ספייק ג'ונז חזר לעבוד עם הביסטי בויז, אז זה אומר שהגיע הזמן שמישל גונדרי יחזור לעבוד עם ביורק. אז הנה: הקליפ החדש שלו לסינגל החדש שלה, "קריסטליין":

אנדרו גרפילד יצא אנושי ומקסים כשהגיע לקומיק-קון, מחופש לספיידרמן והצהיר על עצמו שהוא בראש ובראשונה מעריץ של הקומיקס ואסיר תודה על ההזדמנות לגלם את פיטר פרקר. הנאום הנרגש שהוא הקריא יצר לפחות לרגע תחושה שגרפילד עוד עשוי להיות הפיטר פרקר המושלם, או לפחות שחקן שמזדהה טוטלית עם דמות אותה הוא מגלם. צפו, זה חינני למדי:

===================

ה"אובזרבר" הלונדוני כתב על תופעת הטרולים בבלוגים. אחת הדמויות בהן עוסקת הכתבה היא המגיב LexG, אחד הקבועים בבלוג של ג'פרי וולס. באייטם הזה על הכתבה כותב וולס קצת על LexG ועל יחסיו איתו; ובתגובות, אותו מגיב כפייתי מסביר איך קרה שהוא לא היה זמין לתת לכתב של ה"אובזרבר" תגובה, ובכך החמיץ הזדמנות להגיע לפריים-טיים של התקשורת העולמית.

למזלי, יש לי בבלוג שלי רק שני טרולים של ממש. שניהם איתי כאן ממש מראשית הבלוג, כבר חמש שנים וחצי. באופן משונה, אני רואה לא מעט קווי דמיון בין אחד מהם ובין LexG: פטיש כפות רגליים. כנראה שהפטיש הזה מגיע יחד עם הפרעה כפייתית, חוסר שליטה בזעם וסינדרום טורט. לפני כמה שנים החלטתי שלא לאפשר לטרולים שלי להמשיך להגיב כאן, שכן כל תגובה שלהם רק מלאה ארס, זוהמה, קללות, לשון הרע וסחי. וכך, כל בוקר אני צריך לנקות את איזור התגובות מהשאריות שלהם, אותן הם מקפידים להשאיר כמעט כאן כל לילה (ואגב, לא רק אצלי. אני מוצא אותם גם באתרים אחרים).

================

לפני רגע הוא אמר שהוא פורש מעשיית סרטים ועכשיו סטיבן סודרברג חוזר עם לא פחות משני סרטים שיעלו באמריקה בהפרש של כחמישה חודשים זה מזה. שניהם נראים סרטי מתח ופעולה ז'אנריים למדי, חסרי ייחוד, שאילולא העובדה שסודרברג חתום עליהם ספק אם הייתי בכלל מתעכב עליהם. למעשה, בגלל העובדה שסודרברג, אחד הבמאים הכי חכמים והכי שכלתניים בהוליווד, חתום עליהם אני מלא תקווה – ואני מאמין שכך הוא הדבר – שיש בשני הסרטים האלה עומקים שהטריילרים מחביאים מאיתנו. אבל כלפי חוץ נדמה שסודרברג בחר בדרך הפרנסה, בה צעדו לפניו יוצרים כמו בארי לווינסון ופיליפ נויס, שניהם במאים שגם כשהם עושים דברים לא ייחודיים, תמיד יש בהם משהו מסוים שהוא קצת מעל השאר.

הראשון הוא "Contagion", סרט על וירוס שהופך למגיפה (שבכורתו ככל הנראה תהיה בפסטיבל ונציה בספטמבר). נראה כמו "התפרצות" של לווינסון וולפגנג פיטרסן, לא?

השני הוא "Haywire", סרט ריגול שייצא בינואר. נראה כמו "סולט" של נויס, לא? ומה הקטע עם הקריינות בטריילר? חשבתי שכבר הפסיקו עם קריין בטריילר, חוץ מסרטי ילדים. אבל… לם דובס חתום על התסריט. התסריטאי של "עיר אפלה", "קפקא" ושל "The Limey". זה חייב להיות סרט חכם יותר ממה שנראה בטריילר. פשוט חייב.

מרתק לא פחות הוא שסודרברג, כהרגלו, גם צילם את שני הסרטים האלה (יש רגעים ב"Haywire" שמזכירים את "טראפיק" מבחינת הצילום), ובשניהם הוא עובד על שני מלחיניו הקבועים: קליף מרטינז הלחין את "Contagion" ודיוויד הולמס הלחין את "Haywire". ושני הסרטים, בגלל שלשניהם שם עם מילה אחת, מהווים כר פורה לעשיית בושות מצד מפיצינו (שלא אוהבים שמות עם מילה אחת). וכך "Contagion" במקום להישאר "מגיפה" או "הדבקה", יוכל להפוך בעברית ל"וירוס קטלני". ו"Haywire", במקום להישאר באיזור ה"יצאה משליטה" שנשארים נאמנים לשם המקורי, יוכל להפוך ל"סוכנת קטלנית" או "מרגלת מחשמלת".

