"סופר 8 ". או: כמעט מפורסמים

כתבתי כבר על "סופר 8 " התרשמות ראשונה כאן, אחרי שהוקרן בפתיחת פסטיבל ירושלים.

עכשיו אני רוצה להתחיל דווקא באחת המגרעות הבולטות של הסרט (הנהדר הזה, שנורא נורא חיבבתי), וממנו להגיע לדבר שכה חיבבתי בו. איכשהו הם קשורים זה בזה. כבר כתבתי ש"סופר 8 " הוא בעיקר מחווה ענקית לקולנוע של ספילברג. אבל כשספילברג מצלם ב"אי.טי" את השכונה הפרברית, הוא מצלם זכרון ילדות. ככה נראו הפרברים באוהיו, ניו ג'רזי, אריזונה וקליפורניה ביניהם נדד עם הוריו, לפני ואחרי שהתגרשו. אבל כשג'יי.ג'יי אברמס מצלם את אותם פרברים ממש, אין להם שום קשר לביוגרפיה שלו. הוא נולד, גדל וחי כל חייו בניו יורק. הוא מצלם זכרונות של אחרים. הוא מצלם פראפרזות. זו הסיבה שסרטיו המוקדמים של ספילברג נראים כל כך אמינים. למרות שהוא מספר על חלליות וחיזרים, ברור שהוא מדבר על הנוף הכי אישי והכי פנימי של הזכרונות והחוויות הרגשיות שלו. אצל אברמס הנוף הזה משתקף ממסך הקולנוע, זה בוודאי לא מקרי ש"סופר 8 " מתרחש בנופי ילדותו של ספילברג (פרברי אוהיו) ולא של אברמס. העניין הוא שבמידה מסוימת העולם הפנימי שלי קרוב הרבה יותר לזה של אברמס מאשר של ספילברג. כלומר, אני יותר קרוב לזה שהרגיש ש"אי.טי" מייצג אותו מאשר זה שאי.טי הוא סיפור חייו. זה עניין של עם-מרכאות ובלי-מרכאות.

לכן, הסרט בפילמוגרפיה של ספילברג שהכי קרוב באמת ברוחו ל"סופר 8 " הוא "הגוניס", סרט שספילברג הגה את הרעיון, מסר אותו לכריס קולומבוס שיכתוב את התסריט והעביר לריצ'רד דונר שיביים. זה רעיון שבא מהראש, ולא מהקישקע, פראפרזה על סרטים אחרים שלו, לכן מין הסתם לא היה לו קשה להעביר את הטיפול בו למישהו אחר. התוצאה היתה סרט הרפתקאות ילדותי ובכייני, עם מעט מדי רגעים של התרגשות אמיתית. ברגעיו החלשים, "סופר 8 " הוא סוג של "גוניס": נראה כמו מיזם שהגה ספילברג והעביר הלאה לקבלני ביצוע. בפועל, זה ההפך.

לכן, "סופר 8" הוא הד, ולא הצליל עצמו. ולכן, מצאתי לנכון לכתוב עליו יחד עם "פול" במדור שלי השבוע. שניהם מגיעים מאותו מוח בדיוק – ולשניהם יש באופן מדהים למדי עלילה כמעט זהה, ועם אותם הומאז'ים בדיוק – אבל "פול" עשוי מראש כמעין פארודיה, לכן הוא פחות יומרני מ"סופר 8 ". אבל לא יעזור, בסופו של דבר יש ב"סופר 8 " כמה רגעים נהדרים – חלקם של רגש אמיתי, חלקם של חיבור לנוסטלגיה בלבד.

אבל כאן אני עובר לדברי הזכות, כי למרות המגבלה הנ"ל מתברר שאברמס הוא יוצר חכם ומוכשר. הוא בעצמו מבין שהוא עושה כאן רפרודוקציה ולא אוריגינל. ולכן הוא מנצל את זה כדי ליצור במידה מסוימת מטה-סרט. גיבורי הסרט הם חבורת ילדים שרוצים ליצור סרט קצר במצלמת סופר 8. אבל כדי לעשות את זה, עליהם תחילה ללמוד איך עושים סרטים. כך, למשל, אחרי קריאה בספר הדרכה על עשיית סרטים מחליט הבמאי להוסיף עלילת משנה הקשורה באשה וסיפור אהבה. ולמה? כי זה יעורר את הזדהות הצופים, כך הם באמת ידאגו לגורלן של הדמויות ויהיה אכפת להם ממי שמת ומי ששורד. וכך, בכל פעם שעלילת "סופר 8 " פונה לכיוון תלאות הלב והתאהבות הראשונה של גיבור הסרט בנערה, צד מסוים בראשנו מקפיד להזכיר לנו: הסיפור הזה נמצא בסרט כדי שיהיה לנו אכפת. כלומר, הסרט עצמו נענה לכללים של הסרט-שבתוך-הסרט.

ויש את העניין הנוסף עם הבחורה: שהיא בעצם שם כי זו דרכם הגמלונית של הנערים לנסות לחזר אחריה, מישהי שבאופן מובהק נמצאת מחוץ לליגה שלהם, והדרך היחידה שאלילה כמוהה תתרועע עם גיקים כמותם תהיה רק אם הם יהפכו אותה לכוכבת. שזו אמירה שנונה למדי על היחס שבין כוכבות קולנוע לבין יוצרי קולנוע.

