11:00: ההכרזה ברגע זה בבית סוקולב בתל אביב. רפרשו, הפוסט מתעדכן.

 

מצב המירוץ: "הערת שוליים" מוביל עם 13 מועמדויות. "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אחותי היפה" אחריו עם 11 מועמדויות. "אורחים לרגע", הפתעת הטקס מבחינתי, עם 7 מועמדויות.

 

הטקס יתקיים השנה בחיפה. וישודר בערוץ 2 בשידורי קשת בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר.

 

פרס מפעל חיים, הניתן על ידי הנהלת האקדמיה, ליצחק (איז'ו) שני (מפיק: "ארבינקא", "תעלת בלאומילך", "גבעת חלפון אינה עונה", "אלכס חולה אהבה", מפיץ ובעלי בתי קולנוע לב).

 

פרס להישגים אמנותיים לעורך ציון אברהמיאן ("מציצים", "עיניים גדולות", "שחור" ועוד רבים).

 

המועמדים ל-15 הקטגוריות בפרסי אופיר.

 

סרט:

"אורחים לרגע"

"אחותי היפה"

"בוקר טוב, אדון פילדמן"

"הערת שוליים"

"השוטר"

 

בימוי:

מאיה קניג, "אורחים לרגע"

מרקו כרמל, "אחותי היפה"

יוסי מדמוני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

נדב לפיד, "השוטר"

 

שחקן ראשי:

גור בנטביץ', "אורחים לרגע"

ששון גבאי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

שלמה בראבא, "הערת שוליים"

ציון ברוך, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

יפתח קליין, "השוטר"

 

שחקנית ראשית:

אוולין הגואל, "אחותי היפה"

הגר בן-אשר, "הנותנת"

חן יאני, "נמס בגשם"

בתיה בר, "עמק תפארת"

קרן ברגר, "2 בלילה"

 

שחקן משנה:

צחי גראד, "אורחים לרגע"

נורמן עיסא, "אחותי היפה"

הנרי דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

ליאור אשכנזי, "הערת שוליים"

אורי גבריאל, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

שחקנית משנה:

מורן רוזנבלט, "אודם"

ריימונד אמסלם, "אחותי היפה"

שרה אדלר, "בוקר טוב אדון פידלמן"

רותם זיסמן-כהן, "ברקיע החמישי"

עלמה זק, "הערת שוליים"

 

צילום:

בועז יהונתן יעקב, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עמית יסעור, "הנותנת"

ירון שרף, "הערת שוליים"

שי גולדמן, "השוטר"

טליה (טולי) גלאון, "עמק תפארת"

 

עריכה:

אור בן דוד, "אורחים לרגע"

שמעון ספקטור, "אחותי היפה"

אילה בנגד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

עינת גלזר זרחין, "הערת שוליים"

ערה לפיד, "השוטר"

 

תסריט:

מאיה קניג, דנה דימנט, "אורחים לרגע"

ארז קו-אל, בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף סידר, "הערת שוליים"

אריק לובצקי, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

נדב לפיד, "השוטר"

 

סרט תיעודי:

"ארץ בראשית", משה אלפרט

"דיפלומט", דנה גורן

"הדולפין", דני מנקין ויונתן ניר

"הדירה", ארנון גולדפינגר

"המורה אירנה", איתמר חן

 

מוזיקה:

אבי בללי, "אחותי היפה"

אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

יוסף ברנדשווילי, "ברקיע החמישי"

עמית פוזננסקי, "הערת שוליים"

תום שרפשטיין, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

ישראל ברייט, "ניקה"

רן בגנו, "פלנטה אחרת"

(שבעה מועמדים!)

 

עריכת פסקול:

מיכאל גורביץ', "אורחים לרגע"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "אחותי היפה"

אולג קייסרמן, אביב אלדמע, ישראל דוד, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "הערת שוליים"

מיכאל גורביץ', אביב אלדמע, ישראל דוד, "השוטר"

 

עיצוב אמנותי:

מיגל מרקין, "אחותי היפה"

יואב סיני, "בוקר טוב, אדון פידלמן"

תמר גדיש, "ברקיע החמישי"

ערד שאואט, "הערת שוליים"

אריאל גלזר, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

 

עיצוב תלבושות:

ים ברוסילובסקי, "אוסטרליה שלי"

לאורה שיים, "אחותי היפה"

רונה דורון, "ברקיע החמישי"

לי אלמביק, "הנותנת"

לאורה שיים, "הערת שוליים"

 

איפור:

ורד מבורך, "אחותי היפה"

זיו קטנוב, "ברקיע החמישי"

רונית דוגו-ארביב, "הערת שוליים"

מירב הורוביץ בושושה, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

אתי בן נון, אלינור גיגי, "כלבת"

ערן ישראלי, "נמס בגשם"

 

=================

 

כ-400 מתוך 870 חברי האקדמיה הצביעו בשלב המועמדים. בשלב הזוכים, מוסר רוזנבאום, אחוזי ההצבעה גבוהים יותר.

 

הטפסים להצבעה על הזוכים יישלחו ב-28.8, והמועד הסופי להחזרתם יהיה ב-13.9.

 

במסיבת העיתונאים הודיע מארק רוזנבאום שבחודש הבא הוא יסיים את תפקידו כיו"ר האקדמיה, וההנהלה תתכנס לבחור יו"ר חדש במקומו. לשאלתי האם נכונות השמועות שאיתן אבן מטופח על ידיו להיות היו"ר הבא, הודה רוזנבאום שמזה שנה הוא מכין את אבן לרשת אותו. בשבועות האחרונים, גם נמסר לי ממקורבים, רוזנבאום מגיע לפגישות הקשורות בטקס – בקשת ובעיריית חיפה – עם אבן לצידו, אותו הוא מציג כמי שכנראה יהיה היו"ר הבא אחריו.

 

היה יכול להיות מעניין לשמוע את חזונו של איתן אבן לאקדמיה בראשותו בהזדמנות זו, אבל הוא לא נכח במסיבת העיתונאים. על פניו, אני חייב להודות, שאיתן אבן נשמע כמועמד מצוין ליו"ר האקדמיה, שאמנם מקבע את אחיזתו של איגוד המפיקים בראשות האקדמיה, אבל אבן עשוי להיות יו"ר מצוין, לפחות כל עוד הוא בגדר פוטנציאל. נחכה לראות מי יתמודד מולו ומה יהיה חזונו.

 

לשאלת אחת העיתונאיות לגבי יחסה של הנהלת האקדמיה למחאתם של 22 החברים, בראשות שאול דישי, מיקי רוזנטל ושות', ודרישתם לדמוקרטיה, ענה רוזנבאום שוועדה מטעם ההנהלה ישבה ובדקה את טענותיה והמליצה – בהתאם לסעיף 24 בחוק העמותות – שיש להקים מליאה נבחרת של 81 חברים, שייבחרו מכלל חברי האקדמיה. ההנהלה צריכה להתכנס ולאשר את ההחלטה הזאת.

 

=============

 

עד כאן הפרטם ממסיבת עיתונאים. עכשיו צריך לעבד הכל. אבל בסך הכל: חמישיית הסרטים בראש מצוינת, והצליחה לקחת שנה בעייתית עם יותר מדי סרטים בינוניים ולזקק מתוכה את הטובים ביותר. 400 חברי האקדמיה שטרחו והצביעו ראויים לשבחים על טעמם.