מייק גודרידג' מ"סקרין דיילי", גיבור הפוסט הקודם שלנו, חוזר היום עם אייטם נוסף שמנסה להמר מה יהיו הסרטים הבולטים בתחרות הרשמית בוונציה. הפרסום הרשמי מטעם הפסטיבל יהיה ביום חמישי. בימים האחרונים אני שומע סביבי על יוצרים שקיבלו תשובות (שליליות). וגודרידג' טוען ש"ההתחלפות" של ערן קולירין יהיה שם.

אתמול, כשהתבשרנו ש"ההתחלפות" פרש מתחרות האקדמיה הישראלית לשנה זו ויתחרה רק בשנה הבאה, זה גרם לי לתהות אחת משתי תהיות. האחת היא שהסרט אכן התקבל לוונציה, ושיוצריו (ואולי גם ראשי פסטיבל ונציה) העדיפו שהקרנתו הראשונה תתקיים בפסטיבל ולא בהקרנת אקדמיה צוננת בסינמטק תל אביב. וזו החלטה נכונה מאוד. אני, למשל, חושב ש"לבנון" נפגע מכך שהגיע לוונציה אחרי פרסי אופיר, ואם היה מחכה שנה, הוא היה יכול להיות סרט דומיננטי יותר בפרסי אופיר של השנה שאחרי. עכשיו רק נשאלת השאלה האם לגודרידג' יש מקורות המקורבים להפקת "ההתחלפות" או לפסטיבל ונציה כשהוא כותב את מה שוא כותב, או שזו ספקולציה (הגיונית למדי) בלבד?

האופציה השניה מדאיגה יותר, ואותה נגלה ביום חמישי, כשתתפרסם רשימת הסרטים בוונציה. אם "ההתחלפות" לא שם, אני מניח שקולירין ושות' ירצו לעבוד על הסרט עוד קצת, להדק, לשייף, לגמר, ולשלוח אותו לסאנדאנס.

ותוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה עונה לי קולירין לשאלתי מה קרה שסרטו בסוף לא יתחרה באקדמיה השנה, והוא עונה לי שהסיבה פרוזאית לחלוטין: "ביום שישי שי גולדמן (צלם הסרט, י.ר) ואני צפינו לראשונה בעותק הדיגיטלי של הסרט שאמור היה להיות מוקרן לאקדמיה (עותק הפילם עדיין לא מוכן), לצערנו היו בעותק מספר טעויות ופגמים. מאחר שהמעבדה של הסרט היא בגרמניה לא הייתה שום אפשרות לתקן את הבעיות ולהספיק להקרנות האקדמיה".

מכאן אני מבין שהעותק כבר גמור וסגור. מה שאומר שגודרידג' כנראה קלע בול וקולירין יתחרה בוונציה.

לצידו, ככל הנראה: דיוויד קרוננברג החדש; רומן פולנסקי; טוד סולונדז; אייבל פררה, וויליאם פרידקין; סרטו השני של סטיב מקווין, אחרי "רעב" המופתי; "אנקת גבהים" של אנדראה ארנולד; הסרט של מדונה כבמאית, הסרט החדש של סטיבן סודרברג, וסרט הריגול האמריקאי של תומס אלפרדסון (הבמאי של "הכניסו את האדם הנכון"), על פי "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה.

עדכון, חצות: עכשיו גם "וראייטי" מדווחים ש"ההתחלפות" ככל הנראה יהיה בוונציה. עוד שמות מהדיווח ב"וראייטי": הסרטים החדשים של מרג'ן סטראפי ווינסן פרונו ("פרספוליס"), שנטל אקרמן, יורגוס לנטימוס ("שן כלב"), ג'ונתן דמי ועמנואל קריאלזי.

================

ועוד פולו-אפ לאייטם של הבוקר: קלטתי את זה ממש באיחור, אבל בכל זאת. אם אנשי פסטיבל ירושלים כה נרעשו מהבעיה האתית שבשילובו של מישל ריאק בתחרות העלילתית איך זה שהם לא נרעשו מנוכחותה של מריאן ברגמן בצוות השיפוט הדוקומנטרי? ברגמן היא אחת היועצות לפרויקט גרינהאוס, החממה הדוקומנטרית הים תיכונית שפועלת לצד הקרן החדש לקולנוע. החממה הזאת הפיקה השנה את "בני דודים לנשק" ואת "הדולפין", שניהם סרטים שזכו בציונים לשבח מצד השופטים התיעודיים בירושלים. אז למה את הפרס ל"עמק תפארת" הם הזדרזו לבטל ואילו את הפרס לתיעודיים לא? אולי כי אף אחד, עד עכשיו, פשוט לא שם לב לזה.

ושיהיה ברור, אני חוזר על עמדתי: מרגע שפסטיבל בחר בשופטים לתחרות הוא אומר "אני סומך עליהם", וידוע שהדינמיקה בצוות שיפוט מורכבת ווסערת ומלאה אידיאולוגיות ואג'נדות, ולכן פרסים בפסטיבל הם עניינן כה מסעיר, לרוב שנוי במחלוקת, ולא תמיד קל לחיזוי. זה חלק מהמשחק. בקיצור, מישהו מסינמטק ירושלים צריך לטוס למישל ריאק עם זר פרחים ובונבוניירה וחיוך גדול, לתת לו חיבוק ולבקש סליחה.