הנה עוד:

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.7.2011

בעוד עשרה חודשים – מאי 2012 – ימלאו 30 שנה לסרט "אי.טי" של סטיבן ספילברג, עדיין הסרט שאני מגדיר כאהוב עליי בכל הזמנים. ולמה? קודם כל, כי בכל פעם שאני נתקל בו, יש לסרט הזה איזשהו כישוף עליי שמרגש ומלהיב אותי מחדש. וגם כי זה הסרט שראיתי לראשונה בדיוק בגיל הנכון כדי שהוא גם ישפיע עליי: מאז שראיתי את הסרט הזה בגיל 14, ידעתי שחיי יהיו קשורים איכשהו בקולנוע, ושלושים שנה אחר כך אני עדיין שם. והעניין הוא, שלאורך השנים אני מגלה שאני לא לבד. טוב, זו לא חוכמה: במשך רוב שנות השמונים "אי.טי" היה הסרט הכי קופתי באמריקה ובעולם, כך שברור היה שהמוני אנשים ראו אותו. אבל מתברר שכמה וכמה אנשים גם הושפעו ממנו וכעת, כשבגרו, הם יוצרים בהשפעתו. אל בתי הקולנוע באמריקה יצאו בחודשים האחרונים שני סרטים שהופקו כמחווה מובהקת לקולנוע של סטיבן ספילברג בכלל, ול"אי.טי" בפרט: הראשון היה "פול", שכתבו סיימון פג וניק פרוסט וביים גרג מוטולה ("סופרבד"); השני הוא "סופר 8 ", שכתב וביים ג'יי.ג'יי אברמס. אברמס שיחק אותה: הוא השיג את ספילברג בכבודו ובעצמו כמפיק לסרטו, וסרטו הפך ללהיט בקופות ולכן הוא גם מגיע להקרנות מסחריות בארץ (אחרי שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בתחילת החודש). "פול" לעומת זאת לא היה הצלחה מרשימה במיוחד ויציאתו בארץ נגנזה. עכשיו שימו לב לתסבוכת הבאה: על פי רוב, כשהפצתו של סרט נגנזת בארץ, תוך חודשים ספרים הוא מופץ בדי.וי.די. אבל "פול" הוא סרט של אולפי יוניברסל, וליוניברסל כבר שנתיים שאין מפיץ בדי.וי.די בארץ. כלומר שהדרך היחידה שלכם לראות את הסרט הזה היא או להוריד אותו באינטרנט (בעייתי מבחינה חוקית, אבל דומני שמוסרי בהתחשב בנסיבות שנוצרו), או לחכות שערוצי הסרטים בארץ יביאו אותו בבכורה אצלהם, מתישהו ברבעון הראשון של 2012. אם אז יצליחו לשדר את "פול" ואת "סופר 8 " גב-אל-גב, תתחוור האמת המצחיקה: שני הסרטים האלה נורא דומים בעלילתם. שניהם גרסה מעורבבת ל"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" של ספילברג. שניהם מצטטים את הסרטים האלה מפורשות. ושניהם באים מהעולם הקולנועי של תחילת שנות השמונים: "סופר 8 " עושה זאת במובהק (הסרט עוסק בחבורת נערים ב-1979), ו"פול" באופן משתמע יותר (הסרט מספר על שני אנשים בוגרים באמריקה של ימינו, אבל שנדמה שההתפתחות המנטלית של השניים נעצרה ב-1980). עד כמה הסרטים דומים? נגיד זאת כך: בפסקול של שניהם שניהם מתנגן בדיוק אותו שיר של אי.אל.או (זה).

באופן תמציתי, גם העלילות זהות: כאן וכאן הגיבורים הם גיקים חובבי סרטי מדע בדיוני ואימה, וגם כאן וגם כאן הם נתקלים פתאום בחיזר שנכנס בבום אדיר לתוך חייהם, חיזר שהיה אסיר מזה שנים אצל הצבא האמריקאי. וגם כאן וכאן, כל רשויות הממשלה הכי חשאיות רודפות את החיזר ואת גיבורינו, שיודעים יותר מדי, ממש כמו שהיה עם "אי.טי". ההבדל הוא שב"פול" החיזר הוא סטלן בטלן וגס רוח (בדיבובו של סת רוגן) ואילו ב"סופר 8" החיזר הוא… טוב, כאן זה כבר ספוילר. אז נניח לזה.

ובשעה ש"פול" הוא סרט מצחיק יותר, אני מודה בהכנעה שב"סופר 8 " אני מאוהב יותר. הסרט הזה הוא פשוט שיר אהבה לקולנוע של ספילברג. אברמס, בסרטו השלישי כבמאי (אחרי "משימה בלתי אפשרית 3" ו"סטאר טרק"), מפציץ עם זיקוקין דינור קולנועיים, ומזכיר שהסיבה שסרטיו של ספילברג כה נערצים אינם רק בזכות העובדה שיש בה תנופה קולנועית נפלאה, אלא כי הם תמיד מאוד מרגשים ומצליחים לנגוע באיזשהו נים פנימי מאוד, ואישי מאוד, שמתברר שהוא גם קולקטיבי.

קחו, למשל, את שוט הפתיחה של הסרט. מפעל פלדה אי שם במערב התיכון של אמריקה. המצלמה עולה לכיוון שלט הנמצא בפתח המפעל. השלט, מטעם אגף הבטיחות, מבשר שחלפו כבר 700 ומשהו ימים ללא אף תאונה במפעל. אלא שבמהלך השוט עולה על סולם פועל חפוי ראש, מוריד את המספר "700" ושם במקום את הספרה "1". עבר יום אחד מאז התאונה האחרונה. המוזיקה העצובה, תנועת המצלמה האיטית, וראשו השמוט של הפועל בתמונה מסגירים בשוט אחד, ללא מילים, שמשהו נורא קרה. עוד לפני שאנחנו מכירים את הדמויות, אנחנו כבר יודעים שאנחנו נכנסים לתוך עולם של אבל ואובדן. ומיד בשוט הבא אנחנו פוגשים את היתום. הילד שאיבד את אמו באותה תאונה. כאן כבר מצהיר אברמס שהוא מתנתק ממורשת אביו הרוחני: בסרטים של ספילברג זה לרוב האב שאיננו בחייו של הגיבור. ב"אי.טי", למשל, האב עזב את הבית ונסע למקסיקו עם בת זוג חדשה. אצל אברמס, גם ב"סופר 8 " וגם ב"סטאר טרק", הגיבור מאבד את האם, את הרכות בחייו, ונותר לגדול עם גבר סמכותי וקר.

