כדאי לכם לראות הערב (ב-23:00, ערוץ 2) את הסרט התיעודי "עירק'נרול" שביימה גילי גאון. הסרט בוחר אתגר לא פשוט: לספר את סיפורם של צמד אחים – האחים אל-כווייתי – שהיו אלילי מוזיקה בעירק, המוזיקאים הנערצים על המלך, שהחליטו לעזוב שם הכל ולעות לישראל וכאן גילו עולם שלא ידע להעריך ולכבד אותם. המוזיקה הפכה לעיסוק צדדי באירועים והפרנסה היתה קשה. יש כאן כמובן את העניין החברתי, של עולים חדשים מעירק שמגיעים למדינה הנשלטת על ידי אשכנזים שמנסים להלבין את התרבות, ומעלימים כל מה שאינו אירופי. אבל האתגר המורכב יותר הוא זה: איך לגרום לאזניים של מישהו כמוני – מהעדה הלא נכונה ומהדור הלא נכון – להעריך את גדולתם של האחים אל-כווייתי.

האוצר של הסרט הוא דודו טסה, נכדו של דאוד אל-כווייתי, אחד משני האחים, ומי שקרוי על שמו. טסה בעצמו מנסה להבין למה סבו ואחיו היו כה גדולים ומחפש דרך להתקרב למוזיקה שלהם, תחילה להבין אותה ואז להתרגש ממנה. וכשהוא מצליח, הוא מתרגם את המוזיקה שלהם לשפת הרוקנרול, מוזיקה קצבית, חיה, עם תבלין אתני והפקה סופר-עדכנית. האופן שבו הסרט מתעד את טסה בונה את האלבום שלו שכב על גבי שכבה גרם לי לא רק להבין מה היה בהם, באחים אל-כווייתי, אלא גם ממש להתלהב בפעם הראשונה מהמוזיקה של טסה עצמו.

ויש לי גם קשר אישי לסרט. כזכור, גילי גאון עזרה לי רבות עם הסרט שלי, "שרון עמרני, זכרו את השם" (שזה המקום להזכיר שהוא יוקרן מחרתיים, יום שלישי, בסינמטק חולון עם שלל תוספות ובונוסים). גאון היתה אשתו של עמרני והיתה שם על החוף ביום שטבע. חוץ מהעובדה שבזכותה הגעתי להמון מהטקסטים ששרון ז"ל כתב לפני מותו ושחלק מהם ביימו יוסף סידר, ניר ברגמן ודובר קוסאשווילי לסרטי, היא גם ביימה סצינה עלילתית מצמררת בעוצמתה, המבוססת על חוויותיה ותחושותיה מאותו יום שבת בחוף מנטה ריי. בימים אלה עובדת גאון על תסריט עלילתי בשם "ארבע", שגם הוא יעסוק – באופן עקיף ומעובד – באותם ימים אחרונים בחייו של עמרני.

ברבע לארבע היום הגעתי לסינמטק תל אביב נרגש למדי. עמדתי לצפות סוף סוף בסרטו החדש של ערן קולירין, "ההתחלפות", אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה (לא רק מבין הסרטים הישראליים, בכלל). היום היתה אמורה להתקיים הקרנת האקדמיה שלו. לאכזבתי עדכנה אותי הנערה בכניסה שההקרנה של "ההתחלפות" שנקבעה להיום כבר בוטלה לפני כמה ימים, ועודכנה באתר האקדמיה. ההקרנה החלופית נקבעה למחרתיים. אלא שממש באותם רגעים היא קיבלה שיחת טלפון שעדכנה אותה שגם ההקרנה ביום שלישי בוטלה ושהסרט נשר מתחרות פרסי האקדמיה השנה. עדכנתי את זה בטוויטר שלי קצת לפני 16:00.

וכך קרה שבאתי לראות את ערן קולירין וקיבלתי את דורון ערן במקום. אשכרה ההתחלפות (ועל "נמס בגשם" של דורון ערן יש לי כל כך מעט מילים טובות – לא יותר מהברה, למעשה – שאני כרגע פשוט סותם את הפה לגביו. בעיקר כי אני מרגיש שראיתי סרט של תלמיד כיתה י' במגמת קולנוע בתיכון).