 

 

מחר (שלישי) ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל אנימיקס לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, שמכיל בתוכו גם מעט קולנוע. פסגת הפסטיבל, בעיניי, היא ההזדמנות סוף סוף לראות על מסך גדול את סרט האנימציה "הקוסם" ("L'Illusionniste") של סילביאן שומה, המבוסס על תסריט גנוז של ז'אק טאטי. במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" סיפרתי בקצרה את סיפור גלגוליו של התסריט הזה, שעמד במרכזה של מלחמת אגו הרסנית בין טאטי ובין בן טיפוחיו פייר אטקס (עליו שוחחנו כאן מוקדם יותר השנה). אגב, למרבה הצער הסרט יוקרן בסינמטק מקלטת בטא. אבל הוא כבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית.

 

======================

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.8.2011

 

דן בן אמוץ ע"ה היה פונה במדוריו אל ששת קוראיו. ובכן, גם אני היום פונה כאן ישירות אליכם, ששת קוראיי. כן, אני מודע לכך שבהתחשב בנתוני התפוצה של האתר והעיתון שבו אני כותב, הדף הזה שנעצרתם עליו זוכה כאן ושם לרבבות מדפדפים; ואולי אף לאלפי מעלעלים. אבל אהיה אסיר תודה אם אגלה שיש לו שישה קוראים (מעבר לעורכיי ומגיהיי, שמחויבים בכך לפרנסתם). כאלה שלא רק קוראים את המילים, אלא שאף משתמשים מדי פעם ברעיונות המובעים כאן להמלצות לצריכה תרבותית. על פי רוב אני לא מאתגר אתכם, ששת קוראיי, ואני כותב על הסרטים שממילא מופצים בבתי הקולנוע בכל הארץ ושהם ממילא סרטים מבוקשים לצפייה. להיטים, מה שנקרא. אני מקווה גם שברגעים הטובים של המדור אני מצליח לייצר איזושהי דרך נוספת להתבונן באותם להיטים, מעבר להמלצה הצרכנית הרדודה של "מומלץ" או "לא מומלץ". אבל השבוע נפלתם על מדור שמבקש מכם, ששת קוראיי, להתאמץ. הסרטים שלהם מוקדש המדור השבוע ("הקוסם" להלן, ו"ג'ו + בל" לעיל) הם חינניים, משעשעים ומקסימים. אבל הם נסתרים. כרגע תמצאו אותם מוקרנים באופן ספורדי בסינמטק תל אביב. אני מקווה, שאם תעקבו אחר הפרסומים של הסינמטק הקרוב לביתכם תמצאו אותם נודדים לכיוונכם. הביעו בהם אמון.

 

במסגרת "אנימיקס", הפסטיבל לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, יוקרן סרט האנימציה "הקוסם". זהו סרט צרפתי שהיה מועמד השנה לאוסקר (והפסיד ל"צעצוע של סיפור 3"), שבאופן מעציב למדי נגנז בארץ מהפצה מסחרית על ידי קולנוע לב, שהוציאו אותו ישירות לדי.וי.די (הם כנראה לא ידעו איך מפיצים סרט אנימציה, אבל כזה שפונה לקהל מבוגר). הבמאי הוא סילביאן שומה ("השלישיה מבלוויל"). אבל הכי חשוב מבחינתי: התסריטאי הוא ז'אק טאטי. אבל רגע, טאטי – אחד הקולנוענים והקומיקאים האהובים עלי בכל הזמנים – הלך לעולמו ב-1982. מאיפה צץ פתאום תסריט חדש שלו? ובכן, הסיפור מאחורי התסריט של "הקוסם", שהיה גנוז כמעט ארבעה עשורים עד שנגאל על ידי שומה, מרתק למדי.

 

זוכרים שלפני כמה שבועות כתבתי בהתלהבות על המחווה לבמאי פייר אטקס שהוקרנה בפסטיבל ירושלים ואז נדדה בין הסינמטקים? ובכן, פייר אטקס הוא שחקן משנה משמעותי למדי בדרמה שסביב סיפור הכתיבה והגניזה של "הקוסם". ובכלל, נדמה שהקולנוע העולמי של השנה האחרונה נזכר פתאום בטאטי (שבשנה הבאה נציין 30 שנה למותו): לא רק המחווה לאטקס, במאי ושחקן שהושפע ישירות מטאטי והיה תלמידו המובהק; לא רק "הקוסם", המקים לתחיה סיפור גנוז של טאטי; אלא גם שניים מהסרטים הבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבל קאן (ושטרם ראיתי או שהגיעו ארצה, אבל רק מלראות שוטים בודדים מתוכם ברורה המחווה שלהם לטאטי): האחד הוא "The Artist", השני הוא "La Havre". שניהם אמורים להגיע ארצה בתחילת 2012. שניהם הם הומאז'ים לקולנוע של אטקס ושל טאטי (אטקס עצמו משחק ב"Le Havre").

 

ובחזרה ל"הקוסם". את הרעיון הראשוני לסרט הגה טאטי בסוף שנות הארבעים. הוא כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, "יום חג", אחרי כמה סרטים קצרים פופולריים למדי. אבל רבים עדיין הכירו אותו בראש ובראשונה כאמן בימה. טאטי התחיל את דרכו כשחקן במופעי מיוזיק-הול, קומיקאי שעושה חיקויים (בעיקר פיזיים) וקטעי פנטומימה. בסוף שנות האבעים הוזמן טאטי לשווייץ, שם עשו כבוד לסרטיו אבל גם הזמינו אותו לסיבוב הופעות מיוזיק-הול. שם, בסיבוב הזה, כשהיה בן 40, הרגיש טאטי שהופעות קומיות בימתיות הן לא מקצוע שמתאים לקומיקאי מזדקן, ושיש רגע שזה מתחיל להיות לא רק מעייף, אלא פתטי ומיושן. בהשראת התחושה הזאת הוא כתב את "הקוסם", שמספר על קוסם מזדקן וקצת מגושם, שקסמיו התיישנו כמו גם אולמות ההופעות בהן הוא מופיע, והוא מוצא עצמו מופיע מול קהל מזדקן כמוהו, שרק הולך ומידלדל. נערה צעירה שרואה את קסמיו ומשוכנעת שהוא קוסם אמיתי המסוגל לייצר דברים יש מאין, חליטה להתלוות אליו למסעו. עד שהיא מתאהבת בגבר צעיר ועיניה נפקחות לעובדה שככל הנראה אין קסם אמיתי בעולם.

 

טאטי תכנן שזה יהיה סרטו השני. אבל הוא גם היה אדם פזור דעת, מרושל בענייני כספים ואיטי מאוד בעבודתו. סרטו הבא היה "חופשתו של מר הולו", שהיה מבוסס על כמה וכמה מגאגים הבימתיים שפרסמו אותו. ואז הוא תכנן ש"הקוסם" יהיה סרטו השלישי. באמצע שנות החמישים קיבל טאטי לעבודה בחברת ההפקות שלו מאייר צעיר בשם פייר אטקס. אטקס צייר לטאטי את הסטוריבורדים, את הפוסטרים, עזר לו בעיצובים ויזואליים והיה עוזרו האישי. יותר מזה, הוא גם היה שותף שלו ביצירת כמה וכמה מהגאגיםבמה שיהפוך להיות סרטו השלישי באמת: "זה הדוד שלי" מ-1958. הסרט שהעניק לטאטי את האוסקר האמריקאי לסרט הזר והפך אותו סופית לאיש עשיר ומפורסם בעולם כולו. במסעו לאמריקה הוא הגשים חלום ישן ופגש את שני גיבוריו מימי הקומדיה האילמת: באסטר קיטון והרולד לויד.