================

אני מעלעל באתר של פסטיבל סארייבו שמתקיים בימים אלה – עוקב אחרי ארי פולמן, יו"ר חבר השופטים ואחר הגר בן-אשר, שסרטה "הנותנת" משתתף בפסטיבל – ומתקנא באתר של הפסטיבל. פסטיבל סארייבו דומה בגודלו ובמעמדו לפסטיבל ירושלים, וחלק מהסרטים שהיו בירושלים עברו ישירות לסארייבו. ובאתר, ליד כל סרט מצוין מה פורמט ההקרנה שלו: 35 מ"מ, בטא, בטא היי דפינישן או DCP. בעיניי זה נתון כה חשוב בפסטיבל קולנוע (ובעצם, בכל בית קולנוע – ובארץ אין לכם מושג לפני קניית הכרטיס אם אתם נכנסים להקרנת סרט מפילם או הקרנה דיגיטלית). מעניין אם האתר של פסטיבל חיפה כבר יהיה עדכני יותר.

חיכיתי לזה, והנה זה בא: מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", שהיה בחבר השופטים העלילתי של פסטיבל ירושלים כתב סוף סוף את הסיכום שלו לפסטיבל והוא מתייחס בו בעיקר לפרשת פסילת הפרס לסרט ביכורים לסרט "עמק תפארת". חיכיתי כבר לקרוא או לשמוע מישהו שידווח על ההתנהלות בתוך חדר השופטים, והנה זה סוף סוף הגיע.

גם מדבריו של גודרידג' לא מסתמן שההתנהלות של פסטיבל ירושלים היתה נכונה. קודם כל, כותב גודרידג', שאף אחד מאנשי הפסטיבל לא עידכן את שאר השופטים בכך שעשויה להיות איזושהי בעיה עם נוכחותו של מישל ריאק, מנהל ארטה צרפת, ושהוא אמור להיות מנוע מלדון בסרט זה או אחר. שנית, מבהיר גודרידג' שהדיון סביב הסרטים בקרב השופטים נעשה באופן שקול והגון. גודרידג' ערב לריאק שכל החלטה שהוא קיבל וקידם נבעה מטעמו האישי ולא מהשתייכותו התאגידית. גודרידג' מדגיש את ההחלטה הפרדוסקלית של הפסטיבל בכך ששני הסרטים הבולטים האחרים בתחרות ובקרב הזוכים, גם הם במידה כזו או אחרת בני טיפוחיו של ריאק ("השוטר" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן"), שכן הם טופחו בשנים קודמות באירוע הפיצ'ינג השנתי בפסטיבל, שבראשו עומד (או שמא, עמד) אותו ריאק. גודרידג' טוען שבניגוד לרושם שהנהלת הפסטיבל יצר, ריאק הוא איש עם אינטגריטי.

אבל חציו השני של מאמר הסיכום של גודרידג' מעניין לא פחות. הסרט הישראלי שגודרידג' הכי אהב בפסטיבל היה "השוטר" של נדב לפיד. הוא כתב עליו ביקורת נרחבת ונלהבת למדי בנפרד. גודרידג' כותב במאמר הסיכום שלו מירושלים: "הדבר שהכי עניין אותי הוא התגובה הקוטבית לסרט 'השוטר'. אני חשבתי שזה הסרט הכי מלהיב בפסטיבל, שמסמן את בואו של קול קולנועי חדש ובטוח בעצמו. הקהל המקומי, לעומת זאת, הגיב אליו באופן מעורב, וחלקו אף הביע שאט נפש ממנו. גם חבר השופטים שלנו היה מפולג לגביו (הערה שלי: נדמה לי שגודרידג' רומז כאן על פיצול בין השופטים הישראליים בין שופטים הזרים? כי ההמשך די מחזק את זה).

"זה רק עזר לי לבסס תיאוריה ישנה שלי שבה האופן שבו קהל מקומי מגיב לסרטים שונה באופן משמעותי מאשר התגטבה של קהל זר. ראו, למשל, את האיבה של המבקרים הספרדיים כלפי פדרו אלמודובר, שנחשב לאחד הבמאים הגדולים בעולם מחוץ למולדתו…

(רגע, כאן גודרידג' קצת עושה בלאגן. יש שתי תגובות שונות. המבקרים הספרדיים העריצו את אלמודור, הם התחילו לשנוא אותו רק כשהוא נהיה אליל בינלאומי. זה מקרה מובהק של צרות עין. הבעיה היא שבאמת יש יוצרים מקומיים שמתקשרים יותר טוב עם העולם מאשר עם הקהל המקומי. בישראל הדוגמה הכי מובהקת לכך היתה בעבר עמוס גיתאי. מישהו שיודע לדבר פסטיבלית שוטפת. צאי מינג ליאנג, למשל, אחד הבמאים הכי נערצים בעולם הפסטיבל בעולם, זוכה לבוז או סתם להתעלמות בטייוואן, בה הוא חי. יש הבדל בין "אין נביא בעירו"* ובין "אנחנו שונאים את זה כשהחברים שלנו נהיים מפורסמים"**. נדמה לי שנדב לפיד נמצא ברובריקה הראשונה, ואילו – נגיד – יוסף סידר נמצא ברובריקה השנייה).

