עצמו).

 

במשך שעתיים, נוסעים השוטרים והחשודים בדרכים, מחפשים את הגופה, במסע שכולו שלומיאליות אחת גדולה. אבל במשך שעתיים אנחנו מכירים כל אחד ואחד מהמשתתפים במשלחת ושומעים כמות אינסופית של סמול-טוק. לרגעים זה נראה חסר כל תכלית, ואילולא לא היה בסרט הזה שוט אחד שאינו מדהים ורב עוצמה מחשבות על כניעה לו ופרישה ממנו לא היו בלתי מוצדקות. אלא שאז, בסוף (שדווקא אינו וירטואוזי קולנועית) עושה לנו ג'יילון דווקא בית ספר לתסריטאות. רק בסוף אנחנו מבינים בעצם מי מבין כולם בחבורה הזאת היה גיבור הסיפור, וג'יילון הופך את היוצרות ומראה שדווקא מה שחשבנו שהיא העלילה הראשית היא עלילת המשנה, ומה שנראתה כמו אנקדוטה במהלך הלילה היא למעשה עיקר תכליתו של הסרט כולו.

 

יש לכם עדיין שתי הזדמנויות לראות את הסרט – הטוב בסרטי הפסטיבל, בסיכומו של דבר (בעיני): היום ב-20:00 בלב סמדר, ומחר (שישי) ב-14:14 בסינמטק 1.

 

==============

 

דברים ששמעתי במסדררונות הסינמטק, השבוע:

 

– דובר קוסאשווילי מתחיל לצלם את סרטו החדש, "רווקה פלוס", ב-1 אוגוסט. הסרט הזה נשמע קליל בהרבה מסרטו האחרון. הוא הציג אותו בפרויקט הפיצ'ים של פסטיבל ירושלים לפני שנה. קוסאשווילי, שנמצא כנראה בשוונג יצירתי, כבר הציג פרויקט חדש באירוע הפיצ'ינג של השנה: הסרט "מרלין", על פי תסריט של שרה עזר (שהיתה שותפה לכתיבת "סוף העולם שמאלה"). הסרט, מספר על זונה בבית שאן של 1964. על פי המידע בחוברת אירוע הפיצ'ינג, צילומי "מרלין" יתחילו באמצע 2012.

 

– גור בנטביץ' מתחיל לצלם את סרטו הארוך החדש, הראשון שלו מאז "משהו טוטאלי" מלפני 11 שנה, בספטמבר. בנטביץ' נמצא היום בפסטיבל כשחקן ראשי בסרט "אורחים לרגע", שביימה אשתו, מאיה קניג.

 

– הייתי אמור להעלות פוסט לסיכום אירוע הפיצ'ינג של השנה, אבל לפסטיבל דחיפויות משלו. אז לא מאוחר מדי לעדכן ש"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא היה הסרט שזכה בפרס הראשון בפיצ'ינג (לצד ״שלוש אחיות״ של סוהא עראף, ופרס מיוחד ל"בלתי נמנע", סרטם של יונתן גורפינקל ורונה סגל). סרטה של לביא כבר זכה לחבילת תמיכה מטעם פסטיבל סאנדאנס.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את הסוס השחור! הסרט הקטן שאיש לא שם לב אליו במירוץ שפתאום עשוי להסתמן כמי שנותן ספרינט ומביס את הסוסים הבכירים. למרות שהיו כמה וכמה סרטים מעניינים וטובים בפסטיבל השנה ("השוטר", "בוקר טוב, מר פידלמן", למשל) התחוש שאני יוצא ממנה עם הפסטיבל היא של מועקה גדולה. צפייה בכל הסרטים ברצף היתה חוויה מצטברת קשה, הסרטים דכדכו אותי כהוגן. ואז הגיע "אורחים לרגע", סרט הבכורה של מאיה קניג, שפשוט הגיע והקסים אותי לגמרי. "אורחים לרגע" מצטרף ל"2 בלילה" על תקן הסרטים הקטנים והמקסימים שפשוט גדושים בחן, שנינות, סקס-אפיל, ויש בו עסיסיות קולנועית צעירה ומקסימה (ואפשר להקרין אותם זה לצד זה, שכן בעיקרם שניהם סרטים על שני אנשים במכונית, האחד "2 בלילה", השני "2 בצהריים")

