כצפוי, הבנות לקחו אותי לראות את "הדרדסים", והסרט הזה הוא מוות מוחי קולנועי שעשה לי מיגרנה איומה ודי שיתק אותי ליומיים מכל מחשבה או כתיבה על קולנוע. יצאתי ממנו כמי שחטף מכת שמש. אבל הבנות (בת 7 ובת 9) נהנו. אני מניח שגם אני לא הייתי ממש סלקטיבי כשהייתי בגילן.

אני כמעט משוכנע שאני יכול לדמיין איך התרחש התהליך הקריאטיבי סביב הפקת "הדרדסים". אני מניח שכבר שנים שהוליווד רוצה למצוא דרך להפוך את "הדרדסים" לסרט קולנוע וחיפשו רעיון תסריטאי. ואז מישהו שם ראה את "מכושפת" וזעק "אאוריקה!". וכך, "הדרדסים" הוא פשוט חיקוי מדויק של "מכושפת", כולל שחקנים שהם כמעט כפילים של השחקנים בסרט ההוא (ניל פטריק האריס בתפקיד פטריק דמפסי, ג'יימה מייס מ"Glee" בתפקיד איימי אדאמס, האנק אזריה בתפקיד טימותי ספול). כל הקטע של המעבר מעולם האגדות לעולם של ניו יורק סיטי והתמודותן של יצורי האגדה בעולם האמיתי פשוט זהה לחלוטין.

אני מניח שאם הייתי צופה בגרסה האנגלית של הסרט הייתי מוצא איזושהי הנאה קטנה בזיהוי הקולות המדבבים את הדרדסים. קייטי פרי, למשל, מדבבת את דרדסית. לכן, כשדרדסית אומרת "נישקתי דרדס ואהבתי את זה", יש כאן קריצה – מעין בדיחת "סאטרדיי נייט לייב" לא מאוד מתוחכמת, אבל מרגעי ההומור הבודדים בסרט. קולות נוספים באנגלית: ג'ון אוליבר מה"דיילי שואו", פול רובנס, הלא הוא פי-ווי הרמן, אנטון ילצ'ין, ג'ורג' לופז ואלן קאמינג. לא נשארתי עד סוף הכותרות, שם מחביאים את שמות המדבבים בעברית (למה, אגב?) אבל כפי שקרה לי לא פעם בקיץ האחרון הרגשתי שבנק הקולות בארץ חוזר על עצמו. אני שומע בכל סרט אותן קולות. גם "שומר בגן החיות" וגם "הדרדסים" היו זוכים לאחוזי הנאה מסוימים מצד הורי הילדים אם המדבבים היו מקוריים, כמו השחקנים המקוריים שמגלמים אותם. כך, למשל, היה חמוד אם את דרדסית היתה מדבבת מיקה קרני, שכמו קייטי פרי גם היא שרה "נישקתי בחורה". ואם לא היא אז קרן פלס.

==============

בשורות טובות: לפני כמה שבועות ראיי טריילר עברי ל"טין טין" בו הקריין אומר "שפילברג" (SHpielberg), זה היה מצמרר. ב"הדרדסים" ראיתי טריילר חדש יותר ל"טין טין" ובו קריינות חדשה שתוקנה, הפעם ל"ספילברג". תודה לחד האוזן ששם לב ותיקן.

================

יונייטד קינג מפרסמים כבר כמה ימים במודעות ל"הערת שוליים" שהסרט כבר הביא 200,000 צופים. ובכן, על פי הנתונים (הדי מוסמכים) שבידי, הסרט יגיע מחר לכמעט 195,000, ובקצב של כ-4,000-5,000 כרטיסים בשבוע, הוא יגיע ל-200,000 רק בעוד שבוע. כך שזה כמו שאני אומר תמיד: מודעות המתגאות בכמות צופים אינן שקריות, הן רק מקדימות את זמנן בשבוע עד עשרה ימים. ובכל אופן, בין אם זה היום או בשבוע הבא, "הערת שוליים" יחצה את ה-200,000. ברכות וגאווה.

איזה שבוע צבעוני בבתי הקולנוע. יש "קפטן אמריקה" (כחול-אדום-לבן), יש "גרין לנטרן" (ירוק) ויש "דרדסים" (שוב כחול). אני יושב לכתוב על שני הראשונים (את "קפטן אמריקה" אהבתי, את "גרין לנטרן" לא), ואני מחכה שהבנות שלי יקחו אותי לראות את "הדרדסים".

אבל אם אתם בעניין של ריענון קולנועי, אני מפציר בכם לתת בסוף השבוע הזדמנות ל"ג'ו ובל" של רוני קידר בסינמטק תל אביב. בחיי, שזה אחד הסרטים הכי אלטרנטיביים שראיתי בארץ כבר, ושהוא כולו רעננות ושנינות וחוצפה. והוא גם מופץ כמו סרט גרילה, להבדיל משאר הסרטים העצמאיים והאלטרנטיביים שהופקו כאן בשנה האחרונה אבל שעכשיו הולכים להתחנף לאדרי שיפיץ אותם.

אם אתם הולכים לראות את "ג'ו ובל" שובו לכאן ונסו להזכיר לי כמה מהמשפטים הכל-כך שנונים שהסרט מפוצץ בהם. רוני קידר כותבת רפליקות שנשמעות כמו שורות בשיר רוק. אני חייב לצפות בסרט שוב כדי לדלות כמה פנינים משם. סטיקרים לעשות מהם.

