נירית אנדרמן בראיון יפה עם יוסי מדמוני ב"גלריה", שמציג את אחורי הקלעים של הפקת סרטו "בוקר טוב, אדון פידלמן", ואת אחורי הקלעים של הטלוויזיה המסחרית, ואיך קרה שאחד תסריטאים הכי מוכשרים בארץ מביים את סרטו הראשון (כסולן) מתסריט של מישהו אחר. נחמד: אצל אנדרמן מדמוני יוצא קצת כמו רסטורטור מבוגר, שעדיין נצמד לבית המלאכה הטהור שלו, בשעה שסביבו כולם רצים לאיקאה. אבל אני נתפסתי לעניין אחר. התקציר לסרטו הבא של מדמוני, "מקום בגן עדן":

"מקום בגן עדן" מספר על רבי שמחה, ניצול שואה ששירת כטבח בצה"ל בשנות ה-50, בימי פעולות התגמול, וחתם על חוזה מפתיע עם קצין קרבי ששירת עמו בבסיס: זה מכר לו את המקום המובטח לו בגן עדן, כמי שהציל חיים של נפשות רבות מעם ישראל, תמורת שקשוקה עסיסית. 40 שנה לאחר מכן, כשאותו קצין נוטה למות, יוצא בנו, חוזר בתשובה ברסלבי, לחפש את רבי שמחה כדי לבטל את החוזה המוזר ולהבטיח לאביו את מקומו בגן עדן.

רק התקציר הזה ריגש אותי. אבל גם גרם לי לקלוט משהו: השנים 2012-2013 יהיו עמוסים חסידי ברסלב בקולנוע הישראלי. "אושפיזין" מ-2004 היה החלוץ, והנה מגיעים הבאים. "מקום בגן עדן" של מדמוני; "הבן של אלוהים" של אז תדמור וגיא נתיב, שגם מספר על סגירת מעגל של אב ובנו, אחרי שהבן חזר בתשובה ונהיה ברסלבי; ו"המשגיחים" של מני יעיש, שעוסק בחבורת מתחזקים, שלעיתים מתחזקים קצת יותר מדי. ובינתיים, שלומי שבת נוסע לאומן בפריים טיים בטלוויזיה; ולא רק ברסלבים: רמה בורשטיין (שלמדה בסם שפיגל במקביל למדמוני, ועבדה איתו על הסט של "בת ים ניו יורק" לפני שחזרה בתשובה, וכיום משתייכת לקהילתו של הרב אויערבך ברחוב אוליפנט) תהיה האשה החרדית הראשונה שתביים סרט קולנוע מסחרי, לציבור הכללי.

מעניין אם רבי נחמן מאינגבר קשור איכשהו לגל הזה?

צופי הקולנוע בישראל באקסטזה! אני לא זוכר כזו סנסציה קופתית. "הדרדסים", כזכור, פתח באופן מרשים למדי בסוף השבוע שעבר עם כ-80,000 כרטיסים. לא שיא, אבל מספר נכבד. הייתי משוכנע שבסוף השבוע השני כבר תבוא הנפילה הגדולה – אחרי שהקהל יבין כמה הסרט הזה אידיוטי – והסרט יחזור למידותיו השפויות. אבל לא. בסוף השבוע השני "הדרדסים" רשם נפילה מזערית מאוד ביחס לסוף השבוע הקודם. הוא מכר יותר מ-70,000 כרטיסים ב-60 עותקים, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. לא אתפלא אם מדובר בשיא מכירות לסרט בסוף השבוע השני שלו. למעשה, בתום עשרה ימים להצגתו "הדרדסים" הכניס יותר כסף ממה שהכניס "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" בעשרה ימים. כלומר, שאם הירידות הקטנות ימשיכו, בשבוע הבא "הדרדסים" יעקוף את "הארי פוטר" ויהיה הסרט הקופתי ביותר של השנה בישראל. אם משווים את ההכנסות הממוצעות פר בית קולנוע בין ישראל לארצות הברית, רואים ש"הדרדסים" מצליח בישראל הרבה יותר מאשר באמריקה. מדהים. וגם קצת מחליא.

 

"כוכב הקופים: המרד" מכר בסוף השבוע הראשון לצאתו כ-26,000 כרטיסים.

 

 

TW	LW	Movie	Studio	Weekend Gross	Change	Screens	Change / Avg.		Gross-to-Date	Week
1	1	The Smurfs	Sony	$860,794	-10.2%	60	+4	$14,347	$2,405,400	2
2	N	Rise of the Planet of the Apes	Fox	$262,827	–	21	–	$12,516	$262,827	1
3	2	Captain America: The First Avenger	UIP	$145,709	-42.1%	33	–	$4,415	$478,715	2
4	4	Horrible Bosses	WB	$124,366	-16.2%	25	–	$4,975	$902,544	4
5	3	Harry Potter and the Deathly Hallows (Part Two)	WB	$111,029	-27.0%	33	-11	$3,365	$3,203,756	5
6	5	Bridesmaids	UIP	$95,082	-15.9%	20	–	$4,754	$1,239,789	6
7	8	Kung Fu Panda 2	UIP	$50,923	-24.9%	31	-5	$1,643	$2,810,053	9
8	10	Winnie the Pooh	Disney	$47,282	+10.2%	24	-1	$1,970	$342,995	4
9	7	Super 8	UIP	$46,682	-41.3%	20	-5	$2,334	$384,146	3
10	6	Green Lantern	WB	$43,208	-54.0%	28	–	$1,543	$185,200	2
11	9	Zookeeper	Sony	$41,014	-37.3%	18	-2	$2,279	$617,993	4
12	11	Cars 2	Disney	$29,729	-24.2%	17	-13	$1,749	$1,421,397	8
13	13	The Hangover Part II	WB	$23,529	-19.8%	11	–	$2,139	$3,119,167	12
14	14	Mr. Popper's Penguins	Fox	$21,894	-14.2%	11	–	$1,990	$528,902	6
15	12	Transformers 3	UIP	$15,843	-46.7%	7	-4	$2,263	$1,493,957	7

 

יש כמה פסטיבלים – שאינם קאן, ונציה, ברלין – שאני עוקב אחריהם בקפדנות. שני הבולטים שבהם הם פסטיבל טלורייד ופסטיבל ניו יורק האמריקאים. הסיבה לכך היא שהם פסטיבל יוצאי דופן: מצד אחד הם סלקטיביים מאוד, ובשניהם יש כמות מצומצמת למדי של סרטים (טלורייד נמשך רק סוף שבוע, פסטיבל ניו יורק מכיל רק כ-20-30 סרטים); מצד שני, הם לאו דווקא מתעקשים על בכורה עולמית, כך שמלאי הסרטים ממנו הם יכולים לבחור הוא גדול מאוד, מתוך המבחר של הפסטיבלים הגדולים שקדמו להם בשנה החולפת. ומשום כך אלה פסטיבלים שמה שחשוב בהם הוא מעשה האוצרות, הניפוי והמיון, מבין הסרטים שכבר זכו לחשיפה בפסטיבלים הגדולים יותר לפני כן. תשומת הלב שלי אליהם מופנה בעיקר כי בכל הקשור לסרטים האמריקאיים אלה הפסטיבלים שאיתם אפשר להתחיל למפות את עונת האוסקרים הקרובה. אבל כשזה מגיע לקולנוע הבינלאומי, התקבלות לשני הפסטיבלים האנינים האלה היא תו איכות שאין שני לו. ולכן, משמח אותי ששני הסרטים הישראליים שהכי אהבתי השנה נבחרו לפסטיבל ניו יורק.