כשיצאתי מהסרט כבר ראיתי עדכון ב"וואלה" שהפרישה מפרסי אופיר היתה כי העותק עוד לא מוכן. זה גם גרם לי לתהות האם קולירין ושות' כבר קיבלו הודעה לגבי קבלתם או אי קבלתם לפסטיבל ונציה (ואולי גם לטלורייד) השנה, והאם זה קשור לזה. שלחתי לקולירין מייל לברר איתו, אבל הוא טרם חזר אליי. אבל המוח רץ מאליו. אם הם קיבלו ביום שישי תשובה חיובית מוונציה אולי הם באמת מעדיפים להתחיל את המסע של הסרט שם, ולא בהקרנת אקדמיה (צודקים!). ואם הגיעה תשובה שלילית מוונציה אולי הם רוצים לשייף את הסרט עוד קצת (בעריכה? בסאונד?) בתקווה שהוא יהיה מדויק יותר לסאנדאנס.

ובין לבין, גם אם הסיבה היא טכנית ואובייקטיבית לחלוטין, היא נראית כבחירה הנכונה. קולירין נוטש שנה צפופה מאוד ועובר לשנה הבאה, בה הוא ניצב מיד כמועמד מוביל. המתחרים המשמעותיים היחידים שיהיו לו בשנה הבאה זה הסרט החדש של בני תורתי ושל שמי זרחין (ואולי הסרט של רמה בורנשטיין).

מה שאומר שאפשר כבר התחיל להמר על פרסי אופיר, ואעשה זאת בקרוב. אבל נכון לרגע זה, בלי קולירין כמתחרה, נראה לי שיהיה מאוד קשה לנצח את "הערת שוליים". הוא ככל הנראה הזוכה הוודאי ("פידלמן" ייתן פייט, אבל יסתפק בפרסי ניחומים).

בשבועיים האחרונים יצאו שני טריילרים לשני סרטים שסיקרנו אותי בעבר (קרי, לפני שראיתי את הטריילרים שלהם), ושלא העליתי (כי הרי אני לא טורח להעלות כאן כל טריילר וטריילר שיוצא), אבל שניהם ראויים לעיון. קודם כל, כי שני הטריילרים מתחילים באופן כמעט זהה ("[-שמו של גיבור הסרט-] צר לי לבשר לך שאבא/דוד שלך הלך לעולמו ולכן עליך לצאת להרפתקאה"). ושניהם גרמו לי לתהות משהו בעניין שמות סרטים.

הראשון הוא "הוגו" של מרטין סקורסזי:

השני הוא "ג'ון קרטר" של אנדרו סטנטון (זה סרט הלייב אקשן הראשון של סטנטון הבמאי של "וול-אי", מה שאומר שבשנה הקרובה יהיו לנו שני סרטים של בוגרי פיקסאר, זה ו"משימה בלתי אפשרית 4 " של בראד בירד):

שמות שני הסרטים האלה שונו ממש בסמיכות לצאת הטריילרים. "הוגו" היה לפני כן "הוגו קברה" (על פי רב המכר ("התגלית של הוגו קברה") ו"ג'ון קרטר" היה לפני כן "ג'ון קרטר איש המאדים" (על פי הקומיקס בשם זה). בשני המקרים שמות הסרטים קוצצו כדי ליידד אותם – אני מניח – עם הקהל שמתקשה כנראה עם שמות ארוכים. אחד הבלוגים באמריקה טען שהסיב להשמטת "איש המאדים" מהשם "ג'ון קרטר" היא מחשש שמישהו יחשוב שהסרט הזה קשור איכשהו ל"דרושות אמהות במאדים", שהוא ככל הנרא הפלופ המסחרי הגדול של השנה החולפת. יהיה מצער לגלו שכשלון של סרט אחד יפסול מעתה שימוש בשמו של כוכב לכת שלם. ו"הוגו"? כאן זה די ברור לא? האולפנים האמריקאים ודאי חששו שהקהל האמריקאי לא יידע איך מבטאים את השם הצרפתי "קברה" (Cabret). בשני המקרים האולפנים החליטו לרמוס את כל מי שקרא את הספר ואת הקומיקס ולהתייחס אליו כאל מיעוט מבוטל, ולפנות אל קהל גדול יותר שאין לו מושג שהסרטים אלה מבוססים על יצירות דפוס.