ממשיך גודרידג':

"'השוטר' בוודאי יעבוד יותר טוב בלוקרנו, שם הוא נבחר להשתתף בתחרות הרשמית, מאשר בישראל, שם הסגנון האגרסיבי שלו והנושא השנוי במחלוקת שלו כנראה נגעו בעצב חשוף מדי".

"השוטר" כנראה ייצא לבתי הקולנוע בארץ בסוף אוגוסט. איך ואיפה וכמה עוד לא ברור. אני שותף לדעתו של גודרידג': זהו בהחלט אחד הסרטים הכי מרתקים קולנועית שראיתי בארץ הרבה זמן. ובימים אלה הוא גם מאוד מדויק מבחינה פוליטית/אקטואלית: אחת הנקודות המרכזיות בסרט היא האופן שבו המלחמה האידיאולוגית בישראל אינה כבר בין יהודים לערבים, אלא בין יהודים ובין עצמם בענייני מעמד וצדק. מהבחינה הזאת, מה שקורה בסרט (באופן סמלי ומוקצן) הוא כמעט נבואה לעימותים שמתחוללים כעת בין מפגינים ובין שוטרי יס"מ בתל אביב וירושלים.

נשאלת השאלה: האם ציבור הצעירים והסטודנטים שמפגינים כעת (או מזדהים איתם בבית) יאמצו את "השוטר" כסרט שמייצג את המאבק שלהם, כשגריר של דור. האם "השוטר" יהיה ה"איזי ריידר" של תנועת האוהלים של ישראל 2011? כזכור, "איזי ריידר" הפך לסרט של תנועת הקאונטר-קאלצ'ר לא רק בגלל תכניו, אלא דווקא בגלל הרדיקליות הסגנונית שלו, האנטי בורגנית. האם צעירי תל אביב ישכילו לאמץ סרט שגם קורא תגר אסתטי על הממסד? האם הקהל שידע לחבק את "סרט לבן" (למשל), ולשאול שאלות הקשורות לשפה האסתטית של הסרט והיחס שלו למשמעות, לאירוניה ולמוסר ההשכל הלאומי, יידע להפעיל אותם כלים כשזה מגיע לסרט מקומי?

החוויה המקומית בארץ עד כה תומכת באבחנה של גודרידג': לקהל נוח להתמודד עם אתגרים קולנועיים זרים, אבל מעדיף את הקולנוע המקומי נוח ומוכר ונגיש. אבל בקיץ של התעוררות מהפכנית, יהיה מקסים לגלות ש"השוטר" הופך לסמל של מהפיכה.

*) הבשורה על פי מתי

**) הבשורה על פי מוריסי

כדאי לכם לראות הערב (ב-23:00, ערוץ 2) את הסרט התיעודי "עירק'נרול" שביימה גילי גאון. הסרט בוחר אתגר לא פשוט: לספר את סיפורם של צמד אחים – האחים אל-כווייתי – שהיו אלילי מוזיקה בעירק, המוזיקאים הנערצים על המלך, שהחליטו לעזוב שם הכל ולעות לישראל וכאן גילו עולם שלא ידע להעריך ולכבד אותם. המוזיקה הפכה לעיסוק צדדי באירועים והפרנסה היתה קשה. יש כאן כמובן את העניין החברתי, של עולים חדשים מעירק שמגיעים למדינה הנשלטת על ידי אשכנזים שמנסים להלבין את התרבות, ומעלימים כל מה שאינו אירופי. אבל האתגר המורכב יותר הוא זה: איך לגרום לאזניים של מישהו כמוני – מהעדה הלא נכונה ומהדור הלא נכון – להעריך את גדולתם של האחים אל-כווייתי.

האוצר של הסרט הוא דודו טסה, נכדו של דאוד אל-כווייתי, אחד משני האחים, ומי שקרוי על שמו. טסה בעצמו מנסה להבין למה סבו ואחיו היו כה גדולים ומחפש דרך להתקרב למוזיקה שלהם, תחילה להבין אותה ואז להתרגש ממנה. וכשהוא מצליח, הוא מתרגם את המוזיקה שלהם לשפת הרוקנרול, מוזיקה קצבית, חיה, עם תבלין אתני והפקה סופר-עדכנית. האופן שבו הסרט מתעד את טסה בונה את האלבום שלו שכב על גבי שכבה גרם לי לא רק להבין מה היה בהם, באחים אל-כווייתי, אלא גם ממש להתלהב בפעם הראשונה מהמוזיקה של טסה עצמו.