 

הבשורה שהגיעה הערב ש"הערת שוליים" התקבל לפסטיבל ניו יורק היא משמעותית. צרפו אותה לבשורה מאתמול שהסרט יהיה אחד מארבעה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו ולשמועה שפרסמתי בעבר שגדולים הסיכויים שהוא יהיה גם בטלורייד (פסטיבל ששומר בסוד את הליין-אפ שלו עד יום הפתיחה), ואנחנו מקבלים ש"הערת שוליים" יוצא עכשיו למסלול הצפון-אמריקאי שסוני פיקצ'רס קלאסיקס כבר סללו לפני כן ל"ואלס עם בשיר" ול"לבנון". זה כבר קמפיין אוסקרים (אם כי סוני פיקצ'רס קלאסיקס צריכים לבוא לישראל, לעשות ל"הערת וליים" קמפיין אופירים, אם הם רוצים להביא אותו לאוסקר. ואגב, אין לי ספק בכלל שאם הסרט יזכה באופיר הוא יהיה מועמד לאוסקר. שום ספק ב-כ-ל-ל).

 

המסע של "השוטר", שאין לו את סוני מאחוריו, מרגש לא פחות. כמו גם העובדה שלדעתי זו הפעם הראשונה בתולדות פסטיבל ניו יורק בו מוקרנים שני סרטים ישראליים.

 

פסטיבל ניו יורק יפתח ב-30 בספטמבר עם "אלוהי הקטל", סרטו החדש של רומן פולנסקי, ויינעל עם "היורשים", הסרט החדש של אלכסנדר פיין. באמצעו יתקיימו הגאלות לסרטים החדשים של אלמודובר ודיוויד קרוננברג.

 

בפסטיבל ניו יורק יוכל יוסף סידר להיפגש עם חני פירסטנברג, כוכבת סרטו "מדורת השבט", שמשתתפת בסרט אחר שיוקרן שם: "The Loneliest Planet" של ג'וליה לוקטב.

 

הנה ההודעה הרשמית של כל סרטי פסטיבל ניו יורק.

 

=================

 

ובינתיים, "עמק תפארת" של הדר פרידליך התקבל לפסטיבל סן סבסטיאן בספרד.

בתחילת השבוע חצה סוף סוף "הערת שוליים" את קו 200,000 הכרטיסים בקופות. האם יש סיכוי שיהיה סרט ישראלי שיצליח יותר ממנו השנה? יהיה מעניין לראות האם 13 המועמדויות שלו לפרסי אופיר ידרבנו עוד צופים לשים לב לקיומו של הסרט, ולבוא לראות אותו.

 

ובינתיים, "בוקר טוב, אדון פידלמן" מתכונן לקראת צאתו להפצה, בסוף השבוע הבא (25.8). היום עלה טריילר ראשון לסרט. "פידלמן" מועמד ל-11 פרסי אופיר. התחרות בין ששון גבאי לשלמה בראבא בקטגוריית השחקן – שניהם מגלמים אבות קפדנים, מבוגרים וקשים – היא מהרגעים הגדולים בתולדות התחרות הזאת, שניים מגדולי שחקני הקולנוע של ישראל, זה מול זה. דרמה.

 

הנה הטריילר:

 

כבר כתבתי כאן על שלושה סרטים ישראליים שאמורים להיות מוקרנים השנה בטורונטו. כעת התפרסמה הרשימה המלאה והסופית של סרטי הפסטיבל, והשלושה שם – ועוד אחד.

 

"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, "הערת שוליים" של יוסף סידר, "אודם" של יהונתן סגל ו"תנאטור" של טאופיק אבו-וואייל (שנקרא באנגלית "ימים אחרונים בירושלים") יוקרנו במסגרת סקציית הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל.

 

ויש נוכחות ישראלית נוספת: את הסרט הצרפתי/אוקראייני "Land of Oblivion", שיוקרן אף הוא בטורונטו, ביימה הבמאית הישראלית/צרפתיה מיכל בוגנים ("אודסה, אודסה"). אה, ויש גם סרט חדש של אורן מוברמן – גם הוא ישראלי לשעבר שכעת פועל בחו"ל (ניו יורק).

 

הנה הרשימה המלאה.

את רשימת המועמדים לפרס אופיר 2011 תמצאו בפוסט הקודם, שכולל דיווחים ונתונים שנמסרו במסיבת העיתונאים שהתקיימה הבוקר. כולל העובדה שיו"ר האקדמיה הבא, החל מעוד חודש, יהיה ככל הנראה המפיק איתן אבן ("החוב", "אביבה אהובתי").

 

עכשיו נתבונן במועמדויות ביתר עיון, ונראה מה עובד ומה לא. אבל לפני הכל, אני חייב להודות שהשנה מצטיירת לה תחרות נהדרת למדי. כלומר, יהיו סרטים ממש טובים שיפסידו ל"הערת שוליים".

 

26 סרטים נכנסו לתחרות פרסי אופיר, 16 מתוכם יצאו היום עם לפחות מועמדות אחת בכיס:

"הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות (הוא מועמד בכל הקטגוריות, חוץ משחקנית ראשית)

"בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" עם 11 מועמדויות כל אחד.

"אורחים לרגע" ו"השוטר" עם 7 מועמדויות.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ובכלל לא היה על שום רדאר שלי, מפתיע עם 6 מועמדויות.

"ברקיע החמישי" עם 5 מועמדויות.

"הנותנת" עם 3 מועמדויות.

"עמק תפארת" ו"נמס בגשם" עם 2 מועמדויות.

ו"אודם", "אוסטרליה שלי", "כלבת", "ניקה", "פלנטה אחרת" ו"2 בלילה" עם מועמדות אחת כל אחד.

 

אבל… הקטגוריה הכי מותחת, הכי צמודה והכי איכותית? קטגוריית הסרט התיעודי. "ארץ בראשית", הסרט הישראלי השני הכי נצפה השנה בקולנוע אחרי "הערת שוליים", סרט טבע שהביא כבר כמאה אלף צופים, מתמודד שם לצד "דיפלומט", שזכה בפרס הראשון בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה; ולצד "הדירה", שזכה בפרס בפסטיבל בירושלים השנה ואני שומע שאנשים ממש מתלהבים ממנו (טרם ראיתי); ולצד "המורה אירנה", שהיה סרט הפתיחה של דוק-אביב; ולצד "הדולפין", שהוקרן בהוט-דוקס.אני מניח שהתחרות תצטמצם לבסוף ל"ארץ בראשית" מול "הדירה", וקצת קשה לי להמר מי יזכה. ל"הדירה" יש לכאורה יותר סיכוי, כי אנשים ממש מתלהבים ממנו, אבל "ארץ בראשית" הוא סרט כה ייחודי בנוף הישראלי, וגם המון אנשים ראו אותו, אז יש לו יתרון מסוים.