 

בשובו מאמריקה הוא החליט שסרטו הבא יהיה… "הקוסם". למעשה, הוא חשב שזה יהיה אפילו רעיון טוב שפייר אטקס, ולא הוא, יגלם את התפקיד הראשי. כשהוא רק פגש את אטקס לראשונה וקיבל אותו לעבודה הוא שאל אותו האם יש בכוונתו להיות שחקן. רק אחרי שאטקס הבטיח שאין לו עניין במשחק וטאטי, שחשש ממתחרים והיה אדם קנאי מאוד, נרגע והסכים לקבל אותו לעבודה. ואילו כעבור כמה שנים הוא חשב שאטקס יהיה ליהוק מוצלח ל"הקוסם", שהוא חשב שיהיה סרט הבא בבימויו. כלומר, מי שדירבן את אטקס למשחק, היה טאטי עצמו. זה עוד רגע יתנקם בו. אבל טאטי התיישב סוף סוף לכתוב תסריט מלא. לתסריט הוא החליט לבסוף לקרוא דווקא "העיר הגדולה". אלא שאז, דרמה! אטקס הודיע לטאטי שהוא פורש מהעבודה איתו, ויוצא לקריירה עצמאית. הוא החליט שגם הוא רוצה להיות קומיקאי ובמאי, ממש כמו המנטור שלו. טאטי נפגע, כעס, ראה בעזיבתו של אטקס מעשה בגידה בשותפות ביניהם, ולמעשה, מעולם לא סלח לו.

 

ב-1963 החליט טאטי סופית שהוא גונז את התסריט ל"הקוסם". אולי כי הוא לא רצה לעשות את הסרט בלי אטקס, ואולי – כפי שאטקס עצמו וטוען בביוגרפיה של טאטי מאת דיוויד בלוס – טאטי, שהיה איש פרנואידי למדי, חשש שאטקס יגנוב לו את הרעיון לסרט והעדיף לגנוז אותו. למעשה, כשיצא סרטו השני של אטקס כבמאי ב-1965, "יויו", העוסק בלוליין קרקס ויחסיו עם ילד קטן, טאטי הרגיש שאטקס השתמש בסרט בכמה רעיונות שהוא גנב מתוך התסריט ל"הקוסם". אטקס, שכנראה גם הוא לא היה חף מפראנויות, משוכנע עד היום שכשלון "יויו" והביקורות הרעות שקיבל הן מעשה ידיו של טאטי, שליכלך עליו בפני מבקרי הקולנוע, שהעריצו אותו.

 

טאטי ויתר בזאת על "הקוסם". אבל כנראה שלא לגמרי: הוא התחיל לעבוד על סרטו הבא, "פלייטיים". אבל לגרסה הראשונה של הסריט הוא קרא, פעם נוספת, "העיר הגדולה". כשיצא הסרט (אחד הסרטים הדגולים בתולדות הקולנוע בעיניי) רבים ממעריציו של טאטי בתקשורת הצרפתית התאכזבו מהסרט והתלוננו שהסרט לא מצחיק כמו "זה הדוד שלי" ותלו את האשמה בכך שטאטי ואטקס נפרדו, ולא עבדו על הגאגים הוויזואליים יחד.

 

למעלה מ-40 שנה אחרי הגניזה החליט במאי האנימציה סילביאן שומה, בעידודה של סופי טאטישף, בתו של ז'אק טאטי, להפוך את התסריט הגנוז לסרט אנימציה. זה רעיון פשוט מבריק. ראשית, כי שומה החליט שגיבור הסרט יהיה בן דמותו של טאטי עצמו. וכך, זו מחווה מקסימה לא רק לטאטי הקולנוען אלא גם לטאטי השחקן ואמן הבמה. ובמידה מסוימת, גם באופן עקיף מחווה לאטקס: שהרי כל הייצוג של טאטי כדמות מאוירת – בפוסטרים ובחוברות קומיקס משנות החמישים – הוא מעשה ידיו ומכחולו של אטקס (הנה דוגמה).

 

"הקוסם", כהומאז' עדין ורב קסם לטאטי, הוא סרט כמעט נטול מילים, בו רוב עלילה נחשפת במבט מרוחק, באירוניה עדינה, ולמעשה אף קשה לדמיין איך הסרט הזה היה נעשה שלא באנימציה. כי מה ששומה עשה הוא לגרום לנו להאמין – ממש כמו הנערה – שקסמיו של הקוסם (טאטישף שמו, ממש כמו שם משפחתו המקורי של טאטי) אמיתיים הם.

שמתם לב מה קורה בפסטיבלי העולם בשנת 2011? תגידו שם של פסטיבל סרטים מז'ורי, ותמצאו סרט ישראלי בתחרות הרשמית שלו. אני לא חושב שעוד אי פעם קרה שהיו סרטים ישראליים בכל הפסטיבלים הבינלאומיים המרכזיים. קודם כל, ברלין, קאן, ונציה. ואז גם סאנדאנס, טרייבקה, קרלובי וארי, לוקרנו, טורונטו, טלורייד. האחרון בשנה הקלנדרית הוא פסטיבל ניו יורק, שעדיין לא התפרסמה התוכניה שלו ולא ברור האם ישתתף שם סרט ישראלי, אבל גם אם לא, מדובר בגרנד-סלאם חסר תקדים. והכי מדהים: שבכמעט כל אחד מהפסטיבלים האלה סרט ישראלי גם יצא עם פרס. הנה המצב עד כה, שבועיים לפני שפסטיבל ונציה נפתח.

 

ינואר. סאנדאנס: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס התסריט בתחרות הבינלאומית)

פברואר. ברלין: "אודם" (בתחרות הרשמית). "לא רואים עליך" ו"מבול" מקבלים ציונים לשבח במסגרות המשניות.

אפריל. טרייבקה: "כלבת".

מאי. קאן: "הערת שוליים" (פרס התסריט בתחרות הרשמית). "הנותנת" ב"השבוע של המבקרים".

יולי. קרלובי וארי: "בוקר טוב, אדון פידלמן" (פרס הסרט).

אוגוסט. לוקרנו: "השוטר" (הפרס השני).

טלורייד: טרם פורסם, אבל חושיי מריחים את סוני מביאים לשם את "הערת שוליים".

ספטמבר. ונציה: "ההתחלפות" בתחרות הרשמית. "עדות" במסגרת צדדית.

– טורונטו: על פי השמועות "הערת שוליים", "אודם" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" יהיו שם.

 

 

האם היתה אי פעם עוד שנה כזו, עם נוכחות כזו בכל הפסטיבלים המובילים בעולם?

למעשה, כשראיתי את השוט הזה בטריילר ל"כוכב הקופים: המרד" די התבאסתי. נראה לי כמו גניבה מתוך "שליחות קטלנית 2 " בשילוב עם קריצה ל"קינג קונג". אבל בסרט זה מגיע בתוך סצינת קרב עצומה ומצוינת, אז זה עובר.

 

 

ראשית כל, "כוכב הקופים: המרד" הוא סרט אקשן נהדר, עם אנרגיה קינטית עצומה, זריזות עין ושכלול טכנולוגי מהמעלה הראשונה. סרט הזה טס מולכם במהירות קליע. הבמאי הוא רופרט וויאט, שלא שמעתי עליו דבר קודם, ועכשיו אני סוג של מעריץ (אני חייב למצוא את סרטו הקודם, "The Escapist"). אבל הסרט הזה הוא גם כמעט פרויקט פיטר ג'קסוני, ללא הפיטר ג'קסון: אנשי Weta, חברת האפקטים של ג'קסון, הולכים לזכות באוסקר על האפקטים בסרט; אנדרו לסני, הצלם הקבוע של ג'קסון (שזכה באוסקר על "שר הטבעות: אחוות הטבעת"), צילם; ואנדי סרקיס, שגילם את גולום ואת קינג קונג בסרטיו של ג'קסון, מגלם כאן את הקוף הראשי, סיזר.