"השליטה על שעשועו העיקרי של האזרח הישראלי נמצאת בידי קבוצה קטנה של אנשים פרטיים, אלה הם בעלי בתי הקולנוע. בגלל חוסר חוקה מתאימה שתקבע דרכי התנהגות לענף חיוני זה של חיי הכלכלה והחברה נוצר מצב מיוחד במינו. בעלי בתי הקולנוע הם הקובעים הכמעט-יחידים בכל הקשור לטיב הסרטים המוצגים במוסדותיהם, למשך הצגתם של סרטים אלה, ולצורת הצגתם. אחת התוצאות של מצב זה היא שישראל נמצאת בסוף הטבלה בטיב השירותים הניתנים לצופים בבתי הקולנוע שלה. קשה לתאר יחס של זילזול מחפיר יותר מאשר יחסו של בעל הקולנוע בארץ לצופה הישראלי".

נשמע כמו טקסט אופייני ב"סינמסקופ" מלפני כעשר שנים? ובכן, זה הרבה יותר עתיק. זה מתוך דבר העורך של "העולם הזה" מ-1957 (תודה לדבורית שרגל, שנוברת באחרונה בארכיוני עיתונות ומצאה את הבונבון הזה). המחאה של "העולם הזה" נגד כל מיני עניינים של שירות של בעלי בתי הקולנוע מול 30 מיליון (!!) רוכשי הכרטיסים שממלאים את בתי הקולנוע בארץ. ובעיקר: נטייתם של בעלי בתי הקולנוע לקצץ סרטים כדי שכל הקרנה לא תארך יותר משעתיים. כדי להילחם בתופעה החליטה מערכת "העולם הזה", בראשות מבקר הקולנוע של העיתון, אלי תבור (לימים התסריטאי של "אסקימו לימון" ו"חגיגה בסנוקר"), לתבוע את הבעלים של קולנוע אלנבי, על כך שהציג גרסה מקוצצת (וכמעט נטולת שירים של "המלך ואני".

אגב, עד לפני כמה שנים היתה עדיין חברת הפצה ישראלית שהיתה מעיזה לקצץ סצינות מסרטים, אם הם היו חושבים שיש סצינה שהיתה הופכת את הסרט לפחות מסחרי.

קראו את הטקסט. חלקו מלא נוסטלגיה לעולם ישן, חלקו נראה רלוונטי ואקטואלי לחלוטין, כאילו נכתב היום:

אגב, יש כאן מישהו מספיק מבוגר שזוכר אולי איך נגמרה התביעה ההיא?

זה קרה ביום ראשון, קצת לפני חצות.

יצאנו מהקרנת העתונאים של "קפטן אמריקה". ההנאה מהסרט מהר מאוד התחלפה לחרדה. המכונית שלנו חנתה בחניון התת קרקעי מתחת לדיזנגוף סנטר. החניון היה אפל ושומם. קול נקישות סוליות הנעליים שלנו הדהד כשצעדנו לעבר המכונית. התנענו ונסענו לעבר מכונת התשלום. ושם זה קרה: המכונה סירבה לקבל כרטיס אשראי איתו ניסיתי לשלם את 15 השקלים שעלתה החניה.כשמכונות אלקטרוניות בוגדות בך זה מערער את כל האמון שלך בעולם, פתאום מבינים כמה החיים שלנו שבריריים. קוששנו בינינו בנס, ובידיים רועדות, 15 שקלים במטבעות. זה כל הכסף המזומן שהיה לנו. אבל גם אותם המכונה סרבה לקבל. היינו לכודים. ואז הגיע איש נוסף. וגם הוא גילה שהמכונה מסרבת לקבל כרטיס אשראי. או מטבעות. הוא שלף שטר, הכניס, ונשם לרווחה: המכונה הסוררת הסכימה לקבל שטרות. תור עצבני של אנשים ומכוניות התחיל להצטבר מול המכונה. בראשי ניצנץ רעיון: לו רק אמצא מישהו שיסכים לשלם עלי בשטר, ואתן לו את הסכום במטבעות, נוכל גם אנחנו להשתחרר מהמרתף הזה. אלא שמי שהגיע עם שטר כדי לפדות את עצמו קיבל עודף במטבעות, שזרמו בפתח יציאת העודף בצלצול מתכתי עליז שנשמע כמו מכונת הימורים בלאס וגאס. הוא זכה בג'ק-פוט: כיס מלא מטבעות קטנים, אבל כרטיס לחופש. ואני הייתי צריך מישהו שיהיה לו יותר משטר אחד. ושיהיה אדיב מספיק כדי להסכים. אחרי כמה דקות מורטות עצבים התקרב אל המכונה איש. ידיד או אויב? יסכים או יסרב? אחרי שפדה את עצמו, ביקשתי בקול רועד שיסכים גם להקריב שטר נוסף למעני. שיתן בי אמון שהמטבעות שבידיי אינן מזויפות, שגם אני – ממש כמוהו – רק רוצה לברוח מהכלא התת קרקעי הזה בו הוצבו מכונות שטן שתפקידן, כמו טרול הגשר, ללעוג לכל מי שמנסה לעבור דרכן ולמרר את חייו. מבט נוסף אל האיש שנעמד מולי גרם לי לבלוע רוק. הוא נראה קצת כמו מי שיצא מאחד מסרטי מקס הלוחם בדרכים. מישהו שיכולתי לדמיין אותו יוצא מהחניון כשהקרקפת שלי תלויה על אנטנת טלפון הסלולרי על שמשת המכונית שלו. אבל לפחות אז הקרקפת שלי תהיה חופשיה, אז לא היה לי מה להפסיד. ביקשתי. והוא, באדיבות, שלף שטר מגוהץ של חמישים שקלים, הכניס למכונה, שילם את כרטיסי וקיבל בתמורה את כל סכום במטבעות. רצתי למכונית, נכנסתי לכסא הנוסע לצידה של אשתי שישבה בכסא הנהג וצרחתי באימה שנסתלק משם.