 

אבל ראו בזעיר אנפין מה דפוק בחוקי האקדמיה. "ארץ בראשית" הוקרן בבתי הקולנוע וזכה להצלחה עצומה. אבל בגלל תקנון מיושן באקדמיה הוא מתמודד רק בקטגוריה התיעודית? למה? על פי איזה הגיון? ל"ארץ בראשית" הגיעו גם מועמדויות על עריכה ועל המוזיקה. ואני בטוח שאם הוא היה רשאי להתחרות בקטגוריות האלה, הוא גם היה מקבל אותן. ואלך רחוק יותר: לדעתי ל"ארץ בראשית" היה סיכוי להיות גם אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. אמרתי את זה לפני שנה. למפיקיו היה שנה לנער את האקדמיה ולגרום להם – בעקבות פרשת "המדריך למהפכה" – להפוך את "פרס הסרט העלילתי" ל"פרס הסרט" (בפסטיבל ירושלים עשו בדיוק את זה השנה) ולהריץ את סרטם לאופיר. לדעתי, הם הפסידו הזדמנות (או שזה לא עניין אותם).

 

בפעם המיליון, הדרך הכי נכונה לנהל את התחרות הזאת היא ככה: כדי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, על סרט להיות מעל 70 דקות ולהיות מופץ בבתי הקולנוע בהקרנות מסחריות (מאוד קל ליצור אבחנה פשוטה לגבי מה זו "הקרנה מסחרית"). ברגע שהוא עונה על שני הקריטריונים האלה (אורך והפצה) הסרט זכאי להתמודד על כל הקטגוריות בתחרות, בלי קשר לכך שהוא סרט תיעודי או עלילתי או איזשהו היבריד ביניהם. מעבר לזה, קטגוריית הסרט התיעודי היא קטגורית תמיכה בסוגה קולנועית שמקבלת קצת פחות רייטינג ושממילא כמות הסרטים מתוכה שזוכה להפצה מסחרית בארץ נמוכה מאוד, ולעיתים לא קיימת כלל. וכך, בעולם מעודכן יותר, "ארץ בראשית" היה יכול לסיים את היום הזה עם ארבע-חמש מועמדויות: לסרט, לעריכה, לפסקול, אולי לעריכת הסאונד, ולסרט התיעודי. אבל האקדמיה שלנו עדיין חיה בשנות השבעים.

 

יש לא מעט עיוותים בכל התהליך הזה, אבל אני גם צריך להגיד: חברי האקדמיה שהצביעו, עשו עבודה יפה בסך הכל. אני כמובן מצטער על כך ש"2 בלילה" או "כלבת" לא קיבל קצת יותר כבוד, וחברי האקדמיה לא הבינו בכלל ככל הנראה את "חתולים על סירת פדלים". אבל הם הבינו היטב את "פלייאוף": שנה אחרי שערן ריקליס היה הזוכה הגדול בטקס, אותה אקדמיה מפנה אליו גב ומנשלת את סרטו מהתחרות. והאמת, בצדק. יש לי כמה וכמה נקודות זות לסנגר על "פלייאוף" ועל עבודת הבימוי של ריקליס בסרט, אבל קשה לחמוק מהשורה התחתונה שכעת נחשפת באופן פומבי: הסרט הזה הוא סוג של פדיחה. בוודאי כשהוא מגיע בסמיכות כה צמודה ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שהיה זורם, משעשע ומהנה הרבה יותר מ"פלייאוף". מה שמייאש ושובר לב סביב "פלייאוף" הוא כמה המון כסף הושקכע בסרט מבלי שאף אחד מהשותפים המאוד בכירים בהפקה יעצור ויגיד את האמת: התסריט לא עובד.

 

אבל מבין הסרטים שכן קיבלו מועמדות, אני מופתע מכמה צדק כן נעשה: "השוטר" קיבל הכרה נפלאה ומוצדקת. איכשהו קיבלתי את הרושם שחברי האקדמיה קצת עוינים את הסרט. ולא. "הנותנת" ו"עמק תפארת" קיבלו בדיוק את המועמדויות הנכונות להם (שחקנית וצילום). ונדמה שמצטייר קונסנזוס סביב "אורחים לרגע": מרגע שהסרט הזה נחשף בפסטיבל ירושלים הוא שבה ככל הנראה את לב כל מי שראה אותו. ואכן, הוא אחד הסרטים הבולטים בתחרות.

 

לפני שבועיים, רגע לפני נעילת ההצבעה לשלב הראשון, ניסיתי למפות את מצב המירוץ ומה הם הסרטים הבולטים. למרבה ההקלה, התחזיות שלי לא היו כל כך רחוקות ממה שיצא לבסוף. אמנם, פספסתי לחלוטין את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט שלא ראיתי ושקיבל אהבה רבה מחברי האקדמיה, אבל כן זיהיתי את ההערכה שמקבל "אחותי היפה", ואכן הסרט הזה הוא הסרט השני הכי מחובק במועמדויות – בצמוד ל"בוקר טוב, אדון פידלמן".

 

"אחותי היפה" הוא סרטו של מרקו כרמל ("הסודות של מישל"), מעין סרט פולקלור אתני העוסק באשה המדברת עם רוחה של אמה המנוחה. מפסטיבל ירושלים הסרט יצא בידיים ריקות, ואני לא חיבבתי אותו כלל, אבל יש לסרט הזה – שהוא מין סרט של פעם – לא מעט אוהדים.

 

אם אני מביט ברשימת המועמדים ומנסה לדמיין מי יזכה ובמה, הסיטואציה שמתחילה להתחוור היא ש"פידלמן" עשוי לצאת מכל הטקס הזה בידיים ריקות, ודווקא "אחותי היפה" יכול לצאת עם פרס מז'ורי: למשל, השחקנית.

 

בואו נתבונן רגע בקטגוריית השחקנית. חוץ מ"אחותי היפה" אין שם אף סרט מבין חמשת המועמדים המובילים. עכשיו ראו איך חוקי האקדמיה מטים את המירוץ באופן לא שוויוני: בסבב ההצבעות השני יתקיימו הקרנות חוזרות. האם יתקיימו הקרנות חוזרות לכל 16 הסרטים המועמדים? לא. רק לחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט. כלומר, כל 400 וקצת חברי האקדמיה שיבואו להצביע לתחרות בשלב השני אחרי שלא השתתפו בשלב הראשון, יראו רק חמישה סרטים. ואז יעמוד מולם טופס הבחירה והם יראו שבקטגוריות השחקנית מתחרות שחקנית אחת מסרט שהם ראו ועוד ארבע שחקניות מסרטים שהם לא ראו. למה? כי הם גם לא יצאו עדיין להקרנות מסחריות וגם לא הוקרנו בסיבוב השני של הקרנות האקדמיה. למי לדעתכם הם יצביעו? במילים אחרות, הזכייה של אוולין הגואל בפרס השחקנית נראה די ברור מאליו, לא?