 

ולא הייתי לבד: טבלת המבקרים שלנו חושפת שהסרט מזנק – על שברירי נקודה – למקום הראשון, ופותח את התחרות מחדש באופן מפתיע למדי. אם השופטים חווים את התחרות כמוני, הרי שמשב הרוח הקריר והמרענן של "אורחים לרגע" עשוי לקבל תשומת לב יוצאת דופן כשהם יישבו לשיחת הסיכום שלהם מחר. או שלא. ההכרזה על הזוכים בפרסים תתקיים ביום שישי ב-16:00.

 

הנה הטבלה המלאה, בתום הקרנת עשרת סרטי התחרות*:

 

	"השוטר"	"אודם"	"אחותי היפה"	"רסיסי אהבה"	"עמק תפארת"
מאיר שניצר	4	2.5	3	2	2.5
שמוליק דובדבני	4				2
אבנר שביט	4	3	1	0.5	2
איתן וייץ	2	2	4	3
אורון שמיר	3	2.5	3	2	4
יאיר רוה	4	2.5	2	1.5	3.5
ממוצע	3.5	2.5	2.6	1.8	2.8

 

	"בוקר טוב, אדון פידלמן"	"אוסטרליה שלי"	"הנותנת"	"איש ללא סלולרי"	"אורחים לרגע"
מאיר שניצר	4		2.5		3
שמוליק דובדבני	4
אבנר שביט	2	3.5	2	2	4.5
איתן וייץ	3	2	4	3
אורון שמיר	4	3		3.5	3.5
יאיר רוה	4	2.5	2	3	4
ממוצע	3.5	2.75	2.6	2.8	3.75

 

 

*) נותרה הערב רק ההקרנה של "סלסה תל אביב" של יוחנן ולר, אבל אני – ונדמה לי שאני לא היחיד – כבר עוזב את הפסטיבל היום ולא אראה אותו. אם יהיו מספיק ממבקרי הטבלה שיצפו בו, אוסיף אותו מחר. אבל תרשו להיות רע לב ולהמר שהוא לא מאיים על מקומם של אף אחד מהסרטים בצמרת.

יש לנו תיקו! דירוג המבקרים שלנו מסמן את "בוקר טוב, אדון פידלמן" כמי שעומד ראש בראש מול "השוטר" עם נתוני ציון זהים ממש. זה מסתדר מצוין עם התחזית שלי: "פידלמן" זוכה בפרס חג'ג' ו"השוטר" זוכה בפרס סרט הביכורים. התחרות העזה יותר תהיה בקטגוריית הצילום: ל"פידלמן", "השוטר", "הנותנת" ו"עמק תפארת" יש צילום נהדר שראוי לפרס.

 

עוד תחזיות? ששון גבאי זוכה בפרס השחקן בפסטיבל. נראה לי בטוח. בתיה בר מ"עמק תפארת" או הבנות מ"אודם" בשחקניות.

 

הטבלה הקודמת, עם חמשת הסרטים הראשונים בתחרות העלילתית, נמצאת כאן. הנה הטבלה השניה, עם סרטי היומיים האחרונים:

 

	"בוקר טוב, אדון פידלמן"	"אוסטרליה שלי"	"הנותנת"
מאיר שניצר	4		2.5
שמוליק דובדבני	4
אבנר שביט	2	3.5	2
איתן וייץ	3	2	4
אורון שמיר	4	3	3.5
יאיר רוה	4	2.5	2
ממוצע	3.5	2.75	2.8

אחרי שאתמול הוקדש לאירועי משפחה, היום חוזרים לפסטיבל בכל הכוח.

 

הנה זה בא, הרגע הזה בפסטיבל קולנוע שאני קורא לו המגה-מיקס, בו מרוב שרואים סרטים, כל יצירה מתחילה לשוחח ולקרוץ לעמיתתה. זה עולם קטן מאוד – של נושאים ושל שחקנים – וצירופי המקרים בין הסרטים פשוט מדהימים.

 

על הדמיון המפתיע בין "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"הערת שוליים" כבר עמדנו כאן.