 

אלא ש"כוכב קופים" מכיל כמה שוטים רהיבים ומורכבים, שלא מצאנו בסרטיו האחרונים של ג'קסון. בכל פעם שוויאט עוקב אחר סיזר, המצלמה יוצאת לשוט ארוך-ארוך, מפותל, וירטואוזי ומסחרר בדינמיות שלו. ובכלל, נדמה שנקודת הייחוס של וויאט היא דווקא היצ'קוק ולא ג'קסון: "כוכב הקופים: המרד" הוא כמו "הציפורים" בלוקיישנים של "ורטיגו". ועם קופים במקום ציפורים.

 

ואגב, קופים הם כנראה חלק חשוב מהאבולוציה הקולנועית. האם בכל פעם שיש פריצת דרך טכנולוגית בקולנוע, היא תבוא לידי ביטוי בסרט עם קופים? ב-1968 הקופים של "2001: אודיסיאה בחלל" זכו באוסקר על האפקטים, והקופים של "כוכב הקופים" זכו באוסקר מיוחד על האיפור. יש להניח שזה יקרה שנית גם השנה, עם הקופים אלה.

 

יש לי כמה וכמה טענות לתסריט של "כוכב הקופים: המרד" (על כמה מהם, בהמשך) אבל יש בו הברקה אחת נפלאה: הסרט מחליף פרוטגוניסט באמצע. זה מתחיל כסיפור של דמות אחת, אבל אז אנחנו מבינים שהדמות שעוברת את המסע המשמעותי ביותר בסרט היא בכלל דמות אחרת שנראתה כמו דמות משנה עד לאותו רגע. מהבחינה הזאת, "המרד" בנוי קצת כמו רומן ביוגרפי. בחירה מרתקת. ובחירה שגורמת לנו גם להחליף נאמנויות והזדהויות באמצע הסרט,ולמעשה להרע כגיבור לדמות שרוצה בהשמדתו של כל הקהל שצופה בו.

 

עד כאן השבחים הוויזואליים, הטכנים והבידוריים. מכאן עיונים נוספים, השמורים רק למי שראה את "כוכב הקופים" המקורי מ-1968.

 

בתחילה, חשבתי שפריקוול ל"כוכב הקופים" הוא רעיון מטופש. ובעיקר רעיון שמבטל במחי יד סינפילים וכל מי שמעל לגיל 40. כי מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי הרי כבר יידע איך יגמר הפריקוול – כדור הארץ ישלט על ידי קופים – ולא תהיה בכך כל הפתעה. שוב הוליווד חושבת רק על בני הנוער בלבד ולא על הוריהם ומוריהם. אבל מתברר ש"כוכב הקופים: המרד" איננו ממש פריקוול, אלא תחילתו של נראטיב חדש לגמרי שיכול להחזיק מעכשיו כמה וכמה סרטי המשך, אבל מבלי להתחבר לסרט המקורי (אם כי יש כמה רמיזות בסרט לסיפורה של חללית מאוישת למאדים שאובדת בחלל, שאיתה מתחיל הסרט המקורי).

 

כזכור, רובו המוחלט של "כוכב הקופים" מ-1968 עבד כסוג של אלגוריה. היינו בטוחים שעלילת הסרט מתרחשת על כוכב רחוק, ביקום מקביל, שמציב מולנו הצופים מראה: בעולם הזה הקופים הם השולטים ובני אדם הם הפראים. הקופים מדברים, בני האדם נוהמים. בסופו של הסרט, במה שעדיין נחשב כאחד הטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע (וסצינה שהוצגה כל כך הרבה פעמים, הפכה איקונית ואף מוצגת על כריכת הוצאות הדי.וי.די האחרונות של הסרט, כך שספק אם מישהו לא יודע מה היא גם אם לא ראה את הסרט), מגלה צ'רלטון הסטון את ראשו הערוף של פסל החירות על חוף הים ומבין שבעצם בכל הזמן הזה הוא היה על כדור הארץ, אלא אי שם בעתיד פוסט אפוקליפטי. הוא יורד מהסוס, נופל על ברכיו וצורח "אז סוף סוף עשיתם את זה!". כשהכוונה שלו, לדעתי, היתה ברורה למדי ואופיינית לפוביות של סוף שנות ה-60: כדור הארץ נחרב במלחמה גרעינית, ואי שם בעתיד האבולוציה התחילה מחדש אבל בנתיב אחר: הפעם הקופים הם בעלי הבית, ולא רק שלב בסולם האבוליציוני.

 

אבל "כוכב הקופים: המרד" מספר סיפור אחר, אנטי-אבולוציוני: זהו סיפורו של וירוס. ולא רק מדובר באנטי-אבולוציוניות, אלא גם במדע-פוביה. ממש כמו שהפתיחה של "אני, אגדה" מראה איך כל אוכלוסיית כדור הארץ נמחקה בעקבות גילויה של תרופה נגד סרטן שהיו לה תוצאות לוואי הרסניות, כך גם כאן: ג'יימס פרנקו הוא מדען שממציא וירוס שיכול לביא לריפוי מאלצהיימר (המחלה בה חולה אביו), אבל מתברר שלווירוס הזה יש תופעות לוואי: היא יוצרת קופי-על. מבחינה תסריטאית, אני חייב לומר, כל סיפור הווירוס מרושל להחריד. ובעיקר היא לוקחת את הרעיון המקורי של "כוכב הקופים" לכיוון אחר שאני לא משוכנע שאני מחבב: במקום סיום פרק בני האנוש ואז כעבור עשרות או מאות שנים צמיחתם של הקופים (הסוגדים לפצצת האטום באחד מסרטי ההמשך) אנחנו מקבלים מעין אינתיפאדת קופים, במחאה על שנים של כליאה וניסויים. כאן וכאן בני האדם משלמים את המחיר על בגידתם בטבע וסגידתם למדע הרסני, דמוי-אלוהי. מצד שני, "כוכב הקופים: המרד", כמו "אני, אגדה" הופך את אלה שמחפשים תרופות לסרטן ולאלצהיימר לנבלים בסיפור ואשמים בהשמתו הבלתי נמנעת של כדור הארץ. אני לא בטוח אם זו נבואה, חרדה או סתם כפיות טובה. ובכל מקרה סיפורי וירוסים ומגיפות פחות חביבים עליי (סרטו של סודרברג בדרך אלינו).

 

למעשה, הסוף של "כוכב הקופים: המרד" מתחבר היטב דווקא לסוף של "כוכב הקופים" של טים ברטון מ-2001. גם ברטון רמז לכך שהיתה השלטות קופית על כדור הארץ, ולא השמדה של גזע אחד ועלייתו של גזע אחר במקומו, כפי שרמז הסרט המקורי. כך ש"המרד" זה פריקוול, אז זה הפריקוול לסרט (הרע) ההוא של ברטון. אבל אם סרטו של ברטון כמעט השמיד את המותג "כוכב הקופים", הרי שהפעם זו התנעה מחדש של הסדרה אבל עם במאי מצוין עם חזון קולנועי מבריק, שמצליח לקחת רעיונות תסריטאים לא מגובשים להזריק לתוכם חומר כימי שנותן להם כוחות על. (ושימו לב לשלל הרמיזות שהסרט מכיל אל העולם העתידי של "כוכב הקופים". ואפילו צ'רלטון הסטון צץ לבקר, בקטע קצרצר – העוסק בבריאת העולם! אמרתי לכם שהסרט הזה הוא אנטי אבולוציוני – מתוך "היגון והאקסטזה" המוקרן בטלוויזיה באחת. ואם תרצו הרי שזהו בעצם גרסת הקופים ל"ספרטקוס").

 

אז כן, הוליווד אכן התעלמה מכל מי שראה את "כוכב הקופים" המקורי, ומתחילה עכשיו סיפור חדש. למרבה המזל זה סיפור מספיק טוב כדי להתלהב ממנו. אני מצפה כעת כבר לסרטי ההמשך.

"השוטר" של נדב לפיד זכה הערב בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו. הפרס, בסך 30,000 פרנקים שוויצרים (שיתחלקו בין לפיד ובין המפיק שלו, איתי תמיר), הוא הפרס השלישי השני בחשיבותו בפסטיבל. בפרס ברדלס הזהב זכה הסרט הארגנטינאי "חזר לתמיד", שגם זכה בפרס השחקנית. בפרס הבמאי ובפרס השחקן זכה הסרט הרומני "כוונות טובות". בפרס חביב הקהל זכה הסרט הקנדי "מיסייה לזר".

 

פסטיבל לוקרנו הוא אחד התומכים הראשונים והוותיקים בקולנוע הישראלי, ותמיד ידע לזהות את היצירות הישראליות פורצות הדרך. "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי זכה שם בברדלס הזהב ב-1986, ו"אדי קינג" של גידי דר זכה שם בברדלס הברונזה ב-1992 ו"הכלה הסורית" של ערן ריקליס זכה שם בפרס הקהל ב-2004.

 

תוספת: טוד מקארתי ב"הוליווד ריפורטר" מתלהב מ"השוטר". ההתלהבות שלו מצטרפת לשבחים שהסרט כבר קיבל מ"וראייטי", "סקרין דיילי", "אינדי-ווייר" (ו"סינמסקופ").

 

==================

 

בכתבה ששודרה ביום רביעי בגלי צה"ל על המחאה ההולכת וגוברת של חברי אקדמיה נגד האקדמיה ותקנונה, אמרה אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה שתקנון העמותה ישונה בקרוב בעקבות המחאה. זו, למעשה, הפעם הראשונה שהאקדמיה מודה ששינוי נמצא באופק, ושפעולות המחאה – שהתחילו עם שאול דישי ואליו הצטרפו מיקי רוזנטל, אורי ברבש ואחרים – עשויות אכן להביא לשינוי באקדמיה. אלא ש… ייתכן והשינוי ששרון מדברת עליו גם הוא אינו חוקי.

 

הנה הסיפור מתחילתו. ביום רביעי שודרה בפינת התרבות היומית בגלי צה"ל כתבתו של רום אטיק על המחאה. לא עניין של מה בכך, אגב: גידי אורשר, מבכירי התחנה ועורך אתר גל"צ, הוא גם מראשי האקדמיה לקולנוע. דישי ושות' תימללו את הכתבה שלו, ושלחו בתפוצה עולמית במייל:

 

מגיש: "בשבוע הבא יוכרזו המועמדים לפרסי אופיר – המועמדים הסופיים לפרסי האוסקר הישראלי, רגע לפני שכל זה קורה, קמה לה קבוצה של אנשי קולנוע בולטים ביניהם: אורי ברבש, מיקי רוזנטל ואחרים, הטוענת שהליך בחירת הסרטים אינו תקין ושראשי האקדמיה לא מאפשרים לחברים פתחון פה ודמוקרטיה. רום אטיק כתבנו, על מחאת הקולנוע שצוברת תאוצה:

 

רום אטיק: "במשך שנים נשמעו תלונות רבות על האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, הגוף המארגן את טקס פרטי אופיר, אבל עכשיו – 22 אנשי קולנוע חברי אקדמיה, ביניהם פרופ' ג'אד נאמן, מיכה שגריר ואורי ברבש, החליטו לצאת לכיכר אל-תחריר של הקולנוע הישראלי. הם טוענים שבאקדמיה שולטת קבוצה שאינה מאפשרת לשאר היוצרים להתבטא ולהיות מעורבים בקבלת ההחלטות, כפי שמסביר העיתונאי מיקי רוזנטל:

 

מיקי רוזנטל: "לא ברור לנו האם הדרך שבה הסרטים נבחרים היא נכונה. האם התוצאות הן תוצאות אמת? הסירוב העקשני של הנהלת האקדמיה לפתוח אותה לדמוקרטיזציה, לשמוע את החברים האחרים –  בעיניי זה סוג של דיקטטורה; אפילו מובראק הלך, עוד מעט אסד יילך, רק באקדמיה לקולנוע שולטים שמה כמה אנשים שמסרבים לשמוע את שאר החברים."

 

הכתב רום אטיק: "חברי הקבוצה אף הפיצו חוות דעת משפטית שערך עו"ד נוי ברינט שקבע כי ביטול  האסיפה הכללית של כלל חברי האקדמיה בשנת 2000 אינו חוקי עפ"י חוק העמותות. בינתיים, שאול דישי, ממובילי המחאה, ממתין לחודש ספטמבר – לא להכרזת המדינה הפלסטינית, אלא דווקא לטקס פרסי אופיר, שלאחריו מאיימת קבוצת המורדים לפתוח בהליכים משפטיים.

 

שאול דישי: "אנחנו לא רוצים לפגוע באנשינו שיש להם סרטים ויש להם מועמדויות, אבל אם ההנהלה לא תתעשת – אני חושב שלא יהיה מנוס אלא לפעול באמצעות עורך-הדין, על מנת שרשם העמותות יחליט מה צריך לעשות על מנת שתהיה דמוקרטיה בעמותה של אסיפת החברים."

 

הכתב רום אטיק: "הנהלת האקדמיה לא נענתה לדרישות המוחים. אך בימים האחרונים הוחלט כפשרה לקיים אסיפה שיוכלו להיבחר אליה נציגים. כך מספרת מנכל"ית האקדמיה אילנה שרון: –

 

"החלטנו עפ"י בקשת חברים באקדמיה לשנות את המבנה של האסיפה הכללית לאסיפה כללית נציגותית, וכשיבחרו הנציגים לאסיפה הכללית החדשה יהיה בסמכותם לערוך שינויים בתקנון."

 

הכתב רום אטיק: "האם השינוי יספק את המוחים? – לא ברור, הם עדיין מחכים לפרסום ההודעה הרשמית, בכל אופן הם מדגישים – שלא יפסיקו להילחם עד שתהיה דמוקרטיה גם באקדמיה."

 

עד כאן האייטם בגלי צה"ל מיום רביעי. אלא ש…

 

אלא שצוות המחאה מפנה את תשומת הלב לכך שגם התגובה של שרון אינה חוקית. עו"ד ברינט אומר לצוות המחאה: "שיהיה ברור, לאף אחד אין סמכות לשנות את התקנון לאסיפה כללית נציגותית. הסמכות הזו נתונה אך ורק לאסיפה כללית של כלל חברי העמותה. אסור לאפשר מחטף שבמסגרתו גוף אחר יחליט על קיומה של אסיפה כללית נציגותית".

 

 

 

 

 

 

 

continue reading…

"השוטר" של נדב לפיד הוקרן השבוע בפסטיבל לוקרנו, שם צפה בו אריק קוהן, המבקר של "אינדי-ווייר", שכתב עליו ביקורת אוהדת. אך גם קצת מבולבלת: בתחילה טוען קוהן שמשהו מהשכלתניות של "השוטר" הזכיר לו את סרטיו של עמוס גיתאי. מה?! אין שום קשר בין "השוטר" ובין סרטיו של עמוס גיתאי. אבל בהמשך קוהן מבריק הברקה נפלאה. מאז שראיתי את "השוטר" הרגשתי שהסגנון שלו מזכיר לי יוצר עכשווי שאני מחבב ולא הצלחתי לשים את האצבע על מי. וקוהן הזכיר לי: קרלוס רייגדאס. אמנם רייגדאס בסרט אחד בלבד שלו: "קרב בגן עדן". ובכל זאת, זו אבחנה מצוינת. (סרט אחר של רייגדאס, "יפן", הזכיר לי סרט ישראלי אחר שעליו נדבר בהזדמנות אחרת).

 

ולרגל הקרנתו של "השוטר" בלוקרנו פרסמה אליסה סיימון את הביקורת שלה על הסרט ב"וראייטי". סיימון ראתה את הסרט בפסטיבל ירושלים שם היא ישבה לידי. אחרי ההקרנה שוחחנו על הסרט ארוכות, ופה ושם היא ביקשה לדעת כמה דברים שלא היו לה לחלוטין ברורים. הביקורת שלה משקפת את מה שהרגשתי ממנה לגבי הסרט: שהיא מאוד התפעלה ממנו מבחינה קולנועית, אבל לא לחלוטין ירדה לסוף דעתו או התאהבה בו. ובכל זאת, הביקורת שלה על הסרט עמוסה רגעי התפעלות.

 

================

 

ושוב מגלים לנו את אמריקה ומדווחים בזעזוע שפופקורן בבתי הקולנוע זה דבר יקר. ושוב צץ ח"כ הזוי שמחליט שמכל הדברים המקולקלים בארץ, דווקא על זה צריך לחוקק חוק. אז לא, צריך ללמד אנשים צרכנות, ולא למשטר כל איוולת צרכנית בחוק. קהל יקר: הפופקורן יקר, בית הקולנוע מרוויח עליכם 80 אחוז, אם לא מוצא חן בעיניכם, אל תקנו. אם מספיק אנשים יפסיקו לקנות פופקורן, מחירו יוזל. בלי שום חוק. מי שקונה שיהיה מודע לכך שפופקורן גדול וקולה גדולה בקולנוע עולים כמו שישיית קולה של ליטר וחצי בסופר. שחבילת קליק בקולנוע (12 שקל) עולה כמו שני קליק בסופר. חוק הפופקורן הוא אחד הרעיונות היותר מופרכים ששמעתי מימיי. יש כל כך הרבה אי סדרים בשוק קולנוע בארץ שהממונה על ההגבלים העסקיים צריך לעיין בהם (תיאום מחירים, למשל. או חשד לקרטל בין בעלי בתי הקולנוע, שחונק כל מי שמנסה להפיץ סרט באופן עצמאי ומעניק תנאים לא שיוויוניים ולא הוגנים למפיץ שיש בבעלותו גם בית קולנוע), אבל פופקורן אינו אחד מהם.

 

===============

 

לפני כמה ימים, כשהייתי בסינמטק תל אביב באיזה עניין אחר, זכיתי לקבל סיור הצצה מהיר וראשוני למתחם הסינמטק החדש. מבחוץ, הבניין החדש של הסינמטק הוא אחד המבנים המביכים שצמחו בתל אביב, ואני מניח שרק כשהקולנוע יפעל יהיה אפשר לדעת בדיוק עד כמה הוא מוצלח מבפנים. אבל כרגע, ברגעים הקסומים האלה של ההקמה הסופית של אולמות קולנוע חדשים, המקום מענג בעיניי. כולו פוטנציאל. בקומת הכניסה אולם קטן על שם עוזי פרס, המכיל כ-60 מקומות ישיבה. למשל, להקרנות עיתונאים והקרנות הצנזורה. בקומה מתחת (אליה יורדים בגרם מדרגות צר מדי) שני אולמות גדולים יותר, כ-400 מקומות בכל אחד. שניהם בשלב הזה נראים מרשימים מאוד. רחבי ידיים, מרווחים. כל שלושת האולמות יהיו מצוידים במקרנים דיגיטליים ובאפשרות לתלת מימד, וגם מקרנות 35 מ"מ ו-16 מ"מ. בהזדמנות זו הצברר לי שאיפשהו בארץ יש גם מקרנת 70 מ"מ. מתי אחד הסינמטקים יארגן הקרנת סרטי 70 מ"מ? אבל כאמור, אלה הרגעים שבהם אולמות קולנוע מקסימים אותי, לפני שהניילונים מורדים מהכסאות, לפני שהמסך נמתח. בשלב הזה אני עדיין מקווה שהמסך יהיה גדול, שהכסאות נוחים (לישיבה בת שעתיים), הסאונד צלול ואיכות ההקרנה תהיה מושלמת.

 

ההקרנות הראשונות במבנה החדש אמורות להתחיל בעוד כחודש, ואז ייסגר המבנה הישן לשיפוצים. בסופם, שני האולמות הישנים בגרסתם המשופצות יחנכו מחדש ולסינמטק תל אביב יהיו בסך הכל חמישה אולמות. ההשקה החגיגית והרשמית תהיה מתישהו ב-2012.

 

================

 

ישראל ממשיכה ליישר קו עם העולם בקופות. בדיוק ביום בו הוכרז ש"הארי פוטר ואוצרות המוות 7, חלק ב'" הוא הסרט הכי קופתי בעולם לשנת 2011 (נכון לרגע זה), הוא הפך גם לסרט הכי קופתי השנה גם בישראל. "הארי פוטר 7.2 " עקף ממש אתמול את "שודדי הקריביים 4 ", את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מהיר ועצבני 5 " והפך לסרט הקופתי ביותר השנה בארץ, עם הכנסות של למעלה מ-3 מיליון דולר (10.8 מיליון שקל). אגב, בגלל ההבדל בין מחירי הכרטיסים בין תלת מימד ודו מימד, "בדרך לחתונה/בנגקוק" הוא עדיין הסרט שמכר הכי הרב כרטיסים בארץ, אבל גם כאן אני מניח ש"הארי פוטר" יעקוף אותו בקרוב. שני הסרטים האלה, עם הכנסות של למעלה מ-20 מיליון שקל ומכירות של יותר מחצי מיליון כרטיסים, מופצים בארץ על ידי וורנר ישראל, השייכת לג.ג.

 

אבל הסרט הנצפה ביותר השבוע בארץ לא היה "הארי פוטר" אלא "הדרדסים". הסרט מוקרן בכמות עצומה של 55 מסכים, בעברית, אנגלית, תלת מימד ודו מימד, וההשקעה הצליחה: קצת יותר מ-80,000 כרטיסים (לפי חישוב ש-70 אחוז מהמכירות היה לתלת מימד) נמכרו לסרט בארבעת ימיו הראשונים. הסרט הבא בתור הוא "קפטן אמריקה", שמכר רבע ממנו: כ-20,000 כרטיסים. ו"גרין לנטרן" מכר אף פחות מזה: פחות מ-10,000 כרטיסים.

 

אבל בשעה ש"מסיבת רווקות" ו"איך להיפטר מהבוס" מסתמנים כלהיטים עם כ-100,000 צופים ("בוס" בדרך לשם תוך שבועיים), "סופר 8 " מסתמן כסרט ארט-האוס לקהל הישראל. רק 30,000 צופים ראו אותו בינתיים. רק הכשלון המשונה של "פו הדב" בארץ (26,000 כרטיסים) מונע מ"סופר 8 " להיות סרט האולפנים הכי כושל כרגע בישראל.

האקדמיה ללשון פרסמה רשימת מושגים עבריים לתחום הקולנוע והטלוויזיה. חלקם ותיקים, מבוססים ומוכרים, חלקם תחדישים שרק נהגו ועדיין לא נכנסו לשפת הדיבור. האקדמיה פרסמה את הרשימה המלאה (וה-א-ר-ו-כ-ה) ב"העין השביעית" והיא מבקשת את עזרת ציבור הקולנוענים בארץ למתן הערות והצעות לאוצר המילים הזה.

 

חלק מהמילים נשארו בלועזית: שוט, סצינה, טלוויזיה. לחלק מהמילים ניסו למצוא מושגים עבריים חדשים: צלמנוע זה דולי. יצב זה סטדיקם. נקש זה קלאפר (המילה האנגלית clapper מאויתת בטבלה של האקדמיה בשגיאה). הצרה זה זום-אין. עריכה חותמת זה אונליין. הצג זה אקספוזיציה. צחקיק זה גאג. קשקשת זה ג'יבריש. וסלאפסטיק נותר סלאפסטיק. לגבי רימייק מתלבטים באקדמיה בין תחדיש למחדש.

 

אז אם אני רוצה לעשות מחדש ל"מלתעות" איך אבקש מהצלם שיעשה דולי אאוט וזום אין? "תן לי צלמנוע החוצה והצרה"? נשמע קצת כמו קשקשת, לא?

 

 

ויש מושג אחד שממש חיבבתי ואני מקווה שהוא יתפוס בקרב יוצרי קולנוע: שורית. One Liner. "תן לי את הסרט שלך בשורית". חביב בעיניי.

 

 

ברשימת הקרדיטים האקדמיה סוף סוף עושה סדר. כבר כתבתי כאן לא פעם על הבילבול הקיים בעולם הקולנוע הישראלי בו במשך שנים טעו לחשוב ש-Executive Producer זה המפיק בפועל. בשעה טובה הנה מגיע הנוסח הרשמי: אקזקיוטיב פרודוסר הוא "מפיק ראשי" ו"ליין פרודוסר" הוא המפיק בפועל. אמת.

 

עכשיו נותר רק עוד עניין אחד קטן לטפל בו. אבל הוא כה מהותי ועקרוני שאני די בשוק שאקדמיה ללשון פישלה בו. את המושג "Feature Film" היא תרגמה ל"סרט עלילתי". כמה פעמים עוד אצטרך לכתוב את זה: זו טעות. המושג Feature בקולנוע הוא אך ורק מושג של אורך הסרט, ולא על אופיו. "פיצ'ר" הוא "הסרט הראשי", "הסרט המוצג", הסרט שלמענו קניתם את הכרטיס. לפני ה"פיצ'ר" יש בקרובים, פרסומות, לעיתים סרטים קצרים, ובעבר אף סרט נוסף, שני, באותו כרטיס (להלן B Movie). זה לא משנה כלל אם הסרט הוא עלילתי או תיעודי, אם הוא מעל 70 דקות והוא הסרט המוצג כראשי על הכרטיס ובפוסטרים, זהו הפיצ'ר. "פרנהייט 9/11", למשל, הוא פיצ'ר. אבל פיצ'ר תיעודי. למעשה, הקטגוריה לפרס הסרט התיעודי באוסקרים נקראת Documentary Feature. כלומר, סרט דוקומנטרי באורך מלא, המוקרן בבתי קולנוע. וזאת להבדיל מ-Documentary Short, סרט דוקומנטרי קצר, המוקרן בפסטיבלים ובטלוויזיה ורק לעיתים נדירות גם בבית קולנוע. ולכן באוסקרים הפרס ראשי לסרט נקרא Best Feature Film. ובעברית: פרס הסרט הטוב ביותר, ולא פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, כי אין שום מניעה שבקטגוריה הזאת יתחרה גם סרט תיעודי.

 

כלומר, המושג Feature Film אינו "סרט עלילתי", אלא "סרט באורך מלא". לפני שנה הסברתי שכשל התרגום (העקבי) הזה הוא שבילבל את האקדמיה הישראלית בתרגום שמות הקטגוריות שלה, ולכן נוצרה לכאורה הבעיה עם "המדריך למהפיכה". כי ברגע שמתרגמים Feature ל"עלילתי", זה לכאורה יוצר בעיות הגדרה בין מהו עלילתי ומהו תיעודי, בעיות הגדרה מיושנת מאוד שהקולנוע העולמי מזמן השיל מעל עצמו.

זוכרים את הסצינה הנצחית והנפלאה הזאת מתוך "רשת שידור"?

 

 

 

 

ובכן, בימים אלה מציינים 35 שנה לסרט הזה, שהוא לא פחות מנבואי, ולו מהסיבה שהוא פשוט יהיה כנרה תמיד לנצח אקטואלי. ובעקבות כמה ציוצי טוויטר מהימים האחרונים עלה הרעיון של אמיר בן-דוד, גדי שמשון ושלי לערוך מחווה למחאת האוהלים, וגם לסרט הזה באירוע אחד, שהוא חצי מחאה וחצי רימייק:

 

בעוד 13 יום – ביום ג', 23.8, ב-18:30 – אנו מבקשים מכם בכל הארץ ובכל העולם, לגשת לחלון, לפתוח אותו, להוציא ראש ולצעוק בכל הכוח "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש/ת צדק חברתי!". ביד אחת החזיקו מצלמה סלולרית וצלמו את עצמכם צועקים, ואז העלו את הסרטון ליו-טיוב או לפייסבוק, או לרשת החברתית המועדפת עליכם. עשרות, מאות ואולי אלפי ורבבות צועקים שיצעקו ויצלמו בו בזמן ייצרו רגע אחד, כלל ארצי, כלל ציבורי, של מחאה, של רצון להתעורר מהאדישות ולדרוש שינוי.

 

התוצאה? המוני סרטונים קצרצרים של אנשים שלא מוכנים יותר לשבת בשקט. מהם נערוך קליפ אחד גדול שמציג את ישראל בדקה אחת בקיץ יוצא הדופן הזה, קיץ של התעוררות. ואגב, כל אחד יוכל לערוך בעצמו קליפ כזה, אין לנו בעלות על החומרים.

 

מאז עלה דף האירוע בפייסבוק הלילה, הצטרפו לרעיון כבר כמה מאות. הצטרפו גם. הפיצו לחבריכם. צלמו את עצמכם.

 

 

אגב א': פיטר פינץ' זכה באוסקר על התפקיד הזה, אלא שבין הצילומים ובין הזכייה הוא הלך לעולמו.

אגב ב': בין צילומי "רשת שידור" ובין מותו פינץ' הספיק גם לגלם את יצחק רבין, ב"מבצע אנטבה", גרסתו של אירווין קירשנר (לימים במאי "האימפריה מכה שנית").

אגב ג': על ההבדל התימאטי בין הסאטירה בסרט (שהיא מאוד צינית) ובין הרעיון שלנו, אני עומד בדף האירוע שלנו בפייסבוק. הרעיון העיקרי הוא שלנו אין רשת שידור. רק רשת.

 

 

יאללה! התעוררו! הפיצו את האירוע הזה לכל חבריכם.

כמה וכמה כותרות ואייטמים שקראתי בימים האחרונים גרמו לי להיזכר: פסטיבל חיפה (13 עד 22 באוקטובר) בדרך.

 

 

1.

לפני כמה ימים איתן וייץ הבריק בתגובות וזיהה שהסרט החדש של אלמודובר, "העור בו אני חי", עולה בארץ ב-13 באוקטובר, יום פתיחת פסטיבל חיפה, מה שמעלה את ההימור הלא-בלתי-הגיוני שזה יהיה סרט הפתיחה של חיפה. נכון?

 

עדכון, אחה"צ: פתאום צנחה עלי רוח נבואה. אין סיכוי שאלמודובר יפתח את פסטיבל חיפה (אבנר שביט מסביר לי למה בטוויטו), ואולי יותר הגיוני שדווקא "פלייאוף" של ערן ריקליס יהיה סרט הפתיחה. הרי הוא אמור לצאת להקרנות מסחריות במהלך נובמבר, אז פסטיבל חיפה נראה כמו מועד טוב לפרמיירה, והקרנה בפתיחה תחסוך מריקליס השתתפות בתחרות (אחרי שכבר הפסיד בשנה שעברה), והסרט כבר הוצע כסרט פתיחה לפסטיבל ירושלים (שם קיבל ריקליס אות הוקרה).

 

2.

עמוס גיתאי נבחר להיות נשיא הפסטיבל והוא הכריז על פתיחת תחרות סרטים קצרים, עד עשר דקות, תיעודיים או עלילתיים, העוסקים בנושאים חברתיים. שווי הפרס: 21,000 שקלים. הדד-ליין למשלוח הסרטים הוא 9 בספטמבר. עדיין אין תקנון או כתובת למשלוח הסרטים. מבטיחים לי שזה יקרה בימים הקרובים. הנה, למשל, סרט שעלה אתמול ליו-טיוב ומבחינתי יכול לזכות בתחרות הזאת כבר עכשיו.

 

3.

מסגרת חדשה בפסטיבל חיפה: הפרינג'ידר. זו מסגרת עליה מופקדים מרט פרחומובסקי ואלעד פלג, שהקימו את יוזמת "קולנוע פרינג'" לעידוד סרטים ישראליים עצמאיים ודלי תקציב. אם עשיתם סרט כזה שטרם הוקרן במסגרות אחרות, אתם יכולים להציע אותו לבכורה במסגרת הזאת, לפי התקנון המופיע בלינק הנ"ל.

 

אבל יש לי תהיה בקשר לזה. הרי אם הסרט מספיק טוב, הוא יתקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל, לא? הרי פסטיבל חיפה מזוהה עם תמיכתו בקולנוע דל תקציב, שהרי הוא הפסטיבל שלא רק קיבל לתחרות הרשמית את "ימים קפואים" – האמ-אמא של קולנוע הפרינג' – אלא גם נתן לו את הפרס הראשון. כך שמי שמוקרן במסגרת הפרינג'ידר צריך לתמודד עם ההכרזה הפומבית שהוא לא היה מספיק טוב כדי להיכלל בתחרות הרשמית.

 

וזה לאו דווקא דבר רע. אני מניח שכולם מנסים להתקבל לתחרות הרשמית בקאן ואז נאלצים להסתפק ב"השבועיים של הבמאים", ואולי פיצול בין התחרות הראשית ובין "פרינג'ידר" ייתן לשתי הסקציות זהות תוכנית יותר ברורה. זה יאפשר לפרינג'ידר לקחת סרטים שהם לא רק קטנים וזולים, אלא גם נועזים יותר, חצופים יותר, שעשויים מחומרים שעשויים להרתיע את אנשי התחרות הרשמית.

 

4.

אחד הדברים שאני מניח שנשמע בטקס פתיחת פסטיבל חיפה זו הצהרתם של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, ושר התמ"ת, שלום שמחון, על הקמתה של קרן קולנוע חיפאית, מתוך מטרה להפוך את חיפה לעיר הקולנוע של ישראל. השניים כבר הכריזו על כך בעת סיור משותף שלהם בעיר לפני מספר שבועות. הרעיון של להפוך את ההאנגרים הנטושים בנמל חיפה לאולפני קולנוע נשמע מעניין למדי, לא? וגם הקמתה של קרן קולנוע חיפאית זה רעיון מצוין. אחרי קרן הקולנוע הירושלמית, שבעידודה הופקו "הדקדוק הפנימי", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "השוטר" ו"אורחים לרגע", הגיוני שתקום גם קרן חיפאית שתנסה לפתות הפקות להגיע לחיפה. זה לא רק עניין של תדמית, להנציח את נופי העיר על גבי סרטים, אלא גם עניין כלכלי מובהק. תחשבו, למשל, על עשרות האנשים שהגיעו הקיץ לטבריה לצלם את "העולם מצחיק" של שמי זרחין: האנשים האלה היו צריכים חדרים בבתי מלון ואוכל ושאר שירותים שניתנו להם על ידי בעלי עסקים מקומיים. למשך כשלושה שבועות הכלכלה הטבריאנית קיבלה עידוד קטן מהכלכלה התל אביבית. אבל אם זה היה קורה ארבע פעמים בשנה? לכן באמריק כמעט לכל עיר גדולה ולכל מדינה יש קומישנר קולנוע שמנסה למצוא דרכים לעודד הפקות להגיע לעירו, ולעזור להפקות שמחליטות לעשות זאת. לעיתים ממש על ידי תמיכה כספית בדמות מענק. לעיתים בדרכים אחרות. הדבר היחיד שלא ברור מההכרזה הראשונית על הקמת הקרן החיפאית היא השאלה הראשונה שתמיד נשאלת: מאיפה הכסף? מעיריית חיפה? ממשרד התמ"ת? ממשקיעים פרטיים? כך או כך, הרעיון מבורך ומשמעותו הישירה היא הזרמה נוספת של תקציב לקולנוע הישראלי, מעבר לתקציב שהוא מקבל מתוקף חוק הקולנוע.

 

5.

האם בעקבות הדרמה שבין ערוץ ארטה ופסטיבל ירושלים יצליח פסטיבל חיפה למנף את עצמו ולהביא אורחים משמעותיים יותר מאלה שהיו בירושלים, וגם להתייחס אליהם יפה יותר? וסרטים?

 

 

6.

אז אפשר כבר להתחיל להמר מה יהיו הסרטים הישראליים שיתחרו בפסטיבל חיפה? בואו נראה, קודם כל, אילו מהסרטים המתחרים באקדמיה (או המוכנים להקרנה) לא הוקרנו עדיין בשום מסגרת ישראלית אחרת: "ההתחלפות" של ערן קולירין; "פליי-אוף" של ערן ריקליס; "בריקיע החמישי" של דינה צבי-ריקליס (זה יהיה שיחוק, בעל ואשה מתחרים זה בזו בתחרות הרשמית); "לא רואים עליך" של מיכל אביעד; "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" של אריק לובצקי (ויש גם מסרטי האקדמיה את "לאן נעלם משה איבגי", אבל זה מסוג הסרטים שהייתי מצפה למצוא ב"פרינג'ידר" ולא בתחרות הרשמית).

 

כלומר, חמישה סרטים די בטוח בפנים. ואני מניח שיש עוד 2-3 בשלבי סיום הפקה שעוד יכולים להספיק להיכנס פנימה. מנסה לברר, כמובן. טיפים?

 

===============

 

ואם אנחנו כבר בענייני הגשות ודד-ליינים, הנה עוד אחד, בלי קשר לחיפה: החברים ב"עין הדג" מארגנים תחרות "מובי-אוקי", שזה כמו קריוקי אבל של סרטים. עומדים על במה (בסינמטק חולון) ועושים סצינה מסרט (בזמן שהסצינה מוקרנת מאחור). הצעה שלי: שמישהו יעשה גרסה של וינסנט גאלו עושה מובי-אוקי ל"השור הזועם" ב"חלום אריזונה" (להשראה, הריצו לדקה ה-9:00 כאן).