 

אלא אם מפיקי "הנותנת" ו"2 בלילה" יתחילו להפיץ סקרינרים במרץ, או לארגן הקרנות (יקרות), כי אם הם יעשו את זה אני מעריך שלהגר בן-אשר או לקרן ברגר יש סיכוי להפתיע כאן. אבל… אין סיכוי. כי לא נראה לי שאף מפיק לא ישקיע אלפי שקלים בהשכרת אולם להקרנה רק בשביל פרס השחקנית, נכון? בייחוד כשאחד הסרטים ("2 בלילה") הוא ממילא סרט דל תקציב ונטול משאבים. כל מה שנותר הוא לארגן קמפיין מיילים וקמפיין ויראלי עם קטעים של ברגר מתוך הסרט, ותזכורת שבאודסה חשבו שהיא שחקנית מצטיינת. זו הדרך היחידה להכניס קצת מתח לתחרות. אחרת? אוולין ברוב מוחץ.

 

אז מי יזכה? נגיד זאת כך: אם זה יהיה כל סרט שהוא לא "הערת שוליים" זה יהיה בזיון לאקדמיה. נשאלת השאלה האם הסרט יסחוף את הכל או שיפזרו קצת לסרטים אחרים. כי בואו נודה, האם היה תסריט טוב יותר מהתסריט של סידר השנה? לא. האם היה צילום טוב יותר מהצילום הסינמסקופי של ירון שרף? לא. האם היתה עריכה טובה יותר מהעריכה של עינת גלזר זרחין? לא. האם היה עיצוב טוב יותר מהעיצוב של ערד שאואט? אפילו לא קרוב. האם היה משחק טוב יותר מהמשחק של שלמה בראבא? לא. זה כבר סוגר שבעה פרסים. אני הייתי נותן גם פרס למוזיקה המצוינת של עמית פוזננסקי, אבל היא די שנויה במחלוקת, וזו כנראה הקטגוריה היחידה שבה "פידלמן" יכול לעקוף, עם הפסקול של אבי בללי (שמתחרה בעצמו בקטגוריה הצפופה והמצוינת הזאת).

 

שחקן משנה? אני חושב שליאור אשכנזי היה מעולה ב"הערת שוליים" ומגיע לו כאן הפרס, אבל יש סיכוי שדווקא נורמן עיסא יזכה כאן. הוא אכן נושא את הלב הרגשי של "אחותי היפה" סולו על כתפיו.

 

שחקנית משנה? זה מורן רוזנבלט מ"אודם" נגד ריימונד אמסלם מ"אחותי היפה". גם כאן עשוי לקרות מה שקורה גם בקטגוריית השחקנית, שרוזנבלט תיפגע מזה שמצביעי הסיבוב השני פשוט פספסו את הסרט שלה. רוזנבלט היא ה-תגלית של הקולנוע הישראלי השנה עם התפקיד המאוד מורכב שהיא מבצעת (לגלם אותה דמות, באותה סצינה, אבל בשני ביצועים שונים לחלוטין ושניהם אמינים לחלוטין).

 

איפור? ובכן, "כלבת". זה הפרס שלהם.

 

והנה, שאלת מיליון הדולר: לאיזה סרט יצביע איש הסאונד ישראל דוד? דוד מועמד בקטגוריית הפסקול ארבע פעמים: על "אחותי היפה", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "הערת שוליים" ו"השוטר". אם מישהו יברר איתו לאיזה סרט הוא מצביע – גם בפרס הסרט וגם בפרס הפסקול – הוא יידע מה הסרט שיזכה באופיר.

 

 

 

 

 

11:00: ההכרזה ברגע זה בבית סוקולב בתל אביב. רפרשו, הפוסט מתעדכן.

 

מצב המירוץ: "הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות. "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" אחריו עם 11 מועמדויות. "אורחים לרגע", הפתעת הטקס מבחינתי, עם 7 מועמדויות.

 

הטקס יתקיים השנה בחיפה. וישודר בערוץ 2 בשידורי קשת בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר.

 

פרס מפעל חיים, הניתן על ידי הנהלת האקדמיה, ליצחק (איז'ו) שני (מפיק: "ארבינקא", "תעלת בלאומילך", "גבעת חלפון אינה עונה", "אלכס חולה אהבה", מפיץ ובעלי בתי קולנוע לב).

 

פרס להישגים אמנותיים לעורך ציון אברהמיאן ("מציצים", "עיניים גדולות", "שחור" ועוד רבים).

 

המועמדים ל-15 הקטגוריות בפרסי אופיר.

 

סרט:

"אורחים לרגע"

"אחותי היפה"

"בוקר טוב, אדון פילדמן"

"הערת שוליים"

"השוטר"

 

בימוי:

מאיה קניג, "אורחים לרגע"

מרקו כרמל, "אחותי היפה"

יוסי מדמוני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

נדב לפיד, "השוטר"

 

שחקן ראשי:

גור בנטביץ', "אורחים לרגע"

ששון גבאי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

שלמה בראבא, "הערת שוליים"

ציון ברוך, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

יפתח קליין, "השוטר"

 

שחקנית ראשית:

אוולין הגואל, "אחותי היפה"

הגר בן-אשר, "הנותנת"

חן יאני, "נמס בגשם"

בתיה בר, "עמק תפארת"

קרן ברגר, "2 בלילה"

 

שחקן משנה:

צחי גראד, "אורחים לרגע"

נורמן עיסא, "אחותי היפה"

הנרי דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

ליאור אשכנזי, "הערת שוליים"

אורי גבריאל, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

שחקנית משנה:

מורן רוזנבלט, "אודם"

ריימונד אמסלם, "אחותי היפה"

שרה אדלר, "בוקר טוב אדון פידלמן"

רותם זיסמן-כהן, "ברקיע החמישי"

עלמה זק, "הערת שוליים"

 

צילום:

בועז יהונתן יעקב, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עמית יסעור, "הנותנת"

ירון שרף, "הערת שוליים"

שי גולדמן, "השוטר"

טליה (טולי) גלאון, "עמק תפארת"

 

עריכה:

אור בן דוד, "אורחים לרגע"

שמעון ספקטור, "אחותי היפה"

אילה בנגד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עינת גלזר זרחין, "הערת שוליים"

ערה לפיד, "השוטר"

 

תסריט:

מאיה קניג, דנה דימנט, "אורחים לרגע"

ארז קו-אל, בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

אריק לובצקי, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

נדב לפיד, "השוטר"

 

סרט תיעודי:

"ארץ בראשית", משה אלפרט

"דיפלומט", דנה גורן

"הדולפין", דני מנקין ויונתן ניר

"הדירה", ארנון גולדפינגר

"המורה אירנה", איתמר חן

 

מוזיקה:

אבי בללי, "אחותי היפה"

אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף ברנדשווילי, "ברקיע החמישי"

עמית פוזננסקי, "הערת שוליים"

תום שרפשטיין, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

ישראל ברייט, "ניקה"

רן בגנו, "פלנטה אחרת"

(שבעה מועמדים!)