ויש לי גם קשר אישי לסרט. כזכור, גילי גאון עזרה לי רבות עם הסרט שלי, "שרון עמרני, זכרו את השם" (שזה המקום להזכיר שהוא יוקרן מחרתיים, יום שלישי, בסינמטק חולון עם שלל תוספות ובונוסים). גאון היתה אשתו של עמרני והיתה שם על החוף ביום שטבע. חוץ מהעובדה שבזכותה הגעתי להמון מהטקסטים ששרון ז"ל כתב לפני מותו ושחלק מהם ביימו יוסף סידר, ניר ברגמן ודובר קוסאשווילי לסרטי, היא גם ביימה סצינה עלילתית מצמררת בעוצמתה, המבוססת על חוויותיה ותחושותיה מאותו יום שבת בחוף מנטה ריי. בימים אלה עובדת גאון על תסריט עלילתי בשם "ארבע", שגם הוא יעסוק – באופן עקיף ומעובד – באותם ימים אחרונים בחייו של עמרני.

ברבע לארבע היום הגעתי לסינמטק תל אביב נרגש למדי. עמדתי לצפות סוף סוף בסרטו החדש של ערן קולירין, "ההתחלפות", אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה (לא רק מבין הסרטים הישראליים, בכלל). היום היתה אמורה להתקיים הקרנת האקדמיה שלו. לאכזבתי עדכנה אותי הנערה בכניסה שההקרנה של "ההתחלפות" שנקבעה להיום כבר בוטלה לפני כמה ימים, ועודכנה באתר האקדמיה. ההקרנה החלופית נקבעה למחרתיים. אלא שממש באותם רגעים היא קיבלה שיחת טלפון שעדכנה אותה שגם ההקרנה ביום שלישי בוטלה ושהסרט נשר מתחרות פרסי האקדמיה השנה. עדכנתי את זה בטוויטר שלי קצת לפני 16:00.

וכך קרה שבאתי לראות את ערן קולירין וקיבלתי את דורון ערן במקום. אשכרה ההתחלפות (ועל "נמס בגשם" של דורון ערן יש לי כל כך מעט מילים טובות – לא יותר מהברה, למעשה – שאני כרגע פשוט סותם את הפה לגביו. בעיקר כי אני מרגיש שראיתי סרט של תלמיד כיתה י' במגמת קולנוע בתיכון).

כשיצאתי מהסרט כבר ראיתי עדכון ב"וואלה" שהפרישה מפרסי אופיר היתה כי העותק עוד לא מוכן. זה גם גרם לי לתהות האם קולירין ושות' כבר קיבלו הודעה לגבי קבלתם או אי קבלתם לפסטיבל ונציה (ואולי גם לטלורייד) השנה, והאם זה קשור לזה. שלחתי לקולירין מייל לברר איתו, אבל הוא טרם חזר אליי. אבל המוח רץ מאליו. אם הם קיבלו ביום שישי תשובה חיובית מוונציה אולי הם באמת מעדיפים להתחיל את המסע של הסרט שם, ולא בהקרנת אקדמיה (צודקים!). ואם הגיעה תשובה שלילית מוונציה אולי הם רוצים לשייף את הסרט עוד קצת (בעריכה? בסאונד?) בתקווה שהוא יהיה מדויק יותר לסאנדאנס.

ובין לבין, גם אם הסיבה היא טכנית ואובייקטיבית לחלוטין, היא נראית כבחירה הנכונה. קולירין נוטש שנה צפופה מאוד ועובר לשנה הבאה, בה הוא ניצב מיד כמועמד מוביל. המתחרים המשמעותיים היחידים שיהיו לו בשנה הבאה זה הסרט החדש של בני תורתי ושל שמי זרחין (ואולי הסרט של רמה בורנשטיין).

מה שאומר שאפשר כבר התחיל להמר על פרסי אופיר, ואעשה זאת בקרוב. אבל נכון לרגע זה, בלי קולירין כמתחרה, נראה לי שיהיה מאוד קשה לנצח את "הערת שוליים". הוא ככל הנראה הזוכה הוודאי ("פידלמן" ייתן פייט, אבל יסתפק בפרסי ניחומים).

בשבועיים האחרונים יצאו שני טריילרים לשני סרטים שסיקרנו אותי בעבר (קרי, לפני שראיתי את הטריילרים שלהם), ושלא העליתי (כי הרי אני לא טורח להעלות כאן כל טריילר וטריילר שיוצא), אבל שניהם ראויים לעיון. קודם כל, כי שני הטריילרים מתחילים באופן כמעט זהה ("[-שמו של גיבור הסרט-] צר לי לבשר לך שאבא/דוד שלך הלך לעולמו ולכן עליך לצאת להרפתקאה"). ושניהם גרמו לי לתהות משהו בעניין שמות סרטים.