כעבור יומיים חיכתה לי הודעה בפייסבוק. מתברר שאיש המסתורין ששיחרר אותי מהחניון היה איתן גפני, עורך בלוג הקולנוע החינני, "רוזבאד".

מה אני רוצה להגיד לכם מכל הסיפור הזה? א. אל תיכנסו לחניון בדיזנגוף סנטר. כי כמו "הוטל קליפורניה", אתם יכולים להיכנס, אבל לא בטוח שתוכלו לצאת. ב. כן היכנסו ל"רוזבאד". הם אנשים טובים שם.

בשבוע שעבר נשלחו טפסי ההצבעה ל-867 חברי האקדמיה, לבחירת הסרטים שיהיו מועמדים לפרס אופיר. בשעה ששאול דישי ולהקתו ממשיכים לדרוש דמוקרטיה, האקדמיה ממשיכה להתקיים כשעיקר המהות שלה (התחרות) בעיניי פגומה לחלוטין. כך, למשל, כדי לבחור חמישה מועמדים מתוך 26 סרטים, נדרש כל חבר אקדמיה לבחור רק מועמד אחד מהרשימה. דבר שיגרום להתפלגות עצומה של קולות בין הסרטים, יחזק מאוד את הסרטים החלשים, יחליש את החזקים (משום שרבים יצביעו לסרט חלש יותר מתוך תחושה שהחזקים ממילא יקבלו את שלהם), ויעיף לחלוטין את סרטי האמצע, אלה שהיו מגיעים למקום השני או השלישי. וברגע שחברי האקדמיה נדרשים לבחור רק סרט אחד, די שקוף שחמשת הסרטים הבולטים בכל קטגוריה יהיו די בפשטות חמשת הסרטים עם הצוות הכי גדול, שיציביע לסרט של עצמו מתוך נאמנות. לסרטים הקטנים אין כאן שום סיכוי.

מצד שני, בשנים עברו בשלב הזה הצביעו פחות מ-50 אחוז מכלל חברי האקדמיה. כלומר כ-400 אנשים בלבד. כלומר, לכל קול יש כאן השפעה וסרט יכול להיכנס לחמישיה בכל קטגוריה עם עשרות בודדות של קולות.

בקיצור, מי שמנהל את התחרות הזאת, לא יודע לנהל תחרות. ועל זה אני לא שומע את דישי ושות' מוציאים מילה.

אבל נניח לרגע לצדדים הטכניים של התחרות, ובואו ננסה לאמוד את הצדדים האיכותיים/אמנותיים שלה. הגיע הזמן לסכם מה היו הסרטים הטובים של השנה, ומי מהם (לדעתי ולטעמי) יהיו המובילים בפרסי אופיר השנה. (אני צריך לציין שראיתי כמעט את כל הסרטים בתחרות השנה, חוץ מאשר את "לא רואים עליך", "רימון הזהב" ו"סימיקו הקטן").

ראשית, הבהרה. אלה הסרטים שראיתי מבין סרטי התחרות השנה ושהיו לי תחושות חיוביות לגביהם, גם אם מעורבות או עם הסתייגויות: "הערת שוליים", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "השוטר", "2 בלילה", "אורחים לרגע", "כלבת", "חתולים על סירת פדלים", "עמק תפארת", "פלנטה אחרת", "אודם" ו"הנותנת". 11 סרטים מתוך 26 שיש לי דברים חיוביים להגיד עליהם. אני מבהיר את זה עכשיו כי בכל שנה קורה אותו דבר: היוצרים של הסרטים שאני חושב או מהמר שאין להם סיכוי בתחרות חושבים שאני כותב את זה כי אני שונא את הסרט שלהם. אז הנה ההבהרה: אנחנו נכנסים עכשיו למוד של תחרות. בתחרות הזו אני מביע דעה משני כיוונים: אחד, הפייבוריטים האישיים שלי; השני, מי שנראה לי שהרוח הכללית נושבת לכיוונו. לא פעם, עליי להמר נגד סרט שאני אוהב, פשוט כי נראה לי שאין לו סיכוי ("כלבת", אני מדבר עליכם עכשיו). אבל זה לא אומר שאני לא מחבב את הסרט. חשוב לי להדגיש את זה, כי כמה וכמה אנשים (ויחצנים) הקשורים לסרטים שלא הימרתי עליהם או שחשבתי שהם לא יצליחו בפרסי אופיר, או שלא הרעתי להם, חשבו שזו עדות לאי אהבתי את הסרט. ובכן, לא ככה. זה כן אומר לפעמים שאכן, יש סרט אחר שאהבתי יותר (בשנה שעברה, למשל, אהבתי את "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש", אבל אהבתי את "הדקדוק הפנימי" יותר. ככה זה הולך בעונת התחרות).

והשנה? ובכן, אני הכי אוהב את "הערת שוליים". והעניין הוא שנדמה שאני לא לבד. מדיבור שלי עם כמה וכמה חברי אקדמיה מסתמן שזה הסרט שמוביל באופן די גורף לזכייה השנה. אבל כרגע, אני עוד לא מדבר על זוכים אלה מנסה לראות איך מצטמצמת הרשימה לכדי חמישה מועמדים.