 

עריכת פסקול:

מיכאל גורביץ', "אורחים לרגע"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "אחותי היפה"

אולג קייסרמן, אביב אלדמע, ישראל דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "הערת שוליים"

מיכאל גורביץ', אביב אלדמע, ישראל דוד, "השוטר"

 

עיצוב אמנותי:

מיגל מרקין, "אחותי היפה"

יואב סיני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תמר גדיש, "ברקיע החמישי"

ערד שאואט, "הערת שוליים"

אריאל גלזר, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

עיצוב תלבושות:

ים ברוסילובסקי, "אוסטרליה שלי"

לאורה שיים, "אחותי היפה"

רונה דורון, "ברקיע החמישי"

לי אלמביק, "הנותנת"

לאורה שיים, "הערת שוליים"

 

איפור:

ורד מבורך, "אחותי היפה"

זיו קטנוב, "ברקיע החמישי"

רונית דוגו-ארביב, "הערת שוליים"

מירב הורוביץ בושושה, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

אתי בן נון, אלינור גיגי, "כלבת"

ערן ישראלי, "נמס בגשם"

 

=================

 

כ-400 מתוך 870 חברי האקדמיה הצביעו בשלב המועמדים. בשלב הזוכים, מוסר רוזנבאום, אחוזי ההצבעה גבוהים יותר.

 

הטפסים להצבעה על הזוכים יישלחו ב-28.8, והמועד הסופי להחזרתם יהיה ב-13.9.

 

במסיבת העיתונאים הודיע מארק רוזנבאום שבחודש הבא הוא יסיים את תפקידו כיו"ר האקדמיה, וההנהלה תתכנס לבחור יו"ר חדש במקומו. לשאלתי האם נכונות השמועות שאיתן אבן מטופח על ידיו להיות היו"ר הבא, הודה רוזנבאום שמזה שנה הוא מכין את אבן לרשת אותו. בשבועות האחרונים, גם נמסר לי ממקורבים, רוזנבאום מגיע לפגישות הקשורות בטקס – בקשת ובעיריית חיפה – עם אבן לצידו, אותו הוא מציג כמי שכנראה יהיה היו"ר הבא אחריו.

 

היה יכול להיות מעניין לשמוע את חזונו של איתן אבן לאקדמיה בראשותו בהזדמנות זו, אבל הוא לא נכח במסיבת העיתונאים. על פניו, אני חייב להודות, שאיתן אבן נשמע כמועמד מצוין ליו"ר האקדמיה, שאמנם מקבע את אחיזתו של איגוד המפיקים בראשות האקדמיה, אבל אבן עשוי להיות יו"ר מצוין, לפחות כל עוד הוא בגדר פוטנציאל. נחכה לראות מי יתמודד מולו ומה יהיה חזונו.

 

לשאלת אחת העיתונאיות לגבי יחסה של הנהלת האקדמיה למחאתם של 22 החברים, בראשות שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות', ודרישתם לדמוקרטיה, ענה רוזנבאום שוועדה מטעם ההנהלה ישבה ובדקה את טענותיה והמליצה – בהתאם לסעיף 24 בחוק העמותות – שיש להקים מליאה נבחרת של 81 חברים, שייבחרו מכלל חברי האקדמיה. ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת.

 

=============

 

עד כאן הפרטם ממסיבת עיתונאים. עכשיו צריך לעבד הכל. אבל בסך הכל: חמישיית הסרטים בראש מצוינת, והצליחה לקחת שנה בעייתית עם יותר מדי סרטים בינוניים ולזקק מתוכה את הטובים ביותר. 400 חברי האקדמיה שטרחו והצביעו ראויים לשבחים על טעמם.

 

 

מחר (שלישי) ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל אנימיקס לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, שמכיל בתוכו גם מעט קולנוע. פסגת הפסטיבל, בעיניי, היא ההזדמנות סוף סוף לראות על מסך גדול את סרט האנימציה "הקוסם" ("L'Illusionniste") של סילביאן שומה, המבוסס על תסריט גנוז של ז'אק טאטי. במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" סיפרתי בקצרה את סיפור גלגוליו של התסריט הזה, שעמד במרכזה של מלחמת אגו הרסנית בין טאטי ובין בן טיפוחיו פייר אטקס (עליו שוחחנו כאן מוקדם יותר השנה). אגב, למרבה הצער הסרט יוקרן בסינמטק מקלטת בטא. אבל הוא כבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית.

 

======================

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.8.2011

 

דן בן אמוץ ע"ה היה פונה במדוריו אל ששת קוראיו. ובכן, גם אני היום פונה כאן ישירות אליכם, ששת קוראיי. כן, אני מודע לכך שבהתחשב בנתוני התפוצה של האתר והעיתון שבו אני כותב, הדף הזה שנעצרתם עליו זוכה כאן ושם לרבבות מדפדפים; ואולי אף לאלפי מעלעלים. אבל אהיה אסיר תודה אם אגלה שיש לו שישה קוראים (מעבר לעורכיי ומגיהיי, שמחויבים בכך לפרנסתם). כאלה שלא רק קוראים את המילים, אלא שאף משתמשים מדי פעם ברעיונות המובעים כאן להמלצות לצריכה תרבותית. על פי רוב אני לא מאתגר אתכם, ששת קוראיי, ואני כותב על הסרטים שממילא מופצים בבתי הקולנוע בכל הארץ ושהם ממילא סרטים מבוקשים לצפייה. להיטים, מה שנקרא. אני מקווה גם שברגעים הטובים של המדור אני מצליח לייצר איזושהי דרך נוספת להתבונן באותם להיטים, מעבר להמלצה הצרכנית הרדודה של "מומלץ" או "לא מומלץ". אבל השבוע נפלתם על מדור שמבקש מכם, ששת קוראיי, להתאמץ. הסרטים שלהם מוקדש המדור השבוע ("הקוסם" להלן, ו"ג'ו + בל" לעיל) הם חינניים, משעשעים ומקסימים. אבל הם נסתרים. כרגע תמצאו אותם מוקרנים באופן ספורדי בסינמטק תל אביב. אני מקווה, שאם תעקבו אחר הפרסומים של הסינמטק הקרוב לביתכם תמצאו אותם נודדים לכיוונכם. הביעו בהם אמון.