הראשון הוא "הוגו" של מרטין סקורסזי:

השני הוא "ג'ון קרטר" של אנדרו סטנטון (זה סרט הלייב אקשן הראשון של סטנטון הבמאי של "וול-אי", מה שאומר שבשנה הקרובה יהיו לנו שני סרטים של בוגרי פיקסאר, זה ו"משימה בלתי אפשרית 4 " של בראד בירד):

שמות שני הסרטים האלה שונו ממש בסמיכות לצאת הטריילרים. "הוגו" היה לפני כן "הוגו קברה" (על פי רב המכר ("התגלית של הוגו קברה") ו"ג'ון קרטר" היה לפני כן "ג'ון קרטר איש המאדים" (על פי הקומיקס בשם זה). בשני המקרים שמות הסרטים קוצצו כדי ליידד אותם – אני מניח – עם הקהל שמתקשה כנראה עם שמות ארוכים. אחד הבלוגים באמריקה טען שהסיב להשמטת "איש המאדים" מהשם "ג'ון קרטר" היא מחשש שמישהו יחשוב שהסרט הזה קשור איכשהו ל"דרושות אמהות במאדים", שהוא ככל הנרא הפלופ המסחרי הגדול של השנה החולפת. יהיה מצער לגלו שכשלון של סרט אחד יפסול מעתה שימוש בשמו של כוכב לכת שלם. ו"הוגו"? כאן זה די ברור לא? האולפנים האמריקאים ודאי חששו שהקהל האמריקאי לא יידע איך מבטאים את השם הצרפתי "קברה" (Cabret). בשני המקרים האולפנים החליטו לרמוס את כל מי שקרא את הספר ואת הקומיקס ולהתייחס אליו כאל מיעוט מבוטל, ולפנות אל קהל גדול יותר שאין לו מושג שהסרטים אלה מבוססים על יצירות דפוס.

כלומר, בשני המקרים ההחלטות מעידות מה מנהלי ההפצה והשיווק של האולפנים חושבים על הקהל שאליו הם מפיצים: הם ממילא לא יודעים כלום. בוודאי שלא לקרוא. בשני המקרים אני מניח שמי שקיבל את ההחלטה נימק אותה ב"אף אחד לא יידע איך מבטאים את זה". ואילו אני טוען שבכל פעם שמנהל – העשיר עם הסיגר והחולצות היקרות – אומר משפט כמו "אף אחד לא יידע איך לבטא את זה" הסאבטקסט של דבריו הוא "אני לא יודע איך לבטא את זה". כך שיותר מששינוי השמות הזה מעיד על היטמטמות של קהל רוכשי הכרטיסים הוא מעיד על ההיטמטמות של האנשים שעומדים בראש פירמידת עשיית הסרטים, והאופן שבו הם משליכים את טמטומם הפרטי על הקהל הרחב (אני רק מצטמרר לחשוב מה היה קורה אם "קברט" של בוב פוסי היה יוצא כיום, האם גם השם הזה היה משונה כי "אף אחד לא יידע איך מבטאים אותו"?). לגבי "ג'ון קרטר" לא ממש אכפת לי, הטריילר נראה איום בעיניי, וזה סרט של דיסני, וממילא הייתי חותם לכם שבארץ היו קוצצים לא את הסיפא ומפיצים אותו כ"ג'ון קרטר". אז דיסני עובר גם ככה תהליך של ישראליזציה הפצתית. אבל מה התירוץ של מרטין סקורסזי?

יש לי תחושה שקרו הרבה דברים די מעניינים השבוע, כך שאם הייתם השבוע במאהל מחאה, ועכשיו נכנסתם רגע הביתה כדי להתקלח, להחליף בגדים, להטעין את המגאפון ולקרוא מייל, הנה בתמצית מה שהיה לנו בשבוע החולף: הכל התחיל כשפסטיבל ירושלים החליט לבטל את פרס סרט הביכורים ל"עמק תפארת"  בגלל חשש לניגוד עניינים של אחד השופטים. השופט נעלב, ועמיתיו החליטו להחזיר את הפרס על כנו ולהוסיף פרס נוסף ל"השוטר". יוצרי "השוטר" ויתרו על הכבוד. ופסטיבל ירושלים יצא מכל הסיפור הזה מצולק למדי. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" יצא ואני די התפעלתי ממנו. ואז תהיתי האם זה הסרט עם הפתיחה הגדולה ביותר אי פעם בישראל. אחד המגיבים הזכיר לי שיכול להיות שזה דווקא "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". כך או כך, הפתיחה היתה אסטרונומית. הלאה: לספייק ג'ונז יש קליפ חדש לביסטי בויז. וזה היה גם שבוע גדוש בהצצות לכמה מהסרטים המסקרנים של השנה הקרובה: "האביר האפל חוזר", הבאטמן השלישי והאחרון של כריסטופר נולן; "ספיידרמן" החדש של מארק ווב, שמתחיל את כל הסיפור מחדש (בתלת מימד); ו"חתולים על סירת פדלים", קומדיית האימה המטורללת החדשה תוצרת ישראל (אני קורא לזה "לגבעות יש עיניים" פוגש את "מבצע סבתא").