ומה יש לנער שנפלה עליו טרגדיה כדי למלא את חייו? לברוח אל הסרטים. לכן קוראים לסרטים האלה "אסקפיסטיים", מלשון בריחה. הקולנוע אמור לברוא לנו עולמות שאנחנו מניחים שאינם קיימים במציאות, ובבטחון של הבלתי קיים אפשר להשליך את כל הסובלימציות של הפסיכולוגיה שלנו. הכל יהיה בסדר, כלום לא אמיתי. זו סיבת הקסם של הסרטים האלה. לכן גם כיום, כשאני כבר אבא ולא עוד ילד, אני עדיין מרגיש שדווקא בסרטי הפנטזיה, המדע בדיוני, עם החלליות והמפלצות, דווקא שם מסתתרת אמת עמוקה ואמיתית יותר מאשר בסרטים שמתיימרים להיות "ריאליסטיים". או לפחות אמת שנהירה לי יותר.

ובזה בדיוק עוסק "סופר 8"! מדובר בחבורת ילדים שלוקחת את מצלמת הסופר 8 של אבא של אחד מהם (תרגום: מצלמות סופר 8 היו לשנות השבעים והשמונים מה שמצלמות וידיאו היו לשנות התשעים והאלפיים ומה שטלפונים סלולריים לימינו). המטרה: לצלם סרט זומבים. אבל גם כשבאים לצלם סרט שכולו המצאה, עדיין עדשת המלצמה קולטת דברים שהם אמיתיים. זה העניין הכי אינהרנטי של אמנות הקולנוע: המצלמה רואה ומתעדת את מה שמולה, אלה בני האדם שמנסים להסתיר. אבל ככל שהסתרה גדולה יותר, גם רגעי החשיפה – גם אם בודדים ומעטים – יהיו עוצמתיים יותר. ברובד ה"דוקומנטרי" מגלים הילדים שמצלמתם קלטה בלי להתכוון קיומה של מזימה עצומה להסתרתו (וללכידתו) של חיזר. במובן הפנימי והעמוק יותר, המצלמה – והדימיקה שנוצרת סביבה – חושפת את האופי הפנימי של הילדים. בראש ובראשונה, את הרגשות שלהם. אהבה ראשונה. וגם קנאה ראשונה. והיחס האמביוולנטי להורים – רצון להתנתק, מול תלות; כעס, מול אסירות תודה. אבל גם אומץ, אחווה, חברות אמיתית.

זה הכוח של הקולנוע! לחשוף בתוכנו אמיתות שכאלה, של רגש, של מצפון, של תפיסת עולם. גם (ודווקא) מול סרט על חיזרים. זה קורה כשהמצלמה מולנו, אבל זה קורה גם כשאנחנו רק בתפקיד הצופים, והסרטים מצליחים ללחוץ לנו על כפתורי הרגש והנוסטלגיה. אם מתבוננים לעומק, מוצאים אמת. אברמס הלך ועשה סרט התבגרות/נעורים/הרפתקאות/מפלצות/חיזרים, אבל מרגע שהוא שם את המצלמה בתפקיד הראשי, הוא מכריח אותנו להתעמת עם העובדה, הלכאורה פרדוקסלית, שדווקא הקולנוע הכי שקרי טומן בחובו פוטנציאל לאמת גדולה. ונאמר אמן.

נ.ב: לאורך כל הסרט תהיתי איך יראה הסרט אותו מצלמים הנערים. אברמס, איש חמוד שכמוהו, נענה לציפיותי והסרט הביתי נמצא על כותרות הסיום. אל תחמיצו אותו.

"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" ממשיך לעמוד במקום הראשון בטבלת שובי הקופות בארץ השבוע, למרות ירידה של 50 אחוז בהכנסותיו מהשבוע שעבר. הסרט הביא בסוף השבוע השני כמעט 50,000 צופים, ובעשרה ימים צבר הכנסות של יותר משני מיליון דולר. כלומר, שתוך שני סופי שבוע הוא הכניס את מה ש"קונג פו פנדה 2 " הכניס בשישה סופי שבוע. יש להניח שגם עם צניחות של חמישים אחוזים הלאה, תוך שבועיים "הארי פוטר" האחרון יהפוך לסרט הכי קופתי השנה בישראל, ויעקוף את "שודדי הקריביים 4 ", מחזיק התואר כרגע.

מבין הבכורות של סוף השבוע האחרון, "איך להיפטר מהבוס" (סרט איום בעיניי, אגב) הצליח הכי טוב עם כמעט 20,000 כרטיסים. "שומר גן החיות", שמוצג גם בעברית וגם באנגלית, הביא כ-13,000 כרטיסים, ואילו "פו הדב", שמוצג רק בעברית ורק בהצגות יומיות, הביא בקושי 6,000 צופים.

הנה הטבלה השבועית:

כפי שדיווחנו ביום שני, עכשיו מגיעה ההודעה הרשמית: "ההתחלפות" של ערן קולירין יתחרה בתחרות הרשמית בוונציה. ומולו: קונננברג, פולנסקי, טוד סולונדז, אייבל פררה, אלכסנדר סוקורוב, אנדראה ארנולד וג'ורג' קלוני. הפסטיבל יפתח ב-31 באוגוסט.

עכשיו אני כבר מביט בסקרנות לעבר טלורייד, פסטיבל בן שלושה ימים שמתקיים במקביל לסוף השבוע הראשון של ונציה, ולטורונטו, המגה-פסטיבל שמתחיל באמצע פסטיבל ונציה. בעוד לפסטיבל ונציה יש חשיבות עצומה מנקודת מבט עולמית, לשני הפסטיבלים האחרים יש חשיבות גדולה יותר מנקודת המבט האמריקאית: אוסקרים והפצה. מכיוון של"הערת שוליים" כבר יש הפצה אמריקאית מטעם סוני פיקצ'רס קלאסיקס, קל לי להמר שסרטו של יוסף סידר יתחיל את הסיבוב האמריקאי שלו בספטמבר, תחילה בטלורייד ואז בטורונטו. מישהו בתגובות רמז ש"אודם" בטורונטו. על "אדון פידלמן" כבר התבשרנו. יהיו עוד?