 

במסגרת "אנימיקס", הפסטיבל לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, יוקרן סרט האנימציה "הקוסם". זהו סרט צרפתי שהיה מועמד השנה לאוסקר (והפסיד ל"צעצוע של סיפור 3"), שבאופן מעציב למדי נגנז בארץ מהפצה מסחרית על ידי קולנוע לב, שהוציאו אותו ישירות לדי.וי.די (הם כנראה לא ידעו איך מפיצים סרט אנימציה, אבל כזה שפונה לקהל מבוגר). הבמאי הוא סילביאן שומה ("השלישיה מבלוויל"). אבל הכי חשוב מבחינתי: התסריטאי הוא ז'אק טאטי. אבל רגע, טאטי – אחד הקולנוענים והקומיקאים האהובים עלי בכל הזמנים – הלך לעולמו ב-1982. מאיפה צץ פתאום תסריט חדש שלו? ובכן, הסיפור מאחורי התסריט של "הקוסם", שהיה גנוז כמעט ארבעה עשורים עד שנגאל על ידי שומה, מרתק למדי.

 

זוכרים שלפני כמה שבועות כתבתי בהתלהבות על המחווה לבמאי פייר אטקס שהוקרנה בפסטיבל ירושלים ואז נדדה בין הסינמטקים? ובכן, פייר אטקס הוא שחקן משנה משמעותי למדי בדרמה שסביב סיפור הכתיבה והגניזה של "הקוסם". ובכלל, נדמה שהקולנוע העולמי של השנה האחרונה נזכר פתאום בטאטי (שבשנה הבאה נציין 30 שנה למותו): לא רק המחווה לאטקס, במאי ושחקן שהושפע ישירות מטאטי והיה תלמידו המובהק; לא רק "הקוסם", המקים לתחיה סיפור גנוז של טאטי; אלא גם שניים מהסרטים הבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבל קאן (ושטרם ראיתי או שהגיעו ארצה, אבל רק מלראות שוטים בודדים מתוכם ברורה המחווה שלהם לטאטי): האחד הוא "The Artist", השני הוא "La Havre". שניהם אמורים להגיע ארצה בתחילת 2012. שניהם הם הומאז'ים לקולנוע של אטקס ושל טאטי (אטקס עצמו משחק ב"Le Havre").

 

ובחזרה ל"הקוסם". את הרעיון הראשוני לסרט הגה טאטי בסוף שנות הארבעים. הוא כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, "יום חג", אחרי כמה סרטים קצרים פופולריים למדי. אבל רבים עדיין הכירו אותו בראש ובראשונה כאמן בימה. טאטי התחיל את דרכו כשחקן במופעי מיוזיק-הול, קומיקאי שעושה חיקויים (בעיקר פיזיים) וקטעי פנטומימה. בסוף שנות האבעים הוזמן טאטי לשווייץ, שם עשו כבוד לסרטיו אבל גם הזמינו אותו לסיבוב הופעות מיוזיק-הול. שם, בסיבוב הזה, כשהיה בן 40, הרגיש טאטי שהופעות קומיות בימתיות הן לא מקצוע שמתאים לקומיקאי מזדקן, ושיש רגע שזה מתחיל להיות לא רק מעייף, אלא פתטי ומיושן. בהשראת התחושה הזאת הוא כתב את "הקוסם", שמספר על קוסם מזדקן וקצת מגושם, שקסמיו התיישנו כמו גם אולמות ההופעות בהן הוא מופיע, והוא מוצא עצמו מופיע מול קהל מזדקן כמוהו, שרק הולך ומידלדל. נערה צעירה שרואה את קסמיו ומשוכנעת שהוא קוסם אמיתי המסוגל לייצר דברים יש מאין, חליטה להתלוות אליו למסעו. עד שהיא מתאהבת בגבר צעיר ועיניה נפקחות לעובדה שככל הנראה אין קסם אמיתי בעולם.

 

טאטי תכנן שזה יהיה סרטו השני. אבל הוא גם היה אדם פזור דעת, מרושל בענייני כספים ואיטי מאוד בעבודתו. סרטו הבא היה "חופשתו של מר הולו", שהיה מבוסס על כמה וכמה מגאגים הבימתיים שפרסמו אותו. ואז הוא תכנן ש"הקוסם" יהיה סרטו השלישי. באמצע שנות החמישים קיבל טאטי לעבודה בחברת ההפקות שלו מאייר צעיר בשם פייר אטקס. אטקס צייר לטאטי את הסטוריבורדים, את הפוסטרים, עזר לו בעיצובים ויזואליים והיה עוזרו האישי. יותר מזה, הוא גם היה שותף שלו ביצירת כמה וכמה מהגאגיםבמה שיהפוך להיות סרטו השלישי באמת: "זה הדוד שלי" מ-1958. הסרט שהעניק לטאטי את האוסקר האמריקאי לסרט הזר והפך אותו סופית לאיש עשיר ומפורסם בעולם כולו. במסעו לאמריקה הוא הגשים חלום ישן ופגש את שני גיבוריו מימי הקומדיה האילמת: באסטר קיטון והרולד לויד.

 

בשובו מאמריקה הוא החליט שסרטו הבא יהיה… "הקוסם". למעשה, הוא חשב שזה יהיה אפילו רעיון טוב שפייר אטקס, ולא הוא, יגלם את התפקיד הראשי. כשהוא רק פגש את אטקס לראשונה וקיבל אותו לעבודה הוא שאל אותו האם יש בכוונתו להיות שחקן. רק אחרי שאטקס הבטיח שאין לו עניין במשחק וטאטי, שחשש ממתחרים והיה אדם קנאי מאוד, נרגע והסכים לקבל אותו לעבודה. ואילו כעבור כמה שנים הוא חשב שאטקס יהיה ליהוק מוצלח ל"הקוסם", שהוא חשב שיהיה סרט הבא בבימויו. כלומר, מי שדירבן את אטקס למשחק, היה טאטי עצמו. זה עוד רגע יתנקם בו. אבל טאטי התיישב סוף סוף לכתוב תסריט מלא. לתסריט הוא החליט לבסוף לקרוא דווקא "העיר הגדולה". אלא שאז, דרמה! אטקס הודיע לטאטי שהוא פורש מהעבודה איתו, ויוצא לקריירה עצמאית. הוא החליט שגם הוא רוצה להיות קומיקאי ובמאי, ממש כמו המנטור שלו. טאטי נפגע, כעס, ראה בעזיבתו של אטקס מעשה בגידה בשותפות ביניהם, ולמעשה, מעולם לא סלח לו.