כלומר, בשני המקרים ההחלטות מעידות מה מנהלי ההפצה והשיווק של האולפנים חושבים על הקהל שאליו הם מפיצים: הם ממילא לא יודעים כלום. בוודאי שלא לקרוא. בשני המקרים אני מניח שמי שקיבל את ההחלטה נימק אותה ב"אף אחד לא יידע איך מבטאים את זה". ואילו אני טוען שבכל פעם שמנהל – העשיר עם הסיגר והחולצות היקרות – אומר משפט כמו "אף אחד לא יידע איך לבטא את זה" הסאבטקסט של דבריו הוא "אני לא יודע איך לבטא את זה". כך שיותר מששינוי השמות הזה מעיד על היטמטמות של קהל רוכשי הכרטיסים הוא מעיד על ההיטמטמות של האנשים שעומדים בראש פירמידת עשיית הסרטים, והאופן שבו הם משליכים את טמטומם הפרטי על הקהל הרחב (אני רק מצטמרר לחשוב מה היה קורה אם "קברט" של בוב פוסי היה יוצא כיום, האם גם השם הזה היה משונה כי "אף אחד לא יידע איך מבטאים אותו"?). לגבי "ג'ון קרטר" לא ממש אכפת לי, הטריילר נראה איום בעיניי, וזה סרט של דיסני, וממילא הייתי חותם לכם שבארץ היו קוצצים לא את הסיפא ומפיצים אותו כ"ג'ון קרטר". אז דיסני עובר גם ככה תהליך של ישראליזציה הפצתית. אבל מה התירוץ של מרטין סקורסזי?

יש לי תחושה שקרו הרבה דברים די מעניינים השבוע, כך שאם הייתם השבוע במאהל מחאה, ועכשיו נכנסתם רגע הביתה כדי להתקלח, להחליף בגדים, להטעין את המגאפון ולקרוא מייל, הנה בתמצית מה שהיה לנו בשבוע החולף: הכל התחיל כשפסטיבל ירושלים החליט לבטל את פרס סרט הביכורים ל"עמק תפארת"  בגלל חשש לניגוד עניינים של אחד השופטים. השופט נעלב, ועמיתיו החליטו להחזיר את הפרס על כנו ולהוסיף פרס נוסף ל"השוטר". יוצרי "השוטר" ויתרו על הכבוד. ופסטיבל ירושלים יצא מכל הסיפור הזה מצולק למדי. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" יצא ואני די התפעלתי ממנו. ואז תהיתי האם זה הסרט עם הפתיחה הגדולה ביותר אי פעם בישראל. אחד המגיבים הזכיר לי שיכול להיות שזה דווקא "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". כך או כך, הפתיחה היתה אסטרונומית. הלאה: לספייק ג'ונז יש קליפ חדש לביסטי בויז. וזה היה גם שבוע גדוש בהצצות לכמה מהסרטים המסקרנים של השנה הקרובה: "האביר האפל חוזר", הבאטמן השלישי והאחרון של כריסטופר נולן; "ספיידרמן" החדש של מארק ווב, שמתחיל את כל הסיפור מחדש (בתלת מימד); ו"חתולים על סירת פדלים", קומדיית האימה המטורללת החדשה תוצרת ישראל (אני קורא לזה "לגבעות יש עיניים" פוגש את "מבצע סבתא").