חוץ מ"הערת שוליים", הסרט הבולט הנוסף הוא "בוקר טוב, אדון פידלמן". למעשה, יש סיכוי שלשני הסרטים תהיה כמות מועמדויות זהה, ושלמעשה הם יהיו מועמדים לכל הקטגוריות האפשריות. "הערת שוליים" יכול טכנית להוביל במועמדות אחת, כי ל"פידלמן" אין שחקנית ראשית (בדיעבד, טעות. הם היו יכולים להגיש את שרה אדלר כשחקנית ראשית ואת רותי בורנשטיין לשחקנית משנה, אבל השאירו שחקנית ראשית ללא מתחרה ושמו את אדלר בשחקנית משנה).

בואו נביט בקטגוריות הבולטות:

הסרט:

"הערת שוליים" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" בראש, אין שום ספק. אבל מי יהיו שלושת האחרים? הימור שלי, אלה יהיו שלושה מאלה: "השוטר", "אחותי היפה", "2 בלילה" ו"אורחים לרגע". אני תוהה האם להכניס לרשימה הזאת גם את "אוסטרליה שלי", שהפתיע אותי בכך שזכה בפרס הקהל בפסטיבל ירושלים. אולי יש לסרט הזה איזשו חיבור עם קהל שנסתר מעיני? מה שכן, אם מביטים ברשימת חמשת המועמדים לפרס הסרט מגלים שלאקדמיה יש טעם מיושן ומבוגר למדי, מה שנותן ל"אוסטרליה" ו"אחותי היפה" יתרון על פני סרטים בעלי ניחוח צעיר יותר כמו "השוטר", "2 בלילה" ו"אורחים לרגע". מה גם, שאלה סרטים שדי פיצלו את הצופים בהם. יש לם מעריצים, אבל גם מתנגדים. מה שכן, יש לי תחושה (אינטואיציה בלבד) ש"2 בלילה" ו"אורחים לרגע" יהיו ההפתעות הגדולות של הטקס הזה, לפחות בשלב המועמדויות (אני ממש בספק אם יש להם סיכוי לזכות במשהו). או לפחות אחד מהם.

אז להמר על חמישיה? אנסה: "הערת שוליים", "פידלמן", "אחותי היפה", "2 בלילה", "השוטר". יש למישהו הימור אחר? האם ל"לא רואים עליך", שלא ראיתי, יש כאן סיכוי?

אבל בעוד שלקטגוריית הסרט אני לא בטוח בקשר ל"2 בלילה", אני מרגיש בטוח לגמרי להמר שהסרט יהיה מועמד על תסריט ועל צילום. ואני מקווה שגם על המשחק של קרן ברגר.

בימוי:

על פי רוב, לפחות ארבעה מבמאיי הסרטים המועמדים יהיו מועמדים גם לבימוי: יוסף סידר, יוסף מדמוני, מרקו כרמל, נדב לפיד. נשאלת לפיכך השאלה מי יהיה הבמאי החמישי. והשאלה שלי היא האם יהיו בפרסים הבכירים ייצוג לנוכחות הנשית הנכבדת שקיימת השנה בקולנוע הישראלי. שישה סרטים מתוך ה-26 בוימו על ידי נשים. האם אחת מהן תהיה מועמדת? אני, למשל, די משוכנע שהגר בן-אשר תהיה השנה מועמדת. אבל מועמדת על מה? האם חברי האקדמיה יעריכו את מה שהיא עושה ב"הנותנת" כבמאית או כשחקנית? אני מהמר שדווקא כשחקנית. מה שאומר שהבמאיות היחידות שיש להן סיכוי להגיע למועמדות השנה הן מאיה קניג ("אורחים לרגע") או מיכל אביעד ("לא רואים עליך"). אבל יש לי תחושה שזה לא יקרה, ושהחמישיה תהיה גברית למדי.

שחקן:

הזכיה של גור בנטביץ' בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים על "אורחים לרגע" משדרגת מאוד את סיכוייו לזכות במועמדות גם לפרס אופיר. ובכל זאת, קשה לי לדמיין על מישהו שהוא לא שלמה בראבא זוכה השנה בפרס השחקן.

ההימור שלי: שלמה בראבא, "הערת שוליים"; ששון גבאי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"; יפתח קליין, "השוטר"; משה איבגי, "אחותי היפה"; גור בנטביץ', "אורחים לרגע".

שחקנית:

קטגוריית השחקניות היא נקודת התורפה היחידה של "הערת שוליים" ו"אדון פידלמן". אמנם תמצאו את עליזה רוזן ועלמה ז"ק באחד ואת שרה אדלר בשני, אבל יש סיכוי שזו קטגוריה שתלך דווקא לאחד הסרטים האחרים, הנשיים יותר. מצד שני, זו אחת הקטגוריות הכי עמוסות בתחרות השנה.

ההימור שלי: אוולין הגואל, "אחותי היפה"; קלרה חורי, "אודם"; נטלי עטיה, "אודם"; הגר בן-אשר, "הנותנת"; עליזה רוזן, "הערת שוליים". רגע, ומה עם יערה פלציג מ"השוטר", בתיה בר מ"עמק תפארת", קרן ברגר מ"2 בלילה" ורונית אלקבץ ויבגניה דודינה מ"לא רואים עליך"? לא אתפלא אם זו תהיה קטגוריה בת שש מועמדות.

שחקן משנה:

ליאור אשכנזי יזכה? לדעתי, מגיע לו, אבל אני לא יודע אם זה הקונסנזוס כרגע. זו קטגוריה פתוחה למדי.

ההימור שלי: ליאור אשכנזי, "הערת שוליים"; הנרי דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"; נורמן עיסא, "אחותי היפה"; מנשה נוי או מיכאל מושונוב, "השוטר"; צחי גראד, "אורחים לרגע". ואני מקווה שחברי האקדמיה יפגינו חוש הומור וישבצו פנימה גם את שמואל וילוז'ני מ"חתולים על סירת פדלים".