 

אבל מה הקטע של רות גלר עם פסנתרים השנה? ב"עמק תפארת" היא חברת קיבוץ עם פסנתר בחדרה ועם תחושת החמצה מקריירה בנגינה שנלקחה ממנה לטובת הקיבוץ; וב"בוקר טוב, אדון פידלמן" היא מגלמת (בתפקיד קטנטן) אלמנה שבעלה הותיר לה פסנתר סטיינוויי עתיק.

 

ומה הקטע עם גיבור שאשתו בהריון? זה קורה גם ב"השוטר" וגם ב"פידלמן".

 

ומה הקטע עם מאבקי ירושה סביב נגריות? ב"רסיסי אהבה" רוצים למכור/לעקל את הנגריה המשפחתית. ב"אדון פידלמן" מתנהל מאבק ירושה סביב סדנת רסטורציית הריהוט המשפחתית.

 

 

ושלושה סרטים כפריים (אחד במושב, שניים בקיבוץ): "עמק תפארת" ו"אוסטרליה שלי" בקיבוץ, ו"הנותנת" במושב. גם ב"עמק תפארת" וגם ב"הנותנת" שוטים נכבדים מהסרט מוקדשים לגיבורה רוכבת על אופניה מצד אחד של הפריים אל הצד השני במבט רחוק על רקע נופי הצפון.

 

והאם אי אפשר לקרוא ל"אודם" "הנותנת"?

 

ומה הקטע של הבמאים עם הסיפור של האמהות שלהם? גם "אחותי היפה", גם "רסיסי אהבה" וגם "אוסטרליה שלי".

 

ולאן נעלמה העברית מהסרטים הישראלים השנה: גם "אודם" וגם "אוסטרליה שלי" הם סרטים כמעט נטולי עברית.

 

וכמה הלוויות ראינו בפסטיבל הזה. שני הסרטים הראשונים במקבץ הסרטים הקצרים של פרס האקדמיה האירופית נפתחו בהלוויה. "אדון פילדמן" נפתח בהלוויה. "אחותי היפה" מתרחש בחלקו בבית קברות. "רסיסי אהבה" נפתח בצוואתה של הגיבורה בו היא מצווה איך תהיה קבורתה. ב"עמק תפארת" יש הלוויה באמצע. ב"השוטר" יש אזכרה בבית קברות. אפילו ב"אוסטרליה שלי" יש ארון קבורה.

 

================

 

"הנותנת". במאית: הגר בן אשר

 

כשהתחיל "הנותנת" התמוגגתי: סוף סוף סרט ישראלי בסינמסקופ (השני השנה היה "הערת שוליים"). וסצינת הפתיחה נהדרת. אבל אז מגיע ההמשך: בו בן-אשר מביימת את עצמה עורכת מפגשים מיניים עם ארבעה גברים שונים. ומכאן הפסקתי להבין מה קורה מולי: מי זאת הדמות הזאת? למה היא עושה את מה שהיא עושה? ולמה הבמאית עושה את זה לעצמה? ומה, לכל הרוחות, היא אומרת בסרט הזה על כל הג'נדר שלה? היא מנסה להיות יותר לארס פון-טרייר מלארס פון-טרייר. הוא יגרום לקתרין ברייה להסמיק. מה שכן: הסרט הוא שיפור משמעותי בעיניי בהשוואה ל"משעולים", סרט שהיה לי קשה מנשוא איתו. משהו שנותר סתום ב"משעולים" בעיקר במערכות היחסים (הכה מטרידות) בין הג'נדרים נראה פתור יותר בסרט הארוך, אם כי מיליטנטי למדי. אני מקווה ש"הנותנת" הוא הרחבה ל"משעולים" ולא שיתברר שמעתה זה הנושאים ואלה הנופים היחידים בהם תעסוק בן-אשר בקריירה הקולנועית, שאני שומר את הזכות להמשיך ולהיות סקרן כלפיה.

 

(ועכשיו, בעודי כותב, יושבת מולי רונית ידעיה, שבעלה הוא מנהל "מנשר", בית הספר ממנו יצאה בן-אשר, ומסבירה לי למה הסרט הזה מדהים, נפלא, מהפכני וחשוב).