ואפרופו, סרטי אימה ישראליים: "כלבת" זכה ביום שישי בציון לשבח בפוצ'ון, פסטיבל האימה של קוריאה (או בחיבה: ק.פוצ'ון), ועכשיו הסרט בדרכו לקנדה, שם יוקרן בסוף השבוע הזה בפסטיבל פנטזיה במונטריאול.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.7.2011

1. תמיד מעניין לראות מה יעשה צלם קולנוע שעובר לבימוי. האם יצלם בעצמו? האם יביא צלם אחר? ואם כן, איזה צלם? חורחה גורביץ', שהיה אחד מצלמי הקולנוע המעניינים שעבדו בארץ בשנות השמונים והתשעים ("נקמתו של איציק פינקלשטיין", "שלג באוגוסט", "סיפורי תל אביב"), נטש לפני זמן מה את העדשה לטובת קריירת בימוי. אחרי כמה סרטי תעודה וסרטים קצרים, הוא עבר לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, עיבוד לרומן "בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז, והוא בחר בשי גולדמן לצלם את סרטו. בחירה מעניינת, שכן גולדמן הוא ללא ספק אחד הצלמים הכי מצטיינים שיש לקולנוע הישראלי כרגע (בחמש השנים האחרונות הוא זכה שלוש פעמים בפרס הצילום בפסטיבל ירושלים, כולל בפסטיבל האחרון), ושיתוף הפעולה בין גולדמן ובין גורביץ' מרתק: גולדמן, למשל, אוהב להתמודד באופן פרונטלי עם השמש הישראלית, ואילו "בדרך אל החתולים" הוא סרט אפלולי מאוד, שמונע מאור השמש לחדור אל חלליו. מבחינה צילומית, למשל, הסרט הזה מעניין מאוד בעיניי, והוא מפגיש בין עולמות וסגנונות שונים למדי.

2. שנתיים חלפו מאז בכורתו של "בדרך אל החתולים" בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט בפרס השחקנית (ריטה זוהר), ושם ראיתי אותו לראשונה וחיבבתי אותו מאוד. זה נורא עצוב כשלסרט לוקח שנתיים להגיע מבכורה פסטיבלית עד לבכורה מסחרית. זה עצוב כזה קורה עם סרט זר, זה עצוב כפליים כשזה קורה עם סרט מקומי. זה עצוב פי ארבע כשזה קורה עם סרט שיש בו הרבה חן, נועם וחסד כמו "בדרך אל החתולים". אם זה גורלם של הסרטים הטובים, מה יעשו עם הסרטים הרעים?

3. יש לקולנוע הישראלי איזשהו עניין עם זיקנה. זה הגיוני בעיניי כשבמאי קשיש מתמודד עם זיקנה (קלינט איסטווד, וודי אלן, אלן רנה, קורוסאווה בסרטו האחרון), אבל זה משונה לי כשבמאים צעירים עוסקים בכך. ובארץ יש מסורת מפוארת של סרטים העוסקם בזיקנה: מדן וולמן ואברהם הפנר ועד ל"עמק תפארת" של הדר פרידליך שהוצג בפסטיבל ירושלים בשבוע שעבר. ובכלל, "בדרך אל החתולים" הזכיר לי מאוד את הקולנוע של הפנר. ואולי אף במודע: הליהוק של ריטה זוהר ושל שלומית אדר בתפקידים הנשיים הראשיים נראה כמו הומאז' ישיר ל"אהבתה האחרונה של לורה אדלר", ומשהו בצילום הבין-ערביים בסרט הזכיר לי את הצילום של דוד גורפינקל בסרטו של הפנר (מלפני 21 שנה). גורביץ' עצמו כנראה מרגיש קירבה לנושא, כי "בדרך אל החתולים" ממשיך במקומות מסוימים נושאים שהוא פיתח בסרטו הקצר, "המקלחת". שם מושונוב היה הבן הצעיר שעוזר לאביו המזדקן. כאן הוא כבר בתפקי הקשיש (לי היה קשה לבלוע את הפער הבולט בגילאים בין מושונוב וזוהר).

ב"בדרך אל החתולים" מתאשפזת יולנדה מוסקוביץ' (זוהר) במחלקה הגריאטרית של בית חולים אחרי שנפלה במדרגות. היא יודעת שמקומה הנכון הוא במחלקת השיקום האורתופדית אבל מגיל מסוים, מתחוור לה, פשוט מאפסנים את כל הפציינטים במחלקת הקשישים. שם איש כבר לא ממש מקשיב למטופלים והיחס אליהם הוא כאל רוחות רפאים בעודם בחיים. אבל דווקא שם פוגשת יולנדה את שאול כהן (מושונוב) ובין השניים נרקם רומן עדין ומהוסס, שנראה מתאים יותר לצמד תיכוניסטים מאשר לשניים שכבר עברו חיים שלמים. התסריט של יואב כ"ץ מגיע למיצוי יפה במערכה האחרונה של הסרט המתרחשת כמעט ללא מילים.

4. אבל הטיפול בזיקנה בא עם מחיר. יש משהו מעט מיושן ב"בדרך אל החתולים", משהו שמזכיר את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים והתשעים. מצד אחד, יש בו עדינות וחמלה רבה. אבל מצד שני, יש בו גם משהו מלאכותי. אנחנו רואים את השחקנים משחקים. מרגישים את "הכאילו". הקולנוע הישראלי מאוד השתכלל בשנים האחרונות, נהיה טבעי, נטורליסטי יותר, מדויק יותר. הקולנוע השתחרר והשתכלל, והשחקנים איתו. מושונוב הוא דוגמה מצוינת לכך. ואילו כאן, יש משהו תיאטרלי מעט. תמיד מרגישים שאלה שחקנים (נהדרים ככל שיהיו) מגלמים דמות, קצת כמו בגד לא נוח. זה גם בא לידי ביטוי במוזיקה. קשישים? מיד מצמידים לפסקול צלילים של קשישים: אקורדיון ומלודיקה. התוצאה יוצאת מעט גריאטרית, כמו הגיבורים.

נ.ב1: אפרופו אקורדיון ומלודיקה, אני מציע הצעת חוק: לאסור על אקורדיון בפסקול סרטים ישראליים לשנתיים הקרובות. לראות אם יצליחו המלחינים להסתדר בלעדיו. האקורדיון הפך לכזו קלישאה מוזיקלית לייצג דור, תקופה ואווירה. אני כבר לא זוכר באילו מהסרטים שראיתי בירושלים היו אקורדיונים בפסקול, אבל זה תמיד היה מעצבן. נדמה לי שזה היה בפסקול של "אחותי היפה", דבר שגרם לי לתמוה איך אבי בללי, שכתב פסקול כה עשיר ומקורי ל"בוקר טוב, אדון פידלמן" יוצר פסקול כה מיושן ל"אחותי היפה". והכי משונה, זה היה גם ב"איש ללא סלולרי". כאן המלחין הוא הצרפתי קרישנה לוי (שהלחין גם את "סוף העולם שמאלה") שמשום מה בחר למלא את פסקול הקומדיה הפלסטינית הזאת דווקא בנעימות אקורדיון קיבוצניקיות.

נ.ב2: פתאום מתברר שיהושע קנז הפך לאחד הסופרים הכי מעובדים בארץ. "בדרך אל החתולים" מגיע פחות משנה אחרי שיצא העיבוד של דובר קוסאשווילי ל"התגנבות יחידים". גם "עלילה" של עמוס גיתאי היה מבוסס על ספר של קנז ("מחזיר אהבות קודמות"). והיה גם את "אחרי החגים" של אמנון רובינשטיין. מה שהופך את יהושע קנז לאלוף המעובדים לסרטים בארץ, בתיקו עם יהושע אחר: א.ב יהושע. שניהם עקפו את עמוס עוז ודויד גרוסמן.

אני רגיל לשני דברים אצל מפיצינו: 1) שהם לא מפרסמים נתוני קופה (נגד עין הרע, כנראה). 2) כשסרט שלהם מביא למעלה מ-50,000 צופים בסוף שבוע ראשון הם מוציאים הודעה לעיתונות, וכשהוא חוצה את ה-100,000 הם מוסיפים למודעות בעיתונים את המשפט "למעלה מ-100,000 כבר ראו ונהנו".

אז מה פשר הענווה הפתאומית שתקפה אותם עם בכורת "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"? על פי הנתונים שהמפיצים הישראלים העבירו לאולפני וורנר (ושפורסמו ב"בוקס אופיס מוג'ו") מסתמן ש"הארי פוטר" השמיני נהנה מהפתיחה הגדולה ביותר אי פעם לסרט בארץ.

הסרט הכניס בארץ סכום של 1,206,225 דולר. כדי לדעת כמה כרטיסים זה, צריך לדעת את ההתפלגות בין מכירת הכרטיסים (היקרה) בתלת מימד ובין מכירת הכרטיסים (הזולה יותר) בדו-מימד. על פי מפיצי וורנר בישראל שענו לשאלתי, בארץ ראו עד כה 70 אחוז מכלל הצופים את הסרט בתלת מימד, ו-30 אחוז ראו אותו בדו מימד. חישוב מהיר מביא אותי למספר האסטרונומי של כמעט 110,000 כרטיסים שנמכרו לסרט בחמשת ימיו הראשונים להפצה (מרביעי עד ראשון). ובכך שובר "הארי פוטר" את השיא הקודם שאליו הגיע לפני שנה "זוהי סדום", שמכר כ-100,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון (ונתון הזה מיישר קו מוחלט עם שבירת השיאים של הסרט ברוב העולם. באמריקה הוא הכניס 200 מיליון דולר בחמישה ימים).

עדכון: בהמשך לשאלה של דורון פישלר בתגובות, הנה הנתון המדויק והסופי של "זוהי סדום" בארבעת הימים הראשון להקרנתו, בדיוק לפני שנה: 88,803 כרטיסים. "הארי פוטר" מכר (בחמישה ימים) בכ-20,000 כרטיסים יותר.

ולא רק זה, אלא על פי הטבלה ב"בוקס אופיס מוג'ו" רוב מוחלט של כרטיסי הקולנוע בסוף השבוע האחרון נמכר ל"הארי פוטר". הסרט הבא בתור אחריו, "קונג פו פנדה 2 ", הכניס כמעט עשירית ממנו. ובכל זאת, סוף השבוע הזה הספיק ל"X מן, ההתחלה" ול"רובוטריקים 3 " לחצות את קו מיליון הדולר; ל"קונג פו פנדה 2 " לחצות את קו שני מיליון הדולר; ול"שודדי הקריביים 3 " להיות הסרט הראשון השנה בישראל שחוצה את קו שלושה מיליון הדולר. זה מסתמן כקיץ אסטרונומי בקופות בישראל.

הנה הטבלה:

אז איך יקראו ל"The Amazing Spiderman" בעברית? "ספיידרמן המדהים"? "ספיידרמן הגדול מכולם"? בעוד שנה (פחות שבועיים) הואיוצא. מארק ווב הוא ("500 ימים של סאמר") הבמאי. ויש לי דווקא כמה דברים בטריילר הזה שעוררו את סקרנותי, אבל יש לי בעיה אחת: הסרט הזה ייצא בדיוק עשר שנים אחרי שקולומביה ומארוול השיקו את סדרת "ספיידרמן" הקודמת, שיצאה לדרך אחרי שנים של תסבוכות משפטיות. בדרך כלל, כשעושים רי-בוט או רימייק זה לסרט או לסרה שחלף דור שלם מאז הגרסה הקודמת. אבל הבדל של עשר שנים? הרי כל קוראי הבלוג הזה, אני די בטוח, כבר היו צופי קולנוע פעילים ב"ספיידרמן" הקודם, האם הם (אנחנו) צריכים לשמוע איך הסיפור מתחיל מ-ה-ת-ח-ל-ה? נראה כאילו הוליווד פשוט מאוהבת ב-origin stories, סיפורי מוצא, על איך גיבורי על התחילו ונוצרו ונהיו. בשעה שאני מעדיף לקבל את הסיפור מהאמצע. יש גיבור-על, כולנו יודעים איך הוא נהיה כזה, והנה הרפתקאה חדשה שלו.