שחקנית משנה:

מורן רוזנבלט מ"אודם" תזכה כאן, לא?

ההימור שלי: מורן רוזנבלט, "אודם"; עלמה ז"ק, "הערת שוליים"; שרה אדלר, "בוקר טוב, אדון פידלמן"; ריימונד אמסלם, "אחותי היפה"; גילי בן-אוזיליו ז"ל מ"עמק תפארת" או רותם זיסמן-כהן מ"הרקיע החמישי". ואני מקווה שאולי גם יעל גרובגלס מ"כלבת".

אבל הקטגוריה הכי צפופה והכי תחרותית? הצילום. זו היתה שנה מרשימה מאוד לצלמים.

ההימור שלי: ירון שרף, "הערת שוליים"; בועז יהונתן יעקב, "בוקר טוב, אדון פידלמן"; גיורא ביח, "אחותי היפה"; שי גולדמן, "השוטר"; עמית יסעור, "הנותנת". ואולי גם: גיא רז, "כלבת"; טליה גלאון, "עמק תפארת"; איתי וינוגרד, "אורחים לרגע".

במוזיקה יהיה קרב צמוד בין עמית פוזננסקי ובין אבי בללי. פוזננסקי הלחין את "הערת שוליים", אחד הפסקולים הכי שאפתניים ויוצאי דופן שהולחנו כאן מעולם. בללי יתחרה נגד עצמו: פעם אחת עם המוזיקה המצוינת ל"אדון פידלמן" ופעם שניה למוזיקה שאני אישית ממש לא אהבתי ל"אחותי היפה". מי יזכה?

ומה ההימורים שלכם?

חצי מהחופש הגדול חלף, והימים האחרונים הוקדשו להשלים עם הבנות כמה מסרטי הילדים שהן רצו לראות. נאלצתי להפעיל שיקול דעת: ל"פו הדב" ול"שומר גן החיות" הסכמתי – כנראה יש לי חולשה לחיות מדברות. ל"חתול במגפיים" ול"מועדון הווינקס" סרבתי. יש לי גבולות.

למעשה, כזכור, ל"פו הדב" די חיכיתי בעצמי, ואני מודה שהבנות והחופש היו רק תירוץ. והאמת, אם הייתי בן 8 אני מניח שדי הייתי מתמוגג מהסרט. אבל גם בגילי מצאתי אותו בלתי מזיק ברובו. מבחינת הסיפורים, רוב הסרט הוא איזשהו פראפרזה על סיפורים קודמים של פו הדב. אבל הסרט (הקצרצר) הזה מכיל כמה רעיונות מתוקים מאוד שחיבבתי. בעיקר העניין הזה שהסרט כולו למעשה מתרחש בין דפי ספר ושהמילים עצמן הופכות לא רק לאלמנט קישוטי אלא גם לאלמנט עלילתי (באחת הסצינות, הגיבורים מטפסים על אותיות שנפלו מהדף וכך נחלצים ממלכודת שהם כרו לעצמם. באנגלית, אני מניח, יש שם משחק מילים על הקרבה הפונטית בין Ladder ל-Letter, אבל בדיבוב לעברית זה לא עובד).

אגב הדיבוב: יש לומר – לדעתי אלי גורנשטיין הוא האיה הטוב בתבל. מצד שני, את מספר הסיפור דיבב בעברית אוהד שחר, שקולו מוכר כבר מאינספור סרטי ילדים קודמים. אני תוהה האם היה סרט מדובב בשנה האחרונה ששחר לא כיכב בו. וזאת, בשעה שאת קול הקריין בגרסה האנגלית סיפק ג'ון קליז. כאן הרגשתי צביטה בלב מהחמצה. כי מי שליהק את קליז לתפקיד המספר כיוון להנאת ההורים, לנגן להם על מיתרי ההומור והנוסטלגיה, ואני חושב שהיה נכון להתאמץ לחפש קול ייחודי שיש בו מידה רבה של נוסטלגי גם עבור קהל הישראלי. נגיד, שלמה ניצן. או עודד תאומי. או ספי ריבלין. או חווה אלברשטיין. אפרופו חווה אלברשטיין: את השירים בסרט מבצעת זואי דשאנל. בכמה מקרים קולה המקורי נשאר. ומכיוון שהסרט כל כך קצר, הישארו עד הסוף-הסוף. הכותרות מתוקות.

אבל האמת, לא הרגשתי ש"פו הדב" החדש והמחודש הוא שידרוג ניכר לסרטי פו הדב הקודמים – הסרט של טיגר, האביב של רו ופיל נפיל. מה שגורם לי לתהות בדאגה: האם ג'ון לאסיטר איבד את מגע הקסם שלו או שמא הוא הגיע לדרגת האי-תפקוד שלו? כי כל עוד הוא עמד בראש פיקסאר, כל מה שהוא נגע בו יה פשוט מושלם. אבל מאז שהוא הפך להיות איש הקריאטיב הבכיר בכל תאגיד דיסני – מי שאחראי לרוב הסרטים ומתקני פארקי השעשועים – משהו שם חורק. הוא ניסה לקחת פיקוד על הפרויקטים להחיות מותגי דיסני ותיקים, "טרון" ו"פו הדב" – ושני הסרטים האלה היו בינוניים למדי. ובינתיים, בפיקסאר נרשמות מצוקות. לאסיטר עצמו חתום כבמאי על "מכוניות 2 ", עוד סרט בינוני, בשעה ששניים מהאנשים הכי מבריקים של פיקסאר – בראד בירד ("רטטוי") ואנדרו סטנטון ("וול אי") – בחרו לעזוב את מאהל האנימציה ולצאת לביים סרטי פעולה תעשייתיים.

=============

הסרט השני היה "שומר גן החיות", סוג של ביזיון מביך ולא ברור. מילא לא ברור למה הופק בכלל, אלא למה הסרט הזה סווג כסרט ילדים שראוי לדיבוב. הבנות, למשל, שחיות מדברות ואנשים נופלים היתה מספקת את צרכי הבידור שלהם, נותרו תמהות על כך שלמעשה מדובר בסרט "רומנטי" על בחור שמנסה להשיג בחורה, ונעזר בעצות הגרועות של חיות גן החיות בו הוא עובד, שמנסות להיות אותו קצת יותר חיית טרף, וקצת פחות טרף. גם כאן, אני מניח, שעיקר האטרקציה עבור הצופה האמריקאי שאינו בן 5 היא לשמוע את הקולות של סילבסטר סטאלון וג'אד אפטאו מדבבים את החיות המדברות. בישראל שוב בחרו בחשודים הרגילים של שחקני הדיבוב שאת קולם אני כבר מזהה מכל הסדרות מערוץ דיסני וערוץ ניק.

===============

אבל השיא עוד לפני: בגלל שסקציית הטריילרים ב"פו הדב" שקולה לכמעט שליש מאורך הסרט כולו, גיליתי שבת התשע מחכה בקוצר רוח ל"הדרדסים", שעליו אני מיח שלא תהיה לי ברירה אלא לדווח לכם כבר בסוף השבוע הקרוב, ומרגע שהיא גילתה שיש "ספיי קידס 4 " בדרך, היא מאושרת. סרטי "ספיי קידס" אהובים עליה מאוד.

מה קורה בבתי הקולנוע? "החתול במגפיים" יצא לפני כמה שבועות. ואז "בדרך אל החתולים", בשבוע שעבר. השבוע: "קאטפיש". ובקרוב: "חתולים על סירות פדלים", קומדיית אימה מבדרת ומגעילה ומצחיקה מאוד תוצרת הארץ.

==============

בבלוג המקסים של מירנדה ג'וליי כבר נתקלתם? מעניין אם אי פעם נזכה לראות את סרטה החדש, "העתיד", בארץ.

==================

הכירו אתר קולנוע חדש: "סרטים עם חמאה". לא הבנתי את השם, אבל מצד שני זה המיזם החדש של ברנש שהמציא את "רוטן טומייטוז", אתר שאמור לעזור לכם ללוות סרטים חדשים בכל שלבי ההפקה שלהם, מהשמועות הראשונות, דרך התסריט, הצילומים וכל תהליך הפוסט.

משהו קורה בסינמטק תל אביב. הכניסה לאגף החדש של הסינמטק כבר פתוחה ונראה שמתנהלת שם תכונה ערה. מסעדת ג'ויה, שאמורה להיפתח בתוך הסינמטק, כבר מיקמה את השלט שלה. ובאתר הסינמטק מצוין שהספריה תהיה סגורה במהלך חודש אוגוסט לרגל המעבר לבניין החדש. ובהודעה לעיתונות לקראת הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסוף אוקטובר כבר מובטח שהפסטיבל יתקיים באולם החדש של הסינמטק. היתכן? סוף סוף?

ועד אז, יש כמה דברים שכדאי לכם לראות שם השבוע. בסוף השבוע, למשל, יתחילו בסינמטק הקרנות סדירות של "ג'ו + בל" של רוני קידר, סרט פשע/מסע/מנוסה סופר שנון שאני ממש מצפה מכם שתהפכו אותו לסרט פולחן.

ויש גם את "מוסטאר, הלוך ושוב" של דוד פישר, עליו כתבתי לפני שבוע במדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.7.2011

לפני 11 שנים יצר דוד פישר את הסרט התיעודי הנהדר "רשימת אהבה", בו תיעד פישר את אחיו יוצאים לחפש מה עלה בגורלה של אחות שמעולם לא ידעו שהיתה להם. על הדרך האחים עוברים דינמיקת גיבוש שחושפת משהו מהחיים של בני הדור השני לשואה, וגם מאפשרת הצצה למשפחה הזאת ממנה יצאו (לצד הבמאי) גם השחקן והמוזיקאי אמנון פישר (שהיה פעם אליל בני נוער לרגע), וגם העיתונאי, עורך הדין ואיש הטלוויזיה רונאל פישר (שהביא בסרט ההוא את הסצינה הכי מרשימה בו).

בשנים שחלפו מאז הסרט ההוא, שמו של דוד פישר היה מזוהה יותר דווקא עם אחורי הקלעים של ההפקה התיעודית בארץ בתור מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. כעת, משעזב את תפקידו, הוא חוזר בסרט חדש, שמוצג כחלק שני של הטרילוגיה המשפחתית של הפישרים. אם קודם צילם את אחיו, עתה הוא מתעד את בנו, יובל. בגיל 17 מחליט הבן ללכת ללמוד בתיכון הבינלאומי בעיר מוסטאר שבבוסניה. העיר שהתפרסמה כאחד המוקדים האלימים והטראגיים ביותר של מלחמת האזרחים בין הבוסנים לקרואטים בתחילת שנות ה-90, מארחת כיום בית ספר לתלמידים מכל העולם, עם התמחות לכאלה המגיעים מאיזורי סכסוך. וכך מוצא את עצמו יובל פישר – בכוונה? במקרה? – שותף לחדר עם סאלם, הערבי-ישראלי. שניהם נדדו חצי עולם כדי לברוח מהסתמיות הישראלית רק כדי להיתקע לתוכה אי שם בבוסניה. וזה, בעיניי, החלק הכי מוצלח של הסרט. כל עוד "מוסטאר, הלוך ושוב" מתבונן בתלמידי בית הספר (12 מהם מישראל) ובדינמיקות הטעונות שנרקמות ביניהן, יש בו משהו מקסים. ברגעיו המצוינים זה נראה כמו גרסה תיעודית לסרטי פנימיה למיניהם, סרטי התבגרות, ג'ון יוז בבוסניה. מקדימה רואים רק השתובבות, פלירטוטים, קונדסות ופריטה על גיטרה, אבל ברקע רואים מטענים כבדים יותר: סכסוך לאומי, מתחים דתיים, הגדרות זהות. והתובנה שאני מגלה שוב ושוב: כדי לנסות לפצח מה היא המהות שלנו כישראליים ו/או כיהודים, צריך לעשות את זה הרחק מישראל. רק שם הזהות שלנו – על כל הקונפליקטים המבלבלים שלה – מצטללת.

החלק השני של הסרט עוסק בניסיונותיו של האב (הבמאי) להתקרב לבנו, והוא משתמש בסרט כסוג של סדנה לאינטימיות. התמזל מזלו של פישר האב ובנו המתבגר מתגלה כצעיר חריף מאין כמוהו שיודע לזהות מראש את הטקטיקות של אביו – הן כאב והן כבמאי – ולדעת לשתף פעולה איתן רק כשנוח לו, ולבוא איתו חשבון עליהן (גם כאן, למטרות דרמה מצולמת). אלא שלהבדיל מ"רשימת אהבה", החלקים המשפחתיים מ"מוסטאר" נראים כמו הצצה לסרטים המשפחתיים הפרטיים של משפחת פישר, ולא תמיד מרגישים כמו יצירה שזקוקה לקהל של זרים.

סיבה את להבדל העיקרי בין "מוסטאר" ובין "רשימת אהבה" היא העדרה של התעלומה. זהו, בסופו של דבר, מה שהחזיק את הסרט ההוא, כמו מה שמחזיק את רוב רובם של הסרטים העלילתיים והתיעודיים: קיומה של שאלה שגיבוריה מנסים לפענח, ושעל חוט השדרה הזה תלויים כל שאר הרגעים. יתכן ודווקא התבוננות ממוקדת יותר בפנימיה הבינלאומית, תוך השארת נוכחות הבמאי מאחורי הקלעים, היתה הופכת את הסרט לחזק יותר, וגם מטעין אותו בשלל משמעויות שכרגע רק נרמזות. למשל, כל הרעיון של מלחמת אזרחים. בין הבוסנים, בין הישראלים, בין בנים ובנות, ובין הורים וילדיהם.

למרות שפישר מצליח להוציא מבנו רגעים של כנות, לא יכולתי שלא לתהות (בפעם האלף) איך הצליח דוד פרלוב לצלם את בני משפחתו שעות על גבי שעות ולא לגרום ליצירתו "יומן" להיראות כמו סרט ביתי, בשעה שבמאים מוכשרים רבים מנסים ועדיין זה לא ממש מצליח. האם זו רק הקריינות הפיוטית של פרלוב? או שהיה שם דבר מה נוסף? כנראה שזה היה המבט. זה שפשוט רצה להתבונן, לעקוב, לבחון, ולא לחפש את הדרמה. מצד שני, פישר יודע היטב למצוא את הדרמה. וכשהיא נוכחת ומצטללת בסרטו, "מוסטאר" מצליח לחשוף אנשים ועולמות שמרגש להיתקל בהם.

השיחה הזאת עם צ'רלי קאופמן התקיימה לפני שנתיים במסגרת פסטיבל ונקובר, אבל אנשי הפסטיבל העלו אותו (במלואו) לאינטרנט רק לפני כחודש. ועכשיו הבחנתי בו. ומכיוון שצ'רלי קאופמן הוא סוג של אליל בין דפים אלה, יהיה נכון עבורי לתת לכולנו הזדמנות להאזין לו.

מצד אחד, קצת מביך לכתוב ולפרסם ביקורת על סרט שהיה שיחת היום לפני כשנה. מצד שני, כעדות לכך שלמרות הכל אני עדיין קצת אולד-מדיה, כנראה שאני עדיין צריך יציאה מיוחצנת לבתי הקולנוע כדי שאשב לכתוב על סרט קצת יותר ממשפט וחצי. אבל יש לזה צד חיובי: ישבתי לצפות ב"קאטפיש" פעם שנייה בשבוע שעבר. ואם בצפייה הראשונה הייתי די בטוח שהסרט זה חייב להיות פיברוק גמור, הפעם אני חושב ההפך.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.7.2011

לפני שנדבר על "קאטפיש", נדבר על נסיבות תזמון הגעתו: עד לאמצע שנות התשעים היו קוראים לימי הקיץ "עונת המלפפונים". בקולנוע זו כבר היתה מעין מסורת שכזו: אין סרטים חדשים גדולים ומעניינים בימי הקיץ, וסרטים שיוצאים בקיץ הם או חלטורות זולות, או סרטים שישבו חודשים ושנים במחסנים וזה הזמן לשלוף אותם לאוויר העולם. אלא שאז הקיץ הפך בהוליווד (ורק בשנים האחרונות גם בישראל) להפך המוחלט: העונה הכי עסוקה, הכי טריה, הכי מושקעת והכי רווחית. לכן מפתיע אותי לאבחן שהשנה, משום מה, עונת המלפפונים חזרה. לא אצל כולם: "רובוטריקים 3 " ו"הארי פוטר 8 " ו"שודדי הקריביים 4 " הם הצלחות קופתיות עצומות בארץ. אבל לא כל המפיצים הצליחו להשיג את הסחורה הטרייה והמבוקשת של השנה.

וכך קרה שפתאום ליונייטד קינג אין הקיץ שום סרט גדול (בשנים קודמות היו להם את סרטי "דמדומים" לקיץ) ולפתע הם מאכלסים את האולמות הצפופים של סינמה סיטי עם מיטב התוצרת הלא טרייה במיוחד של לפני שנה-שנתיים. זה התחיל עם "החתול במגפיים, הסיפור האמיתי" סרט אנימציה צרפתי בן שנתיים, שהוצאתו כעת מדיף לאפי הפרטי ריח לא נעים של ניצול (שכן, בהמשך השנה אמור לצאת "החתול במגפיים" המושקע והמתוקשר יותר, ועתיר הכוכבים יותר, הספין-אוף של דרימוורקס לסדרת "שרק" שלה); ממשיך עם היציאה של "קאטפיש" שהיה שיחת היום בעולם הקולנוע לפני שנה (ואפילו כבר – שומו שמיים! – שודר בערוץ יס דוקו לפני מספר חודשים); וממשיך עם היציאה ה-מ-א-ו-ח-ר-ת של הסרט "Get Low" למסכים בעוד שבועיים, שנתיים אחרי בכורתו המקורית (כנראה כי לקח להם שנתיים למצוא שם בעברית לסרט עד שהם החליטו לבסוף על "מסיבת ההלוויה שלי").

עכשיו לסרט:

"קאטפיש" מושך אליו תשומת לב כבר משלב הקרדיטים. ברט ראטנר, הבמאי של "שעת שיא" (והמפיק של "איך להיפטר מהבוס"), חתום כאחד המפיקים. כך גם אנדרו ג'ארקי, הבמאי של "לתפוס את הפרידמנים", אחד מסרטי התעודה המבריקים של דורנו, שכמו "קאטפיש" מציג תמונה מפלצתית של החיים הסודיים של בני אדם בד' אמותיהם והשקרים הפתולגיים שהם משקרים. מארק מאתרסבו, המלחין הקבוע של ווס אנדרסון (והמלחין של משחק המחשב "סימס"), חתום על הפסקול. ובסוף הסרט יש משום מה תודה לג'יי.ג'יי אברמס, גיבור השבוע שלנו (ג'ארקי ואברמס מיודדים). יתכן וכל השמות הבכירים והעשירים האלה המופיעים בכותרותיו של סרט שנראה כאילו הופק באמצעים הכי ביתיים הם שיצרו את התחושה הראשונית שהפכה לסוג של השערה קולקטיבית, על כך ש"קאטפיש" הוא בעצם מתיחה אחת גדולה וכל הסיפור שם לא היה ולא נברא. למען האמת, כשראיתי את הסרט לראשונה בסוף השנה שעברה, גם אני הייתי שבוי ברעיון הזה: אין סיכוי שהסיפור הזה אמיתי. הוא מדהים מדי ומפותל מדי שנאמין ששלושה ברנשים ניו יורקיים – שניים מהם בנים למשפחה ישראלית לשעבר – פשוט נתקלו בו במקרה והתחילו במקרה לתעד ובמקרה חשפו פרשייה ואוסף דמויות שנראים כאילו בקעו מסרט של מ. נייט שמאלן. התחושה הזאת, שמדובר בפבריקציה, עלתה לסרט (לדעת רבים) במועמדות לאוסקר.

אבל בצפייה שניה בסרט אני כבר לא כל כך בטוח. קודם כל, כי כשעושים סרט דוקומנטרי שהוא בעצם מתיחה, חלק מהעניין הוא כעבור זמן מה לקפוץ ולהגיד "עבדנו עליכם!". אחרת מה הטעם? ומעבר לזה, פתאום כן נראה שהסרט הזה הוא פשוט פוקס אדיר, ושאין סיכוי שהסיפור מבוים, דבר שהיה מצריך מאיתנו להאמין ששתי הדמויות העיקריות בסרט (וונדי ויניב) מגולמים על ידי שחקנים כה מדהימים שמגיע להם אוסקר על המשחק הטבעי שלהם. אם הסרט הזה מפוברק, הרי שג'וסט ושולמן הם במאי שחקנים ברמה של מרטין סקורסזי, ושני הגיבורים שלהם הם הרוברט דה נירו של ימינו.

אם כן, האופציה השנייה היא זו שמתחוורת: שאולי זה לא כזה פוקס יוצא דופן. שאולי אם כל אחד מאיתנו יקח מצלמת וידיאו קטנה וייצא לחפש מי הם האנשים שאנחנו מנהלים איתם קשרים וירטואליים בפייסבוק נגלה אולי לא מעט אנשים שממציאים לעצמם זהויות בדויות ומנהלים חיי חברה עשירים מאוד שמבוססים כולם על שקר והעמדת פנים. אולי הסיפור הזה אינו כה נדיר, אולי פייסבוק אכן יצר התפרצות פסיכוטית אצל אנשים גבוליים שהשתמשו בטכנולוגיה כדי לברוא לעצמם זהויות בדויות וחיים חלופיים. "קאטפיש" הוא "שבע פנים לחווה" של דור הפייסבוק/אס.אם.אס/טוויטר/גוגל/גוגל פלוס.