ואפרופו, סרטי אימה ישראליים: "כלבת" זכה ביום שישי בציון לשבח בפוצ'ון, פסטיבל האימה של קוריאה (או בחיבה: ק.פוצ'ון), ועכשיו הסרט בדרכו לקנדה, שם יוקרן בסוף השבוע הזה בפסטיבל פנטזיה במונטריאול.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.7.2011

1. תמיד מעניין לראות מה יעשה צלם קולנוע שעובר לבימוי. האם יצלם בעצמו? האם יביא צלם אחר? ואם כן, איזה צלם? חורחה גורביץ', שהיה אחד מצלמי הקולנוע המעניינים שעבדו בארץ בשנות השמונים והתשעים ("נקמתו של איציק פינקלשטיין", "שלג באוגוסט", "סיפורי תל אביב"), נטש לפני זמן מה את העדשה לטובת קריירת בימוי. אחרי כמה סרטי תעודה וסרטים קצרים, הוא עבר לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, עיבוד לרומן "בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז, והוא בחר בשי גולדמן לצלם את סרטו. בחירה מעניינת, שכן גולדמן הוא ללא ספק אחד הצלמים הכי מצטיינים שיש לקולנוע הישראלי כרגע (בחמש השנים האחרונות הוא זכה שלוש פעמים בפרס הצילום בפסטיבל ירושלים, כולל בפסטיבל האחרון), ושיתוף הפעולה בין גולדמן ובין גורביץ' מרתק: גולדמן, למשל, אוהב להתמודד באופן פרונטלי עם השמש הישראלית, ואילו "בדרך אל החתולים" הוא סרט אפלולי מאוד, שמונע מאור השמש לחדור אל חלליו. מבחינה צילומית, למשל, הסרט הזה מעניין מאוד בעיניי, והוא מפגיש בין עולמות וסגנונות שונים למדי.

2. שנתיים חלפו מאז בכורתו של "בדרך אל החתולים" בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט בפרס השחקנית (ריטה זוהר), ושם ראיתי אותו לראשונה וחיבבתי אותו מאוד. זה נורא עצוב כשלסרט לוקח שנתיים להגיע מבכורה פסטיבלית עד לבכורה מסחרית. זה עצוב כזה קורה עם סרט זר, זה עצוב כפליים כשזה קורה עם סרט מקומי. זה עצוב פי ארבע כשזה קורה עם סרט שיש בו הרבה חן, נועם וחסד כמו "בדרך אל החתולים". אם זה גורלם של הסרטים הטובים, מה יעשו עם הסרטים הרעים?

3. יש לקולנוע הישראלי איזשהו עניין עם זיקנה. זה הגיוני בעיניי כשבמאי קשיש מתמודד עם זיקנה (קלינט איסטווד, וודי אלן, אלן רנה, קורוסאווה בסרטו האחרון), אבל זה משונה לי כשבמאים צעירים עוסקים בכך. ובארץ יש מסורת מפוארת של סרטים העוסקם בזיקנה: מדן וולמן ואברהם הפנר ועד ל"עמק תפארת" של הדר פרידליך שהוצג בפסטיבל ירושלים בשבוע שעבר. ובכלל, "בדרך אל החתולים" הזכיר לי מאוד את הקולנוע של הפנר. ואולי אף במודע: הליהוק של ריטה זוהר ושל שלומית אדר בתפקידים הנשיים הראשיים נראה כמו הומאז' ישיר ל"אהבתה האחרונה של לורה אדלר", ומשהו בצילום הבין-ערביים בסרט הזכיר לי את הצילום של דוד גורפינקל בסרטו של הפנר (מלפני 21 שנה). גורביץ' עצמו כנראה מרגיש קירבה לנושא, כי "בדרך אל החתולים" ממשיך במקומות מסוימים נושאים שהוא פיתח בסרטו הקצר, "המקלחת". שם מושונוב היה הבן הצעיר שעוזר לאביו המזדקן. כאן הוא כבר בתפקי הקשיש (לי היה קשה לבלוע את הפער הבולט בגילאים בין מושונוב וזוהר).

ב"בדרך אל החתולים" מתאשפזת יולנדה מוסקוביץ' (זוהר) במחלקה הגריאטרית של בית חולים אחרי שנפלה במדרגות. היא יודעת שמקומה הנכון הוא במחלקת השיקום האורתופדית אבל מגיל מסוים, מתחוור לה, פשוט מאפסנים את כל הפציינטים במחלקת הקשישים. שם איש כבר לא ממש מקשיב למטופלים והיחס אליהם הוא כאל רוחות רפאים בעודם בחיים. אבל דווקא שם פוגשת יולנדה את שאול כהן (מושונוב) ובין השניים נרקם רומן עדין ומהוסס, שנראה מתאים יותר לצמד תיכוניסטים מאשר לשניים שכבר עברו חיים שלמים. התסריט של יואב כ"ץ מגיע למיצוי יפה במערכה האחרונה של הסרט המתרחשת כמעט ללא מילים.

4. אבל הטיפול בזיקנה בא עם מחיר. יש משהו מעט מיושן ב"בדרך אל החתולים", משהו שמזכיר את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים והתשעים. מצד אחד, יש בו עדינות וחמלה רבה. אבל מצד שני, יש בו גם משהו מלאכותי. אנחנו רואים את השחקנים משחקים. מרגישים את "הכאילו". הקולנוע הישראלי מאוד השתכלל בשנים האחרונות, נהיה טבעי, נטורליסטי יותר, מדויק יותר. הקולנוע השתחרר והשתכלל, והשחקנים איתו. מושונוב הוא דוגמה מצוינת לכך. ואילו כאן, יש משהו תיאטרלי מעט. תמיד מרגישים שאלה שחקנים (נהדרים ככל שיהיו) מגלמים דמות, קצת כמו בגד לא נוח. זה גם בא לידי ביטוי במוזיקה. קשישים? מיד מצמידים לפסקול צלילים של קשישים: אקורדיון ומלודיקה. התוצאה יוצאת מעט גריאטרית, כמו הגיבורים.