 

ב-1963 החליט טאטי סופית שהוא גונז את התסריט ל"הקוסם". אולי כי הוא לא רצה לעשות את הסרט בלי אטקס, ואולי – כפי שאטקס עצמו וטוען בביוגרפיה של טאטי מאת דיוויד בלוס – טאטי, שהיה איש פרנואידי למדי, חשש שאטקס יגנוב לו את הרעיון לסרט והעדיף לגנוז אותו. למעשה, כשיצא סרטו השני של אטקס כבמאי ב-1965, "יויו", העוסק בלוליין קרקס ויחסיו עם ילד קטן, טאטי הרגיש שאטקס השתמש בסרט בכמה רעיונות שהוא גנב מתוך התסריט ל"הקוסם". אטקס, שכנראה גם הוא לא היה חף מפראנויות, משוכנע עד היום שכשלון "יויו" והביקורות הרעות שקיבל הן מעשה ידיו של טאטי, שליכלך עליו בפני מבקרי הקולנוע, שהעריצו אותו.

 

טאטי ויתר בזאת על "הקוסם". אבל כנראה שלא לגמרי: הוא התחיל לעבוד על סרטו הבא, "פלייטיים". אבל לגרסה הראשונה של הסריט הוא קרא, פעם נוספת, "העיר הגדולה". כשיצא הסרט (אחד הסרטים הדגולים בתולדות הקולנוע בעיניי) רבים ממעריציו של טאטי בתקשורת הצרפתית התאכזבו מהסרט והתלוננו שהסרט לא מצחיק כמו "זה הדוד שלי" ותלו את האשמה בכך שטאטי ואטקס נפרדו, ולא עבדו על הגאגים הוויזואליים יחד.

 

למעלה מ-40 שנה אחרי הגניזה החליט במאי האנימציה סילביאן שומה, בעידודה של סופי טאטישף, בתו של ז'אק טאטי, להפוך את התסריט הגנוז לסרט אנימציה. זה רעיון פשוט מבריק. ראשית, כי שומה החליט שגיבור הסרט יהיה בן דמותו של טאטי עצמו. וכך, זו מחווה מקסימה לא רק לטאטי הקולנוען אלא גם לטאטי השחקן ואמן הבמה. ובמידה מסוימת, גם באופן עקיף מחווה לאטקס: שהרי כל הייצוג של טאטי כדמות מאוירת – בפוסטרים ובחוברות קומיקס משנות החמישים – הוא מעשה ידיו ומכחולו של אטקס (הנה דוגמה).

 

"הקוסם", כהומאז' עדין ורב קסם לטאטי, הוא סרט כמעט נטול מילים, בו רוב עלילה נחשפת במבט מרוחק, באירוניה עדינה, ולמעשה אף קשה לדמיין איך הסרט הזה היה נעשה שלא באנימציה. כי מה ששומה עשה הוא לגרום לנו להאמין – ממש כמו הנערה – שקסמיו של הקוסם (טאטישף שמו, ממש כמו שם משפחתו המקורי של טאטי) אמיתיים הם.

שמתם לב מה קורה בפסטיבלי העולם בשנת 2011? תגידו שם של פסטיבל סרטים מז'ורי, ותמצאו סרט ישראלי בתחרות הרשמית שלו. אני לא חושב שעוד אי פעם קרה שהיו סרטים ישראליים בכל הפסטיבלים הבינלאומיים המרכזיים. קודם כל, ברלין, קאן, ונציה. ואז גם סאנדאנס, טרייבקה, קרלובי וארי, לוקרנו, טורונטו, טלורייד. האחרון בשנה הקלנדרית הוא פסטיבל ניו יורק, שעדיין לא התפרסמה התוכניה שלו ולא ברור האם ישתתף שם סרט ישראלי, אבל גם אם לא, מדובר בגרנד-סלאם חסר תקדים. והכי מדהים: שבכמעט כל אחד מהפסטיבלים האלה סרט ישראלי גם יצא עם פרס. הנה המצב עד כה, שבועיים לפני שפסטיבל ונציה נפתח.

 

ינואר. סאנדאנס: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס התסריט בתחרות הבינלאומית)

פברואר. ברלין: "אודם" (בתחרות הרשמית). "לא רואים עליך" ו"מבול" מקבלים ציונים לשבח במסגרות המשניות.

אפריל. טרייבקה: "כלבת".

מאי. קאן: "הערת שוליים" (פרס התסריט בתחרות הרשמית). "הנותנת" ב"השבוע של המבקרים".

יולי. קרלובי וארי: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס הסרט).

אוגוסט. לוקרנו: "השוטר" (הפרס השני).

טלורייד: טרם פורסם, אבל חושיי מריחים את סוני מביאים לשם את "הערת שוליים".

ספטמבר. ונציה: "ההתחלפות" בתחרות הרשמית. "עדות" במסגרת צדדית.

– טורונטו: על פי השמועות "הערת שוליים", "אודם" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" יהיו שם.

 

 

האם היתה אי פעם עוד שנה כזו, עם נוכחות כזו בכל הפסטיבלים המובילים בעולם?

למעשה, כשראיתי את השוט הזה בטריילר ל"כוכב הקופים: המרד" די התבאסתי. נראה לי כמו גניבה מתוך "שליחות קטלנית 2 " בשילוב עם קריצה ל"קינג קונג". אבל בסרט זה מגיע בתוך סצינת קרב עצומה ומצוינת, אז זה עובר.

 

 

ראשית כל, "כוכב הקופים: המרד" הוא סרט אקשן נהדר, עם אנרגיה קינטית עצומה, זריזות עין ושכלול טכנולוגי מהמעלה הראשונה. סרט הזה טס מולכם במהירות קליע. הבמאי הוא רופרט וויאט, שלא שמעתי עליו דבר קודם, ועכשיו אני סוג של מעריץ (אני חייב למצוא את סרטו הקודם, "The Escapist"). אבל הסרט הזה הוא גם כמעט פרויקט פיטר ג'קסוני, ללא הפיטר ג'קסון: אנשי Weta, חברת האפקטים של ג'קסון, הולכים לזכות באוסקר על האפקטים בסרט; אנדרו לסני, הצלם הקבוע של ג'קסון (שזכה באוסקר על "שר הטבעות: אחוות הטבעת"), צילם; ואנדי סרקיס, שגילם את גולום ואת קינג קונג בסרטיו של ג'קסון, מגלם כאן את הקוף הראשי, סיזר.

 

אלא ש"כוכב קופים" מכיל כמה שוטים רהיבים ומורכבים, שלא מצאנו בסרטיו האחרונים של ג'קסון. בכל פעם שוויאט עוקב אחר סיזר, המצלמה יוצאת לשוט ארוך-ארוך, מפותל, וירטואוזי ומסחרר בדינמיות שלו. ובכלל, נדמה שנקודת הייחוס של וויאט היא דווקא היצ'קוק ולא ג'קסון: "כוכב הקופים: המרד" הוא כמו "הציפורים" בלוקיישנים של "ורטיגו". ועם קופים במקום ציפורים.

 

ואגב, קופים הם כנראה חלק חשוב מהאבולוציה הקולנועית. האם בכל פעם שיש פריצת דרך טכנולוגית בקולנוע, היא תבוא לידי ביטוי בסרט עם קופים? ב-1968 הקופים של "2001: אודיסיאה בחלל" זכו באוסקר על האפקטים, והקופים של "כוכב הקופים" זכו באוסקר מיוחד על האיפור. יש להניח שזה יקרה שנית גם השנה, עם הקופים אלה.

 

יש לי כמה וכמה טענות לתסריט של "כוכב הקופים: המרד" (על כמה מהם, בהמשך) אבל יש בו הברקה אחת נפלאה: הסרט מחליף פרוטגוניסט באמצע. זה מתחיל כסיפור של דמות אחת, אבל אז אנחנו מבינים שהדמות שעוברת את המסע המשמעותי ביותר בסרט היא בכלל דמות אחרת שנראתה כמו דמות משנה עד לאותו רגע. מהבחינה הזאת, "המרד" בנוי קצת כמו רומן ביוגרפי. בחירה מרתקת. ובחירה שגורמת לנו גם להחליף נאמנויות והזדהויות באמצע הסרט,ולמעשה להרע כגיבור לדמות שרוצה בהשמדתו של כל הקהל שצופה בו.

 

עד כאן השבחים הוויזואליים, הטכנים והבידוריים. מכאן עיונים נוספים, השמורים רק למי שראה את "כוכב הקופים" המקורי מ-1968.

 

בתחילה, חשבתי שפריקוול ל"כוכב הקופים" הוא רעיון מטופש. ובעיקר רעיון שמבטל במחי יד סינפילים וכל מי שמעל לגיל 40. כי מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי הרי כבר יידע איך יגמר הפריקוול – כדור הארץ ישלט על ידי קופים – ולא תהיה בכך כל הפתעה. שוב הוליווד חושבת רק על בני הנוער בלבד ולא על הוריהם ומוריהם. אבל מתברר ש"כוכב הקופים: המרד" איננו ממש פריקוול, אלא תחילתו של נראטיב חדש לגמרי שיכול להחזיק מעכשיו כמה וכמה סרטי המשך, אבל מבלי להתחבר לסרט המקורי (אם כי יש כמה רמיזות בסרט לסיפורה של חללית מאוישת למאדים שאובדת בחלל, שאיתה מתחיל הסרט המקורי).

 

כזכור, רובו המוחלט של "כוכב הקופים" מ-1968 עבד כסוג של אלגוריה. היינו בטוחים שעלילת הסרט מתרחשת על כוכב רחוק, ביקום מקביל, שמציב מולנו הצופים מראה: בעולם הזה הקופים הם השולטים ובני אדם הם הפראים. הקופים מדברים, בני האדם נוהמים. בסופו של הסרט, במה שעדיין נחשב כאחד הטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע (וסצינה שהוצגה כל כך הרבה פעמים, הפכה איקונית ואף מוצגת על כריכת הוצאות הדי.וי.די האחרונות של הסרט, כך שספק אם מישהו לא יודע מה היא גם אם לא ראה את הסרט), מגלה צ'רלטון הסטון את ראשו הערוף של פסל החירות על חוף הים ומבין שבעצם בכל הזמן הזה הוא היה על כדור הארץ, אלא אי שם בעתיד פוסט אפוקליפטי. הוא יורד מהסוס, נופל על ברכיו וצורח "אז סוף סוף עשיתם את זה!". כשהכוונה שלו, לדעתי, היתה ברורה למדי ואופיינית לפוביות של סוף שנות ה-60: כדור הארץ נחרב במלחמה גרעינית, ואי שם בעתיד האבולוציה התחילה מחדש אבל בנתיב אחר: הפעם הקופים הם בעלי הבית, ולא רק שלב בסולם האבוליציוני.

 

אבל "כוכב הקופים: המרד" מספר סיפור אחר, אנטי-אבולוציוני: זהו סיפורו של וירוס. ולא רק מדובר באנטי-אבולוציוניות, אלא גם במדע-פוביה. ממש כמו שהפתיחה של "אני, אגדה" מראה איך כל אוכלוסיית כדור הארץ נמחקה בעקבות גילויה של תרופה נגד סרטן שהיו לה תוצאות לוואי הרסניות, כך גם כאן: ג'יימס פרנקו הוא מדען שממציא וירוס שיכול לביא לריפוי מאלצהיימר (המחלה בה חולה אביו), אבל מתברר שלווירוס הזה יש תופעות לוואי: היא יוצרת קופי-על. מבחינה תסריטאית, אני חייב לומר, כל סיפור הווירוס מרושל להחריד. ובעיקר היא לוקחת את הרעיון המקורי של "כוכב הקופים" לכיוון אחר שאני לא משוכנע שאני מחבב: במקום סיום פרק בני האנוש ואז כעבור עשרות או מאות שנים צמיחתם של הקופים (הסוגדים לפצצת האטום באחד מסרטי ההמשך) אנחנו מקבלים מעין אינתיפאדת קופים, במחאה על שנים של כליאה וניסויים. כאן וכאן בני האדם משלמים את המחיר על בגידתם בטבע וסגידתם למדע הרסני, דמוי-אלוהי. מצד שני, "כוכב הקופים: המרד", כמו "אני, אגדה" הופך את אלה שמחפשים תרופות לסרטן ולאלצהיימר לנבלים בסיפור ואשמים בהשמתו הבלתי נמנעת של כדור הארץ. אני לא בטוח אם זו נבואה, חרדה או סתם כפיות טובה. ובכל מקרה סיפורי וירוסים ומגיפות פחות חביבים עליי (סרטו של סודרברג בדרך אלינו).

 

למעשה, הסוף של "כוכב הקופים: המרד" מתחבר היטב דווקא לסוף של "כוכב הקופים" של טים ברטון מ-2001. גם ברטון רמז לכך שהיתה השלטות קופית על כדור הארץ, ולא השמדה של גזע אחד ועלייתו של גזע אחר במקומו, כפי שרמז הסרט המקורי. כך ש"המרד" זה פריקוול, אז זה הפריקוול לסרט (הרע) ההוא של ברטון. אבל אם סרטו של ברטון כמעט השמיד את המותג "כוכב הקופים", הרי שהפעם זו התנעה מחדש של הסדרה אבל עם במאי מצוין עם חזון קולנועי מבריק, שמצליח לקחת רעיונות תסריטאים לא מגובשים להזריק לתוכם חומר כימי שנותן להם כוחות על. (ושימו לב לשלל הרמיזות שהסרט מכיל אל העולם העתידי של "כוכב הקופים". ואפילו צ'רלטון הסטון צץ לבקר, בקטע קצרצר – העוסק בבריאת העולם! אמרתי לכם שהסרט הזה הוא אנטי אבולוציוני – מתוך "היגון והאקסטזה" המוקרן בטלוויזיה באחת. ואם תרצו הרי שזהו בעצם גרסת הקופים ל"ספרטקוס").

 

אז כן, הוליווד אכן התעלמה מכל מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי, ומתחילה עכשיו סיפור חדש. למרבה המזל זה סיפור מספיק טוב כדי להתלהב ממנו. אני מצפה כעת כבר לסרטי ההמשך.