================

אני חייב להוסיף כאן אלמנט מעט אישי לכותרות הנ"ל. כזכור, עשיתי סרט תיעודי בשנה האחרונה, "שרון עמרני, זכרו את השם" שמו. הסרט התיעודי הכיל ארבע סצינות עלילתיות, שבהן הזמנתי ארבעה יוצרים לתרגם את עולמו האישי והתסריטאי של שרון עמרני, מושא סרטי. עקבתי מקרוב אחר תהליך העבודה שלהם ביצירות האלה, אבל גם שמרתי מרחק, נתתי להם ספייס. לכן, יש בי מידה שווה של גאווה אבל גם התפעלות כשהחבורה הזאת ממשיכה ומשגשגת הלאה. קצת כמו גננת שמבסוטית שהילדים שהיא לימדה הגיעו לאוניברסיטה (למרות שבוודאי הם היו מגיעים לאותם הישגים גל בלעדיה). על שרון טל, המככבת בסרטו של ערן קולירין, שמעתי לראשונה כשהיא לוהקה לסצינה של גילי גאון בסרט שלי. ונטלי עטיה, שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים על תפקידה ב"אודם", שיחקה בסצינה של דובר קוסאשווילי בסרט שלי (למעשה, בגללה נדחו לנו ימי צילום כי הצילומים בלונדון לסרטו של יהונתן סגל התארכו והיא לא חזרה בזמן). ושיתוף הפעולה של יוסף סידר עם הצלם ירון שרף (אחרי שלושה סרטים שהוא עשה עם עופר ינוב) התחיל עם הסצינה הקטנה שהם עשו בסרט שלי. ואני מביט בהם מהצד ומתפעל, מהאנשים האלה וחושיהם החדים לבחירת שחקנים ולמצוא פרטנרים יצירתיים.

===============

פולי פלאט, אחת המוזות הגדולות של הוליווד, הלכה אתמול לעולמה בגיל 72 ממחלת ניוון שרירים. פלאט היתה מזוהה בעיקר כמעצבת תלבושות ותפאורות, אבל משלב מוקדם למדי בקריירה שלה היא הפכה למישהי שהשפעתה על סרטים ועל יוצרים היתה רחבה יותר מסתם עיצוב. היא נישאה לפיטר בוגדנוביץ' והיתה שותפה קריאטיבית שלו ליצירת "הצגת הקולנוע האחרונה" ו"מה נשמע דוק". הגירושין שלה מבוגדנוביץ' (שעזב אותה לטובת סיביל שפארד) היוו השראה לסרט הזה. בשנות השמונים היא חברה לג'יימס ל' ברוקס ("תנאים של חיבה"), איתו עבדה גם כמעצבת, גם כמפיקה, גם כיועצת וגם כתסריטאית. גם "תנאים של חיבה" וגם "הצגת הקולנוע האחרונה" מבוססים על ספריו של לארי מקמרטרי, שהקדיש לפלאט ולבוגדנוביץ' אחד מספריו. אני זוכר לה חסד בתור מי שהפיקה את "תגידי כן" של קמרון קרואו.

=================

צפו בצ'רלי רוז מראיין את ארול מוריס, על סרטו החדש "טבלואיד", שאני מקווה שראיתם בפסטיבל ירושלים.

===============

ואם עוד לא ראיתם את "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר, היום יש לכם הזדמנות לצפות בו בחינם בהקרנה מיוחדת באירוע שמקיימים איגודי התסריטאים והבמאים ופורום היוצרים הדוקומנטריים במאהל המחאה בשדרות רוטשילד פינת רחוב בר אילן בתל אביב, ב-22:00. אחרי הקרנת הסרט תתקיים שיחה עם אורי ענבר.

כמה כותרות שכדאי לשים לב אליהן:

1. סינמטק שדרות נמצא במשבר תקציבי ובסכנת סגירה. על פי הידיעה ב"הארץ" אחת הסיבות לכך היא שמאז שלא נופלים קסאמים בשדרות, אין לסינמטק שדרות תורמים. זה אומר משהו קצת מצער על המדינה שלנו, לא? אנחנו חייבים מלחמות וטילים כדי לשגשג?

2. בית הספר לתסריטאות של עידית שחורי נמצא בסכנת סגירה.

3. פרנק דרבונט נוטש את ניהול העונה השנייה של "המתים המהלכים". העונה השנייה נמצאת כבר בצילומים.

4. הרשימה הראשונה של סרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו בספטמבר פורסמה אתמול. ולצידה התפרסמה הידיעה ש"בוקר טוב, אדון פידלמן" יוקרן בפסטיבל. אנשי "פידלמן" הוציאו את הפרסום כמעט שלושה שבועות לפני תאריך האמברגו שהוטל עליהם, כנראה כדי שלא להצטופף בשימה המלאה של הסרטים ישראליים שיוקרנו בטורונטו. אבל זה די קל לנח: פסטיבל טורונטו מקרין כמעט כל סרט שזכה בפרס או בתשומת לב בפסטיבל מרכזי קודם. לכן, ההכרזה שמסקרנת אותי יותר היא אילו מהסרטים הישראליים התקבלו לטלורייד, פסטיבל מצומצם, אנין, אליטסטי ואוסקרי יותר. האם "פידלמן" יהיה שם? ו"הערת שוליים"? ו"השוטר"? ו"ההתחלפות"?

5. סקוט וויינברג, אחד הבלוגרים הכי משמעותיים באמריקה, ובוודאי אחד הכי קולניים, אהב את "כלבת". יש מבקרים שצריך לשים לב אליהם יותר. וויינברג הוא אחד מהם, בייחוד כשזה מגיע לסרטי אימה.

ספייק ג'ונז חזר לעבוד עם הביסטי בויז, אז זה אומר שהגיע הזמן שמישל גונדרי יחזור לעבוד עם ביורק. אז הנה: הקליפ החדש שלו לסינגל החדש שלה, "קריסטליין":

אנדרו גרפילד יצא אנושי ומקסים כשהגיע לקומיק-קון, מחופש לספיידרמן והצהיר על עצמו שהוא בראש ובראשונה מעריץ של הקומיקס ואסיר תודה על ההזדמנות לגלם את פיטר פרקר. הנאום הנרגש שהוא הקריא יצר לפחות לרגע תחושה שגרפילד עוד עשוי להיות הפיטר פרקר המושלם, או לפחות שחקן שמזדהה טוטלית עם דמות אותה הוא מגלם. צפו, זה חינני למדי:

===================

ה"אובזרבר" הלונדוני כתב על תופעת הטרולים בבלוגים. אחת הדמויות בהן עוסקת הכתבה היא המגיב LexG, אחד הקבועים בבלוג של ג'פרי וולס. באייטם הזה על הכתבה כותב וולס קצת על LexG ועל יחסיו איתו; ובתגובות, אותו מגיב כפייתי מסביר איך קרה שהוא לא היה זמין לתת לכתב של ה"אובזרבר" תגובה, ובכך החמיץ הזדמנות להגיע לפריים-טיים של התקשורת העולמית.

למזלי, יש לי בבלוג שלי רק שני טרולים של ממש. שניהם איתי כאן ממש מראשית הבלוג, כבר חמש שנים וחצי. באופן משונה, אני רואה לא מעט קווי דמיון בין אחד מהם ובין LexG: פטיש כפות רגליים. כנראה שהפטיש הזה מגיע יחד עם הפרעה כפייתית, חוסר שליטה בזעם וסינדרום טורט. לפני כמה שנים החלטתי שלא לאפשר לטרולים שלי להמשיך להגיב כאן, שכן כל תגובה שלהם רק מלאה ארס, זוהמה, קללות, לשון הרע וסחי. וכך, כל בוקר אני צריך לנקות את איזור התגובות מהשאריות שלהם, אותן הם מקפידים להשאיר כמעט כאן כל לילה (ואגב, לא רק אצלי. אני מוצא אותם גם באתרים אחרים).

================

לפני רגע הוא אמר שהוא פורש מעשיית סרטים ועכשיו סטיבן סודרברג חוזר עם לא פחות משני סרטים שיעלו באמריקה בהפרש של כחמישה חודשים זה מזה. שניהם נראים סרטי מתח ופעולה ז'אנריים למדי, חסרי ייחוד, שאילולא העובדה שסודרברג חתום עליהם ספק אם הייתי בכלל מתעכב עליהם. למעשה, בגלל העובדה שסודרברג, אחד הבמאים הכי חכמים והכי שכלתניים בהוליווד, חתום עליהם אני מלא תקווה – ואני מאמין שכך הוא הדבר – שיש בשני הסרטים האלה עומקים שהטריילרים מחביאים מאיתנו. אבל כלפי חוץ נדמה שסודרברג בחר בדרך הפרנסה, בה צעדו לפניו יוצרים כמו בארי לווינסון ופיליפ נויס, שניהם במאים שגם כשהם עושים דברים לא ייחודיים, תמיד יש בהם משהו מסוים שהוא קצת מעל השאר.

הראשון הוא "Contagion", סרט על וירוס שהופך למגיפה (שבכורתו ככל הנראה תהיה בפסטיבל ונציה בספטמבר). נראה כמו "התפרצות" של לווינסון וולפגנג פיטרסן, לא?

השני הוא "Haywire", סרט ריגול שייצא בינואר. נראה כמו "סולט" של נויס, לא? ומה הקטע עם הקריינות בטריילר? חשבתי שכבר הפסיקו עם קריין בטריילר, חוץ מסרטי ילדים. אבל… לם דובס חתום על התסריט. התסריטאי של "עיר אפלה", "קפקא" ושל "The Limey". זה חייב להיות סרט חכם יותר ממה שנראה בטריילר. פשוט חייב.

מרתק לא פחות הוא שסודרברג, כהרגלו, גם צילם את שני הסרטים האלה (יש רגעים ב"Haywire" שמזכירים את "טראפיק" מבחינת הצילום), ובשניהם הוא עובד על שני מלחיניו הקבועים: קליף מרטינז הלחין את "Contagion" ודיוויד הולמס הלחין את "Haywire". ושני הסרטים, בגלל שלשניהם שם עם מילה אחת, מהווים כר פורה לעשיית בושות מצד מפיצינו (שלא אוהבים שמות עם מילה אחת). וכך "Contagion" במקום להישאר "מגיפה" או "הדבקה", יוכל להפוך בעברית ל"וירוס קטלני". ו"Haywire", במקום להישאר באיזור ה"יצאה משליטה" שנשארים נאמנים לשם המקורי, יוכל להפוך ל"סוכנת קטלנית" או "מרגלת מחשמלת".

מייק גודרידג' מ"סקרין דיילי", גיבור הפוסט הקודם שלנו, חוזר היום עם אייטם נוסף שמנסה להמר מה יהיו הסרטים הבולטים בתחרות הרשמית בוונציה. הפרסום הרשמי מטעם הפסטיבל יהיה ביום חמישי. בימים האחרונים אני שומע סביבי על יוצרים שקיבלו תשובות (שליליות). וגודרידג' טוען ש"ההתחלפות" של ערן קולירין יהיה שם.

אתמול, כשהתבשרנו ש"ההתחלפות" פרש מתחרות האקדמיה הישראלית לשנה זו ויתחרה רק בשנה הבאה, זה גרם לי לתהות אחת משתי תהיות. האחת היא שהסרט אכן התקבל לוונציה, ושיוצריו (ואולי גם ראשי פסטיבל ונציה) העדיפו שהקרנתו הראשונה תתקיים בפסטיבל ולא בהקרנת אקדמיה צוננת בסינמטק תל אביב. וזו החלטה נכונה מאוד. אני, למשל, חושב ש"לבנון" נפגע מכך שהגיע לוונציה אחרי פרסי אופיר, ואם היה מחכה שנה, הוא היה יכול להיות סרט דומיננטי יותר בפרסי אופיר של השנה שאחרי. עכשיו רק נשאלת השאלה האם לגודרידג' יש מקורות המקורבים להפקת "ההתחלפות" או לפסטיבל ונציה כשהוא כותב את מה שוא כותב, או שזו ספקולציה (הגיונית למדי) בלבד?

האופציה השניה מדאיגה יותר, ואותה נגלה ביום חמישי, כשתתפרסם רשימת הסרטים בוונציה. אם "ההתחלפות" לא שם, אני מניח שקולירין ושות' ירצו לעבוד על הסרט עוד קצת, להדק, לשייף, לגמר, ולשלוח אותו לסאנדאנס.

ותוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה עונה לי קולירין לשאלתי מה קרה שסרטו בסוף לא יתחרה באקדמיה השנה, והוא עונה לי שהסיבה פרוזאית לחלוטין: "ביום שישי שי גולדמן (צלם הסרט, י.ר) ואני צפינו לראשונה בעותק הדיגיטלי של הסרט שאמור היה להיות מוקרן לאקדמיה (עותק הפילם עדיין לא מוכן), לצערנו היו בעותק מספר טעויות ופגמים. מאחר שהמעבדה של הסרט היא בגרמניה לא הייתה שום אפשרות לתקן את הבעיות ולהספיק להקרנות האקדמיה".

מכאן אני מבין שהעותק כבר גמור וסגור. מה שאומר שגודרידג' כנראה קלע בול וקולירין יתחרה בוונציה.

לצידו, ככל הנראה: דיוויד קרוננברג החדש; רומן פולנסקי; טוד סולונדז; אייבל פררה, וויליאם פרידקין; סרטו השני של סטיב מקווין, אחרי "רעב" המופתי; "אנקת גבהים" של אנדראה ארנולד; הסרט של מדונה כבמאית, הסרט החדש של סטיבן סודרברג, וסרט הריגול האמריקאי של תומס אלפרדסון (הבמאי של "הכניסו את האדם הנכון"), על פי "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה.

עדכון, חצות: עכשיו גם "וראייטי" מדווחים ש"ההתחלפות" ככל הנראה יהיה בוונציה. עוד שמות מהדיווח ב"וראייטי": הסרטים החדשים של מרג'ן סטראפי ווינסן פרונו ("פרספוליס"), שנטל אקרמן, יורגוס לנטימוס ("שן כלב"), ג'ונתן דמי ועמנואל קריאלזי.

================

ועוד פולו-אפ לאייטם של הבוקר: קלטתי את זה ממש באיחור, אבל בכל זאת. אם אנשי פסטיבל ירושלים כה נרעשו מהבעיה האתית שבשילובו של מישל ריאק בתחרות העלילתית איך זה שהם לא נרעשו מנוכחותה של מריאן ברגמן בצוות השיפוט הדוקומנטרי? ברגמן היא אחת היועצות לפרויקט גרינהאוס, החממה הדוקומנטרית הים תיכונית שפועלת לצד הקרן החדש לקולנוע. החממה הזאת הפיקה השנה את "בני דודים לנשק" ואת "הדולפין", שניהם סרטים שזכו בציונים לשבח מצד השופטים התיעודיים בירושלים. אז למה את הפרס ל"עמק תפארת" הם הזדרזו לבטל ואילו את הפרס לתיעודיים לא? אולי כי אף אחד, עד עכשיו, פשוט לא שם לב לזה.

ושיהיה ברור, אני חוזר על עמדתי: מרגע שפסטיבל בחר בשופטים לתחרות הוא אומר "אני סומך עליהם", וידוע שהדינמיקה בצוות שיפוט מורכבת ווסערת ומלאה אידיאולוגיות ואג'נדות, ולכן פרסים בפסטיבל הם עניינן כה מסעיר, לרוב שנוי במחלוקת, ולא תמיד קל לחיזוי. זה חלק מהמשחק. בקיצור, מישהו מסינמטק ירושלים צריך לטוס למישל ריאק עם זר פרחים ובונבוניירה וחיוך גדול, לתת לו חיבוק ולבקש סליחה.

================

אני מעלעל באתר של פסטיבל סארייבו שמתקיים בימים אלה – עוקב אחרי ארי פולמן, יו"ר חבר השופטים ואחר הגר בן-אשר, שסרטה "הנותנת" משתתף בפסטיבל – ומתקנא באתר של הפסטיבל. פסטיבל סארייבו דומה בגודלו ובמעמדו לפסטיבל ירושלים, וחלק מהסרטים שהיו בירושלים עברו ישירות לסארייבו. ובאתר, ליד כל סרט מצוין מה פורמט ההקרנה שלו: 35 מ"מ, בטא, בטא היי דפינישן או DCP. בעיניי זה נתון כה חשוב בפסטיבל קולנוע (ובעצם, בכל בית קולנוע – ובארץ אין לכם מושג לפני קניית הכרטיס אם אתם נכנסים להקרנת סרט מפילם או הקרנה דיגיטלית). מעניין אם האתר של פסטיבל חיפה כבר יהיה עדכני יותר.

חיכיתי לזה, והנה זה בא: מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", שהיה בחבר השופטים העלילתי של פסטיבל ירושלים כתב סוף סוף את הסיכום שלו לפסטיבל והוא מתייחס בו בעיקר לפרשת פסילת הפרס לסרט ביכורים לסרט "עמק תפארת". חיכיתי כבר לקרוא או לשמוע מישהו שידווח על ההתנהלות בתוך חדר השופטים, והנה זה סוף סוף הגיע.

גם מדבריו של גודרידג' לא מסתמן שההתנהלות של פסטיבל ירושלים היתה נכונה. קודם כל, כותב גודרידג', שאף אחד מאנשי הפסטיבל לא עידכן את שאר השופטים בכך שעשויה להיות איזושהי בעיה עם נוכחותו של מישל ריאק, מנהל ארטה צרפת, ושהוא אמור להיות מנוע מלדון בסרט זה או אחר. שנית, מבהיר גודרידג' שהדיון סביב הסרטים בקרב השופטים נעשה באופן שקול והגון. גודרידג' ערב לריאק שכל החלטה שהוא קיבל וקידם נבעה מטעמו האישי ולא מהשתייכותו התאגידית. גודרידג' מדגיש את ההחלטה הפרדוסקלית של הפסטיבל בכך ששני הסרטים הבולטים האחרים בתחרות ובקרב הזוכים, גם הם במידה כזו או אחרת בני טיפוחיו של ריאק ("השוטר" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן"), שכן הם טופחו בשנים קודמות באירוע הפיצ'ינג השנתי בפסטיבל, שבראשו עומד (או שמא, עמד) אותו ריאק. גודרידג' טוען שבניגוד לרושם שהנהלת הפסטיבל יצר, ריאק הוא איש עם אינטגריטי.

אבל חציו השני של מאמר הסיכום של גודרידג' מעניין לא פחות. הסרט הישראלי שגודרידג' הכי אהב בפסטיבל היה "השוטר" של נדב לפיד. הוא כתב עליו ביקורת נרחבת ונלהבת למדי בנפרד. גודרידג' כותב במאמר הסיכום שלו מירושלים: "הדבר שהכי עניין אותי הוא התגובה הקוטבית לסרט 'השוטר'. אני חשבתי שזה הסרט הכי מלהיב בפסטיבל, שמסמן את בואו של קול קולנועי חדש ובטוח בעצמו. הקהל המקומי, לעומת זאת, הגיב אליו באופן מעורב, וחלקו אף הביע שאט נפש ממנו. גם חבר השופטים שלנו היה מפולג לגביו (הערה שלי: נדמה לי שגודרידג' רומז כאן על פיצול בין השופטים הישראליים בין שופטים הזרים? כי ההמשך די מחזק את זה).

"זה רק עזר לי לבסס תיאוריה ישנה שלי שבה האופן שבו קהל מקומי מגיב לסרטים שונה באופן משמעותי מאשר התגטבה של קהל זר. ראו, למשל, את האיבה של המבקרים הספרדיים כלפי פדרו אלמודובר, שנחשב לאחד הבמאים הגדולים בעולם מחוץ למולדתו…

(רגע, כאן גודרידג' קצת עושה בלאגן. יש שתי תגובות שונות. המבקרים הספרדיים העריצו את אלמודור, הם התחילו לשנוא אותו רק כשהוא נהיה אליל בינלאומי. זה מקרה מובהק של צרות עין. הבעיה היא שבאמת יש יוצרים מקומיים שמתקשרים יותר טוב עם העולם מאשר עם הקהל המקומי. בישראל הדוגמה הכי מובהקת לכך היתה בעבר עמוס גיתאי. מישהו שיודע לדבר פסטיבלית שוטפת. צאי מינג ליאנג, למשל, אחד הבמאים הכי נערצים בעולם הפסטיבל בעולם, זוכה לבוז או סתם להתעלמות בטייוואן, בה הוא חי. יש הבדל בין "אין נביא בעירו"* ובין "אנחנו שונאים את זה כשהחברים שלנו נהיים מפורסמים"**. נדמה לי שנדב לפיד נמצא ברובריקה הראשונה, ואילו – נגיד – יוסף סידר נמצא ברובריקה השנייה).

ממשיך גודרידג':

"'השוטר' בוודאי יעבוד יותר טוב בלוקרנו, שם הוא נבחר להשתתף בתחרות הרשמית, מאשר בישראל, שם הסגנון האגרסיבי שלו והנושא השנוי במחלוקת שלו כנראה נגעו בעצב חשוף מדי".

"השוטר" כנראה ייצא לבתי הקולנוע בארץ בסוף אוגוסט. איך ואיפה וכמה עוד לא ברור. אני שותף לדעתו של גודרידג': זהו בהחלט אחד הסרטים הכי מרתקים קולנועית שראיתי בארץ הרבה זמן. ובימים אלה הוא גם מאוד מדויק מבחינה פוליטית/אקטואלית: אחת הנקודות המרכזיות בסרט היא האופן שבו המלחמה האידיאולוגית בישראל אינה כבר בין יהודים לערבים, אלא בין יהודים ובין עצמם בענייני מעמד וצדק. מהבחינה הזאת, מה שקורה בסרט (באופן סמלי ומוקצן) הוא כמעט נבואה לעימותים שמתחוללים כעת בין מפגינים ובין שוטרי יס"מ בתל אביב וירושלים.

נשאלת השאלה: האם ציבור הצעירים והסטודנטים שמפגינים כעת (או מזדהים איתם בבית) יאמצו את "השוטר" כסרט שמייצג את המאבק שלהם, כשגריר של דור. האם "השוטר" יהיה ה"איזי ריידר" של תנועת האוהלים של ישראל 2011? כזכור, "איזי ריידר" הפך לסרט של תנועת הקאונטר-קאלצ'ר לא רק בגלל תכניו, אלא דווקא בגלל הרדיקליות הסגנונית שלו, האנטי בורגנית. האם צעירי תל אביב ישכילו לאמץ סרט שגם קורא תגר אסתטי על הממסד? האם הקהל שידע לחבק את "סרט לבן" (למשל), ולשאול שאלות הקשורות לשפה האסתטית של הסרט והיחס שלו למשמעות, לאירוניה ולמוסר ההשכל הלאומי, יידע להפעיל אותם כלים כשזה מגיע לסרט מקומי?

החוויה המקומית בארץ עד כה תומכת באבחנה של גודרידג': לקהל נוח להתמודד עם אתגרים קולנועיים זרים, אבל מעדיף את הקולנוע המקומי נוח ומוכר ונגיש. אבל בקיץ של התעוררות מהפכנית, יהיה מקסים לגלות ש"השוטר" הופך לסמל של מהפיכה.

*) הבשורה על פי מתי

**) הבשורה על פי מוריסי

כדאי לכם לראות הערב (ב-23:00, ערוץ 2) את הסרט התיעודי "עירק'נרול" שביימה גילי גאון. הסרט בוחר אתגר לא פשוט: לספר את סיפורם של צמד אחים – האחים אל-כווייתי – שהיו אלילי מוזיקה בעירק, המוזיקאים הנערצים על המלך, שהחליטו לעזוב שם הכל ולעות לישראל וכאן גילו עולם שלא ידע להעריך ולכבד אותם. המוזיקה הפכה לעיסוק צדדי באירועים והפרנסה היתה קשה. יש כאן כמובן את העניין החברתי, של עולים חדשים מעירק שמגיעים למדינה הנשלטת על ידי אשכנזים שמנסים להלבין את התרבות, ומעלימים כל מה שאינו אירופי. אבל האתגר המורכב יותר הוא זה: איך לגרום לאזניים של מישהו כמוני – מהעדה הלא נכונה ומהדור הלא נכון – להעריך את גדולתם של האחים אל-כווייתי.

האוצר של הסרט הוא דודו טסה, נכדו של דאוד אל-כווייתי, אחד משני האחים, ומי שקרוי על שמו. טסה בעצמו מנסה להבין למה סבו ואחיו היו כה גדולים ומחפש דרך להתקרב למוזיקה שלהם, תחילה להבין אותה ואז להתרגש ממנה. וכשהוא מצליח, הוא מתרגם את המוזיקה שלהם לשפת הרוקנרול, מוזיקה קצבית, חיה, עם תבלין אתני והפקה סופר-עדכנית. האופן שבו הסרט מתעד את טסה בונה את האלבום שלו שכב על גבי שכבה גרם לי לא רק להבין מה היה בהם, באחים אל-כווייתי, אלא גם ממש להתלהב בפעם הראשונה מהמוזיקה של טסה עצמו.

ויש לי גם קשר אישי לסרט. כזכור, גילי גאון עזרה לי רבות עם הסרט שלי, "שרון עמרני, זכרו את השם" (שזה המקום להזכיר שהוא יוקרן מחרתיים, יום שלישי, בסינמטק חולון עם שלל תוספות ובונוסים). גאון היתה אשתו של עמרני והיתה שם על החוף ביום שטבע. חוץ מהעובדה שבזכותה הגעתי להמון מהטקסטים ששרון ז"ל כתב לפני מותו ושחלק מהם ביימו יוסף סידר, ניר ברגמן ודובר קוסאשווילי לסרטי, היא גם ביימה סצינה עלילתית מצמררת בעוצמתה, המבוססת על חוויותיה ותחושותיה מאותו יום שבת בחוף מנטה ריי. בימים אלה עובדת גאון על תסריט עלילתי בשם "ארבע", שגם הוא יעסוק – באופן עקיף ומעובד – באותם ימים אחרונים בחייו של עמרני.

ברבע לארבע היום הגעתי לסינמטק תל אביב נרגש למדי. עמדתי לצפות סוף סוף בסרטו החדש של ערן קולירין, "ההתחלפות", אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה (לא רק מבין הסרטים הישראליים, בכלל). היום היתה אמורה להתקיים הקרנת האקדמיה שלו. לאכזבתי עדכנה אותי הנערה בכניסה שההקרנה של "ההתחלפות" שנקבעה להיום כבר בוטלה לפני כמה ימים, ועודכנה באתר האקדמיה. ההקרנה החלופית נקבעה למחרתיים. אלא שממש באותם רגעים היא קיבלה שיחת טלפון שעדכנה אותה שגם ההקרנה ביום שלישי בוטלה ושהסרט נשר מתחרות פרסי האקדמיה השנה. עדכנתי את זה בטוויטר שלי קצת לפני 16:00.

וכך קרה שבאתי לראות את ערן קולירין וקיבלתי את דורון ערן במקום. אשכרה ההתחלפות (ועל "נמס בגשם" של דורון ערן יש לי כל כך מעט מילים טובות – לא יותר מהברה, למעשה – שאני כרגע פשוט סותם את הפה לגביו. בעיקר כי אני מרגיש שראיתי סרט של תלמיד כיתה י' במגמת קולנוע בתיכון).

כשיצאתי מהסרט כבר ראיתי עדכון ב"וואלה" שהפרישה מפרסי אופיר היתה כי העותק עוד לא מוכן. זה גם גרם לי לתהות האם קולירין ושות' כבר קיבלו הודעה לגבי קבלתם או אי קבלתם לפסטיבל ונציה (ואולי גם לטלורייד) השנה, והאם זה קשור לזה. שלחתי לקולירין מייל לברר איתו, אבל הוא טרם חזר אליי. אבל המוח רץ מאליו. אם הם קיבלו ביום שישי תשובה חיובית מוונציה אולי הם באמת מעדיפים להתחיל את המסע של הסרט שם, ולא בהקרנת אקדמיה (צודקים!). ואם הגיעה תשובה שלילית מוונציה אולי הם רוצים לשייף את הסרט עוד קצת (בעריכה? בסאונד?) בתקווה שהוא יהיה מדויק יותר לסאנדאנס.

ובין לבין, גם אם הסיבה היא טכנית ואובייקטיבית לחלוטין, היא נראית כבחירה הנכונה. קולירין נוטש שנה צפופה מאוד ועובר לשנה הבאה, בה הוא ניצב מיד כמועמד מוביל. המתחרים המשמעותיים היחידים שיהיו לו בשנה הבאה זה הסרט החדש של בני תורתי ושל שמי זרחין (ואולי הסרט של רמה בורנשטיין).

מה שאומר שאפשר כבר התחיל להמר על פרסי אופיר, ואעשה זאת בקרוב. אבל נכון לרגע זה, בלי קולירין כמתחרה, נראה לי שיהיה מאוד קשה לנצח את "הערת שוליים". הוא ככל הנראה הזוכה הוודאי ("פידלמן" ייתן פייט, אבל יסתפק בפרסי ניחומים).