נ.ב1: אפרופו אקורדיון ומלודיקה, אני מציע הצעת חוק: לאסור על אקורדיון בפסקול סרטים ישראליים לשנתיים הקרובות. לראות אם יצליחו המלחינים להסתדר בלעדיו. האקורדיון הפך לכזו קלישאה מוזיקלית לייצג דור, תקופה ואווירה. אני כבר לא זוכר באילו מהסרטים שראיתי בירושלים היו אקורדיונים בפסקול, אבל זה תמיד היה מעצבן. נדמה לי שזה היה בפסקול של "אחותי היפה", דבר שגרם לי לתמוה איך אבי בללי, שכתב פסקול כה עשיר ומקורי ל"בוקר טוב, אדון פידלמן" יוצר פסקול כה מיושן ל"אחותי היפה". והכי משונה, זה היה גם ב"איש ללא סלולרי". כאן המלחין הוא הצרפתי קרישנה לוי (שהלחין גם את "סוף העולם שמאלה") שמשום מה בחר למלא את פסקול הקומדיה הפלסטינית הזאת דווקא בנעימות אקורדיון קיבוצניקיות.

נ.ב2: פתאום מתברר שיהושע קנז הפך לאחד הסופרים הכי מעובדים בארץ. "בדרך אל החתולים" מגיע פחות משנה אחרי שיצא העיבוד של דובר קוסאשווילי ל"התגנבות יחידים". גם "עלילה" של עמוס גיתאי היה מבוסס על ספר של קנז ("מחזיר אהבות קודמות"). והיה גם את "אחרי החגים" של אמנון רובינשטיין. מה שהופך את יהושע קנז לאלוף המעובדים לסרטים בארץ, בתיקו עם יהושע אחר: א.ב יהושע. שניהם עקפו את עמוס עוז ודויד גרוסמן.

אני רגיל לשני דברים אצל מפיצינו: 1) שהם לא מפרסמים נתוני קופה (נגד עין הרע, כנראה). 2) כשסרט שלהם מביא למעלה מ-50,000 צופים בסוף שבוע ראשון הם מוציאים הודעה לעיתונות, וכשהוא חוצה את ה-100,000 הם מוסיפים למודעות בעיתונים את המשפט "למעלה מ-100,000 כבר ראו ונהנו".

אז מה פשר הענווה הפתאומית שתקפה אותם עם בכורת "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"? על פי הנתונים שהמפיצים הישראלים העבירו לאולפני וורנר (ושפורסמו ב"בוקס אופיס מוג'ו") מסתמן ש"הארי פוטר" השמיני נהנה מהפתיחה הגדולה ביותר אי פעם לסרט בארץ.

הסרט הכניס בארץ סכום של 1,206,225 דולר. כדי לדעת כמה כרטיסים זה, צריך לדעת את ההתפלגות בין מכירת הכרטיסים (היקרה) בתלת מימד ובין מכירת הכרטיסים (הזולה יותר) בדו-מימד. על פי מפיצי וורנר בישראל שענו לשאלתי, בארץ ראו עד כה 70 אחוז מכלל הצופים את הסרט בתלת מימד, ו-30 אחוז ראו אותו בדו מימד. חישוב מהיר מביא אותי למספר האסטרונומי של כמעט 110,000 כרטיסים שנמכרו לסרט בחמשת ימיו הראשונים להפצה (מרביעי עד ראשון). ובכך שובר "הארי פוטר" את השיא הקודם שאליו הגיע לפני שנה "זוהי סדום", שמכר כ-100,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון (ונתון הזה מיישר קו מוחלט עם שבירת השיאים של הסרט ברוב העולם. באמריקה הוא הכניס 200 מיליון דולר בחמישה ימים).

עדכון: בהמשך לשאלה של דורון פישלר בתגובות, הנה הנתון המדויק והסופי של "זוהי סדום" בארבעת הימים הראשון להקרנתו, בדיוק לפני שנה: 88,803 כרטיסים. "הארי פוטר" מכר (בחמישה ימים) בכ-20,000 כרטיסים יותר.

ולא רק זה, אלא על פי הטבלה ב"בוקס אופיס מוג'ו" רוב מוחלט של כרטיסי הקולנוע בסוף השבוע האחרון נמכר ל"הארי פוטר". הסרט הבא בתור אחריו, "קונג פו פנדה 2 ", הכניס כמעט עשירית ממנו. ובכל זאת, סוף השבוע הזה הספיק ל"X מן, ההתחלה" ול"רובוטריקים 3 " לחצות את קו מיליון הדולר; ל"קונג פו פנדה 2 " לחצות את קו שני מיליון הדולר; ול"שודדי הקריביים 3 " להיות הסרט הראשון השנה בישראל שחוצה את קו שלושה מיליון הדולר. זה מסתמן כקיץ אסטרונומי בקופות בישראל.

הנה הטבלה: