שמתם לב מה קורה בפסטיבלי העולם בשנת 2011? תגידו שם של פסטיבל סרטים מז'ורי, ותמצאו סרט ישראלי בתחרות הרשמית שלו. אני לא חושב שעוד אי פעם קרה שהיו סרטים ישראליים בכל הפסטיבלים הבינלאומיים המרכזיים. קודם כל, ברלין, קאן, ונציה. ואז גם סאנדאנס, טרייבקה, קרלובי וארי, לוקרנו, טורונטו, טלורייד. האחרון בשנה הקלנדרית הוא פסטיבל ניו יורק, שעדיין לא התפרסמה התוכניה שלו ולא ברור האם ישתתף שם סרט ישראלי, אבל גם אם לא, מדובר בגרנד-סלאם חסר תקדים. והכי מדהים: שבכמעט כל אחד מהפסטיבלים האלה סרט ישראלי גם יצא עם פרס. הנה המצב עד כה, שבועיים לפני שפסטיבל ונציה נפתח.

ינואר. סאנדאנס: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס התסריט בתחרות הבינלאומית)

פברואר. ברלין: "אודם" (בתחרות הרשמית). "לא רואים עליך" ו"מבול" מקבלים ציונים לשבח במסגרות המשניות.

אפריל. טרייבקה: "כלבת".

מאי. קאן: "הערת שוליים" (פרס התסריט בתחרות הרשמית). "הנותנת" ב"השבוע של המבקרים".

יולי. קרלובי וארי: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס הסרט).

אוגוסט. לוקרנו: "השוטר" (הפרס השני).

טלורייד: טרם פורסם, אבל חושיי מריחים את סוני מביאים לשם את "הערת שוליים".

ספטמבר. ונציה: "ההתחלפות" בתחרות הרשמית. "עדות" במסגרת צדדית.

– טורונטו: על פי השמועות "הערת שוליים", "אודם" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" יהיו שם.

האם היתה אי פעם עוד שנה כזו, עם נוכחות כזו בכל הפסטיבלים המובילים בעולם?

למעשה, כשראיתי את השוט הזה בטריילר ל"כוכב הקופים: המרד" די התבאסתי. נראה לי כמו גניבה מתוך "שליחות קטלנית 2 " בשילוב עם קריצה ל"קינג קונג". אבל בסרט זה מגיע בתוך סצינת קרב עצומה ומצוינת, אז זה עובר.

ראשית כל, "כוכב הקופים: המרד" הוא סרט אקשן נהדר, עם אנרגיה קינטית עצומה, זריזות עין ושכלול טכנולוגי מהמעלה הראשונה. סרט הזה טס מולכם במהירות קליע. הבמאי הוא רופרט וויאט, שלא שמעתי עליו דבר קודם, ועכשיו אני סוג של מעריץ (אני חייב למצוא את סרטו הקודם, "The Escapist"). אבל הסרט הזה הוא גם כמעט פרויקט פיטר ג'קסוני, ללא הפיטר ג'קסון: אנשי Weta, חברת האפקטים של ג'קסון, הולכים לזכות באוסקר על האפקטים בסרט; אנדרו לסני, הצלם הקבוע של ג'קסון (שזכה באוסקר על "שר הטבעות: אחוות הטבעת"), צילם; ואנדי סרקיס, שגילם את גולום ואת קינג קונג בסרטיו של ג'קסון, מגלם כאן את הקוף הראשי, סיזר.

אלא ש"כוכב קופים" מכיל כמה שוטים רהיבים ומורכבים, שלא מצאנו בסרטיו האחרונים של ג'קסון. בכל פעם שוויאט עוקב אחר סיזר, המצלמה יוצאת לשוט ארוך-ארוך, מפותל, וירטואוזי ומסחרר בדינמיות שלו. ובכלל, נדמה שנקודת הייחוס של וויאט היא דווקא היצ'קוק ולא ג'קסון: "כוכב הקופים: המרד" הוא כמו "הציפורים" בלוקיישנים של "ורטיגו". ועם קופים במקום ציפורים.

ואגב, קופים הם כנראה חלק חשוב מהאבולוציה הקולנועית. האם בכל פעם שיש פריצת דרך טכנולוגית בקולנוע, היא תבוא לידי ביטוי בסרט עם קופים? ב-1968 הקופים של "2001: אודיסיאה בחלל" זכו באוסקר על האפקטים, והקופים של "כוכב הקופים" זכו באוסקר מיוחד על האיפור. יש להניח שזה יקרה שנית גם השנה, עם הקופים אלה.

יש לי כמה וכמה טענות לתסריט של "כוכב הקופים: המרד" (על כמה מהם, בהמשך) אבל יש בו הברקה אחת נפלאה: הסרט מחליף פרוטגוניסט באמצע. זה מתחיל כסיפור של דמות אחת, אבל אז אנחנו מבינים שהדמות שעוברת את המסע המשמעותי ביותר בסרט היא בכלל דמות אחרת שנראתה כמו דמות משנה עד לאותו רגע. מהבחינה הזאת, "המרד" בנוי קצת כמו רומן ביוגרפי. בחירה מרתקת. ובחירה שגורמת לנו גם להחליף נאמנויות והזדהויות באמצע הסרט,ולמעשה להרע כגיבור לדמות שרוצה בהשמדתו של כל הקהל שצופה בו.

עד כאן השבחים הוויזואליים, הטכנים והבידוריים. מכאן עיונים נוספים, השמורים רק למי שראה את "כוכב הקופים" המקורי מ-1968.

בתחילה, חשבתי שפריקוול ל"כוכב הקופים" הוא רעיון מטופש. ובעיקר רעיון שמבטל במחי יד סינפילים וכל מי שמעל לגיל 40. כי מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי הרי כבר יידע איך יגמר הפריקוול – כדור הארץ ישלט על ידי קופים – ולא תהיה בכך כל הפתעה. שוב הוליווד חושבת רק על בני הנוער בלבד ולא על הוריהם ומוריהם. אבל מתברר ש"כוכב הקופים: המרד" איננו ממש פריקוול, אלא תחילתו של נראטיב חדש לגמרי שיכול להחזיק מעכשיו כמה וכמה סרטי המשך, אבל מבלי להתחבר לסרט המקורי (אם כי יש כמה רמיזות בסרט לסיפורה של חללית מאוישת למאדים שאובדת בחלל, שאיתה מתחיל הסרט המקורי).

כזכור, רובו המוחלט של "כוכב הקופים" מ-1968 עבד כסוג של אלגוריה. היינו בטוחים שעלילת הסרט מתרחשת על כוכב רחוק, ביקום מקביל, שמציב מולנו הצופים מראה: בעולם הזה הקופים הם השולטים ובני אדם הם הפראים. הקופים מדברים, בני האדם נוהמים. בסופו של הסרט, במה שעדיין נחשב כאחד הטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע (וסצינה שהוצגה כל כך הרבה פעמים, הפכה איקונית ואף מוצגת על כריכת הוצאות הדי.וי.די האחרונות של הסרט, כך שספק אם מישהו לא יודע מה היא גם אם לא ראה את הסרט), מגלה צ'רלטון הסטון את ראשו הערוף של פסל החירות על חוף הים ומבין שבעצם בכל הזמן הזה הוא היה על כדור הארץ, אלא אי שם בעתיד פוסט אפוקליפטי. הוא יורד מהסוס, נופל על ברכיו וצורח "אז סוף סוף עשיתם את זה!". כשהכוונה שלו, לדעתי, היתה ברורה למדי ואופיינית לפוביות של סוף שנות ה-60: כדור הארץ נחרב במלחמה גרעינית, ואי שם בעתיד האבולוציה התחילה מחדש אבל בנתיב אחר: הפעם הקופים הם בעלי הבית, ולא רק שלב בסולם האבוליציוני.

אבל "כוכב הקופים: המרד" מספר סיפור אחר, אנטי-אבולוציוני: זהו סיפורו של וירוס. ולא רק מדובר באנטי-אבולוציוניות, אלא גם במדע-פוביה. ממש כמו שהפתיחה של "אני, אגדה" מראה איך כל אוכלוסיית כדור הארץ נמחקה בעקבות גילויה של תרופה נגד סרטן שהיו לה תוצאות לוואי הרסניות, כך גם כאן: ג'יימס פרנקו הוא מדען שממציא וירוס שיכול לביא לריפוי מאלצהיימר (המחלה בה חולה אביו), אבל מתברר שלווירוס הזה יש תופעות לוואי: היא יוצרת קופי-על. מבחינה תסריטאית, אני חייב לומר, כל סיפור הווירוס מרושל להחריד. ובעיקר היא לוקחת את הרעיון המקורי של "כוכב הקופים" לכיוון אחר שאני לא משוכנע שאני מחבב: במקום סיום פרק בני האנוש ואז כעבור עשרות או מאות שנים צמיחתם של הקופים (הסוגדים לפצצת האטום באחד מסרטי ההמשך) אנחנו מקבלים מעין אינתיפאדת קופים, במחאה על שנים של כליאה וניסויים. כאן וכאן בני האדם משלמים את המחיר על בגידתם בטבע וסגידתם למדע הרסני, דמוי-אלוהי. מצד שני, "כוכב הקופים: המרד", כמו "אני, אגדה" הופך את אלה שמחפשים תרופות לסרטן ולאלצהיימר לנבלים בסיפור ואשמים בהשמתו הבלתי נמנעת של כדור הארץ. אני לא בטוח אם זו נבואה, חרדה או סתם כפיות טובה. ובכל מקרה סיפורי וירוסים ומגיפות פחות חביבים עליי (סרטו של סודרברג בדרך אלינו).

למעשה, הסוף של "כוכב הקופים: המרד" מתחבר היטב דווקא לסוף של "כוכב הקופים" של טים ברטון מ-2001. גם ברטון רמז לכך שהיתה השלטות קופית על כדור הארץ, ולא השמדה של גזע אחד ועלייתו של גזע אחר במקומו, כפי שרמז הסרט המקורי. כך ש"המרד" זה פריקוול, אז זה הפריקוול לסרט (הרע) ההוא של ברטון. אבל אם סרטו של ברטון כמעט השמיד את המותג "כוכב הקופים", הרי שהפעם זו התנעה מחדש של הסדרה אבל עם במאי מצוין עם חזון קולנועי מבריק, שמצליח לקחת רעיונות תסריטאים לא מגובשים להזריק לתוכם חומר כימי שנותן להם כוחות על. (ושימו לב לשלל הרמיזות שהסרט מכיל אל העולם העתידי של "כוכב הקופים". ואפילו צ'רלטון הסטון צץ לבקר, בקטע קצרצר – העוסק בבריאת העולם! אמרתי לכם שהסרט הזה הוא אנטי אבולוציוני – מתוך "היגון והאקסטזה" המוקרן בטלוויזיה באחת. ואם תרצו הרי שזהו בעצם גרסת הקופים ל"ספרטקוס").

אז כן, הוליווד אכן התעלמה מכל מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי, ומתחילה עכשיו סיפור חדש. למרבה המזל זה סיפור מספיק טוב כדי להתלהב ממנו. אני מצפה כעת כבר לסרטי ההמשך.

"השוטר" של נדב לפיד זכה הערב בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו. הפרס, בסך 30,000 פרנקים שוויצרים (שיתחלקו בין לפיד ובין המפיק שלו, איתי תמיר), הוא הפרס השלישי השני בחשיבותו בפסטיבל. בפרס ברדלס הזהב זכה הסרט הארגנטינאי "חזר לתמיד", שגם זכה בפרס השחקנית. בפרס הבמאי ובפרס השחקן זכה הסרט הרומני "כוונות טובות". בפרס חביב הקהל זכה הסרט הקנדי "מיסייה לזר".

פסטיבל לוקרנו הוא אחד התומכים הראשונים והוותיקים בקולנוע הישראלי, ותמיד ידע לזהות את היצירות הישראליות פורצות הדרך. "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי זכה שם בברדלס הזהב ב-1986, ו"אדי קינג" של גידי דר זכה שם בברדלס הברונזה ב-1992 ו"הכלה הסורית" של ערן ריקליס זכה שם בפרס הקהל ב-2004.

תוספת: טוד מקארתי ב"הוליווד ריפורטר" מתלהב מ"השוטר". ההתלהבות שלו מצטרפת לשבחים שהסרט כבר קיבל מ"וראייטי", "סקרין דיילי", "אינדי-ווייר" (ו"סינמסקופ").

==================

בכתבה ששודרה ביום רביעי בגלי צה"ל על המחאה ההולכת וגוברת של חברי אקדמיה נגד האקדמיה ותקנונה, אמרה אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה שתקנון העמותה ישונה בקרוב בעקבות המחאה. זו, למעשה, הפעם הראשונה שהאקדמיה מודה ששינוי נמצא באופק, ושפעולות המחאה – שהתחילו עם שאול דישי ואליו הצטרפו מיקי רוזנטל, אורי ברבש ואחרים – עשויות אכן להביא לשינוי באקדמיה. אלא ש… ייתכן והשינוי ששרון מדברת עליו גם הוא אינו חוקי.

הנה הסיפור מתחילתו. ביום רביעי שודרה בפינת התרבות היומית בגלי צה"ל כתבתו של רום אטיק על המחאה. לא עניין של מה בכך, אגב: גידי אורשר, מבכירי התחנה ועורך אתר גל"צ, הוא גם מראשי האקדמיה לקולנוע. דישי ושות' תימללו את הכתבה שלו, ושלחו בתפוצה עולמית במייל:

מגיש: "בשבוע הבא יוכרזו המועמדים לפרסי אופיר – המועמדים הסופיים לפרסי האוסקר הישראלי, רגע לפני שכל זה קורה, קמה לה קבוצה של אנשי קולנוע בולטים ביניהם: אורי ברבש, מיקי רוזנטל ואחרים, הטוענת שהליך בחירת הסרטים אינו תקין ושראשי האקדמיה לא מאפשרים לחברים פתחון פה ודמוקרטיה. רום אטיק כתבנו, על מחאת הקולנוע שצוברת תאוצה:

רום אטיק: "במשך שנים נשמעו תלונות רבות על האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, הגוף המארגן את טקס פרטי אופיר, אבל עכשיו – 22 אנשי קולנוע חברי אקדמיה, ביניהם פרופ' ג'אד נאמן, מיכה שגריר ואורי ברבש, החליטו לצאת לכיכר אל-תחריר של הקולנוע הישראלי. הם טוענים שבאקדמיה שולטת קבוצה שאינה מאפשרת לשאר היוצרים להתבטא ולהיות מעורבים בקבלת ההחלטות, כפי שמסביר העיתונאי מיקי רוזנטל:

מיקי רוזנטל: "לא ברור לנו האם הדרך שבה הסרטים נבחרים היא נכונה. האם התוצאות הן תוצאות אמת? הסירוב העקשני של הנהלת האקדמיה לפתוח אותה לדמוקרטיזציה, לשמוע את החברים האחרים –  בעיניי זה סוג של דיקטטורה; אפילו מובראק הלך, עוד מעט אסד יילך, רק באקדמיה לקולנוע שולטים שמה כמה אנשים שמסרבים לשמוע את שאר החברים."

הכתב רום אטיק: "חברי הקבוצה אף הפיצו חוות דעת משפטית שערך עו"ד נוי ברינט שקבע כי ביטול  האסיפה הכללית של כלל חברי האקדמיה בשנת 2000 אינו חוקי עפ"י חוק העמותות. בינתיים, שאול דישי, ממובילי המחאה, ממתין לחודש ספטמבר – לא להכרזת המדינה הפלסטינית, אלא דווקא לטקס פרסי אופיר, שלאחריו מאיימת קבוצת המורדים לפתוח בהליכים משפטיים.

שאול דישי: "אנחנו לא רוצים לפגוע באנשינו שיש להם סרטים ויש להם מועמדויות, אבל אם ההנהלה לא תתעשת – אני חושב שלא יהיה מנוס אלא לפעול באמצעות עורך-הדין, על מנת שרשם העמותות יחליט מה צריך לעשות על מנת שתהיה דמוקרטיה בעמותה של אסיפת החברים."

הכתב רום אטיק: "הנהלת האקדמיה לא נענתה לדרישות המוחים. אך בימים האחרונים הוחלט כפשרה לקיים אסיפה שיוכלו להיבחר אליה נציגים. כך מספרת מנכל"ית האקדמיה אילנה שרון: –

"החלטנו עפ"י בקשת חברים באקדמיה לשנות את המבנה של האסיפה הכללית לאסיפה כללית נציגותית, וכשיבחרו הנציגים לאסיפה הכללית החדשה יהיה בסמכותם לערוך שינויים בתקנון."

הכתב רום אטיק: "האם השינוי יספק את המוחים? – לא ברור, הם עדיין מחכים לפרסום ההודעה הרשמית, בכל אופן הם מדגישים – שלא יפסיקו להילחם עד שתהיה דמוקרטיה גם באקדמיה."

עד כאן האייטם בגלי צה"ל מיום רביעי. אלא ש…

אלא שצוות המחאה מפנה את תשומת הלב לכך שגם התגובה של שרון אינה חוקית. עו"ד ברינט אומר לצוות המחאה: "שיהיה ברור, לאף אחד אין סמכות לשנות את התקנון לאסיפה כללית נציגותית. הסמכות הזו נתונה אך ורק לאסיפה כללית של כלל חברי העמותה. אסור לאפשר מחטף שבמסגרתו גוף אחר יחליט על קיומה של אסיפה כללית נציגותית".

"ג'ו + בל". היא נכנסה דרך חלון חדר האמבטיה

continue reading…

"השוטר" של נדב לפיד הוקרן השבוע בפסטיבל לוקרנו, שם צפה בו אריק קוהן, המבקר של "אינדי-ווייר", שכתב עליו ביקורת אוהדת. אך גם קצת מבולבלת: בתחילה טוען קוהן שמשהו מהשכלתניות של "השוטר" הזכיר לו את סרטיו של עמוס גיתאי. מה?! אין שום קשר בין "השוטר" ובין סרטיו של עמוס גיתאי. אבל בהמשך קוהן מבריק הברקה נפלאה. מאז שראיתי את "השוטר" הרגשתי שהסגנון שלו מזכיר לי יוצר עכשווי שאני מחבב ולא הצלחתי לשים את האצבע על מי. וקוהן הזכיר לי: קרלוס רייגדאס. אמנם רייגדאס בסרט אחד בלבד שלו: "קרב בגן עדן". ובכל זאת, זו אבחנה מצוינת. (סרט אחר של רייגדאס, "יפן", הזכיר לי סרט ישראלי אחר שעליו נדבר בהזדמנות אחרת).

ולרגל הקרנתו של "השוטר" בלוקרנו פרסמה אליסה סיימון את הביקורת שלה על הסרט ב"וראייטי". סיימון ראתה את הסרט בפסטיבל ירושלים שם היא ישבה לידי. אחרי ההקרנה שוחחנו על הסרט ארוכות, ופה ושם היא ביקשה לדעת כמה דברים שלא היו לה לחלוטין ברורים. הביקורת שלה משקפת את מה שהרגשתי ממנה לגבי הסרט: שהיא מאוד התפעלה ממנו מבחינה קולנועית, אבל לא לחלוטין ירדה לסוף דעתו או התאהבה בו. ובכל זאת, הביקורת שלה על הסרט עמוסה רגעי התפעלות.

================

ושוב מגלים לנו את אמריקה ומדווחים בזעזוע שפופקורן בבתי הקולנוע זה דבר יקר. ושוב צץ ח"כ הזוי שמחליט שמכל הדברים המקולקלים בארץ, דווקא על זה צריך לחוקק חוק. אז לא, צריך ללמד אנשים צרכנות, ולא למשטר כל איוולת צרכנית בחוק. קהל יקר: הפופקורן יקר, בית הקולנוע מרוויח עליכם 80 אחוז, אם לא מוצא חן בעיניכם, אל תקנו. אם מספיק אנשים יפסיקו לקנות פופקורן, מחירו יוזל. בלי שום חוק. מי שקונה שיהיה מודע לכך שפופקורן גדול וקולה גדולה בקולנוע עולים כמו שישיית קולה של ליטר וחצי בסופר. שחבילת קליק בקולנוע (12 שקל) עולה כמו שני קליק בסופר. חוק הפופקורן הוא אחד הרעיונות היותר מופרכים ששמעתי מימיי. יש כל כך הרבה אי סדרים בשוק קולנוע בארץ שהממונה על ההגבלים העסקיים צריך לעיין בהם (תיאום מחירים, למשל. או חשד לקרטל בין בעלי בתי הקולנוע, שחונק כל מי שמנסה להפיץ סרט באופן עצמאי ומעניק תנאים לא שיוויוניים ולא הוגנים למפיץ שיש בבעלותו גם בית קולנוע), אבל פופקורן אינו אחד מהם.

===============

לפני כמה ימים, כשהייתי בסינמטק תל אביב באיזה עניין אחר, זכיתי לקבל סיור הצצה מהיר וראשוני למתחם הסינמטק החדש. מבחוץ, הבניין החדש של הסינמטק הוא אחד המבנים המביכים שצמחו בתל אביב, ואני מניח שרק כשהקולנוע יפעל יהיה אפשר לדעת בדיוק עד כמה הוא מוצלח מבפנים. אבל כרגע, ברגעים הקסומים האלה של ההקמה הסופית של אולמות קולנוע חדשים, המקום מענג בעיניי. כולו פוטנציאל. בקומת הכניסה אולם קטן על שם עוזי פרס, המכיל כ-60 מקומות ישיבה. למשל, להקרנות עיתונאים והקרנות הצנזורה. בקומה מתחת (אליה יורדים בגרם מדרגות צר מדי) שני אולמות גדולים יותר, כ-400 מקומות בכל אחד. שניהם בשלב הזה נראים מרשימים מאוד. רחבי ידיים, מרווחים. כל שלושת האולמות יהיו מצוידים במקרנים דיגיטליים ובאפשרות לתלת מימד, וגם מקרנות 35 מ"מ ו-16 מ"מ. בהזדמנות זו הצברר לי שאיפשהו בארץ יש גם מקרנת 70 מ"מ. מתי אחד הסינמטקים יארגן הקרנת סרטי 70 מ"מ? אבל כאמור, אלה הרגעים שבהם אולמות קולנוע מקסימים אותי, לפני שהניילונים מורדים מהכסאות, לפני שהמסך נמתח. בשלב הזה אני עדיין מקווה שהמסך יהיה גדול, שהכסאות נוחים (לישיבה בת שעתיים), הסאונד צלול ואיכות ההקרנה תהיה מושלמת.

ההקרנות הראשונות במבנה החדש אמורות להתחיל בעוד כחודש, ואז ייסגר המבנה הישן לשיפוצים. בסופם, שני האולמות הישנים בגרסתם המשופצות יחנכו מחדש ולסינמטק תל אביב יהיו בסך הכל חמישה אולמות. ההשקה החגיגית והרשמית תהיה מתישהו ב-2012.

================

ישראל ממשיכה ליישר קו עם העולם בקופות. בדיוק ביום בו הוכרז ש"הארי פוטר ואוצרות המוות 7, חלק ב'" הוא הסרט הכי קופתי בעולם לשנת 2011 (נכון לרגע זה), הוא הפך גם לסרט הכי קופתי השנה גם בישראל. "הארי פוטר 7.2 " עקף ממש אתמול את "שודדי הקריביים 4 ", את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מהיר ועצבני 5 " והפך לסרט הקופתי ביותר השנה בארץ, עם הכנסות של למעלה מ-3 מיליון דולר (10.8 מיליון שקל). אגב, בגלל ההבדל בין מחירי הכרטיסים בין תלת מימד ודו מימד, "בדרך לחתונה/בנגקוק" הוא עדיין הסרט שמכר הכי הרב כרטיסים בארץ, אבל גם כאן אני מניח ש"הארי פוטר" יעקוף אותו בקרוב. שני הסרטים האלה, עם הכנסות של למעלה מ-20 מיליון שקל ומכירות של יותר מחצי מיליון כרטיסים, מופצים בארץ על ידי וורנר ישראל, השייכת לג.ג.

אבל הסרט הנצפה ביותר השבוע בארץ לא היה "הארי פוטר" אלא "הדרדסים". הסרט מוקרן בכמות עצומה של 55 מסכים, בעברית, אנגלית, תלת מימד ודו מימד, וההשקעה הצליחה: קצת יותר מ-80,000 כרטיסים (לפי חישוב ש-70 אחוז מהמכירות היה לתלת מימד) נמכרו לסרט בארבעת ימיו הראשונים. הסרט הבא בתור הוא "קפטן אמריקה", שמכר רבע ממנו: כ-20,000 כרטיסים. ו"גרין לנטרן" מכר אף פחות מזה: פחות מ-10,000 כרטיסים.

אבל בשעה ש"מסיבת רווקות" ו"איך להיפטר מהבוס" מסתמנים כלהיטים עם כ-100,000 צופים ("בוס" בדרך לשם תוך שבועיים), "סופר 8 " מסתמן כסרט ארט-האוס לקהל הישראל. רק 30,000 צופים ראו אותו בינתיים. רק הכשלון המשונה של "פו הדב" בארץ (26,000 כרטיסים) מונע מ"סופר 8 " להיות סרט האולפנים הכי כושל כרגע בישראל.

האקדמיה ללשון פרסמה רשימת מושגים עבריים לתחום הקולנוע והטלוויזיה. חלקם ותיקים, מבוססים ומוכרים, חלקם תחדישים שרק נהגו ועדיין לא נכנסו לשפת הדיבור. האקדמיה פרסמה את הרשימה המלאה (וה-א-ר-ו-כ-ה) ב"העין השביעית" והיא מבקשת את עזרת ציבור הקולנוענים בארץ למתן הערות והצעות לאוצר המילים הזה.

חלק מהמילים נשארו בלועזית: שוט, סצינה, טלוויזיה. לחלק מהמילים ניסו למצוא מושגים עבריים חדשים: צלמנוע זה דולי. יצב זה סטדיקם. נקש זה קלאפר (המילה האנגלית clapper מאויתת בטבלה של האקדמיה בשגיאה). הצרה זה זום-אין. עריכה חותמת זה אונליין. הצג זה אקספוזיציה. צחקיק זה גאג. קשקשת זה ג'יבריש. וסלאפסטיק נותר סלאפסטיק. לגבי רימייק מתלבטים באקדמיה בין תחדיש למחדש.

אז אם אני רוצה לעשות מחדש ל"מלתעות" איך אבקש מהצלם שיעשה דולי אאוט וזום אין? "תן לי צלמנוע החוצה והצרה"? נשמע קצת כמו קשקשת, לא?

ויש מושג אחד שממש חיבבתי ואני מקווה שהוא יתפוס בקרב יוצרי קולנוע: שורית. One Liner. "תן לי את הסרט שלך בשורית". חביב בעיניי.

ברשימת הקרדיטים האקדמיה סוף סוף עושה סדר. כבר כתבתי כאן לא פעם על הבילבול הקיים בעולם הקולנוע הישראלי בו במשך שנים טעו לחשוב ש-Executive Producer זה המפיק בפועל. בשעה טובה הנה מגיע הנוסח הרשמי: אקזקיוטיב פרודוסר הוא "מפיק ראשי" ו"ליין פרודוסר" הוא המפיק בפועל. אמת.

עכשיו נותר רק עוד עניין אחד קטן לטפל בו. אבל הוא כה מהותי ועקרוני שאני די בשוק שאקדמיה ללשון פישלה בו. את המושג "Feature Film" היא תרגמה ל"סרט עלילתי". כמה פעמים עוד אצטרך לכתוב את זה: זו טעות. המושג Feature בקולנוע הוא אך ורק מושג של אורך הסרט, ולא על אופיו. "פיצ'ר" הוא "הסרט הראשי", "הסרט המוצג", הסרט שלמענו קניתם את הכרטיס. לפני ה"פיצ'ר" יש בקרובים, פרסומות, לעיתים סרטים קצרים, ובעבר אף סרט נוסף, שני, באותו כרטיס (להלן B Movie). זה לא משנה כלל אם הסרט הוא עלילתי או תיעודי, אם הוא מעל 70 דקות והוא הסרט המוצג כראשי על הכרטיס ובפוסטרים, זהו הפיצ'ר. "פרנהייט 9/11", למשל, הוא פיצ'ר. אבל פיצ'ר תיעודי. למעשה, הקטגוריה לפרס הסרט התיעודי באוסקרים נקראת Documentary Feature. כלומר, סרט דוקומנטרי באורך מלא, המוקרן בבתי קולנוע. וזאת להבדיל מ-Documentary Short, סרט דוקומנטרי קצר, המוקרן בפסטיבלים ובטלוויזיה ורק לעיתים נדירות גם בבית קולנוע. ולכן באוסקרים הפרס ראשי לסרט נקרא Best Feature Film. ובעברית: פרס הסרט הטוב ביותר, ולא פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, כי אין שום מניעה שבקטגוריה הזאת יתחרה גם סרט תיעודי.

כלומר, המושג Feature Film אינו "סרט עלילתי", אלא "סרט באורך מלא". לפני שנה הסברתי שכשל התרגום (העקבי) הזה הוא שבילבל את האקדמיה הישראלית בתרגום שמות הקטגוריות שלה, ולכן נוצרה לכאורה הבעיה עם "המדריך למהפיכה". כי ברגע שמתרגמים Feature ל"עלילתי", זה לכאורה יוצר בעיות הגדרה בין מהו עלילתי ומהו תיעודי, בעיות הגדרה מיושנת מאוד שהקולנוע העולמי מזמן השיל מעל עצמו.

זוכרים את הסצינה הנצחית והנפלאה הזאת מתוך "רשת שידור"?

ובכן, בימים אלה מציינים 35 שנה לסרט הזה, שהוא לא פחות מנבואי, ולו מהסיבה שהוא פשוט יהיה כנרה תמיד לנצח אקטואלי. ובעקבות כמה ציוצי טוויטר מהימים האחרונים עלה הרעיון של אמיר בן-דוד, גדי שמשון ושלי לערוך מחווה למחאת האוהלים, וגם לסרט הזה באירוע אחד, שהוא חצי מחאה וחצי רימייק:

בעוד 13 יום – ביום ג', 23.8, ב-18:30 – אנו מבקשים מכם בכל הארץ ובכל העולם, לגשת לחלון, לפתוח אותו, להוציא ראש ולצעוק בכל הכוח "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש/ת צדק חברתי!". ביד אחת החזיקו מצלמה סלולרית וצלמו את עצמכם צועקים, ואז העלו את הסרטון ליו-טיוב או לפייסבוק, או לרשת החברתית המועדפת עליכם. עשרות, מאות ואולי אלפי ורבבות צועקים שיצעקו ויצלמו בו בזמן ייצרו רגע אחד, כלל ארצי, כלל ציבורי, של מחאה, של רצון להתעורר מהאדישות ולדרוש שינוי.

התוצאה? המוני סרטונים קצרצרים של אנשים שלא מוכנים יותר לשבת בשקט. מהם נערוך קליפ אחד גדול שמציג את ישראל בדקה אחת בקיץ יוצא הדופן הזה, קיץ של התעוררות. ואגב, כל אחד יוכל לערוך בעצמו קליפ כזה, אין לנו בעלות על החומרים.

מאז עלה דף האירוע בפייסבוק הלילה, הצטרפו לרעיון כבר כמה מאות. הצטרפו גם. הפיצו לחבריכם. צלמו את עצמכם.

אגב א': פיטר פינץ' זכה באוסקר על התפקיד הזה, אלא שבין הצילומים ובין הזכייה הוא הלך לעולמו.

אגב ב': בין צילומי "רשת שידור" ובין מותו פינץ' הספיק גם לגלם את יצחק רבין, ב"מבצע אנטבה", גרסתו של אירווין קירשנר (לימים במאי "האימפריה מכה שנית").

אגב ג': על ההבדל התימאטי בין הסאטירה בסרט (שהיא מאוד צינית) ובין הרעיון שלנו, אני עומד בדף האירוע שלנו בפייסבוק. הרעיון העיקרי הוא שלנו אין רשת שידור. רק רשת.

יאללה! התעוררו! הפיצו את האירוע הזה לכל חבריכם.

כמה וכמה כותרות ואייטמים שקראתי בימים האחרונים גרמו לי להיזכר: פסטיבל חיפה (13 עד 22 באוקטובר) בדרך.

1.

לפני כמה ימים איתן וייץ הבריק בתגובות וזיהה שהסרט החדש של אלמודובר, "העור בו אני חי", עולה בארץ ב-13 באוקטובר, יום פתיחת פסטיבל חיפה, מה שמעלה את ההימור הלא-בלתי-הגיוני שזה יהיה סרט הפתיחה של חיפה. נכון?

עדכון, אחה"צ: פתאום צנחה עלי רוח נבואה. אין סיכוי שאלמודובר יפתח את פסטיבל חיפה (אבנר שביט מסביר לי למה בטוויטו), ואולי יותר הגיוני שדווקא "פלייאוף" של ערן ריקליס יהיה סרט הפתיחה. הרי הוא אמור לצאת להקרנות מסחריות במהלך נובמבר, אז פסטיבל חיפה נראה כמו מועד טוב לפרמיירה, והקרנה בפתיחה תחסוך מריקליס השתתפות בתחרות (אחרי שכבר הפסיד בשנה שעברה), והסרט כבר הוצע כסרט פתיחה לפסטיבל ירושלים (שם קיבל ריקליס אות הוקרה).

2.

עמוס גיתאי נבחר להיות נשיא הפסטיבל והוא הכריז על פתיחת תחרות סרטים קצרים, עד עשר דקות, תיעודיים או עלילתיים, העוסקים בנושאים חברתיים. שווי הפרס: 21,000 שקלים. הדד-ליין למשלוח הסרטים הוא 9 בספטמבר. עדיין אין תקנון או כתובת למשלוח הסרטים. מבטיחים לי שזה יקרה בימים הקרובים. הנה, למשל, סרט שעלה אתמול ליו-טיוב ומבחינתי יכול לזכות בתחרות הזאת כבר עכשיו.

3.

מסגרת חדשה בפסטיבל חיפה: הפרינג'ידר. זו מסגרת עליה מופקדים מרט פרחומובסקי ואלעד פלג, שהקימו את יוזמת "קולנוע פרינג'" לעידוד סרטים ישראליים עצמאיים ודלי תקציב. אם עשיתם סרט כזה שטרם הוקרן במסגרות אחרות, אתם יכולים להציע אותו לבכורה במסגרת הזאת, לפי התקנון המופיע בלינק הנ"ל.

אבל יש לי תהיה בקשר לזה. הרי אם הסרט מספיק טוב, הוא יתקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל, לא? הרי פסטיבל חיפה מזוהה עם תמיכתו בקולנוע דל תקציב, שהרי הוא הפסטיבל שלא רק קיבל לתחרות הרשמית את "ימים קפואים" – האמ-אמא של קולנוע הפרינג' – אלא גם נתן לו את הפרס הראשון. כך שמי שמוקרן במסגרת הפרינג'ידר צריך לתמודד עם ההכרזה הפומבית שהוא לא היה מספיק טוב כדי להיכלל בתחרות הרשמית.

וזה לאו דווקא דבר רע. אני מניח שכולם מנסים להתקבל לתחרות הרשמית בקאן ואז נאלצים להסתפק ב"השבועיים של הבמאים", ואולי פיצול בין התחרות הראשית ובין "פרינג'ידר" ייתן לשתי הסקציות זהות תוכנית יותר ברורה. זה יאפשר לפרינג'ידר לקחת סרטים שהם לא רק קטנים וזולים, אלא גם נועזים יותר, חצופים יותר, שעשויים מחומרים שעשויים להרתיע את אנשי התחרות הרשמית.

4.

אחד הדברים שאני מניח שנשמע בטקס פתיחת פסטיבל חיפה זו הצהרתם של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, ושר התמ"ת, שלום שמחון, על הקמתה של קרן קולנוע חיפאית, מתוך מטרה להפוך את חיפה לעיר הקולנוע של ישראל. השניים כבר הכריזו על כך בעת סיור משותף שלהם בעיר לפני מספר שבועות. הרעיון של להפוך את ההאנגרים הנטושים בנמל חיפה לאולפני קולנוע נשמע מעניין למדי, לא? וגם הקמתה של קרן קולנוע חיפאית זה רעיון מצוין. אחרי קרן הקולנוע הירושלמית, שבעידודה הופקו "הדקדוק הפנימי", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "השוטר" ו"אורחים לרגע", הגיוני שתקום גם קרן חיפאית שתנסה לפתות הפקות להגיע לחיפה. זה לא רק עניין של תדמית, להנציח את נופי העיר על גבי סרטים, אלא גם עניין כלכלי מובהק. תחשבו, למשל, על עשרות האנשים שהגיעו הקיץ לטבריה לצלם את "העולם מצחיק" של שמי זרחין: האנשים האלה היו צריכים חדרים בבתי מלון ואוכל ושאר שירותים שניתנו להם על ידי בעלי עסקים מקומיים. למשך כשלושה שבועות הכלכלה הטבריאנית קיבלה עידוד קטן מהכלכלה התל אביבית. אבל אם זה היה קורה ארבע פעמים בשנה? לכן באמריק כמעט לכל עיר גדולה ולכל מדינה יש קומישנר קולנוע שמנסה למצוא דרכים לעודד הפקות להגיע לעירו, ולעזור להפקות שמחליטות לעשות זאת. לעיתים ממש על ידי תמיכה כספית בדמות מענק. לעיתים בדרכים אחרות. הדבר היחיד שלא ברור מההכרזה הראשונית על הקמת הקרן החיפאית היא השאלה הראשונה שתמיד נשאלת: מאיפה הכסף? מעיריית חיפה? ממשרד התמ"ת? ממשקיעים פרטיים? כך או כך, הרעיון מבורך ומשמעותו הישירה היא הזרמה נוספת של תקציב לקולנוע הישראלי, מעבר לתקציב שהוא מקבל מתוקף חוק הקולנוע.

5.

האם בעקבות הדרמה שבין ערוץ ארטה ופסטיבל ירושלים יצליח פסטיבל חיפה למנף את עצמו ולהביא אורחים משמעותיים יותר מאלה שהיו בירושלים, וגם להתייחס אליהם יפה יותר? וסרטים?

6.

אז אפשר כבר להתחיל להמר מה יהיו הסרטים הישראליים שיתחרו בפסטיבל חיפה? בואו נראה, קודם כל, אילו מהסרטים המתחרים באקדמיה (או המוכנים להקרנה) לא הוקרנו עדיין בשום מסגרת ישראלית אחרת: "ההתחלפות" של ערן קולירין; "פליי-אוף" של ערן ריקליס; "בריקיע החמישי" של דינה צבי-ריקליס (זה יהיה שיחוק, בעל ואשה מתחרים זה בזו בתחרות הרשמית); "לא רואים עליך" של מיכל אביעד; "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" של אריק לובצקי (ויש גם מסרטי האקדמיה את "לאן נעלם משה איבגי", אבל זה מסוג הסרטים שהייתי מצפה למצוא ב"פרינג'ידר" ולא בתחרות הרשמית).

כלומר, חמישה סרטים די בטוח בפנים. ואני מניח שיש עוד 2-3 בשלבי סיום הפקה שעוד יכולים להספיק להיכנס פנימה. מנסה לברר, כמובן. טיפים?

===============

ואם אנחנו כבר בענייני הגשות ודד-ליינים, הנה עוד אחד, בלי קשר לחיפה: החברים ב"עין הדג" מארגנים תחרות "מובי-אוקי", שזה כמו קריוקי אבל של סרטים. עומדים על במה (בסינמטק חולון) ועושים סצינה מסרט (בזמן שהסצינה מוקרנת מאחור). הצעה שלי: שמישהו יעשה גרסה של וינסנט גאלו עושה מובי-אוקי ל"השור הזועם" ב"חלום אריזונה" (להשראה, הריצו לדקה ה-9:00 כאן).

אני חייב בהזדמנות להגיע למשרדי יונייטד קינג בסינמה סיטי, למצוא את האיש שאחראי על מתן שמות הסרטים בעברית, ללחוץ לו את היד, לתת לו צ'פחה ידידותית על הגב. ואז לבקש ממנו את הצ'ק שמגיע לי על העבודה שאני עושה בשבילו. בהנחה שלא מדובר במקרה של "מוחות גדולים חושבים אותו דבר" (או מוחות קטנים במקרה שלפנינו), הרי שאין לי אלא להסיק שמישהו ביונייטד קורא את הבלוג, לוקח ממנו רעיונות ואז משתמש בהם לצורכי עצמו.

דוגמה? איך יקראו בעברית ל"Ides of March", הסרט החדש של ג'ורג' קלוני (כבמאי) שיפתח את פסטיבל ונציה? אבנר שביט הפנה בטוויטר את תשומת ליבי לאתר של יונייטד קינג בו מופיע כבר שם הסרט: "וושינגטון תחתית". אם אתם קוראים את הבלוג הזה, השם אולי מוכר לכם. מהפוסט הזה, ובו כתבתי כך:

התרגום העברי המקובל של "Ides of March", שמוכר בעיקר בזכות "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הוא "אידו של מארס". או "אידיו של מארס". או "אידי מארס". האם יעזו מפיצי ישראל להפיץ סרט של ג'ורג' קלוני עם השם "אידו של מארס"? הסרט מבוסס על המחזה "Farragut North", המבוסס על קמפיין הבחירות של הווארד דין ב-2004. מכיוון שפראגוט נורת הוא שמה של תחנת רכבת תחתית בוושינגטון די.סי, למפיצים יש את האפשרות להתחמק באלגנטיות משם הסרט וללכת על ניסיון לתרגם דווקא את שם המחזה. נגיד ל"וושינגטון תחתית". אבל למה משהו אומר לי שבסוף זה יגיע למשהו כמו "המועמד והיצאנית", לא?

הראו לי מה זה, אה? אני באתי להקניט את המפיצים ושמותיהם והם לקחו חצי-שנינה-חצי-אפויה שלי והפכו אותה לשם הסרט. וכך, למעש, הם חישקו אותי. הרי איך אוכל לצאת נגד השם כשהם יוכלו להגיד בצדק שזה היה רעיון שלי. ויותר מזה, מעתה בכל פעם שמישהו יקניט את השם – שכן רחוק התרגום "וושינגטון תחתית" מהשם המקורי "אידי מארס" כמרחק שייקספיר ממאמט – אני אאלץ להפוך למליץ יושר ולהסביר שזהו למעשה תרגום המתייחס לשם של המחזה עליו מבוסס הסרט, והמחזה קרוי על שם תחנה על קו הרכבת התחתית בוושינגטון די.סי, כך שהשם אינו נטול הגיון, גם אם הוא קצת מופרך.

אבל מה עם זכויות היוצרים? מה עם קרדיט? מה עם בקשת רשות? אני מניח שאם גישתם של אנשי יונייטד קינג לשמות ולרעיונות כה נינוחה, בוודאי לא יהיה אכפת להם אם אשיק כעת בלוג חדש וקרא לו "סינמה סיטי". בסיטואציה שנוצרה, לא יהיה להם שום קייס נגדי.

ואגב, זו לא הפעם הראשונה. הפעם הראשונה היתה ב-2006, כשראיתי בפסטיבל ברלין את הסרט האחרון של רוברט אלטמן והתעצלתי בכל פעם לכתוב את שמו הארוך והמבלבל באנגלית, אז המצאתי לו שם עברי: "המדריך לחיים בכפר". והפלא ופלא, זה מה שהפך אחר כך לשם הסרט – גם כן בהפצת יונייטד קינג.

אז אני מניח שכל זה אמור להחמיא לי. שקוראים וזה. ויש גם מימרה כזאת שחיקוי זה סוג של מחמאה. ווטאבר. מבלי להיכנס לעניינים המשפטיים של לקיחת רעיונות שפורסמו על ידי מישהו אחד ולעשות בהם שימוש (מסחרי!), אני בעיקר חושב שזה נורא לא מנומס.

עדכון, שני בוקר: התקשרו אנשי יונייטד קינג ובפיהם התנצלות. השם אכן נלקח מהרעיון שזרקתי בבלוג והם אכן התכוונו להתקשר ולבקש רשות, אבל איכשהו בהיסח הדעת אתר החברה עודכן לפני שהם עשו זאת. סלחתי וחייכתי. ואגב כך הבנתי שאיש שם עדיין לא ראה את הסרט, כך שלכו דעו אם השם בכלל מתאים לו (ואם הייתי יודע שיש סיכוי שיקחו מהשמות שאני מציע אולי הייתי מקדיש לזה עוד דקת מחשבה ומוצא אולי שם קצת מלוטש יותר).

אני רוצה לנסות לקבץ כאן כמה וכמה ידיעות וקטעי וידיאו שהצטברו לי במייל בימים האחרונים.

1.

ההכרזה על המועמדים לפרס אופיר תתקיים בעוד תשעה ימים, ביום שלישי, 16.8, ב-11:00 בבוקר. לפני כמה ימים ניסיתי להמר כאן מי יהיו הסרטים הבולטים בתחרות ואיך ייראו הקטגוריות העיקריות.

וב"עכבר העיר", זהר וגנר כותבת על תלאותיהם של יוצרים בתוך המירוץ לאופיר, על קלקולי התחרות ועל הקולות הנשמעים למהפכה באקדמיה. כזכור, יש לי לא מעט טרוניות על האקדמיה אבל אני חייב להגיד שבהמשך לקריאה בטקסט של וגנר יש משהו אחד שמובע שם ושאני לא שותף לו: אני לא חושב שזה התפקיד של האקדמיה לדאוג לכך שיבואו צופים להקרנות. זו צריכה להיות הדאגה של המפיקים והיוצרים של הסרטים. מי שחושב שאפשר להביא קהל – גם קהל של חברי אקדמיה – בלי קמפיין חי באשליה מביכה. מי שחושב שפרסים מגיעים מעצמם, הוא נאיבי. אני מסכים שהאקדמיה כושלת שוב ושוב – וזה רק הולך ומקצין – בכך שהיא לא מאפשרת תחרות שיוויונית, שלא מוצאת דרך לקדם סרטים קטנים יותר (למשל, על ידי יצירת קטגוריות יעודיות לסרטים קטנים יותר, כמו פרס לסרט ביכורים או פרס לסרט שתקציבו פחות מ-200,000 דולר, לפחות בשנים בהן יש יותר מחמישה סרטים כאלה), או שהיא בכלל מצפה שחבריה יטרחו לצפות ב-31 סרטים עלילתיים (למזלם של חברי האקדמיה חמישה סרטים נשרו ונותרו לבסוף "רק" 26), במקום להביא לדילול יזום של הסרטים המתמודדים לכדי 15 גג, אפילו פחות מזה (בקטגוריה התיעודית הם יודעים לעשות את זה. ובכן, כמות הסרטים העלילתיים כבר לא כל כך רחוקה מכמות הסרטים התיעודיים). בקיצור, האקדמיה יכולה לעשות כל כך הרבה לשיפור ולשדרוג התחרות. אבל אם מגיעים מעט צופים לסרט ואילו לסרט אחר מגיעים הרבה? ובכן, זה מעיד משהו על הסרט, ועל העניין והסקרנות שהוא יוצר לפני שמישהו בכלל ראה אותו (וזו עוד בעיה, הקטע הזה שעבור לא מעט סרטים הקרנות האקדמיה הן הקרנות הבכורה העולמיות. משונה ומביך בעיניי. אומר זאת שוב: הקרנות האקדמיה צריכות להיות סוף דרכו של הסרט, ולא תחילתו).

אה. וב-16.8 כשיוכרזו המועמדויות: מה הסיכויים שבאותו מעמד יוכרז גם תאריך הטקס ובאיזה ערוץ הוא ישודר? ואם לא, מתי יבינו ראשי האקדמיה שדבר קשור בדבר? שהאדישות של זכייני הטלוויזיה לטקס היא פועל יוצא מכך שראשי האקדמיה לא מצליחים לייצר תחרות דרמטית, שתעניין 900 חברי אקדמיה, לא כל שכן חצי מיליון צופי טלוויזיה.

2.

ומהאופירים, אל האוסקרים. בסוף השבוע פורסם שברט ראטנר ודון מישר נבחרו להפיק את טקס האוסקר הבא (שומו שמיים, ככה זה בהוליווד: המפיקים נבחרים חצי שנה לפני מועד הטקס). כמו בשנים קודמות, חלוקת העבודה ברורה: מישר יהיה המפיק, ראטנר יהיה הבמאי-בפועל, איש הרפרטואר והתוכן (אבל לא במאי המשדר). ברט ראטנר? באמת? איזו בחירה משונה. ראטנר מזוהה עם תדמית של ערס – בחור יהודי לבן, שמתנהג כמו ראפר שחור ושאחראי לכל מיני קליפי היפ-הופ של פעם לפני שביים את סרטי "שעת שיא" ו"X-מן 3 ". ראטנר הוא גם המפיק של "איך להיפטר מהבוס" ו"קאטפיש" שמוקרנים עכשיו בארץ. הוא נראה כמי שלא מתעניין כלל בטקסיות וההדר של טקסי האוסקר.

3.

הפסקה לווידיאו קצר. את הטריילר ל"סופר 8 וחצי", סרטם של ג'יי.ג'יי אברמס ופדריקו פליני, ראיתם? יש שם כמה וכמה הברקות מרשימות (ומפתיעות) למדי.

4.

מדי שנה אני אוהב להקניט כאן את גלובוס הזהב ואת אנשי איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד על שיטות הבחירה שלהם, האתיקה שלהם וטעמם המשונה, אבל השבוע הם הצליחו לרגש אותי. ביום חמישי הם חילקו מיליון וחצי דולר לעשרות עמותות הקשורות לעולם הקולנוע. ממילגות לסטודנטים בבתי ספר ועד לעמותה העוסקת בשימור סרטים. הנה הרשימה המלאה של כל הגופים וכל התרומות. ומאיפה יש לתא הכתבים הזרים בהוליווד כל כך הרבה כסף? ממכירת הזכויות לשידור הטקס שלהם לרשת אן.בי.סי, שממשיך להניב רייטינג נאה.

ובארץ? לא רק שאיש לא משלם לאקדמיה על זכויות השידור, האקדמיה צריכה להתחנן שמישהו יסכים לשדר את הטקס שלה. אבל דמיינו שיום יבוא והאקדמיה תצליח לייצר תחרות באמת מעניינת ומותחת שתגרום לזכיינים לרצות לקחת בזה חלק ואז להסכים לשלם על כך. כפי שמשלמים על זכויות השידור של משחקי ספורט. ובכסף הזה לא רק שהאקדמיה תוכל לממן את עצמה, היא גם תוכל לתרום כספים לתעשייה, ובייחוד למיזמי חינוך ושימור, שאמורים להיות מה שאקדמיה אמיתית עושה.

5.

רשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו רק הולכת ומתארכת, וכוללת סרטים תיעודיים חדשים של ורנר הרצוג ומורגן ספורלוק ופרדריק ווייזמן וניק ברומפילד ורון פריק. אבל אני פתאום נדלקתי שם על סרט תיעודי שבטח לא ימשוך הרבה כותרות אבל אותי התקציר שלו ריגש מיד. קוראים לו "פול וויליאמס עדיין חי" וביים אותו סטיבן קסלר. פול וויליאמס היה אחד מכותבי השירים האהובים עליי בשנות השבעים. הוא זכה באוסקר על "ירוק עד" מתוך "כוכב נולד" (שיר שכתב עם ברברה סטרייסנד), כתב שירים לקרפנטרז והיה מעין מלחין הבית של החבובות (הוא כתב את "Rainbow Connection", אחד השירים האהובים עלי בתבל מתוך סרט החבובות). לרגע קט בסוף שנות השבעים הוא התפרסם לא רק כמלחין של אחרים אלא גם כמבצע בעצמו וכסלב לרגע שהופיע בלא מעט תוכניות טלוויזיה. יצא לי לראות אותו פה ושם בשנים מאז – הוא כבר בן 70 – אבל מאז 1980 הוא פשוט פרש מעין הציבור. קסלר בסרטו מנסה להבין למה ולאן הוא נעלם.

והנה תזכורת למי הוא היה. מתוך העונה הראשונה של "החבובות", וויליאמס שר את אחד הלהיטים שכתב, עם חבובה בדמותו (ואם תבחינו, גם חבובה בדמות ג'ים הנסון לקראת הסוף):