אז הנה, יש כבר טריילר מלא ומקיף למדי, שנה לפני:

ועכשיו יש גם פוסטר

הנה זה בא: סרט האימה השני של ישראל. ואחרי "כלבת", מגיע תורם של החתולים: "חתולים על סירת פדלים". נדב הולנדר ויובל מנדלסון ויהונתן בר אילן כתבו וביימו והפיקו קומדיית אימה טראשית וקאמפית במיוחד, מצחיק ומגעיל במידות שוות (ראיתי בפסטיבל קולנוע דרום והתבדרתי כהוגן, פיטר ג'קסון של 1991 היה מתגאה בהם). מיכאל מושונוב ודנה פרידר ומיכאל הנגבי ושמואל וילוז'ני בתפקידים הראשיים (לווילוז'ני, בשיא הכנות, מגיעה מועמדות לאופיר על תפקידו בסרט. הוא מבריק שם. מצחיק ומפחיד כאחד). הנה מושונוב ופרידר בטיזר המבריק לסרט, שייצא מתישהו איפשהו בקרוב:

אתמול פרסמה נירית אנדרמן ב"גלריה" סיכום מקיף ומרשים של כל הפיאסקו סביב הפרסים בפסטיבל ירושלים, והמחיר שהבלאגן הזה עשוי להפיל על כל תעשיית הקולנוע הישראלית. חלמאות גמורה כל מה שקרה שם. מאז שבת שמעתי בעצמי כמה וכמה סיפורים על אחורי הקלעים של הפסטיבל וצוותי השיפוט, ונשמע שהברדק בירושלים חוגג. מצער.

================

ב"סקרין דיילי" מסכמים את פרסי פסטיבל ירושלים ומאזכרים את עניין ביטול הפרס לסרט הביכורים. אני תוהה האם ב"סקרין דיילי" יופיע דיווח יותר אישי ויותר מפורט על כל מה שקרה מאחורי הקלעים בצוות השיפוט כי מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", היה אחד השופטים.

================

צפו היום ב"מותרות" של דוד אופק בערוץ יס דוקו. האופן שבו אופק מצליח למצוא דימוי ויזואלי/דרמטי שהופך את הסגר הישראלי על עזה לסצינה סוריאליסטית במיוחד שכמו נתלשה הישר מתוך "והספינה שטה" של פליני. ולאבנר שביט ב"וואלה", אופק אומר דברים שכדאי לשים לב אליהם על השינוי שחל בנקודת התצפית של הבמאים הדוקומנטריים בישראל בשנים האחרונות:

"בדור הקודם של היצירה התיעודית על הכיבוש הנטייה היתה לעקוב אחר הסבל של הנכבש, אבל אז הבנו שיש כאן בעיה, כי זה לא לעניין שבמאי ישראלי שחי בניחותא יעשה סרט על מצוקה של אחרים ואז יילך ויסתובב איתו בכל מיני פסטיבלים ברחבי העולם. בפסטיבל סאנדנס, למשל, החליטו לחלק חלק מכספי הזכייה של סרט תעודה גם למושאי התיעוד שלו, כדי לצמצם קצת את הקיטוב בין הגורל של הבמאים ושל הדמויות שהם עשו עליהם סרטים. מבחינתנו, הפתרון כרגע זה להפחית את ההתמקדות במי שאנחנו לא חיים את החיים שלו".

והוא מתייחס שם גם לבלאגן של פרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים ואומר בקול רם את הדבר הנכון: מרגע שחולק הפרס, אסור היה לבטלו.

=================

ארי פולמן יקח הפסקה השבוע מהעבודה על "הקונגרס" כדי לעמוד בראש חבר השופטים בפסטיבל סארייבו. נקווה שלא יפסלו שם אף פרס שהוא וצוותו יבחרו להעניק.

זה שיעשע אותי מאוד! קליפ עם בובות (action figures) שהן לא מריונטות (כמו "טים אמריקה") ולא אנימציה (כמו, נגיד, הקליפים של מישל גונדרי), אלא מעשה כפיים. אופן עשיית הקליפ נחשפת במהלכו. ועד אז, זה מעין משפחת פארטרידג' פוגשת את "מת לחיות 2 ". או משהו כזה. הנה הביסטי בויז (מארחים את סנטי גולד) בקליפ החדש והמחופף של ספייק ג'ונז: